חתם סופר/פסחים/ה/ב

חתם סופר פסחים ה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה. פרש"י דאי השבתתו בכ"ד ישלכנה לים עכ"ל מקשי' ממה דפרש"י בביצה כ"ז ע"ב במתני' דאין קדשי' טמאים מתבערים בי"ט מגזה"כ אפי' להאכילם לכלבים דרחמנא אחשבה להבערתה ע"ש בביאור וכ"כ עוד לקמן מ"ו א' במתני' דכיצד מפרישי' ע"ש וא"כ ה"נ איך ישלכנה לים ורחמנא אחשבה להבערתה וי"ל דהכא לא שייך לומר אחשבה להבערתה כיון דאי בעי אינו מבערו אלא מבטלו בלבו והרהור מותר בשבת וי"ט וא"כ לא הקפידה תורה ולא חשיבא הבערתו להיות אב מלאכה בהשלכתו לים ואין להשיב הא ר"ע בי"ט איירי שאז א"א לבטלו שאינו ברשותו י"ל לפמ"ש לעיל דדברי ר"ע בנויים אייתורא דביום הראשון דממילא נדע שיבער קודם הכנסת היום דמאי תאמר ז' ימים ולא לילות ויבער קודם עמוד השחר הא אותה שעה הוא י"ט עמ"ש לעיל וא"כ ע"כ לר"ע לפי אותה הה"א שהי' הביעור אז הי' ג"כ שעה הראוי' לביטול דאלת"ה לימא בקיצור וכי אפשר לבער בי"ט הא בעי' שעה הראויה לביטול כמ"ש לעיל לשי' רש"י דתשביתו הוא ביטול וביעור ותרוי' בשעה א' בעי' אע"כ לפי אותה הה"א ראוי' נמי לבטל באותה שעה שאינו אסור בהנאה עדיין והדין נותן כן לפמ"ש הר"ן במתני' טעם שהקפידה התורה להשבית חמץ טפי משארי אי' משום שהוא בכרת ולא בדילי מני'. והנה בתוס' ריש מכילתין משמע דהכל תלוי במה שהוא אסור בהנאה ולפע"ד גם הר"ן לא פלט מזה דאל"כ קשה מיה"כ שהאוכלי' בו בכרת ולא בדילי ואפ"ה א"צ להשבית ועמ"ש בזה במתני' אע"כ דס"ל נמי כהתו' משום שאסור בהנאה ג"כ אלא דבטעם התו' לחוד לא ניחא לי' דהי' קשה מנדרי' וקונמ' שאסורי' בהנאה ולא בדילי לכן הוסיף לומר שחמיר שהוא בכרת ג"כ ומ"מ צריכי' נמי לאיה"נ וא"כ אי אמרי' דאין משביתי' עד היום א"כ גם בהנאה אינו אסור עד היום ויכול לבטלו ג"כ וכיון שיכול לבטלו ממילא לא אחשביה להבערתו והי' יכול לבערו בהשלכה לים אע"כ דאין ביעור חמץ אלא שריפה. ובזה מיושב צחות לשון רשיז"ל שכ' מדלא נפקא לי' דהאי יום הראשון עי"ט אלא משום שאסור להבעיר בי"ט כו' והוא שפת יתר ולישנא שלילא והל"ל מדאמר הבערה היא אב מלאכה כו' והא"ש מדלא נפקא לי' אלא מדאסור להבעיר ולא אמר בקיצור שאין יכול לבטלו באותה שעה ש"מ שהי' ברשותו לבטלו וא"כ עדיין אינו מוכח מידי דיכול להשליכו לים דלא אחשבי' להבערתה וקשה קיצור או סתירה אע"כ אין ביעור חמץ אלא שריפה:

אין ביעור חמץ אלא שרפה. פרש"י דאי השבתתו בכ"ד לוקמי' בי"ט ויבערנו בד"א עכ"ל יל"ד דהל"ל בקיצור דאי השבתתו בכ"ד א"כ אסור לשורפו דכל הנקברי' לא ישרופו ומזה ראי' דס"ל לרש"י כהרמב"ם הובא במג"א סי' תמ"ה בתחלתו עמש"ל במתני':

הבערה לחלק יוצאת. פרש"י דה"א אי עשה ה' מלאכות בפ"א לא לחייב אלא א' ובמק"א פרש"י דהה"א היתה שלא לחייב עד שיעשה כל הל"ט מלאכות בפ"א והסתירה מפורסמת וכבר כתבתי בזה בתכלית האריכו' בתי' למס' שבת ע' א' עש"ה וכעת נלפע"ד פשוט דבמכות כ"א ב' אמר רבא דאין חלוק מלאכות לי"ט וא"כ אי הוה אמרינן דמסברא חצונה לא הי' חייב עד שיעשה כל הל"ט מלאכות וע"ז גלי לן לא תבערו א"כ השתא נמי בי"ט דאין חלוק מלאכות ה"נ דלא מחייב עד שיעשה כל הל"ט מלאכות ואיך קאמר מצינו להבערה שהיא אב מלאכה הא מ"מ יבעור בי"ט ומה בכך כיון שאינו עושה השארי מלאכות אע"כ אי"ל לר"ע מתוך דמחיי' על א' אלא דה"א בעושה חמשה נמי אינו חייב אלא א' קמ"ל לא תבערו ובי"ט דאין חלוק מלאכות אה"נ דמחייב על ה' מלאכות מלקו' א' ומ"מ חייב נמי על א' מלקות ואמר שפיר מצינו להבערה שהיא אב מלאכה ועמ"ש בזה בחי' למס' ביצה י"ב ע"א וע"ב:

וש"מ לא אמרי' הואיל והותרה הבערה לצורך. כבר הארכתי בזה בחי' למס' שבת ס"פ כל הקשרי' ובדרושי לש"ש שנה זו תקנ"ו לפ"ק פה דרעזניץ ובחי' למס' ביצה י"ב ע"א ע"ש אך את זאת ראיתי להעלות כאן במה שהקשתי בימי חורפי לפמ"ש הרמ"א בש"ע סי' תמ"ה בשם מהרי"ל דיש לשרפו ביום דומי' דנותר דאין שורפי' קדשי' בלילה א"כ ה"נ נימא דלהכי אין שורפי' חמץ בי"ט דומי' דנותר ומנ"ל לרבא דלי"ל לר"ע מתוך וכעת מצאתי ק' כעין זו בפ"י בשם הרא"ש מלוניל ולפע"ד דארבא לק"מ מדאמר ר"ע מצינו להבערה שהיא אב מלאכה ש"מ משום שהיא אב מלאכה הוא ולא משום דמיון דנותר ור"ע הה"נ דהומ"ל משום דמיון דנותר אלא דעדיפא מני' קאמר ועוד אדמיון דנותר הו"מ למדחי כמש"ל בשם פ"י שאני הכא ה' אמר ותהי ביום הראשון שפירושו ט"ו אבל כיון שהוא אב מלאכה א"א שיצוה ה' לחלל י"ט בהשבתת חמץ כנ"ל שנתקן נגד פר"ך של מצרי' כנ"ל וק"ל:

ת"ר ז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם כו'. הק' פ"י איפכא ה"ל להקשות לא יראה למ"ל דכבר כתי' לא ימצא שהרי לא ימצא מוקדם בקרא ולפע"ד ראיתי במכילתא פ' בא ופירשה מורי דודי ז"ל בספרו זה ינחמנו דלא ימצא ה"א שמשמרו לזמן רב אבל באקראי בעלמא ה"א דאינו עובר קמ"ל לא יראה שאפי' באקראי כגון שמשהה עצמו בביעורו נמי עובר וא"כ שפיר הק' שכבר כתי' לא יראה דכולל יותר שאפי' באקראי בעלמא אסור א"כ ל"ל לא ימצא ומשני דלא ימצא מורה לאיסור אפי' בשאינו רואהו בעינו ולמסקנא אסור אפי' באקראי אפי' אם אינו רואוהו בעין מגז"ש דשאור שאור וק"ל:

מה ת"ל והלא כבר נאמר לא יראה לך. הק' בפ"י הא אצטריך לא ימצא שיחפש אחר החמץ למ"ד בדיקה דאורי' ותי' מלא יראה נפקא מדלא כתיב לא תראה ותמהתי על פה קדוש הא כ' הר"ן במתני' דגז"ש דמציא' ממצי' גז"ש גמורה היא לחפש בנרות דוקא א"כ אצטריך לא ימצא דוקא ולא נפקא מלא יראה והדר' ק' לדוכת' אמנה מעיקרא לק"מ דהיינו תי' הש"ס ועדיפא מני' לא מיבעי דאי לאו לא ימצא לא הוה ידעי' חפוש המטמוני' אלא דה"א דיטמין בידים והוא פשוט:

יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרים ת"ל לא ימצא. ופרש"י מדלא כתי' לך גבי לא ימצא ואין הכונה דלכתב לך נמי גבי לא ימצא דא"כ כל הנהי לך למ"ל אלא כיון דע"כ שדינן חד לך אלא ימצא למסקנא א"כ לכתוב אותו לך גבי לא ימצא ולא לבעי חד קרא דלא יראה לך כלל ואפי' לאביי דלא משגי הכי לקמן שדי לך אלא ימצא מ"מ מודה הוא לדינא לרבא אלא דפליגא בכוונת הברייתא אי נימא איפוך או ארישא קאי אבל לדינא הכל אמת. ועוד נלפע"ד דאי הוה כתי' לך גבי לא ימצא דהוה ידעי' מני' נכרי שכבשתו דבמצוי בעי' לך וא"כ מכ"ש שלא כבשתו ואז לא הוה בעי' כלל לא יראה לך ללא כבשתו ולכבשתו ומדלא כ' רחמנא הני ש"מ דאתא לאיסורא דקבול פקדונות. והיותר נלע"ד בזה לפמ"ש רש"י בחומש לפי גירסתו במכילתא דדרש התירא דשל נכרי ביד ישראל מדכתי' בבתיכם ע"ש וברמב"ן ולפום רהיטא הי' נראה דס"ל למכילתא דעריסותי' דגבי חלה דרשי' מני' כדי עיסת מדבר כמ"ש תוס' וא"כ עדיין לא גלי לן קרא מיעוטא דגביה בשום דוכתא ואצטריך חד לך למעוטי גבוה ואידך למעוטי נכרי שלא כבשתו ומבבתיכם ממעט נכרי שכבשתו אלא דלפ"ז הי' נגד הש"ס דילן ואיך הביאו רש"י בחומש ושבק דרשת הש"ס ועוד קשה לפי הנ"ל כיון דכתי' בבתיכם גבי לא ימצא א"כ מוכח דאפי' במצוי לך ממעוט נכרי והיינו כבשתו וכ"ש לא כבשתו ולמה לי לך למעוטי נכרי שלא כבשתו ובתחלת העיון הי' אפשר לומר דס"ל למכילתא כמ"ש הר"ן במשנתינו בשם ספרי דמפיק מלא יראה לך בטל בלבך אלא דרשיז"ל לא ס"ל הכי דכ' לעיל דבטול מתשביתו נפקא ואיך הביא זאת המכילתא בפירושו עכנלע"ד לפמ"ש לעיל בשם מכילתא דמלא ימצא לא הוה ידעי' אלא דאסור לקיימו לזמן מרובה קמ"ל לא יראה אפי' ראי' בעלמא אסור א"כ י"ל דבבתיכם אתי להתיר של נכרים לעכבו זמן מרובה אפי' ולזה לא צריך תרי קראי לכבשתו ולשלא כבשתו כיון דכתי' גבי לא ימצא ושרי' כבשתו מכ"ש לא כבשתו ואכתי ה"א דוקא כשהוא טמון מן העין כמשמעות לא ימצא אז שרי' של נכרים אבל לראות בעיניו אפי' בשל נכרים אסור קמ"ל תרי פעמים לא יראה לך להתיר בין כבשתו בין לא כבשתו אפי' לראות ואולי זהו ג"כ דעת הש"ס ודקאמר שדי לך אלא ימצא הכונה דשם כבר כתי' בבתיכם להתיר נכרי שכבשתו ממילא מפרשי' נמי לך דגבי לא יראה כאלו כתי' להדיא אפי' במצוי בעי' לך דאל"ה הוה מוקמי' לי' לשום דרשא כמ"ש תוס' והא"ש טפי דמוכח איסורא דקבול פקדונו' מדכתי' בבתיכם ולא כתי' גבולכם דכולל יותר מבתים ואי משום שריותא דשל נכרי הו"ל למכתב לך אע"כ דאתא לאורוי' איסור בקבלת פקדונו' מן הנכרי:

ומה שאור האמור בגבולי' שלך אי אתה רואה כו'. לפמ"ש לעיל בסמוך דכתי' בבתי' גופי' שריותא דשל אחרים כדאי' במכילתא צ"ל דיליף הכי מגז"ש דגם בבתים מותר לראות בראי' ממש של אחרים ושל גבוה אמנם ע"ד הראשון שכתבתי לעיל בסמוך שלע"ד המכילתא א"ש בלא"ה וזהו נלע"ד כונת המהרש"א ז"ל במ"ש בתוד"ה משום דכ' לך לך תרי זימני שכ' המהרש"א דאי לאו גז"ש דשאור ה"א דשריותא אקבלת פקדונו' קאי ורבים תמהו הא ע"כ איכא גז"ש לאסור הטמנה וקבול פקדונות ולא כ' תוס' אלא דלמ"ל גז"ש להתיר של אחרים והא"ש דס"ל להמהרש"א אי לאו גז"ש להתיר של אחרים ג"כ בבתים לא הוה ידעי' איסורא דקבול פקדונו' כלל דוקא השתא דאיכא גז"ש להתיר של אחרים בבתים ושדי לך אלא ימצא קשה מ"ט לא כתי' לך גבי לא ימצא ע"כ לאסור קבלת פקדונו' אבל אי לא הוה ילפי' שריותא דשל אחרים גבי בתים ה"א דלכן לא כתי' לך גבי לא ימצא משום דבבתים אסור כלל אפי' של אחרים ובגבולין שרי אפי' לקבל פקדונות מדכתי' תרי זימני לך וכמ"ש מהרש"א וא"ש וק"ל:

ת"ר ז' ימים שאור כו'. דע ג' קראי כתיבי א' בפ' החדש הזה לכם ז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם ואידך בסוף פ' בא ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך והשלישי בפ' ראה ולא יראה לך שאור בכל גבולך ז' ימים. וכ' רמב"ן פ' ראה שם וז"ל ובאר במצות השאור שלא יראה בכל גבולך כי בתחלה אמר לא ימצא בבתיכם עכ"ל וצע"ג הלא גם בפ' בא כבר כתיב ולא יראה לך שאור בכל גבולך והוא תמוה מאוד ולא ראיתי מי שעמד בזה ומצאתי במכילתא פ' בא וז"ל אי לא בא אלא ללמדך בבתים ז' ובגבולין לעולם ת"ל ולא יראה לך שאור בכל גבולך ז' ימים ע"ש כן הגי' בס' זה ינחמנו ופי' בזית רענן דה"א חמץ שעבר עליו הפסח יהי' אסור בבל יראה בגבולין לעולם ע"ש ועפי"ז י"ל דגם הרמב"ן לזה נתכוין דהוסיף מרע"ה ביאור במצות השאור שלא יראה בכל גבולך ז' ימים דלא כתיב ז' ימים אלא בבתים ובלא ימצא ולא בגבולין ובלא יראה. אלא דלכאורה היינו לר' יהודה דס"ל חמץ אחה"פ אסור בהנאה שפיר י"ל דה"א שיהי' גם בבל יראה אבל למאי דקי"ל כר"ש דחמץ אחה"פ מותר אפי' באכילה א"כ מכ"ש דליכא בל יראה י"ל בהיפוך דה"א בגבולין ליכא בל יראה אלא יום א' קמ"ל דאסור כל ז' וטעמא י"ל לריה"ג דס"ל דבמצרי' לא נאסר חמץ אלא יום א' דלאו לא יאכל חמץ וסמיך ליה היום עי' לקמן כ"ח ב' א"כ ה"א ה"ק קרא לא יאכל חמץ היום והי' כי יביאך וגו' אז ז' ימים תאכל מצות אך ולא יראה לך חמץ יום א' בעלמא הכי ס"ד קמ"ל בפ' ראה דלא יראה ז' ימים בגבולין. ומזה קצת ראי' דלא כהר"ן שכ' ריש פסחים טעמא שהחמירה תורה לעבור עליו בל יראה וימצא משום דלמא אתי למיכל מיני' דהשתא אס"ד היינו טעמא איך היה אפשר לומר דליכא בל יראה אלא יום א' הלא טעמא דלמא אתי' למיכל מיני' שייך בכל הימים אע"כ ליתי' להאי טעמא. ובזה יתישב דריה"ג ס"ל חמץ מותר בהנאה מדכתיב לך ולי"ל כתיב בחמץ וכתי' בשאור וצריכי עי' פכ"ש ולכאו' ק' וכי ס"ל לריה"ג כב"ש רפ"ק דביצה שאור בכזית וחמץ בכותב' והלא ב"ש במקום ב"ה אינו משנה וי"ל דב"ה דס"ל התם בפ"ק דביצה דצריכי דשאור מחמץ לא אתי' דה"א שאני חמץ דראוי לאכילה זה הולך ע"ד הר"ן הנ"ל דטעמא דלא יראה משום דלמא אתי למיכל מיני' וא"כ שפיר הוה סד"א דחמץ דראוי לאכילה איכא למיחש שישכח ויאכל ממנו אבל בשאור שאינו ראוי לאכילה בעינא ליכא למיחש כולי האי דאדהכי והכי יזכור שהוא פסח זהו טעם של ב"ה וב"ש לי"ל האי טעמא אבל ריה"ג בודאי ס"ל כב"ה דאי לא הוה כתי' שום קרא לאיסורא בשאור ה"א טעמא משום דלמא אתי למיכל מיני' אבל השתא דכתיב בשאור גופי' תרי קראי חד בפ' בא וחד בפ' ראה וע"כ כמכילתא הנ"ל למימרא דאיסורי' ז' ימים ולר' יוסי דחמץ אחה"פ מותר ע"כ כונת הקרא דה"א שאיננו בל יראה אלא יום א' אע"ג דחייב כרת כל ז' א"כ תו נדע שאין הטעם משום דלמא אתי למיכל מיני' ושוב לא אצטריך לך מיותר להתירא בחמץ דודאי לא נטעה לומר דוקא שאור שאינו ראוי לאכילה אתה רואה של אחרים משא"כ חמץ דע"כ לא הוה טעמא משום כן כנ"ל אע"כ לך להיתר הנאה אתי' ולעולם לא ס"ל לריה"ג כב"ש. ואיידי דאיירי אמרתי קצת ע"ד פלפול לפרש הא דאמר ריה"ג לר"י תמה על עצמך איך חמץ אסב"ה כל ז' והלשון תמה על עצמך קשה להולמו לכאורה וי"ל הנה בקרא טרם יחמץ פליגי רש"י ורמב"ן רש"י ס"ל שלא הוזהרו אז על לא יראה וכ' רא"ם הטעם כיון שלא נהג חמוצו אלא יום א' לית בי' בל יראה ואמנם רמב"ן פליג וס"ל דנהג בל יראה ע"ש ולכאורה יש להוכיח כרש"י דאלת"ה למ"ל קרא לנכרי שכבשתו ולפרש"י או כבשתו או שרוי בחצר והוה סד"א דישראל עובר על חמצו שבבית נכרי שכבשתו א"כ למ"ד פ"ק דברכות וישאילום בע"כ דמצרי' וכן משמע דעת ריה"ג במכילתא בפסוק וה' נתן את חן העם וא"כ הי' כל מצרים באותה שעה כבוש ת"י ישראל וכל אשר להם מסור ביד ישראל ואי ס"ד דעובר ב"י על נכרי שכבשתו א"כ היו מחויבים לבער חמצן של מצרים וזה לא היה וא"כ נדע מזה דאפי' גוי שכבשתו נמי אתה רואה וא"כ למ"ל לך אנכרי שכבשתו אע"כ מוכח מזה כשי' רשיז"ל שלא הי' מצוי' על ב"י במצרים. ואמנם לר"י דס"ל חמץ אחה"פ אסור מלא יאכל ולא דריש סמוכי' ולא יאכל חמץ היום ומשמע לדידי' נהג חמוצו כל ז' במצרים ממילא אפי' רש"י מודה דאיכא ב"י במצרים וא"כ תיהדר ק' לדוכתא אס"ד נכרי שכבשתו אית בי' משום ב"י היה להם לבער חמצן של מצרים אע"כ דאפי' כבשתו לא מיקרי לך וא"כ אייתר חד לך להיתר הנאה לר' יהודה והיינו תמה על עצמך כו' ובדרוש יש להאריך עוד:

שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. הק' תוס' איך ממעטי' אחרים וגבוה מחד מיעוטא הא גבי חלה בעי' תרי עריסותיכם והנה מ"ש תוס' דלגי' עריסותיכם שיעור עיסת מדבר א"ש הוא תמוה בעיני דעכ"פ תיקשי מתרומה דלחד מ"ד דמרוח נכרי פוטר מן התורה איכא תרי דגנך למעוטי הקדש ונכרים ולמאן דמחייב מרוח נכרי' דס"ל ג' דגנך כתי' א' למעוטי הקדש ואידך אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות נכרים א"כ כיון דגלי רחמנא לרבות נכרים אע"ג דממעטי' הקדש א"כ פשיטא דמהשתא בעי' בחמץ תרי מיעוטים להקדש ולנכרים דלא נילף מתרומה. ויותר יש לשמוע תי' ב' של תוס' דמהתם ילפי' דגוי והקדש חד הוא ויש להסביר כן דאי אזלי למ"ד מרוח גוי פוטר וכתי' בתרומה תרי דגנך נאמר מתרומה ילפי' בכל דוכתא דאחרים וגבוה חד דינא אית להו ובחלה בעי' עריסותיכם לשיעור עיסת מדבר ואי אזלי למ"ד בתרומה מיעוט אחר מיעוט לרבות נכרים נימא דמסברא חצונה אחרים וגבוה חד הוא ובתרומה הא דאיכא גז"ה לרבות נכרים והוה סד"א למילף כל דוכתא מתרומה לכן גילה פעם א' בחלה תרי עריסותיכם למפטר תרוי' אחרים וגבוה ושוב ילפי' כל דוכתא מחלה למפטר תרוי' כסברא חצונה כן צריכי' להסביר תי' של ר"ת בזה. ועדיין לא נתיישבה דעתי בזה התי' דהרי התם במנחות כתבו דמ"מ צריכים באונאה תרי קראי למעוטי משום דאיכא התם סברא טפי למעט אחרי' מלמעט גבוה משום דמחייב חומש ע"ש וא"כ ה"נ לפמ"ש הר"ן דטעם דהחמירה תורה בבל יראה משום דלמא אתי למיכל מיני' א"כ איכא למימר בהקדש דמיבדל בדולי אינשי מיני' ליכא למיחש כולי האי לדלמא אתי למיכל מיני' דהרי מהאי טעמא א"צ לעשות מחיצה לחמץ של הקדש מש"ה כ"א דליכא ב"י ואצטריך לך יתירא למעוטי גבוה והדר' ק' תוס' לדוכתה. ובפ"י כ' לתרץ ק' תוס' וז"ל למסקנא דברייתא דכתי' לא ימצא ודרשי' כו' להיכא שקבל אחריות דאסור וא"כ אפי' אי הוה כתי' חד לך ומוקמי' אהקדש דמסתבר טפי כו' אפ"ה הוה ידעי' נמי דבגוי היכי דלא קיבל אחריות שרי מדאצטריך לא ימצא עכ"ל נראה מדבריו דס"ל בהקדש לא שייך שום קבלת אחריות בעולם אפי' בקנו מידו וכאשר האריך בביאור בתומי' סי' ס"ו סס"ק ע"א ע"ש. אלא דעדיין צ"ע נהי בנפקד לא שייך קבלת אחריות עכ"פ מיהו איכא קדשי' שחייב באחריותן דפליגי בהו רבנן ור"ש דמייתי ש"ס לקמן ולכאורה י"ל ולומר עפ"י מ"ש תוס' לקמן מ"ו ע"ב ד"ה הואיל כו' שהק' בהקדש נימא הואיל ואי בעי מיתשל ותי' דמיירי בחמץ שביד גזבר דליתי' תו בשאלה ע"ש והשתא ממ"נ אי דגבוה ביד בעלי' החייבי' באחריות נדרם תי"ל דהוה שלך משום הואיל אי בעי מיתשל ואי ביד גזבר תו ליכא אחריות אלא משום תורת פקדון ובהקדש לא שייך זה כמ"ש בשם התומי' הנ"ל וא"כ ע"כ לא ימצא דאתי לרבות קבלת אחריות אאחרי' קאי ושפיר תי' פ"י דממילא מוכח דהיכי דלא קבל אחריות שרי של אחרי' ואם זאת היתה כונתו ז"ל י"ל בפ"ק דביצה דב"ש ס"ל שאור בכזית וחמץ בכותבת דלי"ל צריכותא דחמץ ושאור והק' בצל"ח א"כ ס"ל לב"ש נמי כריה"ג דחמץ מותר בהנאה מיתורא דלך כיון דלי"ל צריכותא ופליגי ב"ש וב"ה נמי בהא וב"ש לקולא וב"ה לחומרא ולא לשתמיט ולהנ"ל ניחא דהא ב"ש ס"ל בעלמא אין שאלה להקדש וא"כ לא שייך הואיל ואי בעי מיתשל ושפיר שייך אחריות בהקדש בקדשי' שחייב באחריותן ובבית בעלי' ואיכא לאוקמא לא ימצא אהקדש ואכתי אחרי' מנ"ל ואצטריך תלתא לך חד לגבוה ותרי לאחרי' לא כבשתו וכבשתו וק"ל. אמנם מה שנלע"ד בענין אחריות דקדשי' יבואר לקמן בדברינו אי"ה. והגאון שאג"א תי' על ק' תוס' הנ"ל לחלק בשלמא בחלה כתי' עריסותיכם למעוטי נכרי אבל עריסת ישראל חברו לא אימעוט א"כ לא אימעוט נמי הקדש עד דאיכא קרא אחרינא למעוטי הקדש משא"כ הכא ממעטי' מלך אפי' של ישראל חברו א"כ ה"ה הקדש ודפח"ח אבל היא גופיה קשי' מנ"ל למעט מלך אפי' של ישראל חברו ומ"ש מדגנך דלא ממעטי' אלא מירוח נכרי ולא מירוח חברו והנלע"ד ליישב נמי בזה מה שפרש"י אחרי' נכרים והרגיש בזה פ"י דודאי לדינא פשוט דאפי' על של ישראל חברו אינו עובר בלי קבלת אחריות ונ"ל עפ"י מה דאיתא בספרי לא יראה לך בטל בלבך ומייתי לי' הר"ן בריש מכילתין והכוונה בזה דאין יראה מלשון ראיית עין דהרי אפי' להטמין אסור אלא ראי' לב כמו לבי ראה הרבה חכמה וכמו נראה לי ורמב"ן בתורה מייתי הרבה כיוצא בזה ורצונו לא יראה בלבך כאלו הוא שלך אלא תיאשהו ובטלהו מלבך ונראה דהיינו נמי שי' רש"י לעיל מדאורי' בבטול בעלמא סגי מדכתי' תשביתו משמע השבתה בלב אין כונתו דלשון משמעות תשביתו משמע השבתת הלב דהיכא רמיזא אלא בודאי רש"י אהא דספרי סמיך אלא משום דמהתם הומ"ל היינו לענין לאו דמיד שאינו נראה בלבו בלבו שיהי' שלו אינו עובר אבל עכ"פ מ"ע להשבית החמץ איכא לכן פרש"י דהאי השבתה היינו שישביתנו באופן שלא יהי' עליו איסור לאו דבל יראה וימצא וכיון דסגי לזה שלא יהי' נראה כשלו היינו השבתה דידי' באופן דנ"ל פשוט דרש"י נמי אדרשא דספרי סמיך משא"כ התוס' שם ע"ש. והנה פשוט ומבואר כיון שהתירה תורה בבטול בעלמא שלא יהי' נראה כשלו א"כ ע"כ מוכח דאתה רואה של אחרים אפי' אחרים ישראל ובא הכתוב להורות עוד קולא אפי' איננו של אחרים אלא שאין לו בעלים כלל רק שהוא מבטלו מלבו ולא אתי' ליד זוכה רק נשאר בהפקרא מ"מ אינו עובר עליו אבל אי ס"ד דשל אחרים היינו נכרים אתה רואה אבל של אחרים ישראל עובר עליו א"כ מכ"ש של עצמו שלא יועיל בטול מלבו ולא אתי ליד זוכה ואיך א"כ כתי' לא יראה לך בטל בלבך אע"כ דזה מוכח דשל חברו ישראל נמי איננו עובר עליו וה"ה הקדש וכמ"ש שאג"א הנ"ל. והנה כ"ז לקושטא דמלתא דאיכא גז"ש שאור שאור ואסר הטמנה אפי' בגבולין וע"כ תו א"א לפרש לא יראה ראיית עין שהרי אפי' להטמין נמ' אסור אע"כ לא יראה ראיית הלב ובטל בלבך קאמר א"כ מוכח מזה דשל חברו ישראל נמי מותר וה"ה הקדש וכנ"ל אבל להס"ד טרם דאתי' גז"ש שאור שאור ה"א בגבולין מותר להטמין ולא יראה ראיית עין קאמר וממילא אין כאן שום קרא לבטול בלב ואיכא למימר אחרים נכרים ומשו"ה פרש"י בהס"ד אחרים נכרים ולאותו הס"ד ה"א באמת תרי לך חד להקדש וחד לנכרים וכמ"ש פ"י ג"כ ע"ש. ובזה נ"ל ליישב ק' תוס' דהק' כיון דע"כ שדי לך אלא ימצא א"כ למ"ל גז"ש שאור שאור וכונת קושיתם על הועדיין אני אומר בבתי' לא יטמין ולא יקבל פקדונות ובגבולין יטמין ויקבל פקדונות ובשלמא טעות דיטמין ולא יטמין יכול לטעות אבל טעותא דיקבל פקדונות ולא יקבל א"א לטעות שהרי כבר אמר גוי שכבשתו מנין ת"ל לא ימצא ושדי לך אלא ימצא ושוב לא מצינו לאסור קבלת פקדונות בלי אחריות בין בבתים בין בגבולין זה הוא כונת קושיתם לע"ד ואמנם להנ"ל ניחא כיון דעדיין אני אומר בבתים אל יטמין ובגבולין יטמין א"כ יהי' לא יראה בגבולין כפשטי' ראיית עין ולא אימעט מאחרים אלא גוים ולא ישראל וממילא אצטריך מיעוטא לך אחרינא אהקדש ולא אייתר לך למשדי אלא ימצא. וקרוב לזה י"ל עוד עפמ"ש הרז"ה דחזינן למסקנא יש לאסור טפי קבלת אחריות הגורם לממון ממה שנאסר חמצו של גוי שכבשתו ואיך נאמר בהס"ד בהיפוך דכבשתו הוה ממש לך כמ"ש תוס' והלא אפי' דבר הגורם לממון בעלמא לא הוה כממון ואיך נחליט דכבשתו הוה ממש לך אי לאו קרא יתירא. והנה בודאי י"ל דבלשון לך הוה כבשתו טפי לך מדבר הגורם דאלו מגניב ולמסקנא דאיכא תרי לך לכבשתו מלשון לא ימצא משמע טפי קבלת אחריות שהוא מצוי בבית ושמירתו עליו משא"כ חמץ שביד הגוי שכבשתו אנינו מצוי מ"מ הסברא קשה דלמסקנא הקפיד הקרא טפי אמצוי אעפ"י שאיננו לך ולהס"ד נאמר בהיפוך וק' אהתוס' דפשיטא להו דאין סברא למעט כבשתו וי"ל דודאי קשה מאוד לאסור חמץ שביד גוי שכבשתו דמה בכך הלא אפי' חמצו של ישראל עצמו אם מבטלו בלבו ואינו נראה כשלו אינו עובר עליו אע"ג שכל שעה ושעה בידו לזכות בו מ"מ הוא אינו רוצה לזכות בו בשום אופן וא"כ חמץ שביד גוי שכבשתו אעפ"י שבידו לגוזלו ממנו אבל אין דעתו בכך איך אפשר שיעבור עליו ודוחק לומר דאה"נ דמיירי דכונת ישראל לגזול ממנו ומש"ה הוה ס"ד לאסור וקמ"ל דמותר שיהי' דעתו של ישראל לגזול ממנו וא"צ להסיח דעתו מחמצו ש"ג שכבשתו זה נ"ל עקוש ושבוש עכנ"ל ע"ד הנ"ל דכל כמה דלא קי"ל גז"ש דשאור שאור וה"א דמותר להטמין בגבולין ולא יראה הוא ראיית עין אין לנו שום פסוק שיהי' סגי בבטול בעלמא הוה סד"א לאסור כבשתו ולא אפשר לנו למעוטי כלל מלך כמ"ש דהוה ממש כשלך טפי מקבלת אחריות ומש"ה צריך למשדי לך אלא ימצא אבל למסקנא דשאור שאור ואפי' בגבולין אסור להטמין וע"כ לא יראה ראיית הלב ובבטול בעלמא סגי אין שום ה"א שיהיה גוי שכבשתו לך טפי מקבלת אחריות אדרבא קבלת אחריות גרע דלא שייך בי' בטול כמ"ש והחליט בשאג"א ויבואר לקמן אי"ה באמת לא צריך למשדי לך אלא ימצא. ועד"ז יתישב ק' פ"י דבברייתא משמע מרש"י דה"א לאסור או כבשתו אפי' אינו שרוי בחצר ואו שרוי עמו בחצר אפי' לא כבשתו וא"כ לבסוף פרש"י שדי לך אלא ימצא דאפי' במצוי בעי' לך היינו השרוי עמך בחצר מ"מ בעי' לך א"כ אכתי נימא אפי' שרוי בחצר בעי' נמי שיהי' כבשתו שהוא לך אבל כי איכא תרתי לריעותא כבשתו וגם שרוי עמו בחצר מנ"ל להתיר ולפי הנ"ל י"ל הא ודאי דבכבשתו לחוד בלא שרוי בחצר אין שום ה"א לאסור דהא אפי' בבטול בעלמא סגי לכה"פ לחמץ שאינו ידוע אך ה"א בשרוי עמך בחצר דהוה כחמץ ידוע דבחמץ שלו ממש איכא דעות דלא מהני ביטול בהא ה"א דנכרי שכבשתו הוה כשלו ושרוי בחצר הוה כחמץ ידוע לכן בעי' למשדי לך אלא ימצא דאפי' במצוי בעי' לך ממש דאין לומר דבעי' שיהיה כבשתו דזה ידעי' אפי' בלא התירא דלך דלא גרע מביטול וכנ"ל ואמנם כ"ז בהתירא דלך אך ברישא באיסירא דקבלת אחריות דבעי' נמי ריבוי' לאסור לא כבשתו וכאביי ועי' תמים דעים בהא בודאי ה"א להחמיר טפי אפי' בחדא לריעותא היינו כבשתו וקבל אחריות בלא שרוי בחצרו ואין לומר מאי מעליותא דכבשתו לא יהא אלא שלו ובטלו ז"א דבקבלת אחריות לא מהני ביטול כמ"ש לעיל בשם שאג"א מש"ה פרש"י או כבשתו או שרוי עמו בחצרו וק"ל ויעוי' עוד מזה לקמן אי"ה:

יכול יטמין ויקבל פקדונות וברמב"ם יטמין ויפקיד חמצו אצל גוי ונ"ל דהמפקיד חמצו אצל גוי אפי' בסתם מ"מ כיון דעכ"פ גוי מישראל בודאי חייב בפשיעה להרמב"ם דפשיעה הוה מזיק גבי שומרים וא"כ גוי שהזיק לישראל חייב כשור של גוי שהזיק שורו של ישראל שחייב לשלם מכ"ש גופו של גוי שהזיק לישראל או פשע בשמירתו דהוה כמו מזיק דחייב ונהי דגוי שהפקיד אצל ישראל כש"ח נ"ל פשוט מאוד דישראל פטור מפשיעה אפי' לרמב"ם דלא יהי' הפושע אלא מזיק ממש נמי כשהזיק את המצרי וישראל שהזיק הקדש גופי' להתוס' ב"ק ז' ע"א ליתי' אלא מדרבנן ובש"מ שם איתא פוסקים דמחייבי מדאורי' מק"ו מה הדיוט דליכא חומש באכילה חייב בנזקיו הקדש דאיכא חיוב חומש באוכל כ"ש דחייב קרן במזיקו וכ"ז לא שייך בישראל שהזיק למצרי וממילא פטור בפשע בשמירתו מן התורה ותמי' גדולה בעיני על רבותינו האחרונים שלא עמדו בזה בשמעתין ובפרט הגאון שעה"מ דפשיטא לי' בהיפוך מלשון ש"ע ח"מ סי' ש"א ע"ש ולפע"ד ליתא דהרי אפי' אי גזל וגניבת גוי אסור מ"מ הפקעת הלואתו מותר לכ"ע אי ליכא חלול ה' ואיסורא איכא בהשבת אבדת מצרי ואיך יתחייב לשלם נזקיו ע"כ ברור בעיני דמצרי שאיננו גר תושב שאינו מצווה להחיותו פטור הישראל מפשיעה לכ"ע ויבואר לקמן אי"ה. נחזור להנ"ל דעכ"פ גוי שקבל פקדון מישראל חייב בפשיעה דה"ל גוי שהזיק לישראל שחייב וא"כ לפמ"ש מג"א סי' תמ"ג כשמגיע שעת ביעור חמץ והמפקיד הי' יכול למכרו ולא מכרו ה"ל פושע כש"ח שיכול לקדם ברועי' ומקלות ואם ככה בישראל הנפקד שעכ"פ צריך לחזור אחר רועי' ומקלות היינו גוי שקונה החמץ ומ"מ מקרי פושע מכ"ש אם הנפקד גוי שהוא עצמו הי' יכול להחזיקו לעצמו ולשלם דמיו לישראל ואי לא עשה כן הרי פשע פשיעה גדולה וכבר משעה שישית נתחייב דמיו לישראל ואנינו דומה לקבול אחריות דכולי שמעתין דאלו מגניב או מתבד אבל הכא כבר חייב תשלומי אחריותו שכבר פשע ה"ל ממש של גוי ממ"נ אי לקחו לעצמו ממש הרי ה"ל חמצו ש"ג ואי לא לקחו לעצמו ופשע הרי חייב לשלם וקרוב לומר שזה הוא דעת הגאונים דמייתי הרא"ש דס"ל דאפי' נפקד ישראל חייב ופטור המפקיד מטעם הנ"ל ומכ"ש בנפקד גוי ומ"מ יש לפקפק ולומר דנהי דחייב לשלם מ"מ גוף החמץ של ישראל שהרי בנפקד ישראל כה"ג אע"ג שהחמץ נאסר עכ"פ יהי' מטעם המפקיד או מטעם הנפקד עכ"פ החמץ אסור בהנאה ואעפ"י שנאסר בהנאה אומר לו הנפקד הרי שלך לפניך ופוטר פשיעתו בתשלומי החמץ בעינו ש"מ שלא קנאו הנפקד לגמרי דאל"ה לא הומ"ל שלך לפניך ש"מ שנשאר של בעליו הראשון ומשו"ה השיג הרא"ש על הגאונים הנ"ל וה"ה בנפקד גוי נשאר חמצו של ישראל ביד גוי ונאסר בהנאה ומ"מ נ"ל היא גופי' נפ"ל מדכתיב לא יראה לך לא יהי' נראה בלבך שהוא שלך דאע"ג דלכאורה אתי' להקל דסגי בבטול בעלמא מ"מ ממילא משתמע מיניה דכל כה"ג נראה שלו וסופו לחזור אליו והגוי משמרו לתנו לו אחר הפסח ואי לאו דהוה כתי' לא ימצא לאסור הטמנה הוה מפרשי' לא יראה ראיית עין ולא ראי' הלב הי' מותר להפקיד ביד גוי מטעם הנ"ל ומש"ה כ' הרמב"ם דמדכתיב לא ימצא אסרי' הטמנה והפקדון ביד גוי ודברי כ"מ בזה אינן מבוררים לי בזה:

הניחא למ"ד דבר הגורם כו'. פרש"י ר"ש ס"ל הכי כו' נ"ל דרצה בזה דלא נימא דראבר"ש נמי היא דס"ל בשבוע' ל"ב א' משביע ע"א חייב דמחייב שבועה וה"ל דבר הגורם לממון וכממון דמי ומחייב קרבן שבועה ובאמת ליתי' דראבר"ש לא אמר אלא דהוה כממון אבל לא כממון שלו דאפי' יהי' לו ב' עדים על הממון שכפר זה בו אין כותבי' הרשאה אמטלטלים דכפרי' ואין יכול להקדישו נמצא נהי דהוה כממון לאפוקי דלא הוה משביע עידי איסורא אלא מקרי תביעת ממון אבל ממון שלו לא מצינו דמקרי ואינו ענין לחמץ לכן פרש"י דר"ש קאמר שמחשבו ממון שלו ובית איש קרינן בי' והכי מוכח קצת דלראבר"ש לא משני ש"ס מידי כיון דאיתי' הדר' בעינא פי' ועדיין לא מיגנב וק' הא התם נמי עדיין הדבר בספק דלמא ישבע ולא ישלם ומ"מ מיחשב לי' דבר הגורם לממון כיון שאפשר שישלם ולא ישבע אע"כ לראבר"ש בלא"ה לק"מ מיהו רש"י פי' התם דרוב אנשי' אינם נשבעים על שקר ע"ש מ"מ מ"ש הוא נכון ובצל"ח האריך בפשט על דברי רש"י הללו:

משום שנאמר לך לך תרי זימני. פרש"י דשלישית אצטריך בחמץ כדלקמן כ"ג א' ויש לעיין קצת דאלו משום הא הומ"ל לא יראה לך חמץ ושאור בחד לאו ולמ"ל לייחודו לאו בגופי' דהא בלא"ה לא לקי עלה דה"ל נל"ע כדלקמן צ"ה א' ומכאן ראי' לפסק הרמב"ם ז"ל דס"ל דהקונה חמב"פ לוקה דלי"ל דהוה נל"ע כמשמעו' התוספתא שהביא מל"מ פ"א מה' חו"מ ה"ג עש"ה ואולי י"ל דמש"ה מפיק ריה"ג מני' היתר הנאה דס"ל כסתמא דהש"ס לקמן דהוה נל"ע ולא הול"ל אלא לא יראה לך חמץ ושאור ולכיילי' בחד לאו כיון דלא לקי עלה אע"כ להיתר הנאה אתי' ואין להאריך כאן יותר ושם אי"ה אבארנו בל"נ:

הא דקבל עליו אחריות וכו'. עי' ברא"ש מביא פלוגתת ר"י ובה"ג אי אחריות דש"ח או דש"ש ואולי תלי' בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד אי שומר הקדש חייב בפשיעה עכ"פ או ממעיט מרעהו אפי' מתשלומי פשיעה דלמאן דמחייב הקדש בפשיעה כהרמב"ם א"כ הא אמעיט מלך אחרי' דומי' דגבוה והיינו אעפ"י שיש עליו אחריות פשיעה ואידך ס"ל כהראב"ד וק"ל ועפ"י:

כי הא דא"ל רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא כו'. הרמב"ם מפרש לי' שהיו נאנסי' מבני חילא לשלם אי נגנב ונאבד ואולי ס"ל להרמב"ם דלקבלת אחריות ממש לא צריך לא ימצא דממילא לא הוה ממעטינן מלך אלא בלא קבלת אחריות דומי' דגבוה ומלא ימצא מרבינין לאסור אפי' כה"ג שלא קבל אחריות אלא באונס ודמקשה לקמן למ"ד הגורם לממון כממון דמי לא ימצא למ"ל לא הו"מ לשנויי אאנס אצטריך וכן הקשה בט"ז ולא ידעתי מה קא קשי' לי' דלמ"ד הגורם לממון כממון דמי האי נמי גורם הוא ופשיטא דחייב כה"ג:

בעירו חמירא דבני חילא מבתיכו. יל"ד מאי מהני מבתיכו דקאמר אי יתנו לגוי אחר הא קי"ל בש"ע סי' ת"מ אפי' אי מפקידו ביד אחר לא מהני אא"כ יקבל אחריות לדעת מג"א שם א"כ עיקר חסר והל"ל בעירו מבתיכו ויקבלו אחריות עוד יל"ד כפל ענין ברשותיכו קאי ובעית לשלומי והוא אריכות שלא לצורך וי"ל דאנהי נמי הוי ידעי איסורא בכה"ג וכבר הי' רגילי' להפקידו ביד גוי אחר והוא קבל אחריות וזה שרי' אעפ"י שהמלך חוזר תחלה עליהם מ"מ שרי כמ"ש מג"א אלא שהי' החמץ מניחים בביתם ואולי יחדו לו קרן זוית והודיעם רבא שזה לא מהני דה"ל כאלו הגוי האחר קבל אחריות על חמצו של ישראל בביתו של ישראל דלא מהני עי' היטב במג"א רסי' ת"מ והיינו דקאמר להו אפיקו מבתיכו דייקא כיון מ"מ אלו מגניב ומתבד ברשותיכו קאי וגם בעית לשלומי כדידכו דמי פי' שהחמץ קאי בביתכם וברשותכם וגם המלך חוזר עליכם הא אלו חסר א' מהתנאי' דהיינו שאינו בביתכם אלא בבית הנכרי אעפ"י שהמלך הי' חוזר עליכם מ"מ כיון שהגוי מקבל אחריות שרי וא"נ לא הי' בבית הנכרי אלא שלא הי' המלך חוזר עליכם נמי שרי אבל עתה ברשותי' קאי ובעית נמי לשלומי כדידכו דמי וק"ל:

הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי כו'. עמ"ש ט"ז סי' ת"מ פי' לדברי רבנו יונה שהביא הרא"ש בשמעתין ואעפ"י שהוא דבר שכליי מ"מ הוא נראה רחוק קצת מהפשוט אבל דברי ר"י יובנו בפשיטות דמוכיח דהאי נמי מקרי ביתו של ישראל אם הפקידו אצל הנכרי ונתן לו רשות להניחו כמו וגנב מבית איש ולא מבית הקדש א"כ אי נימא דבית ממש קאמר יהיה הגונב להדיוט המונח בבית הקדש פטור וההפך יהי' חייב וזה לא שמענו מעולם אע"כ דכ"מ שההקדש מונח נקרא בית הקדש וכן של הדיוט א"כ ה"נ כן זהו מה שנלפע"ד בפי' דברי הרריז"ל ועמש"ל אי"ה גבי למימרא דשכירות קני' ע"ש ועמ"ש תשו' ח"צ סי' קל"ט:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף