עץ יוסף על ויקרא רבה/ז

עץ יוסף על ויקרא רבה ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על ויקרא רבה - פרשה ז

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  

א  [עריכה]

זש"ה שנאה תעורר כו'. משום דק"ל מ"ש עד השתא דלא מדכר אהרן במעשה שום קרבן אלא והקריבו בני אהרן. או כהן סתם. ומ"ש השתא דקאמר צו את אהרן. בעי לתרוצי שבחטאו היתה שנאה עליו ולכן לא החשיבו. ושוב בקש משה עליו וקרבו ה'. ולכן אמר צו את אהרן. וסמך לדבר מייתי האי קרא כדמפרש ליה בסמוך באהרן ובמשה. ואיידי דמייתי האי קרא דריש ליה ברישא בענין אחר:

שנאה שנתנו ישראל כו'. וקרא הכי מתפרש שהשנאה הקדומה מעוררת מדנים חדשים יותר מהראוי. וזה היה עון העגל שע"י השנאה שנטר ה' עליו היו מעורר דיני דינים בהמשך הזמנים יותר מהראוי. וכמ"ש וביום פקדי ופקדתי. ואמרו בפ' חלק אין פורענות בא לעולם שאין בו מכ"ד בהכרע ליטרא מעגל הראשון כו':

ועד שעה שנתעוררה. כצ"ל:

ואעש למען שמי וגו'. וכתיב שם ונשפטתי אתכם גו' כאשר נשפטתי את אבותיכם וזה דיני דינין דהכא (רד"ל):

שאיהב המקום. ר"ל שזכר להם האהבה הקודמת לבלתי השחיתם בשנאה המתחדש בפשעם. וכמ"ש שם ביחזקאל ותחס עיני עליהם משחתם ולא עשיתי אותם כלה:

שנאה שנתן אהרן כו'. וקרא מתפרש כנ"ל שהשנאה הקדומה היינו מה שעשה אהרן העגל נשמור לו ליום ח' למילואים שמתו בניו. וג"כ שלא היה ה' מזכירו בעבודה עד שהתפלל משה עליו כדלקמן:

עוררה עליהם. פי' על ישראל כנ"ל וגם על אהרן כנ"ל:

נוטל קרבנם ופוחסו לפניהם. צ"ל נוטל קורנס ופוחסו לפניהם. ומשום שקשה נהי דאיכא שנאה על ישראל. אבל על אהרן אין ראוי להיות שנאה מאחר שלטובה נתכוון במעשה העגל ונטל שכר על הדבר כדלקמן פ"י. לכן מביא הא דרב אסי שהיתה הקנאה כיון דהוה אפשר למעשה העגל בזולת ענין זה דשוינהו מזידים. דאע"ג דאיהו לטובה נתכוין אולי ישמעו וישובו. מ"מ נחשב לו לחטא דה"ל לאסוקי אדעתיה מוטב שיהיו שוגגים. ולפי הגירסא נוטל קרנם פי' קרבנם שהיו זובחים לעגל שנא' ויזבחו לו. ופחסו הכה צורתו:

ואל ידונו מזידים. ואלו לא הודיעם שאין בו ממש היו סוברים שיש בו ממש. והיו שוגגים. וזהו שאמר לו משה מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה כלומר שהגדלת חטאתם במה שנעשו מזידים:

ואל ידונו מזידים. קשה הלא זה כתובה בפירוש בתורה איסור ע"ז. וא"כ איך ידונו בזה כשוגגים. אך לפי דברי הכוזרי בזה הדברים שעשיית העגל לא היה מסרך ע"ז כי אם דימו לעשות דבר אמצעי שעי"ז יזכרו האלקות כמו שמשה היה אמצעי. ואהרן היה חפץ להראות להם טעותם ופיחס העגל או קרבנם ואז נידונו כמזידים אחר שראו שאין בו ממש:

אמחנו מספרי. ואחר שלא מצינו שנתקיים זה באיזה אדם כי לא מצינו מי שהיה כתוב בספר ונמחה. מפרשינן דהיינו אהרן שהשמיט ה' זכרונו ממצות העבודה. ואלמלא שהתפלל משה היה נמחה מספר התורה:

אין לשון השמדה כו'. שם השמדה הונח על דבר הכלה שלא ישאר ממנו זכרון מאומה לעולם. וזהו הבנים שזהו הפרי והשורש הוא האב:

כילוי בנים ובנות. לא גרסינן ובנות. ואי גרסינן לה פירושו על הבנות שהיו עתידות לצאת מהם. אך קשה כיון דגדולים הוו למה יומתו אבות על בנים. ובשלמא נדב ואביהו שנתחייבו מיתה ממתן תורה אלא שהאריך ה' להם ניחא שבחטא אהרן קרב קיצם. אבל אלעזר ואיתמר מה פשעם. ושמא גם הם היו אומרים בעגל דעו שאין בו ממש (יפ"ת):

דתנינן תמן כו'. משנה היא במס' תמיד פ"ב. וס"ל הטעם מפני שבא מהן שמן למנחות ויין לנסך. וכן כתב הרמב"ן בס' נח שמצא במדרש כל העצים כשרים חוץ משל זית ושל גפן שהשמן והיין קרבים לגבי המזבח הצילו הפירות האילנות. וכן מצינו באברהם שהציל את תרח שנא' ואתה תבוא אל אבותיך בשלום. הרי דהצלת העצים מפני הפירות היתה. וע' בענף:

מתחלת הספר ועד כאן כתיב וערכו כו'. ובילקוט הגירסא ועד כאן כתיב והקריבו כו' ונתנו כו' וערכו כו'. והוא הנכון כפי סדר הכתובים:

שאני עושה אותו עיקר. כי אחר שהתפלה מחה העון שעליו א"כ נשאר על מעלתו הקודמת שהיה גדול מבניו:

ובניו טפלים. קח את אהרן ואת בניו אתו כצ"ל. ור"ל דמדכתיב אתו יתירה דייק דהם טפלים לאהרן. אבל בקרא דצו את אהרן וגו' לא כתיב אתו. והא דבאמת לא כתב שם אתו. משום דברישא הקריבו להיות שוה לבניו. ושוב עשאו עיקר. דתרתי דרגא לא סלקיה. וצריך לומר שהמדרש ס"ל כדעת הרמב"ן שפרשת קח את אהרן נאמר אחר הפרשיות שמויקרא אל משה עד פרשה זו. ולא כפרש"י שכתב שפרשה זו נאמרה ז' ימים קודם הקמת המשכן. דא"כ קודם הקמת המשכן כבר נתרצה לאהרן בתפלת משה ואם כן כשצוה אחר כך בקרבנות אחר שהוקם המשכן כדכתיב מאהל מועד היכי כתב וערכו בני אהרן וזרקו בני אהרן דדחי לאהרן. גם ס"ל לבעל המאמר שנצטוה משה במלאכת המשכן קודם למעשה העגל ואז נאמר לו ואתה הקרב אליך את אחיך כו' וג"כ זה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי. וכשנתרצה לו הקב"ה והבטיחו שישרה שכינתו ביניהם ידע מעצמו שמצות המשכן במקומה עומדת וצוה לישראל עליה. שלפ"ז כל הכבוד הזה שצוה ה' על אהרן היה קודם מעשה העגל. ואח"כ בחטאו מנע ה' הטוב ממנו עד שהתפלל משה עליו:

ב  [עריכה]

זבחי אלהים רוח נשברה. משום דק"ל כפל זאת תורת העולה היא העולה. בעי לאתויי מילתא דריב"ס בסמוך דאמר משל למלך שהיה מהלך במדבר כו' ומשום דתשובת זה אי' בהני קראי מייתי הני קראי ודריש להו ברישא בענין אחר כדרך המדרש:

זבדי בן לוי כו'. קשה להו מ"ט בקשת הטיבה ברצונך את ציון וגו' התם דבעי בעותא על קבלת תשובתו בעון בת שבע ובהכי עסיק ואזיל עד זבחי אלהים רוח נשברה ומה ענינו להזכיר כאן ענין ירושלים והקרבנות העתידים. לכן תירצו ז"ל שטעם הטיבה ברצונך את ציון וגו' לכאן לומר שאם תקובל תשובתו ידע בבירור ששלמה עומד ובונה בית המקדש כו'. והשני תירץ שרוצה לומר שהעושה תשובה נחשב לו כאלו עלה לירושלים ובנה בהמ"ק וכו'. ורבנן תירצו שהמתפלל צריך להזכיר עבודה וקרבנות עם תפלתו. ולכן כיון שהתפלל על חטאו הזכיר ג"כ עבודה וקרבנות:

מן הדין קריא. מן המקרא הזה זבחי אלהים רוח נשברה וגו' הטיבה ברצונך וגו':

מנין לעובר לפני התיבה כו' ולשוח בהדא ברכתא רצה כו'. כצ"ל. ופי' מנא ילפינן תרתי. חדא שהעובר לפני התיבה צריך להזכיר עבודה וקרבנות. ואידך שישחה בתוך ברכה זו דהיינו רצה אלהינו כו' שכשמשלים אותה פותח במודים ושוחה כדאי' בפ"ק דברכות. וקאמר דתרווייהו אית דיליף להו מזבחי אלהים רוח נשברה דמשמע כשמזכיר זבחי אלהים ישוח עצמו והיינו רוח נשברה. ומדמדכיר קרבנות ומתפלל עליהם אצל תפלתו על עונו ש"מ שכל מתפלל צריך שיזכיר עבודה וקרבנות בתוך תפלתו (יפ"ת):

פסל בבהמה והכשיר באדם כו' לב נשבר כו'. אף דהמקריב פסול ג"כ אם הוא עור או פסח. אך הקרבן גופא שהוא האדם בעצמו השב שהוא דוגמת הקרבן. ועכ"ז הכשיר לב נשבר. והענין שלא ידומה כי עיקר התשובה תלוי רק בשמחה ולא בעצבון. לא כן. ולכן כתיב לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. כי היינו מדמים שנבזה בעיני ה' העצבון רק השמחה:

זה כבוד גדול. בתמיה. ר"ל כמתרעם. וכן בנמשל אמר הקב"ה כמתרעם זאת תורת העולה היא העולה בתמיה וכי זו היא פעולה הראויה לו. ובבמד"ר ר"פ י"ג הלשון כך אתם מכבדים לי איני מלך כו' וכן יתפרש כאן וכי זה כיבוד גדול הראוי למלך:

אמר לפניו. מנוסחתינו ומליקוט נראה שמשה השיב כן:

ג  [עריכה]

גופא. משום דהשתא דריש ואזיל על יתורא בזאת תורת העולה היא העולה דלכל אחד מהדרשות דבסמוך מידרש יפה כמו שאפרש. ולעיל קאמר חד טעמא. קאמר השתא גופא דעיקר הדרשות הן על זה. וגירסת הילקוט תני רשב"י העולה באה:

לעולם. פי' בין עולת ציבור ובין עולת יחיד:

על הרהור הלב. והיינו דכתיב היא העולה כלו' לכפר על העולה על רוחכם:

והעולה על רוחכם. כלו' וקרבן עולה היא על רוחכם מה שאתם מחשבים בלבכם:

ממי אתה למד. עוד:

ועשו משתה וגו'. והעלה עולות מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם. ש"מ שעולה מכפרת על הרהור הלב. וכדי שלא תאמר דילמא היו עושים עבירות ממש מתוך סעודת מרעים. לזה מייתי פלוגתא דר"מ ור"ת שבין למר ובין למר לא היה רק סעודת מלכים או קדושי נשים ולא היה ח"ו סעודת מרעים:

להיטפל בהם הלכו. במדרש שעם פי' היפ"ת הנוסחא נטפל בהם והלכו וכתב היפ"ת פי' תחלה נטפל בהם שקדש להם הנשים. ושוב והלכו לעשות משתה. וה"ק קרא ויהי כי הקיפו ימי המשתה וכבר שלח איוב ויקדשם לנשים. ודרש ויקדשם לשון קידושין:

קורין כו' לסעודה. ודרש ויקדשם לשון הזמנה כדכתיב ואל העם תאמר התקדשו למחר. ולדידיה אתי קרא כפשוטו שפיר שכששלמו ימי המשתה היה מזמנם איוב בביתו לסעודה שלו כדי להזהירם ולהעלות עליהם עולות:

בר חלפי. שם חכם:

בעי מספר ימים כו'. מייתי הא דר' יודן בר חלפי למימר דכיון דליכא לספוקי אלא בההוא ספיקא ולא שמא מספר כל העבירות שבתורה ע"כ שלא חטאו במעשה:

כל הקרבנות. כלו' כל עולות. דמספר כלם מצי קאי רעולות ואע"ג דעולות לשון נקבה וכולם לשון זכר אין קושיא דאשכחן כה"ג טובא:

מהו להתעסק בהם. כצ"ל דאפשר שאסור להתעסק בהם כיון שאין תועלת מעשה מהם. אלא יתעסקו בדינים אחרים ששייכים עכשיו:

מעלה אני כו'. והיינו דכתיב זאת תורת העולה היא העולה כלו' המתעסק בתורת העולה ה"ל כעושה עולה ממש:

בזכות משניות. ששונים הלכות קרבנות:

יתנו. תרגום של ישנו יתנו. ושננתם ותתנינון כלומר אם ישנו בגלות עתה בקרוב אקבצם. ונקט משניות על שהוא כלל לימוד תורה שבע"פ המבארים כל פרטי דיני התורה באין נמלט אחד מהן וע"י הלימוד מעלה עליהם כאילו קיימם:

רב הונא אמר חורי. פי' רב הונא אמר דרש אחר:

וכי יש מנחה כו'. דהא הוזהרנו פן תעלה עולתך בכל מקום אשר תראה:

וקמיצה. מפרש מוגש בקמיצה לפי שההגשה קודמת לקמיצה כדכתיב והגישה אל המזבח והדר והרים. ויהיה מוקטר מוגש כולה בענין המנחה דהוה בה הגשה והקטרה:

כאילו אתם מקריבין. ולכן בכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה כי ההתעסקות בזה יעלה עליהם כאילו מקריבי' בפועל:

ואם נכלמו מכל אשר עשו. וסיפא דקרא וישמרו את כל צורתו ועשו אותם דמשמע שמודיעם צורת הבית כדי שישמרום ויעשו אותם דהיינו שיבנו בהמ"ק בצורה ההיא. ולהכי מתמה שהרי עד עכשיו כמה שנים שלא נבנה הבית והיכי קאמר שהשומעים צורתו מיחזקאל יבנוהו. וליכא למימר דעל בנין בית שני קאמר. שהרי לא נבנה בצורה הזאת כמ"ש הרד"ק וע' בתנחומא וצ"ע:

כאילו אתם בונים אותו. ששכר הלימוד שוה לשכר המעשה:

מפני מה מתחילין. כן היה מנהג בימים ההם. ומביא זה כאן לפרש היא העולה. שה"ק היא העולה בתחילה בקריאת התינוקות:

שהתינוקות טהורים. בלי חטא כמ"ש הבל שאין בו חטא. וכן הקרבנות טהורים מחטא כלו' שעל ידם מוטהרים מהחטא:

ויתעסקו בטהורים. כלו' אחר שהעסק בזה הוא כדמות הקרבה. לכן יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים:

ד  [עריכה]

מגירסין. מבשלים:

אתא ובא. ר"ל המלך בא:

אלא במה שהוא מצוה כו'. ר"ל אחר שראינו בנח שנא' וירא ה' ועל כל זה לא נצטוה עוד הפעם שיעלה קרבנות ולא מצאנו שהקריב עוד. ובישראל הזהיר שישמרו להקריב א"כ מוכח שקרבניהם ערב לו יותר:

כימי משה. כמ"ש (ישעיה ס"ג) ויזכור ימי עולם משה עמו:

כימי שלמה. שירדה האש כשחנך בהמ"ק. ונרמז שלמה בשנים קדמוניות דכתיב בו ויחכם שלמה מכל בני קדם:

כימי נח. שערבה מנחתו כדכתיב וירח ה' את ריח הניחוח. ומפרש כימי עולם מי שנתחדש העולם בימיו. ובילקוט גרס כימי נח הה"ד כי מי נח זאת לי:

כימי הבל. שערבה מנחתו כדכתיב וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. והבל היה קדמון בהקרבת קרנות שמתחלה לא הקריב אחר. ואע"ג דאדה"ר הקריב כדלעיל סוף פ"ב אינו מפורש בתורה. ועוד שקרבן של אדה"ר היה על חטאו ופשוט שאין בו ערבות כל כך:

שלא היתה ע"ז בימיו. אבל בימי נח אף שהוא ובניו נקיים ממנה. מ"מ כבר נמצאת ע"ז בעולם שהרי בימי אנוש התחילו הטועים בה. ועניינו מפני שיש שני טעמים במצות הקרבנות. אחד הסרת הרע מפני שהיו להוטים אחר ע"ז. ולכן יחד ה' בית לשמו ויקריבו שמה קרבנותיהם ולא לע"ז. וכמ"ש בתנחומא וכדעת הרב המורה. והשני הוספת הטובה מפני שע"י הקרבנות הם מורידים השפע מלמעלה ע"י הכוונה הרצויה. וזהו ערב לו יותר. ולכן אמר שיערב לו כימי הבל שאז לא היה ע"ז ולא היה הכוונה בהסרת הרע לבד. כי אם בעשה טוב:

אקוביטין. כסא שיש לו סמיכות מכל צד (ערוך):

והיה ערב לו. הכניסו לו תבשיל השני ואכלו והיה ערב לו והתחיל ממחה בקערה. כך עולות מחים כצ"ל. ור"ל מדממחה בקערה התבשיל השני פי' שגרף באצבע ואכלו. ראיה גדולה שהתבשיל השני ערב לו ביותר. כך אמר דוד בשם ישראל עולות מחים אעלה לך. ודרש מחים לשון ממחה. ר"ל שקרבנותינו יהיו ערבים עליך יותר משל נח (יפ"ת):

לבורגנין. סוכות שומרי העיר:

ולן שם. וצריך לומר שהיה בענין שהיה יכול ללון גם בראשונה כגון שהיו שניהם במקום אחד:

במה שהוא מתמה על העולה. בפסיקתא ובילקוט פ' פנחס הגירסא במה שהוא מתנה על העולה. ופי' ממה שחזר ושנה עליו כמה פעמים:

עד הבוקר. מכאן דשל ישראל הוא ערב לו ביותר כצ"ל. (יפ"ת) וא"ת ומנלן דבנח לא הוכשר כן. י"ל מדכתיב היא העולה דריש למעוטי בימי נח. ואח"ז צ"ל מכאן שהעולה כולה כליל לאשים. והוא ענין בפני עצמו. וכאשר רשמתי פה בפירוש משם ואילך לסי' בפני עצמו:

מכאן שהעולה כו'. מדכתיב על מוקדה למימר שתשרף לגמרי על האש דהיינו לשון מוקדה. לאפוקי שלא יסתפק במה שתעשה כצלי ואח"כ יטלנו בעת הדשן:

ה  [עריכה]

עליו אכ"כ. שאם לא היה האש נאחז בו אין לומר רק עליו. דבו משמע שנאחזה ההבער בו. להכי פירש שהמזבח היה מתוקד באש כלו' שהאש נאחז בו כאילו הוא מתוקד. וזה כדי להראות מעשה נסים כדמסיק בשם ר' נחמיה:

קרוב לקי"ו שנה. כתב היפ"ת לא ידעתי טעם החשבון ע"ש. והרד"ל בפירושו לפדר"א כתב שצ"ל קרוב לק"י שנה [כמנין וקד מן תיבת תוקד] והן ל"ט של מדבר וי"ד גלגל ונ"ז נוב וגבעון שהיו בהם האש במזבח הנחושת של משה. אבל בבית עולמים וכן בשילה היו של אבנים כדאיתא בזבחים ס"א ע"ש:

גלד. עבה:

כעובי דינר גרדיון היה בו. פי' מ"ע דינר מטבע של גוראדיאנוס קיסר:

המזבח היה מקטיר את הקטרת. שהאש היה נאחז במזבח ועי"ז הוא היה שורף הקטורת ומעלה עשנו:

הבשר היה מבשל את הכלי. אין להקשות מה בישול שייך בעצים שכבר היו נשלקים באש. דאפשר שהנס היה שמבלי שישים אש ע"ג הבשר היו העצים דולקים. ולשון בישול בעצים כדאמרינן בשבת האי מאן דשדי סכתא לאתונא חייב משום מבשל. וטעם הנס הזה להראות כי נכון הדבר מאת האלהים שידבק אלישע באליהו להיות מבני הנביאים. שעל שמחה זו הכין אלישע זה הזבח:

הבשר היה מבשל את הכלי. קשה לפי זה. דכלי לשון יחיד ובשלם לשון רבים. ואפילו תימא דכלי הבקר הוא שם המין ור"ל כלי מחרישה של כל צמדי בקריו. קשה ומאי ובכלי וכלי מבעי ליה מאחר שהכלי הוא הפעול (יפ"ת):

ו  [עריכה]

נימוס היה וקלוסין שכל. כן הוא הנוסחא במדרש שעם פי' היפ"ת ופי' היפ"ת נימוס פי' חק ומשפט חרוץ היה על הראשונים כדמפרש ואזיל. וקלוסין פי' וגזירה היא על האחרונים עכ"ל. אבל במדרשים שלפנינו הגירסא נימוס קלוסים הוא שכל כו'. ויש לפרש נימוס וחוק קבוע וראוי לקלס נימוס כזה כי הוא נימוס ראוי מאד שכל המתגאה כו':

שכל המתגאה כו'. טעם מאמר זה לכאן משום דקמפרש היא העולה על מוקדה בענין זה שכל העולה את עצמו סופו להיות מוקד באש וכדאי' בתנחומא. ודורש כן. משום שהיה די שיאמר זאת תורת העולה על מוקדה ואמר היא העולה. לומר שהעולה ומתגאה דינו להיות על מוקדה באש נשפט. ומ"מ אין זה אלא דרשא בעלמא. ופשטא דקרא משתעי בקרבן עולה. והפשט והדרש שייכי אהדדי. והיינו כדאמרינן דעולה מכפרת על הרהור הלב. וכן פגם הגאוה אינו אלא בהרהור הלב ותקונו ע"י העולה. ואף ע"ג דבשאר עונות אמרינן דמחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה. עון גאוה שאני לפי שנמשל לע"ז כדאי' בפ"ק דסוטה ונקטינן דבע"ז מחשבה רעה מצטרפת למעשה דעלה כתיב למען תפוש את ישראל בלבם (נזה"ק):

אלא באש. הטעם לפי שהאש גאה על שאר היסודות ישפטו מדה כנגד מדה:

לא נדונו אלא באש. אע"פ שלא נחתם גזר דינן אלא על הגזל. הנה ג"כ נתגלגל עליהם עון הגאוה לידון אותם באש. דסבר שהרבה עליהם אש ג"כ לגאותנים או מים חמים ביותר מרותחין מסלדין היו. וזהו ויתרם אכלה אש ר"ל אותם שהיו יתרם ביתר שאת ויתר עוז גאוה. אכלה אש ממש או מים מסלדים ביותר. דאי משום שחטאו ברותחין די היה שיהיו המים חמין אבל לא מסלדים שגופן נכוה בהם כאש [דענין ש"ז שחטאו בה לא חשיב כל כך רותחין] אלא שהיה זה לסיבת הגאוה. וז"ש ויתרם אכלה אש:

ואמרו מה שדי כו'. וזה מרוב הגיאות שבלבם שעי"ז שכחו העיקר:

זריבתן לחלוטין היתה. מפרש יזורבו לשון חמימות. וה"ק זריבתם פי' שריפתם לחלוטין היתה כד"א לצמיתות ותרגום אונקלס לחלוטין. וכלו' שריפה גמורה מן אש של גיהנם. שאש שלנו אינו אלא חלק ממנו. ובו קבלו עונשן. וע' מ"ש עוד בב"ר (פ' כ"ח סי' ט'):

סדומיים. שהיתה שבעת לחם כדכתיב גאון שבעת לחם. ומרוב עשרתם נתגאו שלא להחזיק ביד עני ואביון. ואמרו נשכח תורת הרגל כדלעיל פ"ד. שלא נחשב אנוש אצלם מאומה. לכן נידנו באש:

פרץ נחל מער גר וגו'. הנשכחים מני רגל. ופרש"י פרץ על סדום ועמורה. נחלי אש וגפרית. מעם גר ממקום שהוא נובע וניגר. הנשכחים מני רגל אלו אנשי סדום ששיכחו תורת רגלי אורחים מארצם:

בחרופין. כמד"א חזקו עלי דבריכם:

ותח כבודו כו'. לפי זה המדרש כך פירושו ותחת כבודו שנתכבד ונתגאה לאמר אני עליתי מרום הרים. מי בכל אלהי הארצות כו'. תחת זה ראוי ליענש באש יקד כיקוד אש. כי זה עונשם של הגאותנים. ואע"ג דקרא ותחת כבודו וגו' נאמר במיתת מחנהו ולא בו. מ"מ ע"י מיתת מחניהו הורד גאותו:

קטל המון שביבא כו'. וכדאי' בתנחומא סדר זו שגם נבוכדנצר נשרף חציו ע"ש:

אין מתנחמים אלא באש. הוא אש שאוכלת ומכלה כל אישות שבעולם הוא הקב"ה כמ"ש כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא. והם אדוקים בו שנא' ואתם הדבקים בה' אלהיכם וגו' ולזה מנחם אותם ואומר ואני אהיה לך חומש אש (ש"ך על התורה):

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף