אילת השחר/בבא בתרא/ז/ב
נהרדעי לטעמייהו וכו' אין להם לא דרך זע"ז ולא חלונות וכו'. ומ"מ הא חזינן דבאחין שחלקו וא' קיבל כרם לחלקו ועלו אהדדי [ולפי"ד הרשב"א היינו דעלו סתם] אמרינן דיש לו עליו עבודת הכרם, הרי דאע"ג דודאי עלו להדדי, מה ששייך להכרם יש לו, א"כ צריך טעם למה אין לו חלונות. ובריטב"א (ד"ה הנהו בי תרי) מבואר דגם כאן מיירי דעלו על ליבני וכשורי, ולפי"ז בעלו סתמא יש להם חלון, אלא דצ"ע דבד"ה ולא חלונות משמע דבכל חלוקת יורשים אין להם דין חלון ויכול להאפילו, דהא כתב דרק במוכר דבעל החלון בעין יפה מוכר, ובודאי במכירה לא מיירי דאומר דמוכר לו ליבני וכשורי אלא דמכר לו ביתו ומ"מ אין לו זכות להחזיק חלון, וכן משמע ברשב"א דבכל גווני אחין שחלקו אין להם כלל חלון, וצ"ע.
דנפק תברא עלי'. כתב בנימוק"י שהוציא הבע"ח שובר שכבר פרע דהא קיי"ל כותבין שובר. ויש לעיין דאפילו למ"ד אין כותבין שובר, מ"מ הא אם יש לו שובר הא הוא פטור מלשלם אפילו שיש להמלוה שטר, דהא אע"פ שיש לו לעכב מלשלם מ"מ ע"כ הוא שילם והאמין לטענת המלוה דאין לו שטר, ולמה הוצרך הנימוק"י לומר משום דקיי"ל כותבין שובר.
מיקרע לא קרעינן. מבואר דאילו הי' ודאי דהשובר כשר קורעין את השטר. והנה נפסק בשו"ע (חו"מ סי' נ"ד סעיף ב') דאע"ג דכותבין שובר היינו רק אם המלוה טוען דנאבד לו שטרו אבל אם הוא נמצא אינו גובה לפני שמחזירו את השטר, ובביאור הגר"א הוכיח זה מכתובות (דף ט"ז ע"ב) כהטמינה בפנינו דמי, דמשמע דבכה"ג אינו גובה בלי להחזיר כתובה, ויש להוכיח כן גם מסוגיין, דאי מצי לכתחילה לגבות וליתן שובר אע"פ שמודה שיש לו שטר, א"כ למה יקרעוהו הא אפילו לכתחילה יכול המלוה להחזיק השטר בידו וסגי במה שיש להלוה שובר, ובפנ"י (ב"מ דף י"ז ע"ב בד"ה לא אמר כלום) תמה על התוס' שם דמשמע דאע"ג דהכתובה בידה יכולה לגבות ולכתוב שובר ורצה לחלק דבכתובה שאני, אמנם ממה שהוכיח הגר"א מכתובות דף ט"ז הנ"ל הא מבואר דגם בכתובה הדין כן.
רש"י ד"ה כשהם גובים. לחומת העיר. הי' אפשר לומר דבחצר דכופין לבית שער וכל דכוותיה דהחיוב משום היזק ראי' לא שייך לילך לפי נפשות או לפי ממון, דהא מי יודע כמה ישתמש שמזיק להם ההיזק ראי', וגם א' יש לו הרבה ממון במטלטלין וא' בקרקעות באופן דלגבי היזק ראי' לא יזיק לו, לכן החיוב לכל בעה"ב חלק שוה, ורק בחומה דזה כדי להגן מגייסות דהם יקחו כמה ממון שימצאו, בזה אזלינן בתר שבח ממון וכן לפי קירוב בתים.
ובנימוק"י וכן בריטב"א בשם ר"ח ור"י מג"ש ז"ל דכתבו דבחצר לפי שבח ממון גובין דכל החצר כחד חשיב, הי' אפשר לומר כוונתם דאע"ג דמסקינן דגובין לפי קירוב בתים לחומה, מ"מ מאנשי החצר לא מחלקינן בין קרוב יותר או לא דכל אנשי החצר משתתפין לפי ממון בעשיית חומה, אבל בטור ושו"ע מבואר דלא כמש"כ אלא דלגבי צורכי החצר אזלינן בתר שבח ממון.
והנה הרמב"ן (לקמן דף נ"ט) ביאר דבהיזק ראי' הוי צערא דגופא, והיינו דיש לו בושה כשרואין עניניו, וצ"ל דמ"מ הוי ההיזק לפי שבח ממון דגם הבושה הא בא מתשמישי ממונו ואזלינן בזה בתר שבח ממון. והנה חזינן מכל הסוגיא דמחייבינן לי' עבור מה שנהנה דלכן אזלינן לפי שבח ממון, דאי החיוב הוא דמחויב ששכינו לא ינזק א"כ מה זה תלוי אם יש לו הרבה ממון או קצת, ולכאורה איך יכולים לחייבו הא הוא טוען דלא יעשו בית שער דלא איכפת לו על היזיקו, ואפשר דעיקר החיוב הוא שלא ינזקו שאר השכנים אלא דחייבוהו כפי הנאתו וצע"ק.
תוד"ה לפי. תוס' חילקו דלענין רודף חייב מיתה כיון דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו משא"כ כאן, ועדיין צריך טעם למה גובין לפי ממון כיון דמטעם דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו הו"ל כבא על נפשות, ועיין במהר"ם ובקובץ שיעורים, ואפשר לומר דבדין רודף אפשר להורגו אפי' באופן דאין זה משום פיקו"נ, דאין הפשט דהיה כאן גזה"כ דאע"ג דתמיד פיקו"נ אינו דוחה רציחה מ"מ בבא במחתרת דוחה איסור רציחה מחמת הפיקו"נ, אלא דזה דין מיוחד ברודף לא בגדרי פיקו"נ, ואפי' אם היה אופן דמצד סכ"נ לא היה שייך כלל לדון להתיר להרוג מ"מ מותר להרגו, ותמיד מחתרת אינו נקרא סכ"נ כיון דאפשר לתת כסף להינצל, אלא דזה דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו עושהו לדין רודף דהבא להרגך, ולזה סגי מה דאין אדם מעמיד עצמו וכו' להרוג את הרודף אע"פ שאינו בגדר סכ"נ. ודוגמא לזה מש"כ המל"מ בשם מ"כ (הובא ברעק"א כתובות דף ל"ב) דנרדף יכול להרוג את הרודף אפי' יכול להצילו באחד מאבריו, ואם ההיתר להרוג את הרודף היה מחמת סכ"נ, ודאי לא שייך שהנרדף יוכל להורגו ביכול להצילו באחד מאבריו, כיון דכדי להנצל מהסכנה די לו באחד מאבריו, וע"כ דרודף הוא דין מיוחד, ובזה ס"ל להמ"כ דגם זה מתיר להורגו כיון שחל דין רודף עליו, ולכן לענין החומה משלם לפי ממון כיון דבא על ממון ואין כאן סכ"נ, אבל להציל בנפש הרודף שרי בכה"ג.
והנה מרבינן מפסוק דמותר להרוג את הבא במחתרת אפי' בשבת, ואם זה ההיתר הוא מדין פקו"נ הא בודאי מותר לחלל שבת משום פיקו"נ, וע"כ כהנ"ל דאין זה מדין פקו"נ וס"ד דבשבת אסור וצריך לזה רבוי מיוחד. (מהדו"ק)
וכן מבואר בברכות (דף ס"ב ב') דלשאול הי' דין רודף שרצה להרוג את דוד, מ"מ משום מידת הצניעות שראה בו הוא חס עליו, ואם זה משום פיקו"נ למה הי' מותר להשאיר לשאול לחיות [ועי' ימלא פי תהלתך חלק ב' עמוד קס"ג].
ובאמת הטעם למה לא יתן להבא במחתרת כל מה שרוצה ולא להורגו, נראה דא"כ לא יכול להתקיים העולם, כי כל חמסן יכריח ליתן לו הכל, והשני ג"כ יכריח אותו, והשלישי יכריח את השני, וע"כ העולם לא יוכל להתקיים, וע"כ צריך לומר שכ"א יוכל להרוג את הבא לשדוד.
בא"ד. עי' ברא"ש דמבואר דאם באין על נפשות גובין אף לפי נפשות, וכן מבואר בגמ' שהביאו מב"ק דבמדבר דאיכא סכנת נפשות גובין אף לפי נפשות הרי דלפי שבח ממון נמי גובין. ולכאורה כיון דיש סכנת נפשות ואם ימות מה יש לו מממונו ולמה נילך לפי שבח ממון, והעירוני דמ"מ יש לפעמים דישאר בחיים ויפסיד ממונו דלכן אזלינן בתר תרוייהו.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |