אילת השחר/קידושין/סא/א
הכא בנקעים מלאים מים עסקינן משום דלאו בני זריעה נינהו. לכאורה לא משמע דמיירי כגון מעינות קבועין, וא"כ הא במשך קצת זמן יתייבש ויהי' ראוי לזריעה, וגם הא אפשר לשאוב המים ולזרוע, ולמה לא יהי' ע"ז דין פדייה בחמישים שקל כסף, ולא מסתבר לומר דתלוי אם ברגע שהקדיש לא הי' ראוי לזריעה, אין כבר ע"ז הדין כזרע חומר שעורים, אפי' שבינתיים נהי' ראוי לזריעה, וצע"ק.
נאגני דארעא מיקרו שדרא דארעא מיקרו. צ"ע דמ"מ למה הם מצטרפים להיות נחשב בית כור הא הם שדרא ונאגני דארעא של פחות מבית כור הראוי לזריעה, משמע מזה דאם זה שדה הראוי לזריעה אז שדרא דארעא שהוא כחלק מהשדה הראוי לזריעה מצטרף, ולא צריך שכל חלק יהי' ראוי לזריעה.
לפי שאין אדם רוצה שיתן את מעותיו בשדה אחת ויראה לו כשנים וכשלושה מקומות הכא מאי להקדש מדמינן לה או למכר מדמינן לה. הנה בהקדש הא לא שייך לומר דהקדש אינו רוצה, ואם יש בה שיעור זרע חומר שעורים אפי' ע"י צירוף חתיכות קרקע מכמה מקומות שונים הוי צירוף, משא"כ באשה הא תלוי בהסכמתה, ומה דבקידושין מהני אינו מחמת דמדמין זה כמו בהקדש אלא דמסכימה.
יש לעיין אם דוקא במקדש בכסף ע"מ שיש לו בית כור עפר דהבית כור אינו נותן לה במתנה, דאז יכול לומר אנא טרחנא ומייתינא ויש בזה קיום התנאי, אבל אם קידשה בבית כור כזה דזה הכסף קידושין הוי כמו במכירה, וכמו שאינו רוצה ליתן מעות בעד קרקע כזאת, ה"נ אינה רוצה ליתן עצמה להתקדש בעד קרקע כזאת.
בר"ן מבואר דאם יש לו בית כור שחייב במס לא יהי' קיום התנאי רק אם שוה כמו בית כור שאין ליתן מזה מס, דצריך שיקויים התנאי ע"י בית כור עפר גמור, א"כ גם במה שמועיל כור עפר כשיש נקעים פחות מי' טפחים דאמר אנא טרחנא וזרענא, מ"מ צריך שיהי' שוה כמו בית כור עפר גמור בלי נקעים, ודומיא דהכי לא מהני במכר דאין אדם רוצה ליתן מעותיו בשדה שיראה כמו שנים ושלשה מקומות, ולמה הא אם זה שוה כמו בית כור עפר ממש הרי דאנשים קונים זה בתור בית כור עפר שלם.
תוד"ה המקדיש. דא"כ משמע דמיירי בשנה עצמה של יובל ובהא פליגי רב ושמואל במסכת ערכין חד אמר אינה קדושה כל עיקר וחד אמר קדוש ויוצא. והנה לעיל בתוס' דף כ"ט א' הקשו בהא דאם אמר שיפדה ההקדש במאתיים למה אינו מחויב מטעם אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, והביאו להקשות מהא דב"ב קל"ג דא"ל לא תשיימא את דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, עי"ש בתוס' ובר"ן מה שחילקו, עכ"פ חזינן דלא רק אם מקדיש או אומר בפירוש שיתן להקדש, אלא דגם בשומא שהוא שם אמרינן דכונתו בזה שלא יקח מההקדש בלי שיתן סכום כזה, ויש בזה משום אמירה לגבוה ומחויב כבר להקדש כפי זה, ולפי"ז בכל מקדיש הא יש לדון בזה מלבד עצם ההקדשה הא כונתו בזה שלא יוכל לקבל זה מבלי שישלם ויפדה אותה, וא"כ כשמקדיש ביובל נהי דלא חל הקדושה מחמת דיליף מק"ו הקדיש כבר יוצאה כ"ש שלא יחול הקדושה, מ"מ הוא לא יוכל ליהנות ממנה בלי שיתן דמים להקדש, או שאפילו מותר ליהנות מזה בלי שיתן להקדש, מ"מ יהי' מחויב ליתן להקדש דמי הדבר, ובשלמא אם כבר חל ההקדש לא קשה איך זה יוצא, דזהו דין שיש בדבר של הקדש, אבל כאן דלא התחיל להיות הקדש למה אינו מחויב ליתן שוויו להקדש, הא בודאי הי' דעתו שלא יוכל ליהנות בלי פדיון דמים להקדש, משמע דבמקדיש אין לו כלל שום דין חיוב ליתן להקדש רק מה דחל ההקדש וצע"ק.
תוד"ה נקדשו. פירשב"ם וכו' כשירצה יפדה אותן נקעים בפני עצמן לפי חשבון בית זרע חומר שעורים. הנה חזינן לפי"ז דאע"ג דקדשי מחמת דהם בטלים אל הקרקע, כמש"כ התוס' להוכיח דלא גרע מבור וגת ושובך דכולם כונתו לחושבם כחלק מהשדה, וכן כתב הרשב"ם שם בב"ב דף ק"ג א', מ"מ יש להחשיבה מדינא כשדה אחרת, שיוכל לפדותם בפנ"ע, אע"ג דס"ל לרשב"ם דאינו יכול לפדות חצי שדה, והא דגואל לחצאין היינו על חצי זמן, כמש"כ הריטב"א בשיטתו, וכמו בהא דדנו אם נגאל לחצאין בעבד עברי, דהתם ע"כ הכונה כן, דהיינו כשיש לו לעבד עוד שתי שנים והוא נותן לו כסף בשביל שנה א'. ויש לעיין אם מה דיש נידון אם יוכל לגאול לחצאין, אע"ג דפירושו של דבר דנותן כסף לאחר ל', הוא משום דנותן בע"כ, וזה מחידוש התורה, יתכן דלא מהני לאחר זמן, או דהנידון הוא מפני דאינו אומר שיגאל בעוד שנה בפירוש, דאילו הי' אומר בפירוש שיחול לאחר זמן אפשר דהי' מהני.
כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי וכו'. וכתב הר"ן בשם הר"ח דהלכתא כר"מ דבעי תנאי כפול וכן בעינן שיהא אפשר לקיים המעשה ע"י שליח ומשו"ה קי"ל דאין תנאי בחליצה, וכי תימא מאי שנא דגמרינן רק הני תרי מילי מבני גד ובני ראובן ולא גמרינן כולהו, י"ל דאנן לא גמרינן מבני גד דמעשה שהי' כך הי' אלא דמאי דמשמע לן מסברא מסמכינן בי', ותדע דהא איכא תנא ביבמות דף נ"ג דס"ל דבעינן תנאי כפול וילפינן לי' מבני גד ובני ראובן אבל לא ילפינן מיני' דבעי שיהא אפשר למעשה להתקיים ע"י שליח וקסבר יש תנאי בחליצה, וכיון שכן לדידן נמי מאי דחזי לן מסברא דמצטריך ילפינן ואידך לא ילפינן מיני' ונקטינן מינה בלחוד דבעינן שיהא אפשר למעשה להתקיים ע"י שליח ושיהא התנאי קודם למעשה. ובודאי אין הכונה דאנחנו מכריעים בסברא, דודאי אין הראשונים מכריעים מסברא כיון דאיכא תנאי דס"ל דלא צריך שיוכל לקיים ע"י שליח, וכן דלא בעינן תנאי קודם למעשה ואיך מסברא נכריע, אלא דכיון דסתמא דגמ' בפ' מצות חליצה ופרק המדיר דלא מהני תנאי בחליצה, ובב"מ דף צ"ד דבעינן תנאי קודם למעשה, לכן בזה אמרינן דהמשנה וסתמא דתלמוד מכריע זה מסברא דלגבי זה נילף מב"ג וב"ר.
צריך הדבר לאומרו שאלמלא כן יש במשמע שאפי' בארץ כנען לא ינחלו. ובגמ' מבואר דאף ר"מ הי' מודה לסברא זאת אלא דיליף מיתורא דבארץ כנען למה לי. ולכאורה הא כמו אם א' מקדש על תנאי אז כשלא יתקיים התנאי הוי כאילו לא עשה כלום, ה"נ כאן כיון שאמר אם יעברו ונתתם אז כשלא יעברו יהי' כמי שלא אמר כלום ואז הא דינם לקבל כאן וכאן, ואפי' אם הי' איזה סברא דכל מי שלא הולך לכבוש אינו מקבל, מ"מ בארץ גלעד שכבשו יחד עם כל ישראל למה יפסידו, ואיך מסברא נקנוס אותם, ועי' מהרי"ט.
והנה בתוס' בב"ק (דף פ"ח ע"ב) ביארו דאפי' למ"ד דאין ברירה אפשר דמ"מ יסבור דהאחין שחלקו לא מחזירין זה לזה ביובל, דיליף מחלוקת הארץ, דכמו בחלוקת הארץ כ"א זכה חלקו ואי"צ להחזיר ביובל, ה"נ כל חלוקת ירושה, אע"פ שלגבי שאר דברים אין ברירה חלוקת ירושה שאני, ור' יוחנן ס"ל דאין לדמות לחלוקת הארץ דהי' ע"י נביא ואורים ותומים.
והנה בשני מינין אמרינן גם דחלוקת ירושה לכו"ע דאין ברירה משום דכל א' הי' לו זכות בכל מין לקבל חלק, ומה שא' קיבל מין א' והשני מין אחר זה בהכרח כמו מכירה, ולפי"ז אם א' קיבל מטלטלין והשני קרקע לא יוכל להביא ביכורים, וא"כ גם מש"כ דלמ"ד לקוחות הן מ"מ אין מחזירין ביובל דילפינן מחלוקת הארץ, מ"מ בשני מינין דהי' לכ"א זכות בכל מין חלק אז ודאי מחזירים זה לזה ביובל, וא"כ יש לעיין בהא דב"ג וב"ר דקיבלו חלק בעבר הירדן כיון דבלי זה הי' מגיע להם חלק כאן וכאן, נמצא דכל א' מישראל הי' ראוי לו שיהי' לו חלק גם בעבר הירדן וגם בארץ כנען, וכשבני גד ובני ראובן קיבלו בעבר הירדן הרי זה כמו בשני מינין דאז צריך להחזיר ביובל, א"כ להאמוראין דילפי על כל חלוקת ירושה מירושת הארץ דאע"ג דאין ברירה מ"מ מביא וקורא, נימא דגם באם חלקו קרקע נגד מטלטלין ג"כ יהי' דינו כן, וזה יהי' חידוש גדול, דנמצא דלמ"ד לקוחות הן ומ"מ אין מחזירין יהי' יותר מלמ"ד יש ברירה, דאיהו הא מודה דבשני מינין אין ברירה ויחזירו ביובל ולמ"ד הזה לא יחזירו, ותמוה לומר כן.
לכך נראה דשאני חלוקת הארץ דבכל ירושה נקבע כפי הסכמתם ורצונם, בין אם הם כיורשין או כלקוחות מ"מ הכל נקבע כפי הסכמתם, משא"כ כאן דהכל נקבע עפ"י אורים ותומים וגורל, ולכן אע"ג דבלי שהיו באים לתבוע את ארץ הגלעד יתכן שהי' חלק לכ"א ולכל שבט בגלעד ובכנען, מ"מ אחרי שמשה רבינו ע"ה אמר אם יעברו ונתתם והתנה עמם את התנאי, אז חל דין זכות חדש להם בדין חלקם בארץ, היינו לא שהחליפו מה שהי' להם דהא אין להם זכות לבחור ולהחליף, אלא דנתחדש חלוקה אחרת ובשום אופן אין להם להחליף ממה שנקבע כעת, א"כ כשנאמר אם יעברו ונתתם אז כחם רק ע"י אם יעברו, וכשלא יקויים אם יעברו אין להם שום זכות, אע"ג דהי' ראוי להיות להם זכות מ"מ כשנאמר עפ"י הדיבור אם יעברו ונתתם לא חל כלל שום זכיה אחרת ולכן לא הוי כשני מינין, דבשני מינין יש לכל א' זכי' בכל מין ולא שייך לומר דבחלוקה עושה כאילו לא הי' לו זכות, משא"כ בהתנאת בני גד ובני ראובן נאמר דזכייתם בארץ היא רק זה ולא נחשב כלל כאילו הי' להם זכיה אחרת והחליפו, וזה מה שרש"י כותב דהיו נקנסים, אבל לא משום דהיינו מחדשים קנס, אלא דממילא יוצא דזכייתם בארץ נתחדש רק ע"י אם יעברו, ובלי זה אין להם כלום, וכן מש"כ התוס' דסילקו עצמן, ג"כ צ"ל דלא דמהני מדין סילוק, אלא דזה סברא דעי"ז נקבע כל זכייתם רק אם יעברו.
ובתוס' בעמוד ב' ד"ה אי לא כתב בסוה"ד, מבואר דס"ד דאם לא יעברו בראש המלחמה יקנסו שלא לקבל חלקם בעבר הירדן. וצ"ע כיון שלבני גד ולבני ראובן הי' הרבה מקנה והי' צורך להם ארץ מרעה ולשאר השבטים לא הי' צורך מיוחד במקום מרעה, א"כ למה לא ניתן להם מצד כופין על מדת סדום, ובשלמא לפי מש"כ הריצב"א (בתוס' ב"ב דף י"ב ע"ב ד"ה כגון זה) דמדין תורה אין כופין על מדת סדום דאיכא קפידא ברוחות וכה"ג, שייך גם כאן לומר דהי' קפידא ברוחות ואינם מחויבים ליתן להם עבר הירדן, אבל לר"י בתוס' שם דמשמע שזה מה"ת כיון דאין טענה מיוחדת להם, א"כ למה לא יתנו להם עבר הירדן בלי שיתאמצו יותר מכל אחיהם, ולהמבואר א"ש דזה שייך היכא שהדבר ניתן בידו איך להתחלק, אז מצד כופין יהי' מחויב לחלוק באופן שלחבירו לא יגיע רע, אבל כאן שאין זה בידו לבחור לא שייך בזה דין כופין על מדת סדום שישפיע על אופן החלוקה.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |