בעיקר החידוש דהשבת אבדהעריכה
כתוב בפנים, יש לחקור בעיקר החידוש של מצות השבת אבדה, איך היה הדין בלא מצות השבת אבדה, עיי"ש ההמשך.
ולכאורה לא מובן, כי על מה מדובר? אם באבידה שיש בה סימן, הרי לא נתייאש המאבד, ולמה שיהיה מותר ליטלה. ואם באבידה שאין בה סימן, הרי נתייאש המאבד, והוה כהפקר (ועיין בסיכום שבהמשך), ולמה שלא יהיה מותר ליטלה. ואם באבידה שאין בה סימן ועדיין לא נודע למאבד שנאבדה, הרי זה מחלוקת אביי ורבא.
לסיכום, על כרחך שחידוש התורה אינו אלא שצריך ליטפל בה ולהשיבה לבעליה. ועוד חידשה תורה, שאף שאתה יודע מי הוא בעל האבידה, אם אין בה סימן, אין בזה חיוב השבה האמור, אלא אתה יכול להשאירה אצלך, כיון שנתייאש המאבד. נועם (שיחה) 14:29, 27 במאי 2021 (IDT)
- החקירה היא לפני יאוש. מה שברור לך שכיון ש"לא נתייאש המאבד למה שיהיה מותר ליטלה" זה בדיוק מה שהוא חוקר - האם לפני שנתחדשה פרשת אבדה, היינו אומרים, ויש סברא להבין את זה, שברגע שאדם איבד משהו והוא אינו ברשותו ובשליטתו, נגמרה הבעלות שלו והמוצא יכול לקחת ובתיאבון. ובאה מצות השבת אבדה וחידשה את זה עצמו שכל עוד שאינו מתייאש זה נשאר שלו. או שזה כבר ידענו קודם לכן וזה כלל בדיני ממונות מסברא שרשות של אדם אינה פוקעת גם אם החפץ במקום עלום, כל שלא נתייאש, והיה צריך להתרחק מהאבדה כמו מגזל, אך לא היה חובה לטפל ולהחזיר. את הצד השני הסברת היטב, את הצד הראשון לא שללת כאמור. אברהם ברוכוביץ (שיחה) 15:22, 27 במאי 2021 (IDT)