חתם סופר/שבת/ד/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
לחצר אחרת מהו א"ל אסור ומאי שנא. נראה דהי' סבר רבא שר"נ ישיב לו לחלק בין דיוטא א' לשתי דיוטאות דבדיוטא א' איכא שייכות חיוב חטאת ע"י שני בני אדם כמ"ש תוס' לעיל דף ג' ע"א סוף ד"ה בעשותה וכו' עיי"ש לכן גזרו אפילו כי ליכא ב' בני אדם. ולזה נתכוונו תוס' ד"ה ומאי שנא וכו' ע"ש משא"כ בשתי דיוטאות דליכא מציאות לחיוב חטאת לא גזרו רבנן. ומדלא השיב כך אלא סתמא אסור. הוקשה לרבא מ"ש וכו' עיין וק"ל:
למאן התירו מאי דמקים דילמא אדכר בלאו ולאו בכרת לק"מ דא"כ למה נתיר לו לרדות נימא ליה שיש כאן איסור כרת. וממילא לא יתחייב חטאת. והשתא במזיד דאי לא מתחייב חטאת ממש לא מיבעי' לי' דודאי העמידו דבריהם בשב ואל תעשה דוקא להביא חטאת דהוה קום ועשה הוא דמבעי' לי' אבל אי מדכרינן ליה הוה ליה שב ואל תעשה ליכא למאן דאמר דלא התירו לרדותה וקרוב לזה בחי' רשב"א. ושוב מצאתי מ"ש בזה בספר יד דוד בשם פני אריה:
וכי אומרים לו לאדם חטא וכו' עיין חידושי רשב"א שכתב דבחצי עבד וחצי בן חורין ליכא איסורא דלעולם בהם תעבודו משום צד חירות שבו ע"ש ובספר שיח יצחק ריש חגיגה תמה מש"ס גיטין דף ל"ח ע"א וע"ב דפריך אעובדא דההיא אמתא וכו' מההיא דחציה שפחה וחציה בת חורין ואי ס"ד כהרשב"א מאי פריך הא בחצי' שפחה וחציה בת חורין ליכא עשה דלעולם בהם תעבודו. ולפע"ד ליישב עפ"י מה שכתבתי כבר במקום אחר דיש לדקדק מאי קמ"ל בית הלל עובד את רבו יום א' ואת עצמו יום א' פשיטא שהרי קודם חצי שחרורו נמי הי' עובד יום א' לשותף זה ויום א' לזה וכן יל"ד מאי לשון תקנתם את רבו. מי תיקן ומה תיקן. וע"כ הי' נ"ל דמעיקר דין תורה מכיון שנשתחרר חציו שוב אינו עובד אפילו לרבי השני יום א' כלל משום צד חירות שבו דהוה ליה כעובד בבן חורין. ואתו רבנן ותקנו לטובת הרב שיעבדנו יום א' שלא מן הדין מפני תקנת הפסידו של רבו. וע"ז צווחו ב"ש תקנתם את רבו וכו':
והשתא ס"ל לרשב"א נהי אחר שתקנו חכמים שיעבוד רבו יום א' שוב עובר על לעולם בהם תעבודו כשמשחרר חציו. אבל מ"מ יפה הקשו בית שמאי לבית הלל תקנתם וכו' שלמה לנו לתקן שיעבוד רבו יום א' ויהיה עליו בעשה דלעולם בהם תעבודו. טוב לנו להניח על עיקור הדין שלא יעבדנו כלל וממילא אין כאן עשה דלעולם בהם תעבודו ושוב נכוף לרבו לעשותו בן חורין וישא בת חורין זהו נ"ל סברת רשב"א. וא"כ תינח בעבד זכר דאיכא משום תקנת עצמו אבל בשפחה חציה בת חורין דליכא משום פ"ו מודה ב"ש דעובדת את רבה יום א' וממילא אית בה משום לעולם בהם תעבודו. ושפיר פריך בגיטין אההיא אמתא משפחה חציה בת חורין:
ובמקום אחר כתבתי עוד דאם אותו חצי עבד וחצי ב"ח אינו נוהג כשורה דמותר לשמש בצד חירות שבו שהרי אפי' בישראל גמור שאינו נוהג כשורה מותר לעבוד עבודת פרך כדאיתא פרק איזהו נשך דף ע"ג ע"ב ושוב אית ביה בחצי עבד וחצי ב"ח שאינו נוהג כשורה משום לעולם בהם תעבודו וההוא שפחה חציה בת חורין דפ' השולח דעבדי בה אינשי איסורה והיא היתה מחזרת אחריהם לא היתה נוהגת כשורה א"כ אית בה משום לעולם בהם תעבודו ופריך שפיר עיי' וק"ל:
ועיין דין זה מג"א סוף סימן ש"ו עם המסתעף:
קודם שיבוא לידי איסור סקילה. אע"ג שלא יתחייב סקילה כיון שהוא אנוס בתקנת חכמים כמ"ש תוס'. מ"מ הוה ליה איסור סקילה על שפשע תחילה והדביק פת כדי שיבוא לאונס לבסוף שלא הי' יכול לרדותה. משא"כ אם התירו לו לרדות אין כאן נדנוד איסור סקילה כלל ומ"ש תוס' בזה לא הבנתי ע"ש:
והשתא אתי שפיר דלא מוקי בשוגג ואיסור חטאת דא"כ קשה ק' הנ"ל דהא הוי תחילתו שוגג וסופו אנוס בדברי חכמים אבל במזיד ואיסור סקילה א"ש דתחילתו פשיעה:
ומיהו תימה בעיני א"כ בטלו חכמים סקילה מאופה בשבת. דכל אדם ידביק פת ואפי' התרו בו ויקבל התראה מ"מ יאמר אח"כ שרצונו הי' לרדותו אלא שאנוס בתקנת חכמים וצ"ע. ועיין מהרש"א. וי"ל שהי' נאפה קודם שבת מעט פחות ממאכל בן דרוסאי וגמרו בשבת ברגע ואין פנאי לרדותו עוד:
והא בעינן מקום ד' על ד' כ' תוס' מסברא פשיטא ליה או מקרא דכתיב מקומו וקאי אד' אמות דאדם כבעירובין דף מ"ח ע"א עיי"ש וגם אמקומו של חפץ. ולפענ"ד י"ל דלר' עקיבא דתחומין דאורי' ומפיק ליה מאל יצא אע"ג דהתוס' סוף פ"ק דעירובין ס"ל דמ"מ דרשינן נמי אל יוציא. אבל על כ"פ לר"ע עיקר קרא אמקומו י"ב מיל קאי ולא אחפץ וי"ל בהא דקאמר ר"ע היא וקשה מנ"ל דרבנן פליגי דילמא בקלוטה באויר פליג. אבל מודו דלא בעינן מקום אלא בכל שהוא סגי. ועיין מהרי"ט. ולהנ"ל י"ל דוקא ר"ע דס"ל תחומין דאורייתא. אבל לרבנן הדרן לסברא דמאל יצא משמע נמי מקומו של חפץ. ועיין עוד בסמוך ישוב לקושי' זו:
והנה הרשב"א בחי' כתוב דר"מ ורבנן דפליגי בחוקקים להשלים בעי מקום ד' על ד' ושוב בסוף הסוגיא כתב דאין ראיה דהתם אי לאו חור חשוב הוה ליה חורי רה"ר ואין נעשה רה"י אבל לעולם לא בעינן מקום ד' על ד' ולדידי צ"ע הרי משנה מפורשת סוף פרק הזורק. הזורק ונזכר לאחר שיצאה מתחת ידו קלטה אחר קלטה כלב או שנשרפה פטור. וטעם פטור קלטה כלב משום דבעינן מקום ד' ע"ד כפירש"י במתניתין. ואולי י"ל רש"י פירש כן במסקנא אבל הוה מ"ל פי כלב גרע מכל שהוא שהולך לאיבוד כמו נשרפה אדרבא מאוקמתא דרב אשי שם יש להוכיח איפכא דאמר חסורי מיחסר וכו'. וקשה טעמא דנזכר באמצע הא דפטור אבל לא נזכר באמצע אפילו קלטה אחר או כלב חייב ואמאי. וע"כ משום דקלוטה כמי שהונחה דמי וחייב על קליטת האויר. מה שאין כן כשנזכר באמצע לא מתחייב אז על האויר וכששכח אח"כ קלטה כלב משום הכי פטור אם כן שמע מינה דאמרינן קלוטה אפי' כזורק מכ"ש במוציא מרה"ר דהרי בזורק מספקא ליה לריב"א לקמן ה' ע"ב ד"ה בשלמא וכו' וריב"א מספקא לי' וכו' וכן קלוטה לר"ע וכו' עיי"ש. ואי פשיטא ליה לרב אשי דאפילו בזורק ד' אמות ברה"ר אמרינן קלוטה כ"ש במוציא מרה"ר לרה"י וצ"ע בכל זה:
הא מני ר"ע היא משמע דאויר ומקום מסויים שוים בדיניהם. ולא משמע כן מפירש"י לקמן דף ז' ע"ב ד"ה כזורק בארץ. וצ"ל דכוונת רש"י שם רק כמ"ש תוס' ומהרש"א שם ד"ה וטח בפנים וכו' אבל אויר בעלמא לא וצ"ע:
וחכמים פוטרים לא ס"ל קלוטה וכו' כבר כתבתי לעיל ק' מהרי"ט מנ"ל דרבנן בעי ד' על ד' דלמא קלוטה באויר לית להו. אבל במקום כל שהוא סגי ומהיכא תיתי' לחדש פלוגתא יתירה בין ר"ע לרבנן. ולכאורה י"ל להך לישנא דכ"ע לא ילפי זורק ממושיט. הי' קשה לרבה כיון דבאמת זורק דומה טפי למושיט דמההאי טעמא כתב תוס' לאידך לישנא יליף ר"ע זורק ממושיט. משום דדמי טפי. א"כ קשה מאי טעמא דמאן דאמר לא ילפינן. וכי פליגי במציאות אי דמי טפי אי לא דמי. ע"כ היה נראה עפ"י מ"ש ועוד אומר ר"י בתוס' ד"ה ואמרינן וכו' דזורק לא דמי למושיט משום דהרי נח במקום פטור. א"כ י"ל כל מאן דלא יליף זורק ממושיט היינו טעמא משום דס"ל במקום פטור הוה קלוטה כמי שהונחה על גבי כל שהוא ושוב לא דמי למושיט. והא דאמרינן רבנן ס"ל לא אמרינן קלוטה. היינו כמו שהונחה במקום חיוב דבעינן הנחה ע"ג ד' על ד'. לזה לא הוה קלוטה כמי שהונחה. אבל במקום פטור דסגי בהנחה ע"ג כל שהוא לבטל עקירה ראשונה לזה הוה כמי שהונחה וממילא שוב לא דמי זורק למושיט נמצא מוכח שפיר דלרבנן בעינן מקום ד' על ד'. ולפ"ז ללישנא בתרא ר"ע דיליף זורק ממושיט לית ליה קלוטה כלל. מה שאין כן רבנן ללישנא קמא אית להו קלוטה. אלא דלא הוה כמונח במקום ד' על ד'. ואמנם רבנן דרבי דפטרו בזורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע ע"כ נמי לית להו קלוטה כלל. דהרי ברה"י מקורה הוה כמונח במקום ד' על ד' אע"כ לית להו קלוטה כלל. ומשום הכי בגיטין דף ע"ט ע"א הוצרך לדחוק ולומר משום אינטורי הוא. ואפילו למ"ש תוס' בשמעתין לקמן דסוגיא דגיטין לית ליה הכי דרבי מיירי ברשות היחיד מקורה. מ"מ אפשר דאתי' כרב חסדא דרה"י לא בעי ד' על ד' משום הכי הוצרך לדחוקי התם משום אינטורי היא. אבל לעולם רבנן דר"ע ללישנא קמא אית להו נמי קלוטה כמי שהונחה אלא משום דלא הוה מקום ד' על ד' פטרו. ומיושב ק' מהרי"ט הנ"ל. ועיין בסמוך:
למימרא דפשיטא לי' לרבא וכו' עיין תוס' ד"ה דאמרינן וכו' שתי' ב' תירוצים ולא יתכנו לרמב"ם ורע"ב בפי' המשנ' מס' פרה פרק י' משנה ב'. ועי' זבחים דף צ"ג דרבה קאמר לי' התם עיי"ש. ועיין פני יהושע:
והנה התוי"ט הקשה התם לאו כמונח על הארץ דמי אלא כמונח באויר ואיך יטמא מהאויר ובאמת התם אין הטעם משום טומאת מי חטאת אלא כל שמונחים במקום טומאה נפסלו עיין רמב"ם וכ"מ רפי"ד מהל' פרה ועיי"ש סוף הלכה ה' ואי קלוטה כמי שהונחה הו"ל מונחים במקום טמא ולא שיטמאו הם מאוירא. (כשאינו באויר מחיצות כלי חרס) ולשונו מגומגם עיי"ש וי"ל דודאי הך דלגין חומרא דרבנן הוא. אך עיקר יסודו בנוי על המזה מי חטאת על אדם טמא כמבואר בזבחים שם. והתם הו"ל אויר שסופו לנוח דהו"ל קלוטה כמי שהונחה על הארץ ועל עוף הטמא ממש ומשום הכי גזרו גם בלגין של מי חטאת אע"ג דאין סופו לנוח. ומ"מ ר"ע לטעמיה. וכן י"ל קושי' התוס' חדשים שם שהקשה הא בתופס הכלי בידו לא שייך קלוטה. וא"ש נמי הנ"ל דעיקור הגזרה משום מזה מי חטאת והתם אין הטפה בידו שכבר הוזה על אויר גוף הנדה עיי"ש בזבחים ותבין מ"מ קושי' הנ"ל קשה דלרמב"ם ורע"ב ע"כ יסבור ר"ע קלוטה. ואיך יתרצו קושי' תוס' דשמעתין ד"ה דאמרינן וכו' ואפי' למ"ש לעיל בסמוך דאפשר דקלוטה כמי שהונחה בעלמא. אך לענין שבת לא דבעינן ד' על ד' משא"כ לענין לגין של מי חטאת. מ"מ לא אתי שפיר דא"כ איך יליף ר"ע זורק ממושיט דעכ"פ הונח על גבי כל שהוא במקום פטור. ע"כ נלע"ד ליישב ק' תוס' לפי מה שכתוב תוס' לעיל וגם לקמן בשמעתין דף ה' ע"א דמושיט צריך שיקבלנו אחר מידו ועיין לעיל דף ג' ע"א סוף ד"ה בעשותה וכו' א"כ להך לישנא דר"ע יליף זורק ממושיט בשני דיוטאות זה בצד זה. דין הוא שיתחייב ע"י קלוטה אע"ג דלא הוה ד' על ד' דומיא דמושיט ליד בן לוי חברו וידו נמי לא הוה ד' על ד' לפי ס"ד דהשתא. ואמנם היינו דוקא בזורק דאתיא ממושיט וזורק נמי דוקא בדיוטא זה בצד זה ולא זה כנגד זה וא"כ איך אמר רבה מתניתין ר"ע היא ושפיר פריך הש"ס למימרא דמיפשט פשיטא וכו' וק"ל:
דר"ע סבר ילפינן זורק ממושיט עיין תוס' ד"ה דר"ע סבר וכו' נראה לי דהספק תלי' בפי' מתניתין ר"פ הזורק מושיטים הקרשים אבל לא זורקים דפירש"י מפני כובדן. וא"כ י"ל נהי דהקרשים לא היו זורקים אלא מושיטים ומזה יצא לנו מלאכת מושיט. אבל ע"כ המתרים והיתידות שלא היו כבדים היו זורקים מעגלה לעגלה והוה זורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע במקדש. וקשה מאי טעמא דרבנן דהזורק פטור. אמנם בירושלמי ר"פ הזורק אמרינן לא היו זורקים משום בזיון כלי קודש עיי"ש ועיין עירובין דף צ"ח ע"א ודילמא זריק להו וכו'. וא"כ גם המיתרים ויתידות לא היו זורקים אלא מושיטים וצ"ל דמחטים לא קדשי כל כך והיו זורקים משא"כ כלי מקדש וא"כ לא היתה זריקה מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע במקדש וקשה מ"ט דר"ע. כנלענ"ד ועיין פני יהושע נתקשה בזה:
אבל למטה מיו"ד וכו' עיין מ"ש תוס' ד"ה אבל כשהחפץ בידו של עני וכו'. י"ל טעמי' משום דמפסיק ידו כדאמרינן בבא מציעא דף ק"ב ע"א א"נ הכא כ' כן למאי דסבירא ליה לרבה אגד יד שמי' אגד ובחד גופי' גרירי והגוף עומד ברשות אחר א"כ היד הפשוטה לרשות זה ונגררת אחר הגוף שבחוץ. היא מפסקת בין האויר והחפץ ולא שייך קלוטה. אבל למ"ד אגד יד לא שמי' אגד ולא גרירי בתר גופי' א"כ היד גופא המונחת על האויר נקלטת מן האויר לר"ע כאילו מונחת על הקרקע לרבנן. ועד"ז יובנו דברי תוס' אלו עם דבריהם לקמן דף צ"ב ע"א ד"ה התם וכו' עיי"ש. ומ"מ מ"ש תוס' דהא כשנותן בעה"ב לתוך ידו והוציא לא מחייב יש לעיין דלמא מיירי דלא אמר בכל מקום שתרצה תנוח עיין לקמן דף צ"ב ע"ב אמר ליה רבינא לרב אשי וכו' ועיין דף צ"ח ע"א לא אמרינן קלוטה וכו' הקשה כן בחידושי רשב"א ונאיד מפירש"י שם. וצע"ג על רש"י ותוס' איך נעלם זה מהם. וגם צ"ע דלא לשתמט בשום דוכתא שצריך לומר גבי קלוטה בכל מקום שתרצה תנוח. רק בהך דרבינא ורב אשי לקמן דף צ"ז ע"ב. וגם מסברא הוא קצת נגד הסברא כיון שהדין הוא קליטת האויר הוה הנחה. והוא רוצה לזרוק מהכא עד התם. ועל כרחך בנתים יעבור על אויר הזה ויהי' כמונח. א"כ מעיקרא רוצה הוא שתנוח בכל אילו המקומות עד שיגיע למקום חפצו וינוח בארץ ומאי קושי' אי להכי בעי ליה להכי לא בעי ליה וצ"ע לכאורה. עכנלפע"ד דרבינא לא הקשה כן בפשיטות לרב אשי אלא אדר' יהודה התם דשמענא ליה דאית ליה הך סברא בעירובין דף צ"ח ע"ב ובתוס' ד"ה אלא וכו' אבל שארי תנאים הסוברים קלוטה כמי שהונחה לא בעי למימר כל מקום שתרצה תנוח וא"ש תוס' דשמעתין ורש"י לקמן דף צ"ח ע"א ונראה דרשב"א דהקשה שם אפרש"י נמי ס"ל הכי אלא דהקשה דלמא ברייתא אתי כר' יהודה ולא אמר במקום שתירצה תנוח. ע"כ נאיד מפירש"י. ונ"ל שזה הוא נמי דעת תוס' דשמעתין שכ' כמסתפק אם ברייתא היא בשום מקום וכו' והיינו משום דברייתא דלקמן דף צ"ח ע"א אפשר דאתיא כר' יהודה ומיירי בלא אמר מקום שתרצה תנוח. ולא מוכח קלוטה לאו כמי שהונחה. אלא מרישא כפירש רב האי דמייתי רשב"א שם. והתם אפשר קלוטה לקולא לא אמרינן. ואפשר דלחומרא אמרינן כמ"ש רשב"א בשמעתין ג"כ סברא זו ומשום הכי נסתפקו תוס' אם ברייתא היא בשום מקום עיין בכל זה. ועיין מרכבת המשנה פי"ג הלכה כ"א והמעיין יבחר:
דאמרינן קלוטה כמי שהונחה דמי. לועוד אומר ר"י שבתוס'. א"כ ר"ע מחייב בין למעלה בין למטה מיו"ד בדיוטא א' ופוטר בין למעל' בין למטה בשתי דיוטאות ורבנן מחייבי בין בדיוטא א' בין בשתי דיוטאות בלמטה מיו"ד ופטרו בלמעלה. וא"כ הוה מצי למימר בהיפוך ר"ע פוטר וחכמים מחייבים בלמטה מיו"ד בזה כנגד זה. וכוחא דרבנן עדיף דמחייבי חטאת בעזרה משא"כ ר"ע דפוטר אבל אוסר. והשתא דפליגי בלמעלה מיו"ד. כוחא דר"ע עדיף דמחייב חטאת. וא"כ קשה הוה ליה למיתני בהיפוך וצ"ע קצת:
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |