רא"ש/יבמות/ב/ח

רא"ש יבמות ב ח

פסקי הרא"ש - יבמות < סימן קודם · סימן הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' הנטען מאשת איש והוציאוה מתחת ידו אע"פ שכנס יוציא:

גמ' אמר רב ובעדים. פי' אם הוציאה בעלה בעדי טומאה מחמת זה הנטען וכנסה זה הנטען מוציאין אותה מתחת ידו ואותיבנה עליה דרב מהא דתניא בד"א בשאין לה בנים אבל יש לה בנים לא תצא ואם באו עדי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא אלמא מפקינן מנטען בלא עדי טומאה כשאין לה בנים. ומשני רב מוקי מתני' בשיש לה בנים ולהכי אין מוציאין אלא בעדים ומשום דמתני' קתני הוציאוה דמשמע דב"ד הוציאוה ובי דינא לא מפקי אלא בעדים להכי דחיק רב לאוקמא בשיש לה בנים ואב"א דרב מוקי לה למתני' אף באין לה בנים ואפ"ה לא מפקינן אלא בעדי טומאה והך ברייתא דקתני דבאין לה בנים מפקינן בלא עדי טומאה ר' היא דתניא רוכל היוצא ואשה חוגרת בסינר אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא. רוק למעלה מן הכילה אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא. מנעלים הפוכין תחת המטה אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא. פרש"י תצא מן הבעל. וקשה לר"ת דהא אמרי' במס' כתובות דף ט: דאין האשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קינוי וסתירה אבל בלא קינוי אפי' נסתרה בעדים שריא והכא פסיק הלכתא כר' בקלא דלא פסיק לאוסרה על בעלה. ועוד הא אמרי' לקמן בפ' האשה רבה דף צב. דלקלא דבתר נישואין לא חיישינן ומפר"ת תצא מן הרוכל אם גירשה הבעל ונשאה הרוכל הואיל ומכוער הדבר תצא דלדידיה הויא קלא דקמי נישואין ולקלא דקמי נישואין חיישינן אבל מבעל לא מפקינן אלא בעדים וכן מוכח סתמא דהש"ס דקאמר כל הוציאוה בב"ד וב"ד בעדים הוא דמפקי אלמא דדבר פשוט הוא דלא מפקינן מבעל אלא בעדים ומנטען מפקינן בקול כשאין לה בנים מן הראשון וכי קאמר נמי ואיבעית אימא מתני' רבי היא לא שביק לה להך סברא דמעיקרא דלא מפקינן מבעל אלא בעדים אלא ה"ק הך מתניתא דמפקא מנטען בקול ר' היא ורב ס"ל כמתני' דקתני הוציאוה דמשמע בעדים ואפי' מנטען לא מפקינן אלא בעדים אף כשאין לה בנים מן הראשון וכן משמע לקמן דקאמר ורבה בר רב נחמן הוציאה קתני כלומר מעצמו הוציאה הבעל כיון דליכא עדים אפ"ה קתני שאם כנס הנטען יוציא אלמא לא מפקינן בקלא מבעל אלא מנטען וכן פר"ח ז"ל וכן בעל הלכות דתצא מרוכל אבל מבעל לא מפקינן אלא בעדים ועוד כתב בעל הלכות דאין מוציאין מהבעל עד שיראו העדים כמכחול בשפופרת והא ליתא דהא אפי' לענין חיוב מיתה סגי אם ראוהו העדים כדרך המנאפים כדאיתא בפ' השוכר את הפועלים דף צא. ואמרינן נמי בספ"ק דמכות דף ז. ורבנן היכי דייני כשמואל דאמר במנאפים עד שיראי כדרך מנאפים בכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת וכיון דבדיני נפשות דכתיב והצילו העדה סגי בהכי כ"ש לאוסרה על בעלה. וכן פסק ר"ח ז"ל מראיה זו ונראה דבסתירה לחודא בלא קינוי אע"ג דאדעתא דניאוף אסתתר כי הנהו עובדי דשילהי נדרים דף צא: שריא לבעלה אפי' כי ליכא טעמא כי התם למישרי דהא קי"ל דאין אוסרים על היחוד וסתירה נמי לא אשכחן בה דאיתסרא בה בלא קינוי אפי' בעדים. והא דאיצטריך התם למימר טעמא דאיתתא שריא אי איתא דעבד איסורא אירכוסי הוה מירכס ואם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דליכול ולימות משום דהתם מיירי באומרת טמאה אני כי מתני' דהתם דעלה קאי או בשותקת ומודה ומשום הכי איצטריך למימר טעמא דאיתתא שריא אבל באומרת טהורה אני שריא אפי' בלא הני טעמי דהתם ואל תתמה היאך מתירין אותה לבעלה הא שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא כיון דאמרה טמאה אני וכי מאכילין לו לאדם דבר האסור לו וי"ל דלפי שראו חכמים קלקול הדורות שנתנו הנשים עיניהם באחר ורוב האומרות כך משקרות לכך נראה להם להתירן. וכה"ג אמרי' התם בשילהי נדרים דף צ. אמרה לבעלה טמאה אני לך אמר רב ששת אוכלת בתרומה שלא תוציא לעז על בניה. מיהו אפשר לומר דהתם איירי בחוזרת בה ונותנת אמתלא לדבריה ובשאלתות דרב אחאי בפרשת פנחס אי איכא דבר מכוער וקלא דלא פסיק מפקינן לה בין מבעל בין מבועל דתניא רוכל היוצא וכו' ור"ת חזר לפרש כפירוש השאלתות בהאי דקאמר רב ובעדים היינו דאיכא עדים בדבר מכוער משום דקשיא ליה הא דקאמר כי אתא אחר ואפסקי' לקלא מאי הוי ואי בדאיכא עדי טומאה לא הוה קרי ליה קלא. ופלוגתא דרבי ורבנן דרוכל בדבר מכוער בלא עדים אלא בקול ומיהו בבעל שראה דבר מכוער לא משוינן ליה אנפשיה חתיכה דאיסורא בהכי אלא בדבר מכוער בעדים דאיכא לעז טפי שיתפרסם ויצא הקול. וקשה לפי' כל מה שהקשינו תחלה דלקלא דבתר נישואין לא חיישינן ועוד דאין האשה נאסרת לבעלה אלא בקינוי וסתירה ועוד מאי פריך מהך ברייתא בד"א בשאין לה בנים נימא דמיירי בעדי דבר מכוער. ורבינו מאיר פירש דלא קשיא מידי לפי' השאלתות ולפירוש ר"ת דהא אמרי' בפ"ק דכתובות דף ט. בשמעתא דפתח פתוח וליטעמיך קינוי וסתירה אין עדים לא ה"ק אין האשה נאסרת לבעלה בעד אחד אלא בשני עדים וקינוי וסתירה אפי' בעד אחד ופתח פתוח כשני עדים דמי ה"נ נאמר אם יש עדים שראו דבר מכוער כשני עדי טומאה דמו דכיון שראו רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר וכל הני דלקמן מוכחא מילתא דיש כאן טומאה. ומה שהקשה ר"ת דהוי קלא דבתר נישואין ואמרינן בהמגרש דף פח: דלא חיישינן לקלא דבתר נישואין היינו בלא עדים אבל הכא שיש עדים שראו הדבר מכוער רגלים לדבר כאילו ראוה שנבעלה ואסרי' לה על בעלה כפתח פתוח או בעד אחד אחר קינוי וסתירה ושפיר פריך מהא דתניא בד"א כשאין לה בנים מן הראשון דע"כ מיירי כשאין עדי כיעור דאי איכא עדי כיעור אפי' יש לה כמה בנים תצא כמו בעדי טומאה כדפריך. והא דקתני סיפא ואם באו עדי טומאה היינו אפי' לא ראוה שנבעלה וראו דבר מכוער עידי טומאה קרית ליה. ואיבעית אימא הני מתני' רבי היא וה"ק הך מתני' דאסורה בלא עדים שראו דבר מכוער רבי היא דאמר אפילו בלא עדים אלא הבעל לחודיה ראה רוכל יוצא תצא ואסור לקיימה ופליגי רבנן עליה ואמרי לא מפקינן לא מבעל ולא מבועל ומסיק דהלכתא כוותיה דרב והלכתא כוותיה דרבי הלכתא כוותיה דרב בקלא דפסיק כלומר הא דקאמר רב ובעדים שראו דבר מכוער דוקא אבל אם הבעל לבדו ראה דבר מכוער לא מפקינן היינו בקלא דפסיק אבל בקלא דלא פסיק סגי בראיית הבעל לחוד ואל תתמה הא דקאמר רב ובעדים סתם דמפרשינן לה בעדי כעור דסתם עדים עדי טומאה משמע ואי בעדי כיעור קאמר רב ה"ל לפרושי וי"ל דרב קאי אמתני' דקתני הנטען על אשת איש ונטען משמע לעז בעלמא וקאמר רב על אותו לעז יש עדים שראו דבר מכוער ויצא הקול שזינתה כך השיב ר"מ פי' השאלתות ופר"ת ולי נראה מתוך לשון השאלתות שכתבו ואי איכא דבר מכוער בשני עדים וקלא דלא פסיק מפקינן לה מבעל ומבועל דתניא רוכל יוצא כו' שלא כיוונו לדברי ר"ת דלרב מפקי' בעדי דבר מכוער מבעל דא"כ מאי הא דקאמרי ואי איכא דבר מכוער בשני עדים וקלא דלא פסיק תרוייהו ל"ל והלא בעידי כיעור לחודיה בלא קלא מפקינן ובקלא דלא פסיק בלא עדי כיעור מפקינן רק שהבעל ראה דבר מכוער ואין לומר דאו או קאמרינן דאי איכא דבר מכוער בשני עדים או קלא דלא פסיק דא"כ הוה להו לפרושי וקלא דלא פסיק ודבר מכוער בראיית הבעל ועוד דלא הוה להו לאתויי ברייתא רוכל היוצא אדבר מכוער בשני עדים דהא ברייתא לא איירי אלא בדבר מכוער בראיית הבעל ולכן נראה לי שהשאלתות מפרש דברי רב בעדי טומאה וברייתא בעדי דבר מכוער רבי סבר דבעדי דבר מכוער מפקינן מבעל ורב סבר דלא מפקינן מבעל אלא בעדי טומאה ופסק הש"ס הלכתא כרב בקלא דפסיק שאם ראו עדים דבר מכוער וגם יצא הקול בעיר אבל אם הוא קלא דפסיק לא מפקינן לא מבעל ולא מבועל וכוותיה דרבי בקלא דלא פסיק ובעדי כיעור אבל בראיית הבעל לחוד אפילו בקלא דלא פסיק לא מפקינן ועדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק חשיב כפתח פתוח או עד אחד אחר קינוי וסתירה והאי דקאמר כי אתא עד אחר ואפסקיה לקלא אגב דבעי למימר אלא דליכא עדים ואתא אחר אפסקיה לקלא נקט נמי בתחלה קלא. ועוד דאלישנא דמתני' קאי דקרי ליה נטען דמשמע טעינת דברים בעלמא להכי נקט קלא ובהכי רווחא שמעתא דלא מסתבר כלל דלימא רב בעדים סתם אי לא איירי בעדי טומאה וגם לא מסתבר לפרושי ואם באו עדי טומאה דברייתא בעידי כיעור וכך היא שטת רב אלפס והרמב"ם ז"ל: וקלא דלא פסיק עד כמה אמר אביי אמרה לי אם דומי דמתא יומא ופלגא ולא אמרן אלא דלא פסיק ביני וביני אבל פסק ביני וביני הא פסק והוא דלא פסק מחמת יראה אבל פסק מחמת יראה כמה דלא פסק דמי דמחמת יראה הוא דפסק ולא אמרן אלא דליכא אויבים דמפקו ליה לקלא אבל אי איכא אויבים מעיקרא לאו קלא הוא דאמרי' אויבים הוא דאפקוה לקלא. ואם הוציא אותה בעלה בדבר מכוער והלכה ונשאת לאחר ואפסקיה ההוא אחר לקלא ובתר הכי גרשה לא תנשא לנטען לכתחלה ואם נשאת לאחר וכנסה לא תצא:

מעבר לתחילת הדף
< סימן קודם · סימן הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.