עץ יוסף על ויקרא רבה/טז/א

עץ יוסף על ויקרא רבה טז א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הה"ד שש הנה שנא ה'. משום דבעי לפרש המצורע המוציא שם רע כדלקמן ויקשה מ"ש דרמיז אהא טפי משאר מילי שהצרעת בא עליהם כדבסמוך. להכי מייתי האי קרא. ופלוגת' דר"מ ורבנן. דלרבנן דאמרו שהשביעית דהיינו משלח מדנים בין אחים קשה כנגד כולם ניחא דלהכי אזהר טפי אמוציא שם רע מפני שקשה ששקול כנגד ששה תועבות. ומוציא שם רע היינו משלח מדנים כמובן:

שש ושבע הרי י"ג. הנה ז' מפורשים הם. והששה הם מה שהזכיר לעיל מיניה הולך עיקשות פה קורץ בעיניו וכו':

ומה מקיימין רבנן ושבע. כצ"ל ופי' למה חלק הכתוב למיכתב הכי. לימא שבע הנה שנא ה' או תועבת נפשו:

שקשה כנגד כולם. כדאיתא בפ' יש בערכין שמגדיל עונות כנגד ע"ז וג"ע וש"ד גם אמרו חז"ל שהורג ג' נפשות וכאילו כופר בעיקר:

יפיח כזבים עד שקר. חדא היא שפירושו הרגיל לכזב אפילו בדבר שאינו מעלה ומוריד סופו להעיד על שקר. אחר שהורגל לשונו על השקר:

וכולן לקו בצרעת. אפשר בא לדרוש זה בלשון תועבת נפשו שתועבה הוא מצורע שהוא נתעב ומרוחק מן הבריות וכמד"א (איוב ל') תעבוני רחקו מני (רד"ל):

עינים רמות מבנות ציון. היינו ג"ע כדלקמן פי"ז. ומשום דסיבתו העין. דעין רואה ולב חומד תלה ליה בעינים:

דהוויין שייפין כרומחין. שהיו מגביהות קומתן בזקיפה כרומח שהוא ישר שאין בו כפיפות. ושייפין נראה שהוא מלשון שפוי כובע שפירושו גובה. והיינו גבהו דקרא. ומה שאמר ומהלכין בגסות הרוח נמי מגבהו יליף לה דתרווייהו ענין גאות:

בקלוריא אדומה. כחול אדום ודומה לאחד ממיני דם ומפסיק הדמע (ערוך):

כשהיתה אחת מהן ארוכה. דריש טפוף לשון העדפות ויתרון כמו לטפויי קאתי כלומר כמגדילות עצמן:

קונדיריקון. מנעל שקורין גאפין בלע"ז:

צורת דרקון. דריש תעכסנה לשון עכנא. ודרקון היינו עכנא. וזה אסור משום ע"ז כמו המוצא צורת דרקון כו':

רופסת. דורסת:

כארס של עכנא. בפ' במה אשה גרסינן כארס נחש כעוס ופירש"י שם תעכסנה כמו וכעכס אל מוסר אויל. והוא ארס של נחש וקרי ליה עכס על שם שאינו מעלה אלא ע"י כעס:

והיה ישעיה. בילקוט ובאיכה רבתי גרס והיה ירמיהו:

אפרכוס. שר:

אסטרטליטוס. יועץ:

לא קיימא דילי. בתמי':

וקיימא דילהון. פי' ושלהם מקיימין:

ושפח. לשון ספחת:

הלקן בצרעת. והא דתליא ליה בקדקד. אפשר מפני שהוא מקום יותר מוכן להעלות חטטין. או הכוונה מקדקוד עד רגל:

כדכתיב ולשאת ולספחת. והא דנקט ספחת טפי משאר. משום דספחת אינו שם נגע. אלא תולדה דשאת ודבהרת כדאי' בריש שבועות וכייל שני המינים:

משפחות כו'. דרש ושפח לשון משפחה. ומדכתיב קדקד משמע דכנים היו דשכיחי בקדקד (מת"כ):

עשאן שפחות. ופי' ושפח לשון שפחה. וענין הקדקד לפי זה דרך משל אל החשובות שבהן שהן כראש וקדקד לאחרות. והיינו דלא נחמדו כמחשבתן אדרבה כבשום לשפחה משועבדות כשפחות הפחותות:

אמהן משעבדן. הוא פי' של שפחות מכודנות. וכן גי' איכה רבתי מהו מכודנות אמהן משעבדין:

כדי לשמור. השתא נמי דריש ושפח ל' משפחה. וקדקד לשון ראשיות וחשיבות. וה"ק כדי להפריש חשיבות ומשפחות ויחס בנות ציון פתהן יערה. וכן גרס בילקוט ושפח כתיב שמר משפחותיהם שלא יתערב זרע קדש כו'. אבל באיכה רבתי גריס מהו ושפח ושפע. ולפי זה פירושו השפע דמן. ומ"מ פי' קדקד בנות ציון שמירת יחסן. וע"ש מה שכתבתי:

אמר הקב"ה ברוך כו' כו'. סיומא דמילתא דלעיל שלא הלקה אותם בצרעת לדברי ר' יוסי ברב חנינא ולר' אליעזר צ"ל שאחר שהלקן בצרעת אמר הקב"ה כן:

סירון סירון. לשון יוני הוא סחוב והשלך (מוסף הערוך) או פי' לשון סרחון ומיאוס כמו תבנא סריא גבבא סריא:

ותדבר מרים. והיינו שפירש מן האשה מעצמו. והיה שקר כי במצות ה' עשה כמשז"ל:

יחולו על ראש יואב כו'. ומדקללו בצרעת ש"מ שכן הוא הדין שילקה בצרעת. דאל"כ לא היה מקללו בצרעת:

מעוזיה. שכתוב בו (ד"ה ב' כו) כי גבה לבו עד להשחית (רד"ל):

לבוז. פי' לחטוף ולגזול [והוא מלשון לבוז בז] שמחמת גסות הרוח שהיה בו עלה בדעתו שהוא הגון לדבר להקטיר קטורת:

ויאמר גחזי נער אלישע וגו'. חי י"י כי אם רצתי אחריו ולקחתי מאתו מאומה. וירדוף גחזי אחרי נעמן וגו'. ומדאכפל קרא לאשמועינן שאמר חי י"י כי אם רצתי אחריו ולא סגי ליה באומר וירדוף גחזי וגו'. ש"מ דאתי לאשמועינן דעיקר חטאו בריצתו כי לולא זה היה מתיישב בדבר וידע כי רע ומר. כי חזקה על כל חכם שיכוף את יצרו כשיתבונן בדעתו. אמנם ההורס מיד לעשות כמחשבתו הראשונה יחטא ואשם. וגם ריצתו גרמה חילול השם ושבועת שוא. כי אילו נשתהה ואח"כ הלך היה מאמין נעמן למה שאמר שבאו שני נערים מבני הנביאים. אבל עכשיו שראוהו הולך מיד היה רחוק בעיניו כי בתוך רגע נתחדשה ביאת הנערים. לכן חשב נעמן שאין זה אלא שאלישע חמד ממונו ובא בתואנה זו. ונמצא ש"ש מתחלל. וג"כ זו היתה סבה לשבועת שוא כי מפני זה לא האמין נעמן לדברי גחזי בלא שבועה כדאי' בפ' יש בעירכין ע"ש:

ומשלח מדנים. והא דלא מייתי ראיה נמי ליפיח כזבים עד שקר משום דכיון דמייתי ראיה ללשון שקר דלא חמיר כולי האי כעדות שקר. מכ"ש דעדות שקר:

ששלח מדנים. כלו' שהפריד ביניהם:

וינגע ה' את פרעה וגו'. על דבר שרי אשת אברם. דר"ל על הפרידתה מאברם. אבל לא על ג"ע. דאל"כ אשת אברם למה לי:

בעלי ראתן. שרץ יש לו במוחו [רש"י בפרק המדיר] וע' מ"ש בב"ר פ' מ"א סי' ב':

ובו לקה פרעה. דייק מדכתיב וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים (רש"א):

המוציא שם רע. טעם דרשה זו מדה"ל למכתב תורת הצרעת כמ"ש סוף הפרשה שהמכוון אל הצרעת לא אל הנושא אותה. להכי דרשו המוציא שם רע. וקשה הא בריש סימן אמר שעל עשרה דברים נגעים באים. ובגמרא אמרו על ז' דברים. וא"כ למה פרט התורה דוקא חטא לשה"ר יותר מעל שאר עבירות שצרעת בא עליהם. ותירץ המהרש"א שעל שאר עבירות שנגעים באים עליהם מהני שיהיה נענש שיהיה מצורע מוסגר. אבל על עבירה של לשה"ר הוא מצורע מוחלט ובעי טהרתו תגלחת וצפרים ע"ש:

הזהרו מזבובי בעלי ראתן. זבובים השוכנים עליו קשות להביא אותו חולי על איש אחר (רש"י):

לא הוי יתיב בגוי'. שנשמר מלישב עמהם:

לא עייל באהליה. של בעלי ראתן:

לא הוי אכלין בעיתא. לא היו אוכלים בצים מבית של בעלי ראתן:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· הבא >מעבר לתחילת הדף