עץ יוסף על במדבר רבה/י/ח

עץ יוסף על במדבר רבה י ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הארץ באשרי. האושר האמתי שלה אם מלכה היה עוסק בחכמה וכל המון נמשכים ונגררים אחריו והוא הוא החירות האמתי שאינם עבדים לתאותם המדומה. וזהו עיקר החירות (אשה"נ):

אל תקרי חרות כו'. כי מהראוי יאמר חרות בלוחות. לכך אמר אל תקרי חרות אלא חירות על הלוחות כלו' על דבר הלוחות. שבזכות תורת הלוחות אם היו בלי מכשול העגל היה חירות (אלשיך):

שאין לך ב"ח כו'. לפי שבני אדם מכבדין ומשמשין לפניו. ומי שאינו עוסק בה מתרחקין ממנו (רש"י):

בגבורה ש"ת. כי הם מתגברין על יצרם ואינם נכנעים לתאותם כהמשתכר ביינו שנכנע רק לדמיונותיו:

הוא באשרי. כי סופו להיות מאושר וחזק בזה ובבא. אבל אחרית היין היא אוי כי תביא רעה בחארית. והענין כי המשתכר בטבעו הוא חזק בדעתו לא יחת מפני כל. אבל כל גבורתו הוא מאין כי סופו להכשל. ולא כן המתחזק בבטחון אמתי ע"י התורה (אשה"נ):

ואתה תחזה מכל העם. אנשי חיל וגו' ושפטו את העם וגו':

זלין. פי' זוללין:

הלופר. ארכוליפרין פי' בערוך שר הטבחים שהורג חייבי מיתות:

אלא יין ביין. ממסך קא דריש שני נסיכים. דאם לא כן לחקור מסך מיבעי ליה (מת"כ):

כי שם חלקת מחוקק ספון. פי' כי שם בארץ סיחון ועוג חלקת מחוקק ספון היתה אותה החלקה שהמחוקק קבור בה שהוא משה (ופי' ספורנו):

ככימה ועקרב. הם שמות מזלות וכשזה עולה זה שוקע:

מה עקרב מכה בעוקצו. שספרו הטבעים שבעקרב (שקאר פיאן) יש לו זנב ארוך ובעוקצו נמצא קוץ אחד כפוף אשר ידקור בו ואצלו מפוח קטן מלא מיץ ארסי והיה בדקרו יזרוק המיץ ההוא לתוך הפצע כו'. וגם העקרב הגדול (קראקאדיל) הוא מכה בזנבו הארוך וממית (הרש"ש):

ונותנת בהם טעם. לעדן אותם לפי שטבעו קר והוא מקרר ומלחלח הפירות שלא יתיבשו וירקבו. ועי' בב"ר פ"י סי' ז':

בשתי כליות. הוא כפי מאמרם הכליות יועצות. ולהיות שב' כליות הם מימין ומשמאל. והמה בכחות מתחלפות לכן נחשב לב'. הנה התחלת הרעיון לנטות לאיזה דבר היא מהכליות. והלב הוא המחשב בדבר אם לעשות אם להניח. והפה גומר. ובידיעת החמכה ג"כ הפה גומר הידיעה. כי כל זמן שהוא מחשב בלבו היא עודנה ידיעה כללית. והפה הוא מוציא הדבר אל ההתגלות ועל ידי השכרות נאבד ממנו מעט מעט אלו הד' (אשה"נ):

בטוחות. סתומות מלשון כי טח מראות עיניהם:

ובסתום חכמה תודיעני. ופרש"י ובלב שהוא סתום הודעתני חכמה:

נשתעממו. לשון שגעון ושעמום:

עגום. לשון גמום כלו' נכרת (מת"כ):

הה"ד מיין ושכר יזיר מפני השכרות. כצ"ל ותיבת וחומץ מיותר (א"א):

הוו מתונים בדין. שאל יבהל כמו מתון מתון במס' ברכות דף כ' וכמ"ש בסנהדרין דף ז' ע"ב דכתיב לא תעלה במפעלות וסמיך ליה ואלה המשפטים:

והעמידו תלמידים הרבה. אשמעינן דמלמדין תורה לכל אדם ואין צריכין לבדוק אחריו כמ"ש ב"ש סוף פ"ב דמס' אדר"נ. ולשון ברטנורא לאפוקי מן ר"ג דאמר כל שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש. אי נמי שאם העמיד תלמידים בילדותו יעמיד תלמידים בזקנותו כמ"ש ביבמות ס"ב ע"ב:

ועשו סייג לתורה. עשו משמרת למשמרת כדי שלא יבא לידי איסור של תורה:

יכול יחבקנה. פי' שבכתוב נאמר לא תקרב לגלות ערותה יכול יחבקנה:

ת"ל לא תקרב. משמע שום קריבת דעת:

על המטה ת"ל לא תקרב. המדרש למד כולה מלא תקרב דאף שלא ישן עמה בבגדים על המטה משום דקסבר דעכ"פ קורבא מיהא איתא ועיין בשבת דף י"ג וצ"ע:

כל ימים שהיא דוה תהא בנדתה. דמדלא כתיב והדוה בזיבתה אלא בנדתה שהוא לשון נדוי וריחוק כמו המנודה שהוא מרוחק מבני האדם כן היא לא תתקשט ותהיה מרוחקת מבעלה:

כל המנבלת עצמה כו'. כדעת הזקנים הראשונים שאמרו בשבת דף ס"ד שלא תכחול ולא תתתקשט ואפשר דאף דאמר להו ר"ע א"כ אתה מגנה אותה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה כו' מ"מ מה דאפשר לה למעט בקשוט תמעט:

ואפילו עם אחותו. דאמר רב אסי בקידושין דף פ"א ע"ב מתייחד אדם עם אחותו ודר עם אמו ועם בתו אפי' בקביעות. מ"מ מפני טענת הבריות לא יתייחד עמה אפילו לפי שעה. משום שאין הכל מכירין בקרובים ואתי לאחשודי. אך מה שכתב כאן ועם חמותו הוא טעות הדפוס שבה לא שייכא כלל מפני טענת הבריות דהא בה איכא איסור יחוד דאורייתא ואפשר שצריך להיות במקום חמותו אמו:

כאן נאמר אצל שאר בשרו לא תקרבו. כדכתיב איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. וכאן ר"ל בנדה כתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב ושינה התורה בלשונה וכתב בזה לא תקרבו ובזה לא תקרב לרמז על הלימודים הנ"ל. היינו מלא תקרב ילפינן לדבר המביא לדבר עבירה לא תקרב היינו בנדה חיבוק ונישוק ולישן עמה בבגדיה על המטה ומלא תקרבו ילפינן הרחק מן הכיעור היינו להתייחד בפונדק עם אחותו ובתו. ומן הדומה לכיעור היינו שלא יספר אפילו עם אשתו בשוק שהוא רק דומה לכיעור שמא יטעו ויסברו שאינה אשתו:

שמא יביאך. החטא הקל לידי עבירה חמורה. ור"ל שמלבד העונש שיהיה לו מחמת שהוא עובר עבירה קלה. עוד יקבל עונש על מה שיבא מחמת זה לידי עבירה חמורה:

הוי רץ למצוה קלה כו'. שמלבד שיקבל שכר על מה שעושה המצוה קלה עוד יהיה לו שכר על מה שיבא מחמת זה למצוה חמורה:

שלישו של עולם. שנח היה לו שלשה בנים והם ירשו כל העולם אחר המבול. וכיון שנתקלל אחד הרי נתקלל שלישו של עולם:

לעכו"ם. שהיא דרכי המות האמתי באין חיים מאומה:

וכן הוא אומר וכל משרת. חוזר על מה שאמר למעלה שיעשה אדם סייג למעשיו (מת"כ):

לך לך אמרין לנזירא סחור כו'. דאמרינן ליה לנזיר שילך לו מן הכרם וירחיק עצמו ממנו בתכלית הריחוק דאפילו סחור סחור לכרמא דהיינו סביב הכרם לא יקרב דאפילו קריבה בעלמא אסור (תורת חיים):

ת"ל מיין ושכר יזיר אפילו מאחד משלשתן. ר"ל מדכתיב מיין ושכר יזיר משמע דאפי' לא נזר אלא מיין לחודיה הוי נזיר מכולם (רש"י):

אמרו האומר הריני נזיר מן החרצנים כו'. פרש"י ותוס' מן החרצנים ומן הזגין או או קתני. ר"ל שאם אמר הריני נזיר מן הזגין כו' הרי הוא כמ"ש הריני נזיר סתם שמקבל עליו כל דקדוקי נזירות:

וכל דקדוקי נזירות עליו. משום דנזיר שמשון מותר ליטמא למתים. קאמר הכא וכל דקדוקי נזירות עליו (תוס'):

מעשר דגנך וגו'. תירושך. ותירוש היינו יין:

יכול אף הנזיר במשמע. שאפי' נזיר מותר לשתות יין של מעשר שני שהוא מצוה:

ת"ל ונסכו רביעית ההין. כצ"ל. ור"ל מדכתיב ונסכו משמע נסוך שלו כמות שהוא בלי תערובות מים. ואומר (נראה שצ"ל וגו') בסיפא דקרא הסך נסך שכר דהניסוך יהיה מן השכר. אלמא דשכר הוא חי (ז"ר וז"א):

וינזרו מקדשי בני ישראל. פרש"י יפרשו מן הקדשים בימי טומאתם:

ענבי נזיריך. פרש"י שהפרשת והנזרת בני אדם מהם ולא הפקרתם לא תבצור אותם אינך בוצר אלא מן המופקר:

וינזרו לבושת. שהפרישו את עצמן לעכו"ם:

בחדש החמישי הנזר. שהיינו פרושים מן האכילה ושתייה ומן התענוג בחדש החמישי הוא ט"ב כל שבעים שנה של גלות בבל ועכשיו שנבנה בית שני אם מחוייבים אנו עוד להתענות. כך שאלו בני גולה לנביא כשעלו מגלות בבל. והביא המדרש כל אלו פסוקים להורות שבכל מקום שיש נדנוד עבירה כתיב ביה לשון נזירה פי' יפרשו את עצמן מן העבירה (ז"א):

מסחורתו ומרפואתו. שלא יעשה הנזיר סחורה ביין ולא יניחנו ע"ג מכתו:

וחומץ מצוה. כגון שנשבע לשתות חומץ וחזר ואמר הריני נזיר (ז"א) אסור שכשם שעשה בו יין מצוה כיין הרשות כך עשה בו חומץ מצוה כחומץ הרשות:

בנותן טעם. פי' אם יש במים טעם יין חייב בכזית מהן. והא לאו משום היתר מצטרף לאיסור הוא. אלא משום דאתעביד ליה כולה איסור. אבל היתר מצטרף לאיסור לא ילפי מינה (רש"י):

לכל איסורין שבתורה. שיהא טעמו של איסור כממשן:

שאין איסורו איסור עולם. אלא כמה שפירש בנדרו. ואם סתם נדר בנזירות הוא נזיר רק שלשים יום:

ואין איסורו איסור הנאה. שהרי מותר בסחורה וברפואה כנ"ל:

ויש לו היתר אחר איסור. אף שתוך ימי נזירות אם שאל לחכם מתיר לו ע"י פתח וחרטה (זר):

את הבוסר. פי' ענבים שלא נתבשלו:

ויבשים לא יאכל לחייב ע"ז בפ"ע כו'. וזהו לשון הגמרא נזיר דף ל"ח ע"ב ת"ר וענבים לחים ויבשים לא יאכל לחייב ע"ז בפ"ע כו'. וכתבו התוס' לחים ויבשים קרא יתירא הוא לכתוב ענבים והוו לחים ויבשים במשמע. אלא לחייב ע"ז בפ"ע כו' שאם אכל לחים ויבשים בהתראה אחת שהתרו אל תאכל ענבים לוקה שתים ואפילו הן מין אחד וטעם אחד כיון שהן שני שמות:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף