שו"ת תשב"ץ/ג/רפז

שו"ת תשב"ץ ‏ ג רפז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה רפז:

תנס. שאלת ראובן נשא רחל יתומה והשיאוה אמה ואחיה והוציאו לה בנדונייתה מאה ושמונים זהובי' בין כסף ותכשיטין וסחורה וכתב לה בכתובתה מאתים זהו' ממטבע תלמסאן ע"פ הסכמות קהל אלגזאייר ישמרם האל והוסיף לה תוספת ק' זהובים. אחר ימים רבים לנשואיה היתה חמותה מתקוטטת עמה לעשות מלאכ' שהבטלה מביאה לידי שעמום וברחה הכלה לבית אמה ונכנס בעלה ומצא שאשתו עשתה מפתח אחד לפתוח התיב' ומצא שהמעות שהניח שם לא נשאר מהם כי אם מעט מזעיר ועמד וצווח ושלח לה והודית בפני עדים כשרים שהיא עשתה זאת וכי אחי' הקטן ידו במעל הזה ורבו הקטטות ביניהם עד שעמדו לפני ערכאותיהן וצוו הערכאות לסוחרי' לפסוק הדין ביניהם. ואחי האשה תבע מהבעל לגרש אשתו שאלתם מהו הדין בזה אם חייב. הבעל לתת הנדונייא והתוספת מאחר שנמצא שהיא עשתה לה מפתח וגנבה את כיסו מה שאינו יודע לכוון. ואם חייב להחזיר לה התכשיטין והסחור' שהוציאה לו והמעות בעין או אם חייב לתת זהב בעין מהזהב שהי' בעת הכתיבה או מהזהב שנעשה מחדש שהדינר אינו שוה אלא חצי דינר מהראשון אבל מוכרין וקונין בו ויוצא בדינר.

תשובה: אם הגירושין היא ברצונה כמו ברצונו אין לה תוספת מפני ההסכמ' ותטול עיקר כתובת' שהם מאתיי' לבתולה ונדוניא כל מה שכ' לה ואע"פ שלא נתנה לו כל הכתוב כי כן הוא לפי דין התלמוד. שהרי שנינו (כתובות נ"ד ע"ב) אם רצה להוסיף לה אפי' מאה מנה מוסיף ורצה ליזוק בנכסיו ויש לו דין נדוניא לא דין תוספת אחר שכלל אותו עם הנדונייא וזה מכח לשון ההסכמ' שכתוב בה מה שנמצא כתוב בשטר כתובתה שהכניסה לו ושמין מה שעליה כדין אלמנה בין בגדי שבת בין בגדי חול כדאיתא בפ' נערה שנתפתתה (שם ע"א) אלא שהמתנות שנתנו לה קרובי' נוטלתן כמו שנראה משם. ואם הוא מגרש שלא ברצונה יש לה יותר התוספת ובגדי' שאין שמין מה שעליה. והריב"ש בסי' ב' בפ' קט"ו פי' מה שעליה ר"ל מה שקנה לה הבעל להיות עליה כלו' ללבוש ולהתנאות בהם לא מה שעליה עכשיו לבד. והרשב"א ז"ל נשאל על זה והשיב שדברים ברורי' שלא על הבגדים שהיא לובשת בלבד בשעת גירושין נאמר כן אלא אפי' כל הבגדי' שיש לה שזכתה בהם בפני בעלה ולא אמרו מה שעליה עכשיו אלא מה שקנה לה הבעל להיות עלי' כלו' ללבוש ולהתנאו' בהם עד כאן בתשובת הרב ר' יצחק בר ששת זלה"ה. וכ"כ הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' אישו' ולפי דעת הרבה מהחכמים ז"ל אפי' בגדי שבת היא נוטלתן ואין שמין אותם לה אבל הר"ם ז"ל דעתו שבגדי שבת שמין לה אבל בגדי חול הם שלה ואין שמין אותם לה כתב זה בפ' ששי מהל' הלואה וכן אני דן וכן נרא' מהירוש' שכ' הרי"ף ז"ל בפ"ק דב"ק שאם היתה נוטלת בגדי שבת הי' הפסד גדול לבעל לפי המנהג שרוב הנדוניות הם בגדי שבת לאש' ואדעת' דהכי לא כתבן הבעל עליו שתטלם בחנם אפי' מגרשה שלא ברצונה:

ולענין פרעון כתובת' אם תטול מטבע הכתוב בכתובת' או מטבע היוצא עתה שחזר למחציתו. לפי דין התלמוד אם נפחת הדינר ששוה צ"ו גרעיני חטה זהב מזוקק ושוה ע"ז ולא נתייקרו הפירות כלל מפני פחת זה אלא כל מה שהם קונים בדינר זה היו קונין בדינר ראשון נותן מטבע זה האחרון. ואם נתייקרו הפירות אינו נותן אלא המטבע הראשון וכן אם הדינר הזה האחרון אינו שוה אלא ע"ו גרעיני חטה מזהב מזוקק בין נתייקרו הפירו' בין לא נתייקרו אינו נותן אלא המטבע הראשון ודבר זה נלמדהו ממ"ש בפ' הגוזל עצי' כמ"ש הרי"ף ז"ל שם לענין הלוא' וה"ה לענין כתוב' כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות הלוא' ולפ"ז כיון שנפחת זה הדינר האחרון כ"כ כמו שנז' למעלה בשאל' אינו נותן אלא הראשון הכתוב בשטר כתוב' ואע"פ שהראב"ד ז"ל כ' דלענין פחת ליכא למיחש להאי שיעורא ובתוספת לא הקפידו אלא משום רבית אבל בפחות אפי' הרב' נותן לו ממטבע היוצא. הרשב"א ז"ל בתשו' דעתו כדעת הרי"ף ז"ל. אבל אנחנו בכאן נהגנו לתת בכל דינר עשרי' ושמונ' זוזים כי כן דרך הסוחרים במשאם ומתנם ובכל כיוצא בזה הולכין אחר המנהג דקי"ל בכל דוכתא הכל כמנהג המדינה:

ולענין הסחורות והתכשיטין שהכניסה לו ופיחתו אם פיחתו לו או לה. הסחורות באחריותו הם כדין נכסי צאן ברזל שאם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו ויפרענ' במעות. והכסף שנתנה לו אם הוא מטבע אין במטבע של כסף יוקר וזול לפי דין הגמרא ומותר ללות דינר של כסף בדינר של כסף ואין בו משום רבית וכל המטבעות בין של זהב בין של נחשת הם פירות אצל הכסף כדאיתא בפ' הזהב (מ"ד) ואם הוא חלי כסף או כלי כסף מפני שכר האומנין יש בו דין שאר תכשיטין ואית ביה יוקרא וזולא ולפי דין התלמוד האשה יש רשות בידה ליטלן משום שבח בית אבי' כדאי' בפ' אלמנ' לכ"ג (ס"ו ע"ב) ולפימ"ש הרי"ף ז"ל והסכים עמו הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' אישות האש' נוטלתן לפי דין הגמרא בשומא של עכשיו ואם פיחתו פיחתו לבעל. אבל הם כתבו שנהגו בכל המקומות שתטול אותם בשומא של שעת הנישואין אם הם עושין מעין מלאכתן הראשונ' ואם פיחתו פיחתו לה והוסיף הרמב"ם ז"ל שאם הותירו הותירו לה וכן כתוב בספר אבן העזר (סי' פ"ח) וזה הדבר תלוי במנהג ידונו הקהל כפי מנהגם ומסתברא אפי' לפ"ז אם פיחתו מחמת שינוי הזמן כמו שדרך התכשיטין לפעמי' הם ביוקר ולפעמי' הם בזול שזה הפחת הוא לבעל וכן אם הותירו ותטלם בשומא של עכשיו אם תרצה. ואם פיחתו מפני שנשתמש' בהם ובלו קצת ועדיין הם ראויין למלאכתן הראשונ'. הדין נותן שהפחת יהי' לאשה שהרי אמרו בירושלמי (כתובות פ"ו ה"ג) רוצה אשה לתלות כליה ולפחות חומש וכן אם שמו אותם בשעת נשואין ביותר משווין כמו שרגילין כמ"ש רש"י ז"ל בפ' מציאת האשה (כתובות ס"ו ע"א) שנוטלתן בשומא הראשונה:

ולענין הגנבה מה שהודית שגנב' אם הוא ברשות' או הפסיד' אותו או נתנתו לאחרים תטלנו בפרעון כתובת'. ומה שלא הודית יש לבעל להחרים עלי' חרם סתם עד שתודה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' גזלה:

ולענין מאתים של בתולה הם משקל כ"ה דינרי זהב כסף מזוקק מטבע ויהי' משקל כל דינר צ"ו גרעיני שעור' זה נ"ל להשיב לפי נוסח השאלה ועושה שלום במרומיו ישים לכם שלום אכי"ר:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף