ביאור רבי חיים קניבסקי לירושלמי/שביעית/ב/א
| < הלכה קודמת · הלכה הבאה > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הירושלמי מראה הפנים רידב"ז |
ביאור רבי חיים קניבסקי לירושלמי
שביעית ב א
הלכה א עד אימתי חורשין שדה הלבן ערב שביעית משתכלה הליחה כל זמן שבני אדם חורשין ליטע מקשעות ומדלעות אמר רבי שמעון נתת תורת כל אחד ואחד בידו אלא בשדה לבן עד הפסח ובשדה אילן עד העצרת:
גמ' עד אימתי חורשין מאן תנא ליחה ר"מ הוא ורבי מאיר כבית שמאי ורבי שמעון כבית הלל וכן אתינן מתניתין ר"מ כב"ש ור"ש כב"ה אלא ר"מ כמשנה ראשונה ור"ש כמשנה אחרונה וכן אתינן מתניתין ר"מ כמשנה ראשונה ור"ש כמשנה אחרונה אלא ר"מ שנייא °מחלוקת ורבי שמעון שנייה °כדברי הכל הוי מאן תנא עד אימתי חורשין שדה הלבן ערב שביעית ר"מ ברם כר"ש °ד"ה עד העצרת לא סוף דבר כשיש מוקשה ומודלה אלא אפילו מאחר שבני אדם עתידין ליטע במוקשיות ובמודלעות מותר אמר ר"ש נתת תורת כל אחד וא' בידו זה אומר כלה ליחה שלי וזה אומר לא כלה ליחה שלי אלא בשדה לבן עד הפסח ובשדה אילן עד עצרת מה בין שדה לבן לשדה אילן שדה הלבן על ידי שהוא עתיד לזורעה בתחילה צריך שתהא °הליחה קיימת אבל שדה האילן על ידי שהיא נטועה מכבר אינו צריך שתהא רוב הליחה קיימת:
מתני'. שדה הלבן. שדה תבואה וכיו"ב: עד שתכלה הליחה. לחלוחית הקרקע מחמת הגשמים והוא כל זמן שבנ"א וכו', כל שעדיין חורשין לצורך פירות שישית, ומשכלתה הליחה ואין החרישה אלא לצורך שביעית אסור, וזה זמן איסור שלו מוקדם משל שדה אילן: נתת תורת כל אחד ואחד בידו. שאצל זה כבר כלתה הליחה ואצל חבירו לא כלתה וכל אחד יצטרך להכריע בעצמו אם כלתה ליחה בתוך שדהו ונמצא שנתת דבריך לשיעורין: אלא כשדה לכן עד הפסח. נתנו חכמים זמן קבוע לאיסור דבשעה זו כבר כלתה ליחה ברוב שדות: ובשדה אילן עד העצרת. כמו ששנינו לעיל ריש פ"א:
גמ'. מאן תנא ליחה. סתמא דמתני' דתנן חורשין כו' עד שתכלה הליחה ר"מ היא: ור"מ כב"ש ור"ש כב"ה. ונמצאו ר"מ ור"ש פליגי בפלוגתא דב"ש וב"ה לעיל ריש פ"א בזמן איסור חרישה לשדה האילן, דלב"ה נתנו חכמים זמן לאיסור מהעצרת ואילך, ולב"ש משעה שאין החרישה יפה לפרי ופעמים שהוא קודם עצרת ופעמים אחריו, ור"מ נמי דס"ל דמשתכלה הליחה אסור לחרוש כב"ש ס"ל דלא נתנו חכמים זמן קבוע לאיסור חרישה, ור"ש דקבע זמן לאיסור תוספת מהפסח ואילך כב"ה: וכן אתינן מתני' וכו'. בתמי', וכי כך יש לך לפ' המשנה דר"מ כב"ש הא בודאי כו"ע כב"ה דהלכתא כוותייהו: אלא ר"מ כמשנה ראשונה. ששנה רבי לאיסור תוספת דלא ס"ל שר"ג ובי"ד התירו לחרוש עד ר"ה וה"ט משום דתוספת שביעית דאורייתא ואין כח ביד בי"ד לעקור דבר מן התורה. והכא נמי אין ביד חכמים לקבוע זמן לאיסור עד הפסח אחר שפעמים אסור כבר קודם הפסח מה"ת, כשכבר כלתה הליחה: ור"ש כמשנה אחרונה. דהתירו ר"ג ובי"ד את האיסור וע"כ משום דתוספת רבנן הוא, ובשיטה זו הוא דפליגי ב"ש וב"ה ור"ש כב"ה דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין אלא קבעו זמן דכיון דהאיסור מדרבנן יכולים לקבוע זמן: וכן אתינן וכו'. בתמי', ור"מ כמשנה ראשונה ס"ל, אחר דהלכה דחורשין בזה"ז עד ר"ה: אלא ר"מ שנייא כדברי הכל. דס"ל דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר הזה וגם לב"ה זמן האיסור משתכלה הליחה: ור"ש שנייה מחלוקת. היא ב"ש וב"ה כמו ששנינו ריש המס' וס"ל כב"ה: מאן תנא וכו' ערב שביעית. עד שתכלה הליחה ר"מ היא דס"ל דכו"ע מודו בה: ברם כר"ש לב"ה שדה הלבן עד הפסח ושדה האילן עד עצרת. והלכה כב"ה, הלכך אמר למילתי' כב"ה: לא סוף דבר כשיש מוקשה ומודלה. לא שמותר לחרוש עד שתכלה הליחה לאלו שחורשין ליטע במקשאות, אלא לסימן בעלמא הוא שכל זמן שבנ"א וכו', עוד לא כלתה הליחה ומותר לחרוש: מה בין שדה לבן לשדה אילן. ומה טעם שדה הלבן אינו חורש אלא עד הפסח: ע"י וכו' צריך שתהא רוב הליחה קיימת. שבשדה הלבן אינו חורש אלא כשעומד לזורעה והוא אינו זורע בה אלא כשרוב הליחה קיימת ומהפסח ואילך כבר כלתה רוב הליחה ונתיבשה רוב הארץ ומעתה החרישה היא לצורך זריעה של שביעית: אבל שדה האילן ע"י שהיא נטועה מכבר. וחורש לצורך פירות שישית הגדלים באילן: א"צ שתהא רוב הליחה קיימת. ואפי' שכבר נתייבשה רוב הארץ כל שיש בה עוד מקצת לחלוחית ואפי' עד העצרת מועלת החרישה:
 |
ספרי רבנו הגר"ח קניבסקי זללה"ה מונגשים לציבור בהורמנא דמרן זללה"ה (הזכויות שמורות) |