יפה תואר על בראשית רבה/פ

יפה תואר על בראשית רבה פ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יפה תואר על בראשית רבה - פרשה פ

פיסקא: א  ב  ה  ו  ז  ח  ט  י  יב  

א  [עריכה]

הנה כל המושל. עליך וגו'. עיקר הדרשה הוא לתרץ למה כתיב בקרא דינה בת לאה הלא ידענו כי היא בת לאה ודריש כי ביציאתה נמשלת ללאה וכמו דמסיים וכ"כ רש"י בחומש. ומ"ש בת יעקב מדריש לעיל סוף פע"ט ולקמן בפרקין:

עתיד הקב"ה. כו'. עיקר הדרש הזה בכתוב הוא רק דרך אסמכתא להוכיח העם והכהנים על ד"ת ודבי ריש גלותא שהיו מעמיסים על העם. ולכן דריש שמעו זאת על התורה וכדכתיב וזאת התורה. אבל פשטיה דקרא היא תוכחת מגולה על עבודת כוכבים וביטול עולי רגלים וכדמפורש שם בענין הכתוב ודרש בית המלך על דבי נשיאה משום שהיו ממלכות בית דוד:

צריכין אנו להחזיק טובה. כו'. פי' אם אנו צריכין להחזיק טובה לאלה העוסקים בדברי בטלה. משום שבזה ימנעו את העם מקטטה ועוד מדברים המתועבים הבאים מן הבטלה. מכ"ש שיש לנו להחזיק טובה לאלה הדורשים דברי תורה שלא לפי פשט הכתוב. אף כי בזה ישפילו כבוד דבי נשיאה שלא כדין. כי מחשבתם טובה היא. להביא מדות טובות בלב העם:

כבת כן אמה. ולפ"ז כ"ף הדמיון מן כבת נמשך גם על בתה וכאלו כתיב כאמה כבתה. ופירושו אם נחזה בת פרוצה אנו יודעין כי אמה היתה הגורמת ושתיהן שוות. וכן כדור כן נשיא אם נחזה כי הדור פרוץ אנו יודעים שהנשיא אשם בדבר אבל זה ע"כ רק על הרוב נאמר ולקנתר לדבי נשיאה בא דהא אמרינן בפ' יש בעירוכין הא איכא צדקיה דהוה מעלי ודרים לא הוה מעלי. ולהפך יהויקים לא היה מעלי ודריה היה מעלי:

ולפום גנתא גננא. [יתכן לפרש כי הוא משל לפי הכלה כן הוא החופה. אם בהדר או בקלון. כי גינתא היא אשה וגננה היא חופה וכמו דאיתא בחזית על הפסוק דודי ירד לגנו לגינונו]:

ב  [עריכה]

וכחכי איש ?דודים. וגו'. עיקר הדרש בא הנה לתרץ. למה הסתיר ה' פניו מבית יעקב ולא שמרם כי לא תעשה התועבה הזאת בדינה. ומשני כי הם לבד אשמים בדבר. למה לא שמרו אותה אחרי שהיא היתה יצאנית. ולכן עזבם ה' אל המקרה. וזה שמביא את הכתוב הזה דכתיב לפני זה והמה כאדם עברו ברית. כי חטאת אבותם שמורה גם בקרבם. וגם ברצח וש"ד הם דומים לשמעון ולוי שהרגו את שכם. אף כי בני שכם היו מחויבים מיתה מ"מ דינה ביציאתה היתה הגורמת ונחשבת לרציחה. וז"ש הכתוב וכחכי איש גדודים. כאשר יתחבר האיש לגדודי לסטים. אף שהם כחבר כהנים הנוטלים חלקם בדין ככה הם אומרים כי בדין יבוזו וישללו. אבל דרך ירצחו שכמה. כי דרך רציחתם הוא כמו בשכם בשמעון ולוי שאמרו כי זמה עשו. ולכן הרגו ובזו את העיר. מ"מ בבית ישראל ראיתי שערוריה כי דינה היתה הגורמת להביא עליהם האשם:

ה  [עריכה]

אדם אחד. מאלף מצאתי. גם הוא דורש למה כתיב בקרא בת לאה ומביא את הכתוב ואשה בכל אלה לא מצאתי לאמר כאמה כבתה. וכן את הכתוב ויבן את הצלע דאמרינן לעיל בפי"ח דאפילו בכשרות שבנשים נמצאת גנות. ולכן לא יקשה לנו לאמר גם על לאה שהיתה יצאנית:

ו  [עריכה]

הה"ד ואיש תבונות. יחריש. כלומר מה שהחריש יעקב לא בשביל היראה או מבלי משים. אלא מחכמה עשה כזאת שלא ירגישו בצערו ויתנכלו עליו. והמתין עד שיבואו בניו להמתיק סוד עמהם:

אין להם הכרע. ע' בתוס' יומא בפ' הוציאו לו וע"ע ברות רבה על פסוק וישלוף נעלו דנמנו שם כתובים שונים אשר אין להם הכרע בפירושם. אבל שמה המחלוקת בפירוש הכתובים ופה הוא הספק בטעם הקריאה אם למעלה או למטה. והנה הכתוב שאת אם הוא נמשך למטה יתפרש כן. כי ה' שאל לקין למה חרה לך וגו' הלא אם תטיב. פי' האם הטבת דרכיך כי יחרה לך למה לא שעיתי למנחתך ועתה שאת עליך לשאת העון לעולם ואם לא תטיב ודע כי לפתח חטאת רובץ ועליך לשאת את עון חטאתך. ועל תיבת ארור מוכרחים אנו לומר כי רז"ל חולקים בזה על המסורה שהוא מפסוקי דפסקי משה. אבל יותר טוב לאמר כי הספק הוא פן הוא מסדור שנחלק שלא במקומו כדאיתא בל"ב נתיבות הדרש וע' ברמב"ן על פסוק ותמנע היתה פילגש ולפ"ז אם נמשך למעלה הוא תאר על כנען. ואח"ז מתחיל אפם כי עז וגו' לכן אחלקם ביעקב וגו'. וי"ל עוד דמפרש אחלקם ביעקב על האף והעברה כי קצת מהם טובים הם. כמו בת"ח ולמוכיחים ינעם:

ז  [עריכה]

בג' לשונות של חבה. כו'. יש שאומרים דק"ל בכתובים דנראה כי הקב"ה פוחת והולך בחבת ישראל כי מעיקרא אמר בדביקה אשר זו היא היותר נעלה. ואח"ז אומר בחשיקה הגרועה מדביקה ואח"ז אומר בחפיצה הפחותה עוד מחשיקה. לכן מביא המעשה מדינה דכן היה כי מעיקרא דבק בה והדר חשק ובאחרונה חפן חזינן כי כן הוא דרך האהבה לנאהב. כי בוודאי בשכם לא נחלשה האהבה. אבל נתחזקה יותר. ויותר נראה דק"ל איך יפול שלש לשונות של חבות אלה על הקב"ה לישראל. כי דביקה הוא בכ"מ עצם בעצם ואיך ידבק האיש בה' אשר הוא אש אוכלה וכמו דמקשה בגמ'. ולזה מתרץ מהמקרא דכתיב בדינה ותדבק נפשו וגו' שלא היתה שם רק דביקות הרצון ותאות נפשו. כן יתפרש ואתם הדבקים בה' וגו'. כי הוא יהיה רצוננו ותאות נפשנו וכן יקשה על הלשון חשק. הלא לפי הוראתו הוא רק על הכוסף דבר להשיגו. וכאשר ישיגנו יסור החשק. ועל כן אמר החכם כי החושק טוב אשר לא יבואהו. ולכן מביא משכם דכתיב חשקה נפשו. בבתכם אף שכבר השיגה. חזינן כי יבא הפעל חשק רק להפלגה ולמליצה ולאמר כי הוא עדנה בחשקו הראשון בעת אשר לא השיגה. ולא נחלש החשק בקרבו גם אח"ז. וע"ד זה נופל גם הפעל חשק בהקב"ה להפלגה ומליצה כי חשק ה' בנו גם היום כמו לפני זה בטרם שהיינו קרובים אליו וכן יקשה על הפעל חפץ ורצון הנופל על דבר מחודש שיחפוץ עתה בזה מה שלא היה מקודם. ולא יפול שם חפץ על דבר שהוא תמידי באופן אחד ויתחייב מזה שבעל הרצון והחפץ משתנה מלא רצון וחפץ לרצון וחפץ. וזה הוא מן הנמנע בחקו ית'. ולזה מביא את הכתוב כי חפץ בבת יעקב אף שחפצו לא היה מחודש. כי גם בטרם שנמול חפץ בה. כי החפץ הזה הוא שהניעהו למול את בשרו. והמוסיף אהבה ודבור ג"כ קשה לו כי האהבה נופלת רק על דברים שוים ודומים יחד. ואיך תפול אהבה מהקב"ה לישראל. כי מי ישוה לו ומי ידמה לו. וכן הדבור על לב נראה כי זה הוא להתרפס ולפייס כדי להשיג איזה דבר ואיך יצדק על הקב"ה כי אם יצדק איש מה יתן לו. ולכן מביא משכם דכתיב ויאהב את הנערה אף כי לא היו דומים יחד. ורק אהב אותה ובקש גם אהבתה. וכן הוא אהבת ה' לאדם כי יבקש רק לעבדו באהבה. וכן הדבור על לב לא היה להתרפס ולרצותה שישיגנה כי כבר היתה ברשותו. ולא היה רק דרך רצוי לשמחה ולהראות לה הטוב המושג לה ממנו וכדבסמוך. וכן הוא דברו על לב ירושלים לשמח אותה ולספר לה את הטוב המיועד לה:

ובחפיצה ואשרו אתכם. וגו'. טוב יותר לגרום הכתוב כי לך יקרא חפצי בה וגו' כי חפץ ה' בך (ישעיה ס"ד). כי מארץ חפץ הכתוב בקרא זה לא מוכח רק שיהיו נחמדים בעיני כל העמים:

נותן אצבעו. בתוך פיו. זה הלשון נופל על המסבב לאחר שיזיקנו וכמו דאיתא בפ' המדיר הוא נתן אצבעו בין שניה לפיכך יוציא ויתן כתובה. וטעם הדברים כי דרכי התורה הן דרכי שלום עם כל העמים ולא תצוה לבני ישראל להתרחק מאיש רק אם זה האיש הוא הגורם והמסבב. ולכן צותה התורה לא תתחתן משום שהם נתנו אצבעם תחלה במה שבאו לקחת אשה מהם בחזקה:

ח  [עריכה]

סברון למחפת. כו'. כלומר חשבו לבלוע נכסי יעקב ונבלעו שלהם. ומפרש כי הכתוב מאריך בספור דברי פתוי חמור לאנשי עירו לאמר כי המה לא מלו את עצמם לשמה רק לרשת את יעקב וביתו. וגם במה שהביא שכם נסיב כו' הוא ג"כ לתת טעם כי המה נמולו שלא ברצונם רק לרשת את יעקב עשו כן:

ט  [עריכה]

תמן תנינן. כו'. פי' דלפי פשטא דקרא משמע כי ביום השלישי לבד יגדל הכאב וכן ת"א. וכן איתא במשנה בפרק ר"ע מנין שמרחיצין את המילה ביום השלישי שחל להיות בשבת שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים אבל לפי דברי הגמ' בפ' ר"א דמילה משמע כי כל אותן הג' ימים קשה הכאב. ובשני ימים הראשונים יותר קשים דתניא התם מרחיצין את הקטן בין לפני המילה ובין לאחר המילה ביום ראשון כדרכן וביום השלישי שחל להיות בשבת מזלפין עליו ביד כו' ולפ"ז מה דכתיב ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים פי' בהיותם עדנה כואבים ולאפוקי יום רביעי דיחדל הכאב. או כמ"ש הר"ן שאע"פ שביום ב' הסכנה גדולה. אבל ביום ג' יחלש יותר ולכן בחרו ביום השלישי כי אז נחלשו מאד ולא יכלו לברוח או לקום כנגדם משא"כ ביום ב' לא תש כחם כל כך ולכן מובא כל זה פה במדרש לפרושי קרא וע"ש בר"ן שהביא חולקים על זה וע"ש בסוגיא דגמ' כי יש הרבה שינויים והוספות שם מאשר הם במדרש:

דתנן מחמם. אדם אלונתית כו'. אין זה משנה בשום מקום אבל הוא ברייתא בפ' כירה:

אריב"ל לית כאן. אסור כו'. פי' כי גם אסור דרבנן לית כאן אלא מותר לגמרי וא"צ להדר אחר נכרי לעשות זה. וזה אשר ריב"ל בא להוסיף על מה שלפניו:

י  [עריכה]

אלא בני יעקב. שלא נטלו עצה כו'. ע' בזה ברש"י חומש וברא"ם:

והלא בת. אומתן היתה. אין הגירסא זו נכונה כי גם בת האומה תקרא אחות וכמו שנקרא אחיך העברי ואחיכם כל בית ישראל. ובמכילתא הגירסא והלא ראש אומות בית אב היה ופי' כיון דהיה מלך איך נקראת בתו אחותם דמשמע שהיא שוה להם ומתרץ אף שהיתה בת מלך מ"מ הפקירה עצמה לזנות ונתנה נפשה על אומתה וכן נקראת אחותם:

א"ל בטוחים על כחו של זקן. דאין לפרש שהיו בטוחים מפני שהם היו כואבים. דהא יש להם לפחוד פן יקומו שכניהם להם לעזרה וכמ"ש יעקב. אבל המה בטחו בזכות אביהם הזקן שיעשה להם נס:

יב  [עריכה]

צלולה היתת החבית. כו'. ע' בזה ברא"ם:

עכורה היתה החבית. וצללתם אותה (כ"ה הגירסא במדרשים ישנים וגירסתנו וצללנו כ"ה גם בילקוט) ופי' כי החבית הוא משל על המסורה אשר היתה בידם שהן עתידין ליפול בידי. אבל המסורת הזו היתה עכורה בידם והסתפקו באמיתתה ועתה בראותם את אשר עשיתם תתחזק בידם המסורת כי אמת היא ולכן אמר יעקב כי בזה אשר צללתם את המסורת עכרתם אותי וגו':

מה הם נוהגים. בנו כבני אדם של הפקר. הרא"ם האריך בזה בדברים לא נכונים. אבל פשט המדרש כן הוא כי המה השיבו ליעקב ההפך מפחדו פן יקומו עלינו להשמידנו. והמה אמרו כי אם נחריש ירע לנו יותר כי ינהגו בנו כבני אדם של הפקר ויבוזו את נשינו ונכסינו בלי פחד. ועתה בראותם את הנקמה אשר עשינו בשכם יפחדו ממנו:

מי גרם ותצא דינה. בזה בא המדרש לפרש הכזונה כפשוטו. ולמען שלא יאמרו הלא באונס נבעלה לו אמר מי גרם שיאמרו שהיא זונה ולא נאנסה ממה שהיתה יצאנית כדכתיב ותצא דינה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף