חתם סופר/חולין/קכז/ב

חתם סופר חולין קכז ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הוכשרו בדמיה עיין לעיל ע"ג ע"ב תוס' ה"ה הוכשרו וכו':

כי יפול עד שיפול לפירש"י היינו קרא כי יפול מנבלתם תרתי כתיב חד לשרצים וחד לבהמה שאינו נקרא מת עד שיפול אבל מדולדל אע"ג דבכל התורה רובו ככלו וגם אינו יכול לחזור ולחיות אפ"ה כיון דמעורה מעורה. אמנם הא דמיתה עושה המחובר כניפול מקרא אחר נפקא מדכתיב אשר יפול מהם במותם ומדיוקא במותם דייקינן שחיטה אינו עושה ניפול. אך תוס' מיאנו בזה דמלשון כי יפול מנבלתם לא משמע שיפול אבר אלא מנבלת השרצים יפול על דבר אחר ע"כ כתבו תוס' הכל נפקא מקרא וכי יפול מהם במותם דלשון מהם משמע מקצת מהם היינו אבר מהם יפול במותם שמיתה עושה ניפול ולא שחיטה ומדאצטריך קרא ש"מ בחייהם אינו ניפול דכיון דמעורה מעורה. אלא שצ"ע לתוס' דלמא לעולם רובו ככלו וקרא אשמעינן במחובר רובו או מחצה על מחצה וקמ"ל אפ"ה מיתה עושה ניפול אבל מנ"ל בנפסק רובו ומדולדל כחוט השערה שלא יהיו כניפול אפי' מחיים. לרש"י ניחא דלרובו ומחציתו לא צריך קרא כי יפול מנבלתם שאינו מטמא עד שיפול פשיטא כיון שאין רובו מדולדל אע"כ אפי' רובו מדולדל נמי כמחובר עד שיפול ממש. ושוב כתיב וכי יפול מהם במותם לומר מיתה עושה המחובר כניפול ואין לחלק בין רובו למיעוטו כיון דבחיים הכל הוה כמחובר והמיתה עושה ניפול וא"ש אבל להתוס' ק' דלמא קרא ברובו או מחציתן מחובר עושה מיתה ניפול וקודם מיתה הוה מחובר אבל רובו נפסק אפי' קודם מיתה הוה כתלוש. וצ"ל דפשיטא להתוס' כל שמחציתו מחובר יכול לחזור ולהחיות וזה בודאי אין שום סברא דכשיכול לחזור ולהחיות שיהי' כתלוש לענין אמה"ח:

לימא מסייעא לי' וכו' כ' תוס' בסוף ד"ה וכו' דצמקו הוה כמדולדלים עכ"ל לפמ"ש תוס' לקמן קכ"ח ע"ב ד"ה ר' יהודה דצמקו לא הוה אפי' כמעורה. ומבואר לקמן קכ"ט ע"ב בש"ס דמעורה ומדולדל הכל חד א"כ הוה צמקו טפי ממדולדל ומכח כ"ש אתאינן עלה אם אפי' במדולדל מטמא טומאת אוכלין כ"ש בצמקו דאפי' ר' יהודה מודה. אך צל"ע הא אמרינן בשמעתין אילן שנפשח הוה כתולש לכל דבריו וביבשו הוה רק כתלוש לענין אוכלין ולא לענין שבת הרי קמן דנפשח עדיף מצמקו וצ"ע לכאורה. וצ"ל לענין שבת היינו טעמא כיון שלא צמקו עוקציו הרי תולש העיקץ מלחובר והפרי עצמה שצמקו הוה אוכל טפי משנפשח. אבל העוקץ שלא צמק הוה מחובר ואה"נ כשצמק גם העוקץ הוה כתלוש לענין שבת טפי מנפשח ועיין ערובין ק' ע"ב בש"ס הא מניתר פירי פירש"י גזר אטו אילן לח ולא פירש"י משום פירי גופי' די"ל דמיירי שכבר יבשו גם עוקציו ועמ"ש תוס' בשבת ק"נ ע"ב ד"ה במחובר וכו':

יבשו הרי הן כמחוברין רמב"ם פי' יבשו לא שבשלו כל צרכן אלא שמחמת יבושות האילן יבשו הפירות שבו. וכן כוונתו ג"כ בהל' שבת פ"ח הל' ד' שכ' תאינה שיבשו באיביהן וכן אילן שיבשו פירותיהן משמע תרי מילי קאמר יבשו באיביהן היינו מחמת שנתבשלו כל צרכן וכן אילן שיבשו פירותיו פי' שיבשו מליחות שנסתלק ליחות האילן והפירות לא נתבשלו וס"ל דין א' להם והש"ס מדמו להו אהדדי. וכן הבין הראב"ד פ"ב מטומאות אוכלין אלא שס"ל דכל שלא נתבשלו כל צרכן אעפ"י שיבש האילן הרי הן כמחוברין ע"ש ותבין. ועמ"ש תורת חיים שלא הבין כן:

אם אוחז בקטן וכו' עיין לעיל בתוס' קי"ח ע"ב ד"ה אין יד וכו' וכ' חי. ר"ן שם דמזה נלמד לפרוסת המוציא שיאחז בקטן וגדול עולה עמו. ועיין פסקי תוס' שנדפסו ר"פ הזרוע שייכים לכאן. והנה תוס' דשמעתין כ' דבמשנה שלפנינו הגי' מהופך וכ' תי"ט די"ל מוחלפת השיטה כבעלמא דלא כפירש"י והמשנה שלפנינו כמו שהיפכה ר' יוחנן. והנה ג' מחלוקת בדבר לר"מ אפי' בכל התורה סגי אוחז בגדול ולר' יהודה אפי' בטבול יום בעינן אוחז בקטן ור"ש י"ל לא פליג אלא בעלמא אבל בט"י מודה ר"מ:

ובהג"ה מיי' מייתי לי' ב"י בא"ח רס"י קס"ז לענין המוציא פסק שיאחז בקטן והגדול עולה עמו משום ר"ש דמשנתינו ס"ל והלכתא כוותי' כלפי ר"מ וצ"ע אי הגי' במס' ט"י כמו שהיא לפנינו א"כ אדרבה ר' יהודה פליג אפי' בט"י והלכה כר"י נגד ר"מ ור"ש. וצ"ל דהוה מסופק בגירסת משנה דט"י. וכ' ב"י גם דרבינו ברוך פליג גבי מוציא כיון דצריך לחתוך ולבצוע אין חילוק בין עולה עמו או לא וכ' ב"י אין בדבריו טעם ובתשובת שער אפרים ס"י א' רצה להטעים דברי רבינו ודבריו צריכין תבלין ובא אחריו נכדו הגאון חכם צבי בתשובה וגם דבריו אינם מובנים. והנלע"ד להעמיס בכוונתם כך כיון דקיי"ל לעיל ע"ג ע"א ובתוס' שם ד"ה חבורי אוכלין וכו' דכל העומד לחתוך כחתוך דמי באוכלין העומדים לחתוך לכ"ע א"כ בככר שרוצה לברך המוציא הכל כחתוך דמי ולא ימצא פת שלם בעולם וכולם חתוכים ואין הקפידא אלא שיהיו נראים כשלימים אעפ"י שלדינא הם כחתוכים א"כ לענין זה כך לי עולה עמו או אינו עולה עמו. אך מ"ט לא נימא בשמעתא דילן דאבר המדולדל כחתוך דמי כיון שהבהמה מותרת והאבר אסור מדרבנן עכ"פ ועומד לחתוך כמ"ש תוס' הנ"ל ומ"ט לא נימא גם בשמעתין כחתוך דמי ומה לי עולה עמו או לא עולה עמו בזה נחית שער אפרים לחלק ולא הבנתי ע"ש:

המשתחוה לדלעת. י"ל פי' ב' של רש"י נמי האיבעי' הוא אי אוכל חשוב הראוי להאכילו לאחרים יעשה יד לאוכל האסור בהנאה שהוא עץ בעלמא ומיושב ק' תוס':

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף