שו"ת תשב"ץ/ב/סח

שו"ת תשב"ץ ‏ ב סח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

קסנטינה אל החכם ר' מיימון נ'גאר יצ"ו.

שאלה סח: שאלת ראובן קנס עצמו במאה זהובים לאדון העיר אם יחזי' את אשתו ולא יגרשנה ולאחר ימים גרשה בבטול כל מודעי כדת וכהלכה ונפל ביניכם מחלוקת יש אומרים דגט מעושה הוא בעבור הקנס אחר שלא יכול להחזירה אם לא יפרע הסך או יתפשר עם אדון העיר והו"ל א"כ גט מעושה. ויש אומרים שמכיון שמדעתו חיי' את עצמו בדבר שהוא רוצה לעשות שאין זה גט מעושה שכל זמן שיגרש ברצונו יגרש ואע"פ שאין בידו להחזירה אם לא יפסיד לא הו"ל אונס שזה הי' רצונו מתחלה לגרש וברצונו מגרש והקנס שעשה ברצונו עשאו לחזק את עצמו לגרש ולא הו"ל אונס ולזה האחרון דעתך נוטה:

תשובה: זה אי אפשר לו לשמש מטתו עמה כל זמן שלא יחזירנה וא"א לו להחזירה אלא א"כ יתפשר עם המלכות וא"כ הדין נותן שנותנין לו שבת אחת לפייס המלכות ואח"כ יוציא ויתן כתובה דומה למדיר אמ אשתו מתשמיש המטה דשבת אחת יקיים מכאן ואילך יוציא ויתן כתובה כדאי' בפ' אע"פ (כתובות ס"א ע"ב) ולא שיכופו אותו לגרש שאין המדיר את אשתו מן הכופין אותן לגרש אלא שכופין אותו לפרוע כתובתה ואומרים לו הוציא ואם הוציא מעצמו מוטב ואם לאו הרי זה עובר על ד"ס ושרי למקרייה עבריינא כדמוכח בפ' כירה (שבת מ' ע"א) דכל מאן דעבר על ד"ס קרינן ליה עבריינא אבל כפייה לגרש לא עבדינן ואפילו שמותי נמי לא משמתינן דאין לך כפייה גדולה מזו ודבר זה למדנוהו מן הירושלמי דגרסי' בפ' אלמנה נזונת (ה"ז) שמואל אמר אין מעשין אלא לפסולו' ואקשו עליה התם והתנן המדיר וכו' עד יוציא ויתן כתובה ופריקו שמענו שמוציא שמענו שכופין בתמיה. כלומר כיון שלא שנינו אלא יוציא ויתן כתובה ולא שנינו כופין א"כ כופין אותו ליתן כתוב' אומרים לו הוציא אבל אין כופין אותו ממש להוציא. ואפשר הי' לומר בנדון הזה שכופין אותו להוציא ודמי לההיא דתנן ביבמות בפ' ב"ש (יבמות קי"א ע"ב) הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו להוציא דאלמא דכל כה"ג כופין וכ"ש בנדון הזה שהוא נתן אצבע בין שניה. ואע"ג דבמדיר את אשתו מתשמיש המטה אין כופין שאני התם כיון דבשאר הנאות שריא משום תשמיש אין כופין דהא לא מפקדה אפריה ורביה אלא כיון שהוא משועבד לה יתן כתובה ואם רצה להוציא מוצי' אבל בנדון הזה שא"א לדור עמו כלל שלא יהא מוכתב למלכות הרי זה כהדירה מתשמיש ושאר הנאו' דנר' ודאי שכופין אותו להוציא כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה והמדיר את אשתו משאר הנאו' דאמרי' בפ' המדיר (כתובות ע' ע"א) דיוציא ויתן כתובה ולא תני כופין היינו משום דלא הדירה מתשמיש המט' אבל אם הדירה מתשמיש ושאר הנאו' נרא' שכופין ממש כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה ואע"פ שהרמב"ן ז"ל מחלק ביניהם דבמדיר אין כופין משום שמא ימצא פתח לנדרו ובנודרת כופין משום דלא משכחא פתח לנדרה דסברא מסנא סני לה אפ"ה בנדון הזה י"ל שכופין שכיון שלא נתפייסה המלכו' הרי אין תקנה לדבר זה אלא בגרושין שאין זה נדר שימצא פתח לנדרו אבל הרב ז"ל פקפק בזה לדמותו לנודרת הנאה מיבמה בחיי בעל' שנר' לו שמקילין בחליצה יותר מן הגט ולדבריו אין הדין נותן אלא לכופו לפרוע כתובתה ואם מתוך כפייה זו גרש מעצמו אין זה גט מעושה ומ"מ אם משעה ראשונה אומר איני רוצה לפייס המלכות ולא אגרשנה ותשב עגונה כאלמנות חיות נראה שכופין אותו מיד לגרש דדינא דמורד על אשתו דמוסיפין על כתובתה כדאי' בפ' (המדיר) [אע"פ] (ס"ג ע"א) ליתיה אלא לרצונה אבל אם אינה רוצה בתוספת כופין אותו מיד לגרש וכ"כ המחברים ז"ל וכ"כ הרמב"ן ז"ל בריש פ' המדיר דהמשרה אשתו ע"י שליש לא אתמר אלא ברצונ' אבל על כרחה לא והוכיח כן מהירושלמי וכ"כ מפרשים אחרים בחדושיהם בפ' אע"פ וכן בס' אבן העזר וכן שם האומר איני זן ואיני מפרנס או שאינו רוצה לשמש עמה כופין אותו להוציא מיד ויתן כתובה אם תרצה היא ע"כ ואע"פ שבאומר איני זן ואיני מפרנס יש חולקין שאני התם דאיכ' למימר דעד שיכפוהו לגרש יכפוהו לזון כדאיתא בפ' המדיר (כתובות ע"ז ע"א) אבל באיני משמש דינא הוא דכופין אותו לגרש מיד שא"א לכופו לשמש אפילו אומר אי אפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו אמר ר"ה דיוציא ויתן כתובה כדאי' בפ' נערה שנתפתתה (כתובות מ"ח ע"א) וכ' בעל העטור ז"ל בשם גאון ז"ל דהלכתא כותיה דהא רב יוסף תני כותיה ולא כייפינן ליה לשמש בקירוב בשר שעניני תשמיש אינן בידינו לכופו עליהם כענין איני זן ואיני מפרנס שאפשר לירד לנכסיו וכ"ש המונע אשתו מתשמיש דודאי יוציא ויתן כתובה וכופין אותו דהשתא מפני ריח הפה כופין מפני תשמיש לכ"ש וטעם זה בירושלמי (כתובות פ"ה ה"ז) הוא מוזכר לענין איני זן ואיני מפרנס וכ"כ בספר אבן העזר (סי' קנ"ד) תשובה להרא"ש ז"ל במי שרוצה ללכת ולהניח אשתו שכופין אותו לגרש לזמן קודם שילך משמע שדין פשוט הוא לכוף לאלתר למי שמונע עצמו מתשמיש המטה וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל בפ' י"ד מה' אישות שמי שאינו יכול לשמש שיוציא ויתן כתובה אלא שאם הוא מפני חולי נותנין לו זמן אולי יתרפא וכ"ש שמדברי רש"י ז"ל בפ' השולח נראה שבכל מקום שאמרו יוציא ויתן כתובה כופין אותו להוציא וכ"כ בס' אבן העזר בסוף הלכו' גרושין (סי' קנ"ד) בשם הרי"ף ז"ל וגם הרא"ש ז"ל נסתפק בה בפ' הבא על יבמתו ובס' העטור באות מרד כתב שהמורד ממלאכה משמתינן ליה עד דעבד וכ"ש מורד מתשמיש ומכאן תוכל ללמוד לענין שאלתך שאם מעצמו גרש שאין זה גט מעושה ואין כאן בית מיחוש. ולענין ראיותיך מה שהבאת ראיה מדאמרינן בפ' השולח (מ"ו רע"ב) קונם פירות שבעולם אם איני מגרשך זו אינה ראיה דאפשר לו להתיר נדרו ואם אינו מתיר אינו כפוי לגרש לא יגרש ולא יאכל פירות שהרי אין חיי נפשו תלויין באכילת פירות אבל בנדון הזה שצריך לתת את כל הון ביתו אם לא יחזירנה אלמא שמפני חיוב עונתה הדין נותן להוציא היה אפשר שיהי' גט מעושה ואין ראייתך ראיה. וראייתך מהאומר הרי זה גטך אם לא תתני לי מאתים זוז הרי זו מגורשת ותתן (שם ע"ד ע"א). אין זאת הראיה כדאי להשיב עליה שהגט נמסר ברצון ואיהי אי מקיימא תנאה ואזלא ברצונו או על כרחו לא איכפת לן דמאי אתני עלה מנפשיה מקיימ' ותשובה זו בעצמה תבטל ראייתך שהבאת מדקי"ל (כתובות ב' ע"ב) אין אונס בגטין שאין ענין טענת אונס בקיום התנאי לטענת אונס כתיבת הגט ומסירתו שאם מפני תקנת צנועות ופרוצות בטלו טענת אונס בתנאי הגט שנמסר כהלכתו אבל להכשיר גט מעושה אין לעשות בזה תקנה. ומה שהוקשה לך מה שמצאת בסדר נתינת הגט להרי"ף ז"ל ואם נשבע האיש שיתן גט צריך שיתירו לו קודם שיתן שלא יהא זה דומה לאונס אך ערבון יתן אם ירצה שאין זה דומה לאונס וקשיא לך מאי שנא מהאומר קונם פירות עלי אם איני מגרשך. הא לא תקשי כלל שהנודר מפירות אם רוצה יגרש אם רוצה לא יגרש אבל הנשבע לגרש על כרחו יש לו לגרש כל זמן שלא מצא פתח לנדרו והרי זה כפוי לגרש מהורמנא דמלכא מפני לאו דלא יחל והרי זה גט מעושה בישראל שלא כדין שלא היה זה מן הכופין אותו לגרש וא"כ גט פסול הוא זהו דעתו של הרב ז"ל. אבל נראה לי דחומר' בעלמ' היא ויכול לגרש בלי היתר שבועתו ולא דמי לאונס שהרי זה כשנשבע לגרש דעתו הוא לגרש בגט כשר דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם דבודאי אם גרש באחד משלשה גטין פסולין לא יצא ידי שבועתו דלגרש גרושין גמורים נתכוון ללשון בני אדם וכיון שכן יגרש בלא היתר וגטו גט כשר הוא ממה נפשך שאם זה הוא אונס א"כ כשנשבע לגרש נשבע על דבר שאין בידו שהרי אין בידו לגרש שיהא גט כשר מפני טענה זה שהנשבע לגרש וגרש הוי גטו גט מעושה וא"כ אין זו שבועת בטוי שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד אלא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור ודומה לאומר שבועה שלא אישן ג' ימים שלוקה ויישן לאלתר כדאיתא בפ"ג דשבועות (כ"ה ע"א) הכא נמי לוקה על שבועת שוא ויגרש אם ירצה וגטו גט שאין זה האונס שכיון שאין זה שבועת ביטוי אינו חייב לקיימה ואם אין זה אונס יגרש וחייב לקיים שבועתו שהרי שבועת בטוי להבא הוא ויותר פשוט מזה שכיון שבידו להשאל על שבועתו ולא נשאל הרי הוא מגרש ברצונו ואני אומר שהנשבע לגרש אומרים לו לגרש לקיים שבועתו משום מצות עשה דככל היוצא מפיו יעשה ואם אמר איני מגרש כופין אותו כדין כל מבטל מצות עשה כדאי' בפ' הכותב (כתובות פ"ו ע"א) ולא הוי גט מעוש' שהרי מצוה עליו לגרש כדמוכח בפ' חזקת (בבא בתרא מ"ז ע"ב) דאמרי' התם אמר רבי הונא תלויה וזבן זביני. מ"ט אילימא וכו' אלא מסיפא וכן אתה אומר בגטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ודילמא התם נמי סבר מצוה לשמוע דברי חכמים וכיון דמצוה לשמוע דברי חכמים אינו אונס ולא הוי גט מעושה כ"ש אי מצוה דאורייתא רמיא עליה דכייפינן ליה ולא מקרי גט מעושה ומ"מ מדברי הרב ז"ל שכ' שנתינת ערבון לא הויא אונס למדנו שהמחייב עצמו ממון אם לא יגרש וגרש שאין זה אונס וא"כ האומר אתן למלך מאה זהובים אם לא אגרש אשתי מגרש ואין חשש בדבר שכיון שמעצמו נתחייב בזה ברצונו הוא מגרש וכ"ש שאם אמר אם אחזירנה בלי גרושין אתן מאה זהובים שאין זה אונס כלל מטעמא אחרינא שהרי אפשר לו שלא יחזירנה ולא יגרש ולא יתן מאה זהובים:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף