ערך/פרה אדומה

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־23:59, 5 באוגוסט 2021 מאת עמד (שיחה | תרומות) (←‏טעמה וסודה: תיקון)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי TriangleArrow-Left.png פרה אדומה

טעמה וסודה[עריכה]

בגמרא ביומא (סז:) על הפסוק (ויקרא יח ד) "את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו" דורשת: תנו רבנן 'את משפטי תעשו' - דברים שאלמלא נכתבו דין הוא שיכתבו, ואלו הן: עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים וגזל וברכת השם. 'את חוקותי תשמרו' - דברים שהשטן משיב [ובעין יעקב: ואומות העולם משיבין] עליהן, ואלו הן: אכילת חזיר ולבישת שעטנז וחליצת יבמה וטהרת מצורע ושעיר המשתלח. ושמא תאמרו מעשה תוהו הם ת"ל 'אני ה'' אני ה' חקקתיו ואין לך רשות להרהר בהן. ובתוספות ישנים הוסיף: וכן יש הרבה, אפר פרה וכיסוי הדם וכיו"ב. ויעויין עוד במהרש"א.

ורש"י (במדבר יט א) הביא כעין זה על הפסוק "זאת חוקת התורה": לפי שהשטן ואמות העולם מונין את ישראל, לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה לפיכך כתב בה חקה, גזרה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה. וע"ע תנחומא (חוקת ז).

ובמדרש (במדב"ר יט ה): רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר ארבעה דברים יצר הרע משיב עליהן דכתיב בהן חקה, אשת אח וכלאים ושעיר המשתלח ופרה אדומה.

וכעין זה בפסיקתא זוטרתא (ריש פ' חוקת) ובגמרא נדה (ט.) על דברי שלמה המלך "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". וע"ע תפארת ישראל למהר"ל (פ"ח) ובבית הלוי (שמות לא יג, ושם יג ח).

התשובה שישיב השטן

רש"י (יומא שם) מבאר שהשטן הוא היצה"ר משיב להן תשובה להטעות את ישראל ולומר שהתורה אינה אמת, כי מה תועלת בכל אלו, לכן נכתב בהן חוק, אני ה' גזרתי עליכם.

הטעם שיערערו על פרה אדומה דווקא

הרמב"ן (במדבר יט א) מבאר הטעם שיערערו עליה יותר משאר הקרבנות שמכפרים או מטהרים (כקרבן זב או יולדת), כיון שהיא נזבחת בחוץ ונראית כזבח לשעירים. אבל האמת שהיא נעשית להעביר רוח הטומאה ושריפתה כריח ניחוח בחוץ[1].

רש"י מביא מיסודו של רבי משה הדרשן, וכ"ה במדרש, שפרה אדומה באה לכפר על חטא העגל. ויבואר ענין זה להלן.

מי יודע סוד פרה אדומה

האור החיים פירש שמשה רבינו ידע סוד פרה אדומה, אלא שבשונה מכל המצוות שאף בהם יש סודות נעלמים הנגלים למשה ולאדם ראוי המשיג קנין התורה במ"ח קניינה, ואף משה גילה סודות אלו לישראל, במצוות פרה לא גילה להם סודותיה בציווי השם[2].

עוד כתב האור החיים שיתכן שלאהרן וכמו כן שאר המיוחדים שבעם, אמר להם משה סודה והם מסרו את סודה למיוחדים שבהם בדורות הבאים[3].

ועוד כתב שיתכן ואף לכל ישראל נאמר סודה אלא שנצטוו "זאת חוקת התורה לאמר" שכשישאלו אותם האומות על טעמה לא ישיבום הטעם אלא יאמרו להם חוקה חקק ה' עלינו לעשותה ואין אנו מהרהרין אחריו.

הפרה[עריכה]

לקיחתה[עריכה]

במשנה בשקלים (פ"ד מ"ב) מבואר שהפרה נלקחת מכסף תרומת הלשכה.

שוויה[עריכה]

בכמה מקומות מצאנו שעלותה של הפרה היתה גבוהה מאד עקב התנאים הנדרשים לכשרותה. ראו קידושין (לא.) ועבודה זרה (כג:).

קדושתה[עריכה]

קודשת בדק הבית שהיא קדושת דמים ולא קדושת הגוף שהרי אינה עולה על גבי המזבח.

פדיון[עריכה]

ונפדית אף בלא מום, וכן אם מתה או נשחטה בפסול או שמצא אחרת טובה הימנה - תפדה (תוספתא פרה פ"ב ה"ב, הובא בשבועות יא:).

אמנם אם נשחטה כדינה ע"ג מערכתה אין פודין אותה (תוספתא שם), והטעם משום שגנאי הוא להוציאה לחולין כיון שנעשית בהכשר (רש"י שבועות שם).

תנאי כשרותה[עריכה]

בפסוק נאמר "ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול". מכך למדו חכמים שעל הפרה להיות תמימה באדמימותה ("אדומה תמימה"[4], ללא מום ("אשר אין בה מום"), שלא עלה עליה עול ("אשר לא עלה עליה עול") ושלא נעשתה בה מלאכה (ילפותא בג"ש מעגלה ערופה. (סוטה מו.)).

העלאת עול

אסורה אף שלא בשעת עבודה[5]

עשייתה[עריכה]

הכהן העושה[עריכה]

בספרי (פי' קכג): אל אלעזר הכהן (במדבר יט ג) בא הכתוב ולמד על הפרה שתהא נעשית בסגן. תדע שכן, שהרי אהרן קיים ואלעזר שורף את הפרה. 'ונתתם אותה אל אלעזר הכהן' - זו נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בכהן גדול דברי רבי מאיר. רבי יוסי ורבי יהודה ורבי שמעון ורבי אליעזר בן יעקב אומרים זו נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט.

ובמשנה במסכת פרה (פ"ד מ"א): פרת חטאת ששחטה... ושלא בכהן גדול פסולה, ורבי יהודה מכשיר.

ובגמרא יומא (מב:) ונתתם אותה אל אלעזר הכהן, אותה לאלעזר ולא לדורות לאלעזר. איכא דאמרי לדורות בכהן הדיוט, ואיכא דאמרי לדורות בכהן גדול[6]

בטעם הסוברים שלדורות נעשית בכהן גדול ביאר הרמב"ן (במדבר יט ג), כי המצוה הזאת לעומק סודה ראויה לגדול שבכהונה. ובטעם שלא עשה אהרן הפרה שבדמבר כתב ג' טעמים: א. כי הוא קדוש ה' וחסידו המכפר במקדשו ולא רצה ליתן לו עבודת חוץ. ב. ציוה שיעשה כן אלעזר להכתירו ולחנכו בחיי אביו במצוה אחת מן המצוות של כה"ג. ג. מחמת שהיתה הפרה עונש על מעשה העגל. והיינו שאין קטיגור נעשה סניגור[7].

ובטעם הסוברים שנעשית לדורות בכהן הדיוט, פירש הרמב"ן שמכל מקום אותה שבמדבר נעשתה באלעזר דווקא, כיון שלא היה כהן אחר, ולא היה הגון שאחיו הקטן יהיה קודם אליו. ובחזקוני ביאר הטעם שלמאן דאמר זה לא נעשית לדורות בכהן גדול, כיון שמטמאת כל העוסקים בה ולא רצה הקב"ה שיטמא בה הכהן הגדול.

להלכה פסק הרמב"ם (פרה אדומה פ"ד הי"ז) שעשייתה כשרה אף בכהן הדיוט[8]. ומ"מ נהגו שכהן גדול היה עושאה (פיהמ"ש לרמב"ם פרה פ"ו מ"ג ובתוספות יו"ט שם).

הפרשת הכהן השורף את הפרה[עריכה]

משנה פרה (פ"ג מ"א). ובגמרא ביומא (ב.) דרשינן לה מקראי וי"א שאינו אלא מעלה שעשו בה, ונחלקו בדבר זה ריו"ח ור"ל (שם ג:). וברמב"ם (פרה פ"ב ה"ב) כתב דדבר זה קבלה ממשה רבינו, ופירשו נושאי כליו דהיינו משום שאינו מפורש להדיא אלא דרשינן לה מדרשה וכך דרך הרמב"ם לכנות דרשה בשם קבלה.

מקום ההפרשה

בגמרא ביומא (ב.) מבואר שהופרש ללשכה שנקראה בית האבן, ועשו כן משום מעלה כיון שזלזלו בטהרתה[9].

נחלקו ר"י ור"ל אם ההפרשה היתה למקום קדוש או להר הבית. ובביאור חסדי דוד ביאר שאזלו לשיטתם אם הפרשת הכהן ילפינן לה מקרא דמלואים ושם כתיב "ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים" ואם כן בעינן מקום קדוש, או דההפרשה משום מעלה בעלמא וא"כ סגי בהפרשה להר הבית.

את מי הפרישו

במשנה מבואר שהפרישו את הכהן השורף את הפרה. ובתוספות ישנים (יומא ב.) דקדק אבל שארי כהנים שהיו עסוקים לא צריך הפרשה. ובזבח תודה שם דקדק מהרמב"ם שהעתיק לשון הגמרא ומשמע נמי דס"ל שאין צריך להפריש אלא את הכהן השורף את הפרה בלבד.

ומאידך לענין הזאה מבואר בתוספתא (פרה פ"ג ה"א) ובביאור הגר"א שם שהיו מזים על כל העוסקים בעניינה.

הזאה על הכהן השורף[עריכה]

בכל יום מימי ההפרשה היו מזים על הכהן השורף את הפרה.

בתוספתא (פרה פ"ג ה"א) ובביאור הגר"א שם מבואר שהיו מזים על כל העוסקים בעניינה ולא רק על הכהן השורף את הפרה[10]

מאיזו פרה הזו

במשנה כתוב שהזו מכל חטאות שהיו שם. דעת הראשונים שהזו בכל יום מפרה אחרת, וכ"כ במים טהורים בדעת הרמב"ם.

והגר"א באליה רבא חידוש שכוונת הגמרא שהזו בכל יום מכל החטאות שהיו שם.

ודנו האחרונים מה טעם הזו מכל חטאות שהיו שם, אם טעם הדבר משום חשש שמא אחת הפרות נעשתה שלא כדינה, וטעם זה לא יצדק אלא לדעת הגר"א שהזו בכל יום מכל החטאות דאל"כ אין הזאת ג' וז' מכל פרה ופרה. ולדעת הראשונים יש לומר שהוא דין תורה הלמד מהפסוק "והיתה למשמרת" דהיינו להזאה על הכהן העושה את הפרה.

מעלה עשו בה[עריכה]

בגמרא מבואר שדברים מסויימים נעשו בפרה משום מעלה, ופירש רש"י שזלזלו בטהרתה. וברש"י (יומא ב.) משמע שהזלזול הוא מכך שטהורה בטבול יום, אך עיין רש"י (שם ג:) שפירש מפני הקל שהקילו בה לטמא מדעת הכהן השורפה, עשו בה מעלות רבות.

ובשו"ת בן פורת (ח"ב ס"ב) כתב ר"י ענגיל שעצם מה שטמאו הכהן היה בו מעלה, שעל כך קראתו התורה "טהור"[11]

האם פרה אדומה מכפרת[עריכה]

המפרשים נזקקו ליישב מה שנראה כסתירה בדברי חז"ל בנדון זה האם פרה אדומה מכפרת.

בגמרא ביומא (ב.) מבואר שפרה לא באה לכפר[12]

ואף שנאמר (במדבר יט ט) "חטאת היא", כבר פירשה רש"י לשון חיטוי או כדרשת חז"ל שהלכותיה כחטאת.

מאידך הביא רש"י מיסודו של רבי משה הדרשן שפרה באה לכפר על חטא העגל, ולהלן יבואר באורך.

ויש שחילקו בין פרה שעשה משה במדבר שבאה לכפר על חטא העגל, ובין שאר הפרות שהם כחוקה בלי טעם ולא ככפרה על חטא. כ"כ פני יהושע (יומא ב.), גבורת ארי (שם), הנצי"ב במרומי שדה (שם) ובהעמק שאלה (שאלה קלג אות ב]) ובהרחב דבר (במדבר יט ב). וע"ע רש"ש ומהר"צ חיות.

וע"ע מו"ק (כח.) ובתוספות שם (ד"ה מה פרה).

ובגמרא יומא (מב.) ואנחו בה סימנא כו' משמע שפרה אינה מכפרת, ועיין מרומי שדה שם, ובתוספות ישנים שם}} כתבו שפרה עיקרה לטהרה ולא לכפר.

כפרה על חטא העגל

ביוצרות לפרשת פרה כותב הפייט ומבאר כל טעמי פרה אדומה וסדר הכשרתה:

הֵם הֵמִירוּ כָּבוֹד בְּבֶן פָּרָה. וְסָרְרוּ בוֹ כְּפָרָה. תָּבֹא אִמּוֹ אֲשֶׁר הִיא פָרָה. וְתִהְיֶה לָעָם כַּפָּרָה: הֵם הֶאֱדִּימוּ בוֹ פָּנִים. וְאָדְמוּ עֶצֶם מִפְּנִינִים. תָּבֹא אִמּוֹ אֲשֶׁר הִיא אֲדֻמַּת פָּנִים. וּבָהּ צַח וְאָדוֹם יִשָּׂא פָנִים: הֵם חֲרָטוּהוּ הֱיוֹת צָג כְּתָמִים. וּבָהּ חֻיְּבוּ מִהְיוֹת תְּמִימִים. תָּבֹא אִמּוֹ תְּמִימַת תְּמִימִים. וּבָהּ יְטַהֵר תַּמָּה הַצּוּר תָּמִים: הֵם שָׁחֲחוּ לְפֶסֶל כָּל מוּם. וְנֶעֱנְשׁוּ בוֹ הֱיוֹת בַּעֲלֵי מוּם. תָּבֹא אִמּוֹ אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם. לְהָדִיחַ דְּמֵי יָפָה וְאֵין בָּהּ מוּם: הֵם זָמְמוּ בְּעֵגֶל לִמְעוֹל. וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיִּפְרְקוּ עוֹל. תָּבֹא אִמּוֹ אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עוֹל. וְתִנָּתֵן עַל שִׁכְמָם כְּעוֹל: הֵם נִקְהֲלוּ עֲבוּרוֹ אֶל כֹּהֵן. וְאֻנַּף בְּהַשְׁמִיד אִישׁ מְכַהֵן. תָּבֹא אִמּוֹ וְתִנָּתֵן לַכֹּהֵן. וִיכֻפַּר בָּהּ עֲוֹן כֹּהֵן:

וּכְמוֹ בָּאֵשׁ נִשְׂרָף. כֵּן בָּאֵשׁ תּוּשְׂרָף: וּכְמוֹ טוּחַן וְהוּדַּק עַד עָפָר. כֵּן תּוּדַּק וְתֵעָשֶׂה עָפָר: וּכְמוֹ הָשְׁלַךְ עֲפָרוֹ אֶל הַמַּיִם. כֵּן תֻּשְׁלַךְ אֲפָרָהּ אֶל הַמָּיִם: וּכְמוֹ נָפְלוּ בוֹ שְׁלשֶׁת אַלְפֵי יוֹשֶׁר. כֵּן יִפְּלוּ בָהּ שְׁלֹשֶׁת מִינֵי כוֹשֶׁר: וּכְמוֹ טִנֵּף עַם טָהוֹר. כֵּן תְּטַמֵּא בְּמַגַּע כָּל טָהוֹר: וּכְמוֹ טִהֵר עַם בּוֹ נִטְמָא. כֵּן תְּטַהֵר אִישׁ אֲשֶׁר נִטְמָא: וּכְמוֹ פֻּזַּר פִּשְׁעוֹ לְכָל דּוֹר שָׁמוּר לְחַטָּאת. כֵּן תְּהֵא לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי חַטָּאת: לְהָדִיחַ דָּמִים. לְכַבֵּס כְּתָמִים. לְנַקּוֹת טִנּוּפִים. לְהַרְחִיץ צוֹאִים. לְהַלְבִּין חֲטָאִים. לְטַהֵר טְמֵאִים. לְקַדֵּשׁ קְדוֹשִׁים. לְהַצְדִיק עֲמוּסִים: בְּעֵץ אֶרֶז. לַעֲנוּפִים כְּאֶרֶז. בְּאֵזוֹב. לְנִדְכָּאִים כָּאֵזוֹב. בְּשָׁנִי. לְשִׂפְתוֹתֶיהָ כַּשָּׁנִי. בְּתוֹלַעַת. לְאַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת. לְבַל יִתְגָּאֶה מִתְגָּאֶה כְּאֶרֶז. שֶׁאִם לֹא יִמַּךְ כְּאֵזוֹב וְיֵחָשֵׁב כְּתוֹלַעַת. לֹא יְטֻּהַר בְּאֵזוֹב וּבִשְׁנִי תוֹלַעַת

לעיון נוסף[עריכה]

הטעונים הזאה[עריכה]

הטעונים הזאה ממי פרה, הם טמאי מתים ובכלל זה הטמאים ממת שלם, רובע קב עצמות, דם המת, רוב מנין ובנין של עצמות המת ומלא תרווד רקב המת. והיינו בנוגע, נושא או מאהיל על מת.

כמו כן הנוגע בחרב שמתקיים בה דין *חרב הרי הוא כחלל דעת רוב הראשונים שחייב הזאה, כן מפורש ברמב"ם (נזירות פ"ז ה"ח) ובראב"ד שם. וכן דעת התוספות (נזיר נד.), וכ"מ בר"ש (אהלות פ"א מ"ב), רשב"א (חולין עא:), תוספות רי"ד (נזיר נד:). משא"כ דעת הרמב"ן (במדבר יט טז; ב"ב כ.) שהנוגע בחרב זו טמא שבעת ימים אך אינו טעון הזאה. וע"ע תפארת ישראל (אהלות שם) שדקדק מדברי הרע"ב, הר"ש והרא"ש כדעת הרמב"ם, ומאידך הביא בשם אביו כדעת הרמב"ן[13].

וכן כלי שנאמר בו שהרי הוא כחלל (חרב או שאר כלים הנכללים בדין זה, ע"ע) שנגע בטמא מת ונעשה טמא מת כמותו, חייב בהזאת ג' וז'.



שולי הגליון


  1. ומטעם זה נעשית לכל הפחות בפני אלעזר כדי שישגיח שתעשה בכוונה הראויה ולא יחשבו בה כמחשבת השטן והאומות.
  2. ובכך ביאר שאין לטעון שעשיית מצוה בלא כוונה כגוף בלא נשמה שהרי "ויקחו אליך" נאמר שעשו את הפרה על דעת כוונת משה שידע סוד הענין ופלאיו.
  3. ובכך ביאר הטעם שבדורות הבאים לא יהיה חשש שיעשו המצוה ללא כוונה כגוף ללא נשמה. ועוד יישב, שבכל הדורות עשו על דעת משה.
  4. ואין הכוונה למעט בעלת מום, שהרי היא מתמעטת בהמשך הפסוק.
  5. ובכך שונה העלאת עול ממלאכה שאינה שייכת אלא בשעת עשיית מלאכה. רש"י (סוטה מו.).
  6. והיינו כסתם משנה. רמב"ן (במדבר שם).
  7. כ"כ רש"י (אחרי פסוק כב, בביאור פסוק ג).
  8. וברמב"ן כתב על מ"ד שנעשית בכהן גדול דווקא שהוא כסתם משנה ומסתבר טעמיה.
  9. עיין להלן פרק "מעלה עשו בה".
  10. ועיין לעיל לענין הפרשה שדעת התוס' ישנים וכן דעת זבח תודה בדעת הרמב"ם שלא הפרישו אלא את הכהן השורף את הפרה ולא שארי כהנים.
  11. ומה שמבואר בגמרא שעשו כן מפני הצדוקים היינו מה שלא המתינו להערב שמש, אך עצם הטומאה היתה לקבלת מעלת טהור שאמרה תורה.
  12. ולכן הפסוק "אשר ציוה ה' לעשות לכפר עליכם", אינו יכול להתפרש - עכ"פ במילים "לכפר עליכם" - על פרה אדומה.
  13. עי"ש שהוכיח כן מגמרא חולין (עא:) דגבי בלע טבעת קתני טובל ואוכל, וגבי נטמא באהל קתני הזה ושנה וטבל.
מעבר לתחילת הדף