אילת השחר/בבא בתרא/קנד/ב

אילת השחר בבא בתרא קנד ב

דף קנ"ד ע"ב

בשלמא לדידי דאמינא וכו' אלא לדידך דאמרת ראיה בקיום השטר למה להו לבודקו. מבואר בתוס' (ד"ה אלא) דכמו דאזלינן בתר חזקה דהשתא ה"נ איכא חזקה שאין העדים חותמים על השטר אלא א"כ נעשה בגדול, ולפי"ז ביאור דברי הגמ' דלמ"ד ראיה בעדים, אז כמו דלא ס"ל חזקה דהשתא ה"נ לא ס"ל חזקה דאין העדים חותמים אלא א"כ נעשה בגדול, והנה בקידושין (דף ע"ט) מבואר דמאן דלית ליה חזקה דהשתא לית ליה בכל גוונא, דהא רצינו ללמוד דלא נימא הרי בוגרת לפנינו למאן דלית ליה חזקה דהשתא, ואע"ג דדחי התם מטעמא אחרינא כמבואר שם, אבל למה לא נימא חזקה דאין העדים חותמים אלא א"כ נעשה בגדול, ובשלמא אם כל הנידון היה דחזקה דהשתא אין בכחה להוציא ממון, אז ביאור הגמ' דס"ל דכמו דלא מהני חזקה דהשתא שיזכה המקבל בממון ה"נ אפשר דס"ל דלא מהני חזקה דאינם חותמים אלא א"כ נעשה בגדול להוציא ממון מהמוכר [אע"ג דאין החזקות שוות ממש], אבל לפי"מ דמבואר בקידושין דלמ"ד דלית ליה, לית כלל חזקה דהשתא, וא"כ מאן דאית ליה אינו מחלק בין להוציא ממון לבין דבר אחר, א"כ מאי מדמי, וכי מפני שאין דין חזקה דהשתא לכך לא יהיה נמי דין חזקה דאין העדים חותמים אלא א"כ נעשה בגדול.

היינו דקא אתו ואמרו לי' מהו לבודקו. בריטב"א כתב דיש גורסין ערערו לומר קטן היה בשעת מיתה, וכתב דלפי"ז אפי' מת לאחר זמן מרובה, אבל יש גורסין בשעת מכירה, ולפי"ז צ"ל דמת תיכף לאחר מכירה, דאל"ה דילמא הגדיל לאחר שמכר, ולכאורה גם לאלו דגרסי בשעת מיתה, מ"מ אפי' אם בשעת מיתה היה גדול מי יימר דבשעת מכירה היה גדול, ואפשר דכיון דטענתם שטענו שהי' קטן בשעת מיתה נתבררה ששקר היתה, אע"ג דאפשר דבשעת מכירה עדיין קטן היה והגדיל תיכף אחרי המכירה, מ"מ שוב לא משגחינן בטענתייהו, אכן זה אפשר רק לומר אם נימא דכל השקלא וטריא הוא ע"י טענת ודאי של היורשים, אבל אם נימא דגם בטענת שמא חיישינן, צ"ע אמאי לא ניחוש שמא קטן היה בשעת מכירה.

כן יש לעי' להני דגרסי בשעת מכירה, אמאי לא ניחוש שמא נהיה גדול רגע אחרי המכירה, וצ"ל דע"כ טענתם דגם קצת אחרי המכירה היה קטן, דאל"ה איך יודעים וכי בשעת מכירה ממש ראו שהוא קטן, וכיון דנתבאר דכל מה דחיישינן הוא רק ע"י טענת ודאי שלהם, ובלי זה לא היה צריך לחוש, וכיון שמת תיכף היינו שיודעים שלא בדקוהו אחרי המכירה ממילא אין כבר כח בטענתם, דמה שראו לפני המכירה אין זה עושה טענת ודאי שהיה קטן בשעת מכירה וצע"ק.

שמכרתי לך ולא נתת לי דמים. בריטב"א כתב לפי פי' א' דכעת הוא תובע דמים, ולא הוי מיגו מממון לממון משום דזה בא מכח אותו ממון, וכמו בעיזי דלעיל (דף ל"ו ע"א), דנאמן לטעון עד כדי דמיהם במיגו דאי בעי אמר לקוחים הם בידי, ואע"ג דהוי מממון לממון, מ"מ כיון שבא מכח אותו ממון אמרינן שפיר מיגו, וצ"ע דכאן הא הוי מיגו להוציא, ובהא דעיזי כתבו דכיון דהעיזים הוי כמשכון הוי כאילו להחזיק, וכאן צ"ע.

והנה כאן ע"כ צ"ל דנאמן רק מכח מיגו, ולא משום הפה שאסר, דבשלמא אם עי"ז עושה גריעותא בשטר המכירה, שייך לומר הפה שאסר, דכיון דכל כח השטר ע"פ דיבורו, אין לזה כח יותר ממה שאומר, אבל לענין תביעת דמים שתובע הא אינו מגרע כלל כח שטר המכירה, ולא שייך לומר דלגבי זה הוי כאילו ליכא שטר, דהמכירה חלה לגמרי, וע"כ דאינו נאמן אלא מטעם מיגו, ויש מזה ראיה דלמאן דאית ליה מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אינו רק באופן ששייך הפה שאסר הוא הפה שהתיר, אלא אפי' היכא דלא שייך הפה שאסר יש נאמנות במיגו.

אם יש עדים הלך אחר עדים. היינו דאם יעידו שהיה שטר אמנה יפסיד זה שיש לו כעת הקרקע, ואע"ג דהאי תנא הא ס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו, מ"מ כיון דהעדים מכחישים את השטר הוי תרי ותרי כדאמרינן בכתובות דף כ', ובתוס' שם (דף י"ט ע"ב) הקשו דאמאי לא מקשים מכאן על רב ששת, דהא כיון דנאמנים העדים לפסול שטר מקויים הרי דלא אמרינן כסברת רב ששת דהכחשה תחילת הזמה ואי אפשר להכחישם אלא בפניהם, ובפנ"י שם רוצה לתרץ דכשאומרים דלכתחילה נכתב ע"מ שיהי' שטר אמנה אז הם מכחישים להעדים החתומים, אבל אם אומרים שהמוכר מסרו לשם אמנה אינם סותרים בזה לעדי השטר, דהא כותבים שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו ומה הם יכולים לידע מה שיעשה עם זה המוכר אח"כ, ולכך שפיר נאמנים לומר אמנה היה שלא בפניהם, משום שאינם מכחישים לעדי השטר, והנה לפי דבריו הא בכל שטר אפי' מקויים איך הוא בחזקתו, ואמאי אין המוכר יכול לטעון נתת לי באמנה, ע"כ דהוא חזקה דאין אדם מוסר באמנה, וכמו חזקה דמלוה גופא מידק דייק וחתים, ועי' ברשב"ם כאן (ד"ה ואיהו) דכתב דאנן סהדי דלאו שטר אמנה דלא ניתן להכתב, ואיך אנן סהדי הא אפשר שנתן אח"כ באמנה, וע"כ צ"ל דכמו דאינן נאמנים לומר דפסולים, היינו מחמת החזקה דמלוה מידק דייק ומשום זה הו"ל כעדות גמורה, ואם אח"כ הם בעצמם מעידים אחרת הו"ל חוזרים ומגידים, אע"ג דמי יימר שהיו כשרים בחתימתם, והא להצד שהם פסולים אין עדותם כלום, וע"כ משום דהחזקה דמלוה מידק דייק, או אין העדים חותמים אלא א"כ נעשה בגדול, משוי ליה לדין עדות ממש, וכיון דבכל שטר ביד לוקח או מלוה זוכה בשטר מחמת חזקות אלו, הרי דדין שטר ועדות יש כאילו מעידים שלא נמסר באמנה, וכשאומרים אמנה הו"ל הכחשה לגבי הדין שטר שיצא מכח חזקה שלא נמסר באמנה, ונהי דלא משוו נפשייהו רשעים בזה שאומרים החותמים שאח"כ מסר באמנה, אבל הם מעידים נגד כח השטר שיש לו דין עדות, אלא דיש לומר בזה דנהי דמכחישים את השטר שיש לו דין עדות, מ"מ אין מכחישים את העדים, וזה משמע דלר' ששת דהכחשה תחילת הזמה אז לאו דוקא אם מכחישים את העדים, אלא דה"ה אם מכחישים את העדות, דהא כשאומרים קטנים הי' או אנוסים מחמת נפשות הא ג"כ אין הכחשה לעדים אלא לדין עדות שבשטר, ומ"מ ס"ל לרב ששת דלא מהני מחמת דאין מכחישין אלא בפניהם, ושפיר קשה להם מכאן.

רשב"ם ד"ה איהו כל כמיניה. דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן דאנן סהדי דלאו שטר אמנה הוא. יש לעיין הא גם בטוען פרעתי אינו נאמן למ"ד א"צ לקיימו, אע"ג דליכא אנן סהדי ואולי יסבור דגם התם הוי בגדר אנן סהדי דשטרך בידי מאי בעי [עוררוני לזה], ועי' בתוס' דף ה' ע"ב ד"ה מי אמרי'.

תוד"ה אלא. דמסתמא כיון שאמת היה שמכר היו מוצאים עדים לקיים. ויש לעי' לפי"ז דהנה התוס' בכתובות (דף י"ט) הקשו דלמ"ד מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו למה לא יהיה נאמן הלוה במיגו דמזוייף, ותירצו דירא לטעון מזוייף פן יכחישוהו, ולפי מש"כ התוס' כאן דכשיודע שזה אמת ודאי יש הרבה שיקיימוהו, א"כ צ"ב בטעם מאן דס"ל דצריך לקיימו, דהא ודאי אין לו מיגו, דכיון דמודה שכתבו הרי ודאי זה אמת וירא שימצא המלוה עדי קיום, ונצטרך לומר לפי"ז דכל הנאמנות היא משום דהוי הפה שאסר ולא מטעם מיגו, וצ"ע דלכאורה משמע דנאמן גם מטעם מיגו, ועי' בתוס' גיטין (דף ב' ע"א) ועוד בכמה דוכתי, דאפי' אם לא נטעון ליתמי מזוייף נטעון פרוע, משום דאביהם היה נאמן לטעון פרוע מיגו דמזוייף, ויש לעיין אם שייך לומר על הדין הפה שאסר האי סברא דמחמת דלאביהם היה נאמנות של הפה שאסר לכך יצטרך עתה קיום, ועי' מש"כ על הריטב"א לעיל ד"ה שמכרתי.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א