בבלי מפוסק/יומא/נז/א
השתא ברי טמאים אתון, דכתיב טומאתה בשוליה.
אמר ליה, תא חזי מה כתיב בהו, השוכן אתם בתוך טומאתם, אפילו בזמן שהן טמאין שכינה שרויה בינהן.
וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש.
האי הימנו ודבר אחר הוא, ולא הוי היקש.
הניחא למאן דאמר לא הוי היקש, אלא למאן דאמר הוי היקש מאי איכא למימר.
מקומות הוא דגמרי מהדדי.
אי בעית אימא, חוץ מבפנים בחדא זימנא גמר.
תנא, כשהוא מזה, אינו מזה על הפרוכת, אלא כנגד הפרוכת. אמר ר' אלעזר בר' יוסי, אני ראיתיה ברומי, והיו עליה כמה טיפי דמים של פר ושעיר של יום הכפורים.
ודילמא דפר העלם דבר של צבור ושעירי ע"ז הוו.
דחזא דעבידי כסדרן.
ותנן נמי גבי פר העלם דבר של צבור כי האי גוונא. כשהוא מזה, לא היו נוגעין בפרוכת. ואם נגעו, נגעו. אמר רבי אלעזר ברבי יוסי, אני ראיתיה ברומי, והיו עליה כמה טיפי דמים של פר העלם דבר של צבור ושעירי ע"ז.
ודילמא דפר ושעיר של יום הכפורים נינהו.
דחזנהו דעבידי שלא כסדרן.
נתערבו לו דמים בדמים. אמר רבא, נותן אחת למעלה ושבע למטה, ועולה לו לכאן ולכאן.
אמרוה קמיה דרבי ירמיה.
אמר, בבלאי טפשאי, משום דדיירי בארעא דחשוכא אמרי שמעתא דמחשכן, הא קא יהיב למעלה דשעיר מקמי מטה דפר, והתורה אמרה וכלה מכפר את הקדש, כלה דם הפר ואחר כך כלה דם השעיר.
אלא אמר רבי ירמיה, נותן אחת למעלה ושבע למטה לשם הפר, וחוזר ונותן אחת למעלה ושבע למטה לשם השעיר.
נתערבו לו דמים בדמים במתנות האחרונות. סבר רב פפא קמיה דרבא למימר, נותן שבע למטה לשם פר ולשם שעיר, וחוזר ונותן אחת למעלה לשם שעיר.
אמר ליה רבא, עד השתא קרו לן טפשאי, והשתא טפשאי דטפשאי, דקא מגמרינן להו ולא גמירי, והא קא יהיב מטה דשעיר מקמי מעלה דשעיר, והתורה אמרה תן למעלה ואחר כך למטה