לחם משנה/מאכלות אסורות/יב

לחם משנה ‏ מאכלות אסורות יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כיצד היא הנגיעה וכו'. הך שאוסר ודאי הוא אפילו בהנאה שהרי רבינו כתב למעלה בריש פי"א דבכ"מ שהזכיר אסור אם היה אותו עכו"ם עובד ע"ז הוא אסור בהנאה ואמר שכ"מ שהזכיר עכו"ם סתם ה"ז עובד ע"ז וא"כ כיון דהך עכו"ם על הסתם הוא עובד ע"ז ודאי דהוי אסור בהנאה וא"כ קשה דאיך כתב בשאר איבריו דבשלמא פיו א"ש מההיא דקדח במנקת אבל אבר אחר שמרבה מהו אם הוא רגל הא הרגל אינו אוסר אלא בשתיה והרב"י הניח דבריו בצ"ע ואולי רבינו מרבה אצבעות היד אפילו אצבע אחת וקרי איבריו לכל האצבעות:

בין בשאר איבריו שדרכן לנסך בהן וישכשך וכו'. בהשגות א"א זה המחבר לא בא לפרש אלא לסתום וכו'. ולכאורה נראה שהם דברי רבינו אבל נ"ל דכוונתו להשיגו במ"ש לא נאסר היין דמשמע לא נאסר כלל לא בהנאה ואפילו בשתיה לא נאסר לזה אמר דדבר זה לשון סתום שהיה לו לפרש דבשתיה אסור דא"א לומר דבשתיה מותר דאטו כשפשט ידו מי לא נגע ביין וכיון שנגע ביין א"כ ודאי שראוי לאוסרו בשתיה אלא אין פי' המעשה כשאמר נקטוה לידיה להתירו בשתיה אלא שלא ישכשך ויאסור אותו בהנאה אבל לעולם בשתיה אסור וא"כ היה לו לפרש שבשתיה אסור. ויש ספר אחר שאין כתוב בדברי רבינו וישכשך אלא לשונו הוא כך כיצד היא הנגיעה שאוסר בה העכו"ם וכו' בין בשאר איבריו שדרכו לנסך בהן אבל אם פשט ידו וכו', ואם נוסחא זו נזדמנה לו להראב"ד ז"ל בדברי רבינו אפשר לפרש השגתו דלמה לא הזכיר השכשוך בדבריו דאטו התם כשפשט ידו לא נגע ואפילו הכי לא אסרוהו ולא כך אמר תפשו את ידו כדי שלא ישכשך ואסור בהנאה א"כ משמע דהשכשוך הוא האוסר ולא הנגיעה ולמה לא פירש אע"פ שכבר רמזו בדבריו במ"ש ולא ינידה מ"מ הרבה סתם שבענין הנגיעה כשהזכיר כיצד היה הנגיעה שם היה לו להזכיר. כך יש לפרש דברי השגתו אבל נ"ל שהספר הכתוב בו וישכשך הוא העיקר ופי' השגת הראב"ד ז"ל כמ"ש:

וכן אם אחז כלי פתוח של יין וכו'. זה יצא לו לרבינו ממ״ש בגמרא פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף ס') אמר רב פפא עכו״ם אדנא וישראל אכובא חמרא אסור מ״ט כי קאתי מכח עכו״ם קאתי ישראל אדנא ועכו״ם אכובא חמרא שרי ואי מצדד צדודי אסור ופי' רש״י ז״ל בלישנא אחרינא אפילו חסרה נמי דכיון דמקרקש בכוונה ה״ל כחו בכוונה ואסור [בשתייה] ע״כ. וכי תימא מנא ליה לרבינו ז״ל שלא הגביהו דילמא דהגביהו ושכשך וי״ל דמשמע ליה לרבינו שאפילו אינו מגביהו וכ״כ לקמיה עכו״ם שהיה אוחז הכלי בקרקע וכו' והזכיר בקרקע כלומר אפילו שאינו גבוה מן הארץ. ויש לתת הכרח לדבריו דקשיא ליה למה הזכיר בגמרא ישראל אכובא חמרא אסור כדהקשה הרשב״א ז״ל דהאי ישראל אינו עושה כלום ולא היל״ל אלא עכו״ם אדנא. לכך נ״ל לרבינו שהזכיר ישראל אכובא לומר דעכו״ם אכובא שהזכיר אח״כ הוא דומה לזה וכי היכי דהך ישראל אכובא הוא בין שהוא הכלי בקרקע בין שאוחז הכלי בידו ה״נ עכו״ם אכובא דבסמוך הוי כה״ג ולכך הזכירו לדמות לנו עכו״ם אכובא. ובהשגות א״א והוא שנתז מן היין ע״כ. כלומר שהשכשוך יהיה גדול שנראה שניתז מן היין לצד חוץ ואפשר שרבינו יודה בזה ולא סגי בשכשוך כל דהו:

ד

כלי סתום מותר לטלטלו העכו"ם וכו'. שם האי עכו"ם דדרי זיקא וקא אזיל ישראל אחוריה מליא שרי דלא מקרקש חסירה אסיר דילמא מקרקש כובא מליא אסור דילמא נגע חסירה שרי דלא נגע רב אשי אמר זיקא בין מליא בין חסירה שרי מאי טעמא אין דרך ניסוך בכך ע"כ. וכתב הרב"י ז"ל שרבינו מפרש דרב אשי קאמר אין דרך ניסוך בכך כלומר בסתום אבל בפתוח יש דרך ניסוך וזה הוא דבר תימה דא"כ סברות רב אשי ורב פפא הם הפוכות דר"פ קאמר דפתוח אין שכשוך משום דלא ניחא ליה בקרקושיה כדפירש"י ז"ל ובסתום יש קרקוש ורב אשי קאמר איפכא דבפתוח יש קרקוש ובסתום אין קרקוש ועוד דאי בפתוח יש קרקוש למה כתוב בפתוח ואם היה סתום מותר הא א"א בלא קרקוש מעט כדפרש"י ז"ל וא"כ היל"ל אסור. אח"כ ראיתי מ"ש סי' קכ"ה ורצה להמלט מכל זה שמפרש דרב אשי מודה לר"פ במאי דקאמר כובא חסירא שריא אבל הוא סובר דטעמא דשרי בכובא חסירא משום דאין קרקושו רב אבל נוד חסר קרקושו רב ולכך אסור ולכך כתב דבכובא חסירא שרי שקרקושו מעט ואמר אא"כ שכשכו כלומר שאם הקרקוש הוא רב ודאי דאסיר:

ו

בא היין מכחו של עכו"ם וכו'. עובדא דר' יוחנן בן ארזא (דף נ"ח) ואמר לא צריכא דקא מוריק אורוקי והוה ליה כחו שלא בכוונה ואפילו מאן דאסר מודה בהא דע"כ לא פליג משום דסבר דנסכיה בכוונה דאמר רבנן כי הני שיכרא קא שתו אבל אי הוי שלא בכוונה מותר:

ז

נכנס העכו"ם לבית או לחנות וכו'. שם (דף נ"ז:) ההוא עובדא דהוה במחוזא אתא עכו"ם עייל לחנותא וכו'. ובהשגות א"א זה המעשה של עכו"ם וכו'. ואם כוונתו להשיג על רבינו למה הזכיר כאן נגיעה ולא הזכיר שכשוך כבגמרא שכשך ביה אין זו השגה כלל דהא כבר הזכיר רבינו בתחילת הפרק שהנגיעה שיגע וישכשך וא"כ לא הוצרך לבארו כל פעם ואם היינו אומרים שנזדמנה הנוסחא למעלה להר"א ז"ל שלא היה כתוב בה וישכשך כמו שכתבתי הוה אתי שפיר השגה זו ג"כ שהשיג עליו שהיה לו להזכיר השכשוך אבל כבר כתבתי שהעיקר הוא כספרינו שכתוב בדברי רבינו וישכשך. ולכך נ"ל לפרש לשון השגה זו כך דכוונתו להשיג לטעם רבינו שאמר שהרי ליין נתכוון משמע דטעמו הוא שכיון שהיה מכוין לבקש יין א"כ נוגע בכוונה איקרי ולזה השיג עליו שבגמרא אמרו ששכשך ואמר האי לאו חמרא הוא כלומר שעם שהכיר בו שהוא יין שכשך וא"כ ל"ל הך טעמא דהרי נתכוין ליין הא אע"פ שהכירו שהוא יין שכשך ולמה לי הך טעמא:

ט

עכו"ם שנפל לבור של יין וכו' הרי זה מותר בהנאה. כל אלו שהזכיר רבינו משנה שם (דף ס':) ומדדו ביד לא הזכיר דס"ל דאסור מאחר דלא הוזכר במשנה ועיין בב"י ז"ל דשם ביאר טעמו:

או שנטל חבית וזרקה בחמתו וכו' הרי זה מותר בהנאה בלבד וכו'. שם במשנה נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור זה היה מעשה והכשירו ובגמרא אמר רב אשי כל שבזב טמא בעכו"ם עושה יי"נ וכל שבזב טהור בעכו"ם אינו עושה יי"נ איתיביה רב הונא לרב אשי נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור זה היה מעשה בבית שאן והכשירו בחמתו אין שלא בחמתו לא התם דקא אזיל מיניה ומיניה ע"כ. ומפרש רבינו דמאי דקאמר במשנה הכשירו ר"ל בהנאה אבל בשתיה אסור ויש לו הכרח מן הגמרא דאי ס"ד דהך הכשירו הוי אפילו בשתיה א"כ מאי מקשה גמרא לרב אשי נימא דשלא בחמתו ודאי דאסור בשתיה ומותר בהנאה. ומ"מ לק"מ דבמאי דקאמר רב אשי דמה שבזב טהור אינו עושה יי"נ הכא נמי הזריקה שבזב טהור אינו עושה יי"נ לאוסרו בהנאה דהא מותר בהנאה ואינו אסור אלא בשתיה וסתם יי"נ אינו אלא אפילו איסור הנאה ובשלמא אם היינו מפרשים הכשירו בהנאה אבל בשתיה אסור דייקינן שפיר הא שלא בחמתו אסור אפילו בהנאה דאי בשתיה אפילו בחמתו נמי אסור א"ו דהוא אסור אפילו בהנאה ולהכי פריך שפיר דהא קאמר אינו עושה יי"נ והא הכא דאסור אפילו בהנאה. וכ"ת לדחות זה דאע"ג דאנו מפרשים הכשירו אפילו בשתיה מ"מ פריך שפיר דאינו עושה יי"נ משמע כלל אפילו בשתיה וראיה לדבר דלעיל גבי מימרא דרב דאמר תינוק בן יומו עושה יי"נ כלומר לאסור בשתיה בלבד הקשו מברייתא דקטנים אינן עושין יי"נ ואמאי לא שני התם דאינו עושה יי"נ לאוסרו בהנאה אלא ע"כ אית לך למימר כדתירצו שם התוס' דאינו עושה יי"נ משמע אפילו בשתיה א"כ ה"נ נימא הכי. י"ל דאין זו ראיה דהתם פרכינן לרב דהוא קרא לאיסור שתיה יי"נ וא"כ כיון דהוא קאמר דלשון יי"נ משתמע על שתיה להכי פריך ליה דה"ק ברייתא דאינו עושה יי"נ דמשמע דאינו עושה אפילו בשתיה אבל לרב אשי אין פירכא כלל דר"א אמר לך דהוא אינו קורא יי"נ אלא אפילו איסור הנאה, זה טעמו של רבינו ז"ל והוא הגון. ומ"מ יש לתמוה עליו למה לא הזכיר דקא אזיל מיניה ומיניה דר"ל כשזורק החבית לבור מלא יין והוא זורקה סמוך לבור דאז נוגע בחבית ליין שבבור אבל אם זורקה מרחוק ודאי דאינו נוגע כלל ואפילו שלא בחמתו מותר ומדסתם רבינו זרקה בחמתו יש לטעות בדבריו דבשלא בחמתו כל זריקה אסורה והא ליתה דמותרת היא בשלא קא אזיל מיניה ומיניה. ונראה דהוא ז"ל דחה דברי רב אשי כמו שדחוהו בהלכות שלא הביאו דבריו וכן כתב הרב כ"מ. וא"ת לדעת רבינו שמפרש הכשירו שהוא בהנאה א"כ תימה אמאי לא אמר ימכר כמ"ש ברישא דהא מכח קושיא כי הך איתותב רבא לעיל גבי אגרדמים (דף נ"ח) שאמרו שם מאי לאו דהך אסרו הוי בהנאה ודחו לא בשתיה והקשו אי הכי ליתני ימכר כדקתני סיפא חרם עכו"ם וכו' זה היה מעשה ואמרו ימכר תיובתא דרבא תיובתא ע"כ, הרי דלא איתותב רבא אלא משום דשאני סיפא מרישא ה"נ לימא ימכר. וי"ל דאי מאי דמקשה גמרא התם הוא למה הזכיר לנו ב' חלוקות בא' אמר ימכר ובא' אסרו ליערבינהו וליתנינהו ומדפלגינהו בתרי בבי משמע דשינוי הלשון בדיוק הוא אבל הכא לא מצית למיפרך ליערבינהו משום דברישא פליג ר"ש והכא מודה דלא אשכחינן דפליג הוא בהא כלל ואפשר דיודה בה ולכך לא עירבם התנא. ובהשגות א"א זה שבוש שהרי אם זרקה בחמתו וכו'. ביאור דבריו שהוא מפרש הכשירו אפילו בשתיה והוא תופס כללא דרב אשי להלכתא ולכך השיגו דהיכי קאמר דבחמתו אסור בשתיה דאפילו מיניה ומיניה מותר בשתיה ואם זרקה ממש כלומר השיגו שהיה לו לפרש שאם זרקה ממש אפילו שלא בחמתו מותר וכבר ביארתי דעת רבינו:

י

חבית שהיה נקב בצדה וכו'. בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ"ט:) ההיא חביתא דחמרא דאשתקיל לברזא וכו' (עיין בכ"מ) אמר רב יימר כתנאי חבית שנקבה בין מפיה בין משוליה וכו' ומוקי רב פפא כרבי יהודה דאמר מפיה ומשוליה טמאה מצדיה טהורה מכאן ומכאן ע״כ. וכתב רש״י ז״ל דלית הלכתא כר״פ משום דקים ליה כיחידאה ורבינו סובר דהלכתא כר״פ ואע״ג דקי״ל כרבנן ור״פ קים ליה כר' יהודה סובר רבינו שלא אמר כן רב יימר אלא ללישנא קמא דר״פ דקאמר כל דלהדי ברזא חמרא אסור וכו' דהיינו ממש כסברת ר' יהודה אבל ללישנא בתרא דאמר עד הברזא חמרא אסיר אי אפשר לומר כן דא״כ אפילו כר' יהודה לא אתיא דהא ר' יהודה אמר מצדיה טהורה מכאן ומכאן ור״פ מחמיר יותר וכדהקשו התוס' אלא סובר רבינו שע״כ ללישנא בתרא אין לדמות יי״נ לתרומה ור״פ אתי אפי' כרבנן דע״כ לא קא אמרי רבנן התם דאסור אלא בתרומה אבל הכא אין להחמיר כ״כ דודאי זה לא נתכוון לניסוך וכדכתב הרא״ש ז״ל וא״כ די לנו שנאמר עד הברזא משום דאתי מכחו שעד שם הוא יוצא לולי ידו. וא״ת אמאי לא נאסר כאן שאר החבית כלומר מה שלמטה מפני התערובת שהרי נתערב מה שלמטה עם מה שלמעלה ולקמן כתב רבינו גבי כלי שיש בו ב' חוטמין וכו' משיפסוק העכו״ם יחזור היין שישאר בחוטם לכלי ויאסר כל מה שישאר בו שהרי בא היין מכחו הרי מבואר שם שנאסר הנשאר בכלי מחמת שנתערב היין שנפל מן החוטם שנאסר מפני שבא מכחו שבפיו לתוך הקנישקנין. וי״ל שודאי כיון שאין החבית מתנדנד לא נתערב מה שלמטה עם מה שלמעלה ולכך לא אסיר מה שלמטה אבל גבי קנישקנין כיון שמה שהיה בחוטם עלה שם דרך עליה א״כ כשנופל מפיו לקנישקנין הוי כזורק לתוכו יי״נ דאז ודאי מתערב בכולו כיון שלא נפל שם בנחת. והר״א ז״ל בהשגות השיג על רבינו מהתוספתא דאמרו מי שקרא שם לשולי החבית לא ישתה ואע״ג דאין מתנדנד שם החבית וכל אחד במקומו עומד כמו הכא ואפ״ה אסור. וי״ל לדעת רבינו דשאני גבי תרומה דהכא יש להקל יותר מפני שלא נתכוון לניסוך וכמו שאמרנו למעלה:

יא

מינקת כפופה שעושין אותה ממתכת וכו' ובא העכו"ם והניח אצבעו ע"פ המינקת וכו'. פ' השוכר (דף ע"ב:) ההוא גברא דאסיק חמרא בגישתא ובת גישתא אתא עכו"ם אנח ידיה (אגישתא אסריה רבא לכולי חמרא) א"ל ר"פ לרבא וכו' במאי בניצוק שמעת מינה נצוק הוי חיבור שאני התם דכולי חמרא אגישתא ובת גישתא גריר ע"כ. ויש לתמוה על רבינו כיון שהוא פסק דניצוק הוי חיבור למה כתב הטעם מפני דכולי חמרא אגישתא ובת גישתא וכמו שאמר שהכל היה יוצא וכו' לימא טעמא משום ניצוק דאי אמר הך טעמא מגישתא ובת גישתא וכו' לא אמרו כן אלא לדחויי דניצוק לא הוי חיבור אבל לדידן לא צריך. וכן יש להקשות גבי קנישקנין שכתב רבינו כלי שיש בו שני חוטמין וכו' דאמאי שרי וכיון דהוא ז"ל פסק דניצוק הוי חיבור תיתסר משום ניצוק ואפילו יקדים הישראל ויפסוק תיתסר והתוס' ז"ל פירשו דההיא דקאמר דקנישקנין שרי סבר דניצוק לא הוי חיבור אבל לרבינו דפסק דניצוק הוי חיבור קשה. מיהו בההיא דקנישקנין יש לתרץ דרבינו סבור דאין ניסוך בפה ולא נאסר שם מטעם ניסוך כמו שנבאר בהלכות ולכך התם לא אסור אלא עד שהשליך היין שבחוטם לכלי שאז נאסר מפני שבא מכחו ולכך כל זמן שלא השליכו אין כאן ניסוך כלל ואין כאן איסור אבל בהך דמינקת קשה. וכן יש להקשות לעיל גבי חבית שהיה נקב וכו' שכתב שם שתחת הנקב מותר בשתיה דתיתסר מטעם ניצוק דאדרבה עדיף מניצוק שהוא חיבור וכמו שהקשה הר"ן, ואין לתרץ דע"כ לא אמרינן ניצוק הוי חיבור אלא כשהיין נאסר מחמת מגע אבל הכא גבי מינקת וגבי חבית שהיה נקב בצדה דלא נאסר מחמת מגע שהרי אין כאן שכשוך ולא נאסר אלא מפני שבא מכחו לא אמרינן ניצוק חיבור וכן תירץ הרב"י ז"ל בסי' קכ"ד, דזה א"א דהרי רבינו פסק בעכו"ם המערה היין מן הכלי דאע"ג דלא נאסר מה שבכלי מטעם כחו שהרי במאי דנפיק לברא גזרו רבנן ובמאי דלא נפיק לא גזרו מ"מ מטעם ניצוק נאסר וכמ"ש הרב"י ז"ל בסי' קכ"ה הרי שאפילו בכחו אסרינן ליה מטעם ניצוק. ונ"ל דיש לחלק בין כחו לכחו דהך כחו דהכא לא הוי ממש בא מכחו אלא נקרא בא מכחו שאם זה לא היה משים ידו היה יוצא הכל אבל עכו"ם המערה הוא בא מכחו ממש שהוא מערה מן הכלי לתוך כלי אחר ולכך יש להחמיר בההוא כחו אפילו בניצוק דידיה אבל בהך כחו דגרוע לא מחמרינן בניצוק דידיה וכן דקדק רבינו בדבריו שכתב ונמצא הכל כבא מכחו משמע אין זה בא מכחו ממש אלא כבא מכחו. והוצרך רבינו לחלק חילוק זה מפני דקשיא ליה דאלת"ה היכי אמרינן דעד ברזא אסיר ואידך שרי דמשמע ליה לרבינו דהך שרי ר"ל לגמרי אפילו בשתיה וא"כ אמאי לא נאסר מטעם ניצוק אלא ודאי יש לחלק כמו שכתבתי ולפי זה יש ליישב מה שאמרו בגמרא גבי גישתא ובת גישתא שמעת מינה ניצוק חיבור אין הכוונה לומר דאי ניצוק חיבור א"ש אלא ה"ק משמע מינה שאפילו בהאי גוונא דנאסר משום כחו אמרי' ניצוק חיבור והוא דבר תימה דאיך נחמיר כל כך בכחו כי הך דאמרינן ניצוק הוי חיבור לזה תירץ לו המתרץ דודאי בכה"ג לא אמרי' ניצוק הוי חיבור אפילו למ"ד ניצוק הוי חיבור ושאני הכא דכולי חמרא אגישתא ובת גישתא וכו'. עוד יש לתרץ תירוץ השוה למינקת כפופה וקנישקנין ונאמר דרבינו סבר כסברת התוספות דדחו התוספות דכאן כיון שאינו עולה אלא ע"י מציצה אין לומר ניצוק הוי חיבור דאין לומר ניצוק הוי חיבור אלא כשהניצוק יורד למטה משום דכל מה שלמעלה עתיד לירד למטה מאליו ולכך נחשבהו כאילו כבר ירד והוי חיבור אבל כאן מה שלמטה אינו עתיד לעלות למעלה מאליו אלא ע"י מציצה ולכך לא נאמר כאן ניצוק הוי חיבור ובהכי מתרצה הך דמינקת וקנישקנין ומ"ש בגמרא ש"מ ניצוק הוי חיבור ר"ל ש"מ שאפילו כה"ג דעתיד לעלות ע"י מציצה נאמר דניצוק הוי חיבור וזהו דבר תימה ותירץ דאפילו למ"ד ניצוק הוי חיבור לא אמרינן כה"ג ניצוק הוי חיבור אלא שאני הכא דכולי חמרא וכו' וז"ש רבינו שהכל נגרר וכו':

יב

לפיכך המודד לעכו"ם וכו'. פרק השוכר (דף ע"ב:) אמרו כי כייליתו חמרא לעכו"ם קטפי קטופי אי נמי נפצי נפוצי ופרש"יx קטוף קטופי קודם שירד הקילוח לתוך כלי העכו"ם יפסיק ראש הניצוק מכלי העליון וכו', נפצי נפוצי יעמדו מרחוק ויזרקו היין לתוך כליו של עכו"ם ע"כ. ורבינו שכתב ינפץ נפיצה או יזרוק זריקה נראה שמפרש בהפך שמקטף קטופי הוא יזרוק זריקה ונפוצי הוא פסיק הקילוח. ובהשגות א"א אני אומר בשתיה ע"כ. ביאור דבריו דכי אמרי' ניצוק הוי חבור לסתם יינם הוי דוקא לאסור בשתיה אבל בהנאה מותר דלא עדיף ניצוק מחבור ובחבור קי"ל ככ"ע דסתם יינם היין ימכר כלו חוץ מדמי יי"נ שבו ועוד אבאר דעתו ודעת רבינו בפירוש בהלכות:

יג

משפך שמדד בו לעכו"ם וכו'. מה שהצריך רבינו הדחה וניגוב משום דאפילו בלא עכבת יין בעי הדחה השתא דאיכא עכבת יין מחמרינן לה טפי ובעי ניגוב:

יד

כלי שיש לו כמין שני חוטמין וכו' הרי זה מותר והוא שיקדים הישראל ויפסוק. שם קנישקנין שרי והני מילי דקדם ופסק ישראל אבל קדם ופסק העכו"ם לא ע"כ. ומ"ש ויאסור בו שהרי בא היין מכחו קשה דלמה לי טעמא דבא מכחו תיפוק ליה משום ניסוך דהא נסכו בפיו. לכך נ"ל דרבינו סובר דאין ניסוך בפה דקדח במינקת וטעם מן הניסוך לאו משום ניסוך הוא אלא משום כחו. והשתא יש לתמוה טובא למה שכתב למעלה בריש פרק זה בשאר איבריו דעד השתא לא הוה קשה לן אלא דלמה נקט לשון רבים כיון דאינו אלא הפה לבד אבל השתא דאמרינן דאפילו בפה אין ניסוך לדעתו קשה יותר ושמא יש לדחוק לשונו ולפרשו כאשר ביארתיו למעלה. ובהשגות א"א אני אומר והוא שהתחיל למשוך ע"כ. ודבריו צריכין ביאור ונראה לי ביאורם דלהראב"ד ז"ל קשיא ליה בהך דקנישקנין דליתסר מטעם ניצוק ותירץ הוא ז"ל דכי אמרינן ניצוק הוי חיבור ה"מ מאי דאתי בההוא פתחא או בההוא ברזא אבל בהאי קנישקנין מאי דאתי בברזא דישראל לא אתי בברזא דעכו"ם ומש"ה לא הוי חיבור ע"כ תירץ הר"ן ובשמו הובא בב"י סימן קכ"ו. ולפי זה כיון שהוא סובר דטעמא דלא נאסר משום ניצוק הוא משום דאתי בההיא ברזא אבל הכא לא אתי בברזא דישראל מאי דאתי בעכו"ם והם שני דברים חלוקים א"כ צריך להתנות ודאי שיתחיל הישראל למצוץ קודם שיתחיל העכו"ם למצוץ כמו שאנו מתנים שיפסוק קודם והטעם משום דאי עכו"ם מתחיל למצוץ הרי נאסר כל היין שבכלי מטעם ניצוק ואין לומר דלא אתי בברזא דישראל מאי דאתי בברזא דעכו"ם דכיון דאין הישראל שותה הכל הוא עומד לצאת בברזא דעכו"ם וא"כ ודאי שנאסר הכל משום ניצוק ואיך יוכל הישראל למצוץ אחרי כן א"ו צריך לדעתו שיתחיל הישראל למצוץ תחלה. זה ביאור דבריו ז"ל אבל אין כאן תפיסה על רבינו כלל שהוא ז"ל אמר דאין איסור כאן מטעם ניצוק וכמו שביארתי:

טז

עכו"ם שהיה מעביר עם ישראל וכו'. כתב הרב כ"מ דרבינו גורס כדי מיל ואינו נראה כן דבהלכות מטמאי משכב ומושב פ' י"ג כתב היו חמריו ופועליו וכו' אע"פ שהפליגו יותר ממיל משמע דגריס יותר ממיל ומ"ש כדי מיל לאו בדוקא נקטיה גם מה שכתב דרבינו השמיט אוקימתא דדרך עקלתון סובר דלא נאמר זה בגמרא אלא לענין טהרות קשה דאם כן היה לו להזכיר האי אוקימתא דדרך עקלתון גבי טהרות שם בהלכות מטמאי משכב ומושב וכבר הקשה שם הרב כסף משנה כן ותירץ שבכלל מה שאמר והם מפחדים ליגע הוא נכלל זה דסובר רבינו דבא להם דרך עקלתון דאמר רבא לאו דוקא אלא כל שבא אחריהם כדרך עקלתון כיון שהם אינם רואים אותו והוא רואה אותם וא"כ התירוץ הזה עצמו נוכל לומר כאן. ועוד מבואר הדבר כאן שכתב עתה יצא לפנינו ויראה אותנו כלומר לא יבא מאחוריו אלא יבא בדרך עקלתון ויצא לפנינו. גם מה שכתב ועוד דהכא מיירי בחביות סתומות קשה דאין חילוק בין פתוחות לסתומות אלא היכא דהודיעו כדכתב הוא עצמו לקמן דבסתומות בעינן כדי שיפתח וכו' ובפתוחות אפי' לא שהא חיישינן דילמא נגע אבל כל זמן שלא הודיעו שניהם שוים וא"כ הכא דאיירי שלא הודיעו דלא אמר להם לכו ואני אבא אחריכם כמו בסיפא א"כ פתוחות וסתומות שוים ובכולהו בעינן דרך עקלתון. גם מ"ש דרבינו פליג על הר"ן שכתב דמניח יינו בקרון ומניח עכו"ם בחנותו דשריותא דידהו איירי אפילו בפתוחות ושרבינו חולק עליו דסבירא ליה דלא הוי אלא בסתומות, תמהני עליו דהר"ן לא כתב אלא רישא דבבא דאיירי בלא הודיעו ואית בהו שריותא דקאמר דפתוחות וסתומות שוין אבל סיפא דמתני' דאיירי בהודיעו ודאי דיש חילוק בין פתוחות לסתומות וכמ"ש רבינו אבל בפתוחות אפילו לא שהה מאחר שהודיען וכו' וא"כ אין חילוק כלל בין הר"ן לרבינו וכל זה הטורח שטרח להעמיד דברי רבינו מצאתי דהר"ן בהדיא כתב שם כדברי רבינו דהיכא דהודיעו יש חילוק בין פתוחות לסתומות ובלא הודיעו הוא דכתב דשוים. ומ"מ יש לדקדק בדבריו דכיון דבבא ראשונה איירי בסתומות ואינך בבי איירו בפתוחות א"כ למא עביד בגמרא צריכות כיון דלא דמו להדדי דחדא לא איירי בגוונא דחברתה א"כ לא איצטריך צריכותא:

הרי היין כלו אסור בשתיה וכו'. כתב רבינו אסור בשתיה מפני שהוא סובר דכל יין דמופקד בחותם אחד הוא מותר בהנאה וכמ"ש לקמן בפרק י"ב המפקיד בחותם אחד הרי זה מותר בהנאה וכאן חתימת החבית היא סימן אחד. וא"ת והרי לקמן כתב והוא שייחד לו קרן זוית כלומר דאם לא ייחד לו קרן זוית אע"פ שיש בו חותם אחד אסור וכאן במעביר כדי יין בכל הני ליכא קרן זוית וא"כ אפילו בהנאה ליתסר. וי"ל דשאני התם דהוא מפקיד בביתו ולכך בעינן קרן זוית אבל הכא דאינו מפקידו בביתו בלאו קרן זוית סגי:

יז

וכן המניח עכו"ם בחנות וכו'. כאן כתב הר"ן דלא בעינן דרך עקלתון דכי בעינן דרך עקלתון היינו כשהעכו"ם אוחז החבית בידו על כתפו אבל במניח עכו"ם בחנותו וישראל וכו' לא וכן נראה מלשון רבינו שלא הזכירו. וקשה דא"כ למה הוצרכו בגמרא (דף ס"ט:) לומר אי תנא בקרון ובספינה משום דסבר וכו' אבל עכו"ם בחנותו וכו' לימא דצריכי תרתי שהדינים הם חלוקים דבעכו"ם בחנותו לא בעינן דרך עקלתון ובשאר בעינן עקלתון. ויש לומר דהיינו הצריכותא דקאמרה בגמרא משום דסבר דילמא אתי וכו' כלומר דבקרון בעינן דרך עקלתון אבל עכו"ם בחנותו דליכא למימר אתי דרך עקלתון אדרבא דאיכא למימר אחיד לה אבבא ועביד כל דבעי לא תשתרי קמ"ל:

יט

היה שותה עם העכו"ם מותר וכו' ואינו נאסר אלא מה שלפניו. כתב כן לתרץ קושיית התוס' שהקשו ממתני' דהיה אוכל עמו על השולחן כדכתב הרב כ"מ וז"ל בפ' השוכר (דף ע') על הא עובדא ודוקא היינו שעל הדולבקי שרי כדתנן במתני' ורבא קמ"ל דקל צלויי דלא הודיעו כמפליג דמי אי נמי שאפילו על השלחן מותר ובדלא אמר לו הוי מוזג ושותה ע"כ. והאי לישנא דאי נמי קשה טובא דמשמע דתירוצא קמא הוי כדא"ל מזוג ושתה ואי הכי אפילו שעל הדולבקי אסור והיכי קאמר בתירוצא קמא דעל הדולבקי שרי כדתנן במתני' ותירוצה בתרא ג"כ קשה דאפילו דלא אמר לו מזוג ושתה קאמר במתני' דעל השלחן אסור וא"כ היכי תריץ דאיירי דלא אמר לו מזוג ושתה ולהכי על השלחן מותר:

כ

עכו"ם וישראל שהיו דרים בחצר אחת וכו' ישראל בהיתרו. נראה דההיא עובדא דגמרא (דף ע') לא מפרש לה רבינו כרש"י ז"ל דאילו לפירוש רש"י ז"ל כשאמר בגמרא דהוה דייר ישראל בעליונה ועכו"ם בתחתונה ויין היה בתחתונה הבית שהיה דר שם העכו"ם והא דשרי חמרא משום דישראל הוא עומד למעלה וראהו בארובה שלמעלה למטה ולכך נקט עליונה ותחתונה אבל לפי' רבינו איירי שהיין בעליונה היכא דישראל היה דר שם והעכו"ם סגר דלת החצר וז"ש אחדיה לדשא באפה ר"ל פתח החצר ואמר רבא דחמרא שרי משום דכשהעכו"ם עייל פתח החצר אינו עולה בעליונה לנסך דסבור הוא דבא הישראל לביתו ולכך אינו עולה שם לנסך ולפי זה לאו דוקא עליונה ותחתונה אלא הוא הדין שני בתים סמוכים זה לזה בחצר אחת ונעל פתחה דחצר העכו"ם לא בא לנסך דירא הוא שמא יבא הישראל בביתו. ודבר זה הוא פשוט והוצרכתי לכתוב זה מפני שהרב כ"מ כתב בלשונו ואינו מתיירא שיראנו מן העליה וכו' משמע דאית ליה דפי' רבינו כפי' רש"י ז"ל ואינו כן אלא הם רחוקים זה מזה:

עכו"ם וישראל שהיו דרין בחצר אחת וכו' וחזר העכו"ם וסגר הפתח וכו'. שם (דף ע') ההוא חמרא דישראל דהוה יתיב בביתא דהוה דייר ישראל בעליונה ועכו"ם בתחתונה וכו' אמר רבא חמרא שרי מימר אמר וכו' ופירש"י ישראל בעליונה ועכו"ם בתחתונה והיין בתחתונה וישראל רואהו מלמעלה ע"כ. ולפי זה ק"ק דהיה לו לבעל הגמרא לפרש דדוקא החביות שכנגד הארובה מלמעלה הם מותרות אבל דהאי גיסא והאי גיסא אסור כי היכי דאמרו למעלה כל להדי ברזא שרי דהאי גיסא ודהאי גיסא אסור. ולכך נראה יותר פי' רבינו שהוא נראה שמפרש שהיו דרים בחצר אחת והישראל היה בעליונה ועכו"ם היה בתחתונה והיין היה בבית הישראל שהוא בעליונה ויצאו מפתח החצר וחזרו לא חיישינן שמא עלה עכו"ם לבית הישראלי ונסכו משום דאמר כי היכי דקדים וכו'. וא"ת בלאו האי טעמא אמאי לא שרי משום דודאי לא יגע כיון שהוא נתפס כגנב בבית הישראלי מה לו שם כיון שאין לו חלק באותו היין דהא במעשה דלעיל מיניה דההוא ביתא דהוה יתיב חמרא וכו' הרגיש רש"י ז"ל קושיא זו ותירץ שיש לעכו"ם חלק באותו היין וכן כתב רבינו לקמן גבי ההוא מעשה ואמר יין של ישראל ושל עכו"ם בבית אחד וכו', וא"כ הכא דאין לו חלק באותו היין כלל אמאי לא שרי מטעם שנתפס כגנב. וי"ל דכיון דהם דרים בחצר אחת אית ליה לאשתמוטי ולומר באתי לביתך לבקש אותך שכן דרך השכנים ליכנס זה בבית זה ולכך לא שרי מהאי טעמא אם לאו מטעמא אחרינא דכי היכי דקדים וכו'. זה נראה פי' רבינו ולמדתי אותו מדבריו שכתב הכי היין הפתוח שבבית הישראלי בהיתרו שלא סגר וכו' משמע דהיין למעלה הוא:

כא

יין של ישראל ועכו"ם וכו'. שם ההוא ביתא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל וכו' וכתב רבינו יין של ישראל ושל עכו"ם וכו' משום דאי לאו הכי נתפס כגנב ושרי וכן פירש רש"י ז"ל כמ"ש:

כג

אוצר של יין שהיו חביותיו פתוחות וכו' ונתפס עליו כגנב וכו'. כתב הרב כ"מ נראה לומר כדפירש"י ז"ל בפ' ר' ישמעאל וכו' ולמטה כתב ולכך נראה שרבינו מפרש וכו' וכדפירש"י בפ' השוכר את הפועל, לכאורה נראה דס"ל דפליגי פירושי דרש"י אהדדי ואין האמת כן דרש"י פירש פ' ר' ישמעאל הכי משום דקאמר כרבא שהיה היין מונח ברחוב דאינו נתפס כגנב על הביאה כדפירשו שם התוס' אבל בפ' השוכר דאיירי בבית פירש נתפס כגנב על הביאה וכדפירשו שם התוס' וכן היא כוונת רש"י ולא פליג דידיה אדידיה. אלא שיש לומר דמה שכתב הרב כ"מ הוא דאע"ג דרש"י ז"ל מחלק בין זה לזה וכדכתבו התוס' רבינו מפרש כדפי' רש"י ז"ל בפ' השוכר דנתפס כגנב הוי על הכניסה בפ' ר' ישמעאל נמי הוי פירושו כך ואינו מחלק כרבא בין רחוב לבית:

אוצר של יין שהיו חביותיו פתוחות וכו'. שם (דף ע') ההוא אושפיזא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל וכו' (עיין בכ"מ) ההוא ביתא דהוה יתיב ביה חמרא אשתכח עכו״ם דהוה קאי ביני דני אמר רבא אי אית ליה לאשתמוטי חמרא אסור ואי לא חמרא שרי ופירש״י x ז״ל דנתפס עליו כגנב הוא על הכניסה אבל אם אין נתפס כגנב על הכניסה אע״ג דנתפס כגנב על הנגיעה חמרא אסור. אבל רבינו מפרש דהך דנתפס כגנב הוא על הנגיעה דאי נתפס כגנב על הנגיעה אע״ג דאינו נתפס על הכניסה חמרא שרי שכן כתב אוצר של יין שהיו חביותיו וכו' ויש לעכו״ם חביות אחרות באותו הפונדק כלומר דבזה ודאי אינו נתפס כגנב על הביאה ומ״מ כתב שאם נתפס כגנב ר״ל על הנגיעה היין מותר. ובגמרא הקשו על זה מההיא דננעל הפונדק ותירצו דהתם דאית ליה לאישתמוטי ופירושו לדעת רבינו דאית ליה לאישתמוטי על הנגיעה הא לאו הכי אע״ג דננעל הפונדק מותר וקשה על רבינו מי הכריחו לפרש כן ולמה לא פירש כפירוש רש״י ז״ל. ועוד קשה אם כשננעל הפונדק מותר היכא דלית ליה לאישתמוטי על הנגיעה למעלה שכתב היין של ישראל ושל עכו״ם בבית אחד שבזה ודאי הוא נשמט מהכניסה מ״מ היה לו לרבינו לומר שם שאם אינו נשמט על הנגיעה דאע״ג דסגר הדלת מותר. לכך נראה לומר דרבינו הכריחו לפרש כך מפני שראה מעשה דסוף פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף ס"א:) דההוא כרבא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל אשתכח עכו״ם דהוה קאי ביני דני אמר רבא אם נתפס עליו כגנב חמרא שרי ופירשו התוספות שם דההוא כרבא ר״ל רחוב ובודאי דלא היה נתפס שם כגנב על הכניסה אלא על הנגיעה ומכל מקום אע״ג דאינו נתפס כגנב [אלא] על הנגיעה חמרא שרי ותו קשיא ליה הני תרי עובדי בגמ' דההוא ביתא וההוא אושפיזא למה לי הא לפי פירוש רש״י ז״ל תרוייהו חד מילתא הוו ובחדא מינייהו סגי לכך מפרש הוא ז״ל דההוא אושפיזא הוא פונדק שדרך הפונדק להיות שם מושכר לכל ויש יין לישראל ולעכו״ם ושם לא נתפס כגנב על הכניסה אבל נתפס הוא על הנגיעה ולכך ודאי (אסיר) [שרי] והיינו דומיא דההוא כרבא ועובדא דההוא ביתא שם מפרש רבינו דאם נתפס כגנב על הכניסה שרי ואי לא אסיר משום דהוי ביתא שמשמעות ביתא הוא בית המיוחד לישראל שאין לעכו״ם חלק באותו היין והוא נתפס כגנב על הכניסה אבל אם לא נתפס כגנב על הכניסה אע״ג דהוא נתפס על הנגיעה ודאי דחמרא אסיר משום דאיירי דסגר הדלת אע״ג שנתפס על הנגיעה אסור ולהכי מקשה עלה מההיא דננעל הפונדק ולהכי כתב רבינו לעיל יין של ישראל ושל עכו״ם וכו' כלומר שאינו נתפס על הכניסה והתם ודאי שאסור משום שסגר הדלת ולכך אע״ג דלית ליה לאישתמוטי על הנגיעה אסור כנ״ל לדעת רבינו. ועוד היה נ״ל לתרץ דרבינו לא חילק למעלה גבי יין של הישראל שאם נתפס כגנב על הנגיעה דשרי משום דסבירא ליה דבכניסה תליא מילתא ודין זה שכתב כאן נתפס על הכניסה מיקרי משום דמצי אמר ליה אע״פ שבכאן יש לך חביות למה באת בין החביות אשר הם שלי וא״כ זו נתפס על הכניסה מיקרי והכי דייק קצת לישנא דקאמר ונמצא עכו״ם עומד בין חביות ישראל הפתוחות וכן מפרש רבינו ההוא כרבא שהוא נתפס כגנב על הכניסה כלומר למה באת בין חביותי וכן מפרש ההוא אושפיזא דקאמר בגמרא ועובדא דההוא ביתא מפרש כפירש״י ז״ל ותרי עובדי צריכי והראשון נ״ל עיקר:

ותינוק הנמצא בין החביות וכו'. פ' השוכר (דף ע':) ההיא רביתא דאשתכחא דהות ביני דני והות נקיטא אופיא בידה אמר רבא חמרא שרי אימר מגבה דחביתא שקלתה וכו' ופירש"י ז"ל ודוקא רביתא דאינה יודעת בטיב ניסוך ולא מסרה נפשה למינגע אבל גדולה מכי חזינן דנקיטא אופיא לא תלינן לקולא ע"כ. וכן פירש רבינו ואיירי אפילו שלא נתפסה כגנב. והתוס' ז"ל פירשו דלא שני לן בין גדולה לקטנה אלא דעובדא הוה בקטנה והחידוש הוא שאפילו שנקט אופייא מותר ואיירי בנתפסת כגנב וכן דעת הראב"ד בהשגות ולכך כתב א"א זה כתב בשביל שראה ההיא רביתא דאשתכחא והוה נקיטא אופיא בידה נדמה לו אע"פ שלא היתה נתפסת כגנב התירו את היין מפני שהיתה תינוקת ולא היא דנתפסה כגנב היתה ואע"פ שהיתה אופייא בידה התירוהו ע"כ. וכבר ביארנו דעת רבינו. ומ"מ קשה קצת למה לא השמיענו דאע"ג דנקיטא אופייא דמותר כמו שאמרו בגמרא דהיא רבותא טפי:

כד

אם פשט הגדוד ועבר. כלומר דאם לא עבר דילמא אחר המלחמה נסכו וכן נראה מדברי התוספות:

כה

עכו״ם שנמצא עומד בצד הבור של יין וכו'. משנה פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף ס':) עכו״ם שנמצא עומד וכו' ובגמרא אמר שמואל והוא שיש לו מלוה על אותו יין:

כו

זונה עכו"ם במסיבה של ישראל. פ' השוכר (דף ס"ט:) אמר רבא זונה עכו"ם וישראל וכו' זונה ישראלית ועכו"ם מסובין חמרא אסיר מאי טעמא הואיל וזילא עלייהו בתרייהו גרירא ע"כ. ופירש"י דשבקא להו לנסוכי ע"כ. ורבינו כתב מפני שהן נוגעין בו שלא מדעתה כלומר בעל כרחה ולכאורה נראה שאין פי' של רש"י כך אלא שהיה מניחה להם מדעתה לעשות כך ואפשר שפירושו של רש"י ז"ל הוא כך דר"ל דשבקה מפני שאינה יכולה למחות והוי שלא מדעתה:

כז

עכו"ם הנמצא בבית הגת וכו'. מה שאמר רבינו זו הרחקה יתירה הוא לתרץ קושית התוס' (דף ס') כיון דמשמע דלא חשיב ליה יין מדלא בעי ניגוב א"כ הדחה נמי לא ליבעי לזה תירץ הרחקה יתירה היא:

כח

חבית שצפה בנהר וכו'. יצא לו ממה שאמרו בפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ"ד) איתמר חבית שצפה בנהר רב אמר נמצאה כנגד עיר שרובה ישראל מותר כנגד עיר שרובה עכו״ם אסורה ושמואל אמר וכו' ופסק כרב באיסורי ושם נתבאר דדוקא בחבית משום דהחביות מצויות ביד בעלי בתים ולכך אזלינן בתר רוב אנשי העיר אבל בנודות שהם כלים של המוכרים לבדם לא אזלינן אלא בתר רוב מוכרים וכדברי רבינו. ויש לתמוה על רבינו למה לא ביאר בהא דנמצאת כנגד עיר שרובה ישראל מותר היינו היכא דאיכא עקולי ופשורי כלומר שהם מעמידים הספינה ולכך אין לתלות ברוב הסביבות שהם עכו״ם אלא בעיר הזאת שהיא קרובה לה אבל אי ליכא עקולי ופשורי הא קי״ל כר' חנינא דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב ותלינן ברוב הסביבות שהם עכו״ם וכל זה מבואר שם וכן קשה למה לא הזכיר בנודות דזוטרי ורברבי מותרים שהגדולים מוכיחים על הקטנים והטור כתבו בסימן קכ״ט וצ״ע:

כט

חבית שפתחוה גנבים וכו'. פרק השוכר (דף ע') הנהו גנבי דסלקי לפומבדיתא וכו' אמר רבא חמרא שרי מאי טעמא רוב גנבי ישראל נינהו עוד שם הוה עובדא בנהרדעא ואמר שמואל חמרא שרי וכו' ואמרו שם דכיון דאיכא דפתחי לשם ממונא הוה ליה ספק ספיקא ע"כ, כלומר ספק ישראל ספק עכו"ם ואת"ל עכו"ם ספק נגע ספק לא נגע וא"כ יש לתמוה על רבינו למה כתב דאי רוב גנבי העיר ישראל הא אפילו דהוי מחצה על מחצה גנבי ישראל שרי משום ספיקא. וראיתי להרא"ש ז"ל שכתב שאין דין זה מצוי בינינו משום טעמא דשרי בגמרא משום דס"ס הוא משום דכיון דדרכם היה לשום ממון בחביות היו באים גנבים אדעתא דממונא ולכך כיון דחזו חמרא הוי פרשי ולכך יש ספק כאן אם נגע אבל לדידן דאין אנו נוהגים לשום ממון בחביות אמרינן דודאי נגע ואין להתיר אלא ברוב גנבי ישראל ואולי יש לומר דלזה לא כתבו רבינו ואין טעם זה מספיק שהרי דרכו של רבינו לכתוב כל דינים האמורים בגמ' בין נהוג עתה בין אינו נהוג וא"כ הוא קשה למה לא כתב דין זה כלל:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף