תוספות רבי עקיבא איגר/בבא קמא/ה

תוספות רבי עקיבא איגר ‏ בבא קמא ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[אות מו] במשנה ורביע נזק לולד. אף דרוב פרות יולדות ולד קיימא וראוי לומר דודאי מחמת נגיחה ילדה מ"מ אין הולכים בממון אחר הרוב עי' לעיל (רפ"ג בתוי"ט ד"ה בעל החבית). ולרב דסבר (ברפ"ו דב"ב) דאזלינן בממון בתר הרוב מתרצים התם דה"ט דמשנתינו דהכא דהוי ספק דאיכא למימר מקמה אתא ומביעתותה הפילה ואיכא למימר מאחריה אתא ונגח. ועי' תוס' בכורות (ד"כ ע"א ד"ה ור"י סבר) שכתבו וז"ל ואפילו לרב דס' דהולכים בממון אחר הרוב בההיא דנמצא נגחן היינו משום דאמר קים לי בנפשאי שאני מהרוב עיי"ש. ותמוה לי דא"כ מאי פרכינן לרב ממשנתינו דהא הכא ליכא ברי לסייע להרוב וצ"ע. וכבר כתב' מזה לעיל רפ"ג (אות כ"ה):

[אות מז] תוי"ט ד"ה ורביע נזק. מוקמי' ליה. לא ירדתי לסוף דעתו הגדולה דבפשוטו כוונת תוס' דאם איתא דמתני' אתיא כרע"ק מיד שנגחה הפרה כשהיתה מעוברת נעשה הניזק שותף בפרה ובעוברה ואם כן כשנאבדה הפרה אח"כ ההפסד של הפרה ג"כ על הניזק כמו כחשה. ופשוט. (וקושית תוספות דלרע"ק לא יצדק לקבל רביע נזקו מהולד וד"ל):

ג

[אות מח] תוי"ט ד"ה משלם את הכופר. ומאי פריך הא משכחת לה. לק"מ די"ל כמ"ש תוס' (דף מ"ד ע"א ד"ה ה"נ) דמה דפרכינן א"ה בר קטלא הוא היינו מדקתני מחייב בכופר ולא קתני חייב מיתה משמע דפטור ממיתה. אח"כ ראיתי בב"ד דכתב כך מסברא ובש"ל כתב דא"א לאומרו דא"כ איך אמרינן א"ה בר קטלא הא גם כדס"ל תחלה דמיירי בתם יקשה כן דלחייב מיתה. ולשניהן במחכ"ת אשתמיט דברי תוס' הנ"ל. וגם קושייתו לק"מ דאי מיירי בתם י"ל דמיירי דנפל שלא בכוונה וליכא מיתה אבל למה דמשני במועד ומיירי ע"כ בכוונה דאילו נפילה אחרונה הי' שלא בכוונה נעשה תם כמ"ש תוס' ודו"ק. שוב ראיתי שדברי הש"ל נכונים דתוספות שפיר כ"כ דלשיטתייהו דלא הוי מועד באחרונה דשלא בכוונה ע"י הראשונות דבכוונה א"כ שפיר יש לפרש לישנא דאי הכי. דבשלמא אי מיירי בתם י"ל דנפל לבור שלא בכוונה אבל השתא דאמרת דבתם ליכא כופר אלא דמיירי במועד ע"כ דגם בנפילה האחרונה היה בכוונה שפיר פרכינן דלתחייב מיתה. אבל להרע"ב דס"ל כרש"י דע"י נגיחה הראשונה דבכוונה הוי מועד גם על האחרונה דשלא בכוונה. א"כ כיון דמעיקרא בתם ניחא דמיירי שלא בכוונה גם עתה דמוקי במועד נוקמי דעתה בנפילה האחרונה לא היה בכוונה. ואולם באמת אעפ"כ לק"מ דמעיקרא דפרכינן והא תם הוא. ליכא קושיא והא בר קטלא הוא דאילו תם משלם כופר ממילא ע"כ שלא בכוונה דבכוונה יאמר הביאהו לב"ד וישלם לך והיה מוכרח באמת דמיירי שלא בכוונה ושהדין דאע"ג דאין השור בסקילה משלם כופר כדס"ל לר"א (לעיל דמ"א ע"ב) וא"כ לא היה קושיא כלל. ולזה פריך רק והא תם הוא דבאמת הדין דתם אינו משלם כופר. אבל לבתר דמשני רב במועד וע"כ דגם נפילה האחרונה היה בכוונה דהא רב ס"ל לעיל דמ"ד דפטור גם מכופר כיון דאין השור בסקילה. ולזה פריך והא בר קטלא הוא ומשני דחזי ירק והוי שן דלא בעינן שור בסקילה ודו"ק (* ולפ"ז ניחא דכתב הרע"ב במועד ליפול על בני אדם בבורות. דלפירוש רש"י צ"ל במועד ליפול לבורות). ובאמת ק' לי על הרע"ב דלמאי שכתב הרע"ב מיד דמרבינן מאם כופר דאפילו אין השור בסקילה משלם כופר למאי צריך כלל לאוקמי דחזא ירק הא אף אם נפל שלא בכוונה כלל לחייב כופר וצ"ע (ובגמרא מוקמינן זה אליבא דרב דלא דריש אם כופר):

[אות מט] תוי"ט סד"ה רבי אומר. נזקין ע"כ. אולם בתוספות שם סיימו ולפי האמת לרבי אם הכניס שורו ברשות הזיק חייב הוזק פטור כדאמרינן לקמן גבי כנוס שורך ואשמרנו עכ"ל. ונ"ל ברור דכוונתם דבמכניס שורו ונגחו לשורו של בעה"ב לחוד הוא דמחייב לרבי חצי נזק דאף דהכניס ברשותו מ"מ הוי כחצר השותפים משא"כ בקדירות ופירות כיון דברשות הכניסם ומאיליה הוזק בהמתו של בעה"ב והוא לא קיבל נטירותא על של בעה"ב מש"ה לר' פטור וכמ"ש תוס' להדיא בקושייתם. אולם ראיתי במהרש"א שכתב וז"ל לפי האמת היינו לאוקימתא דרבא דכולה מתניתין כרבנן אתיא אית לן למימר לרבי כולה נטירותא על בעל הקדירות ופירות ומכניס שורו עכ"ל. ולא ירדתי לסוף דעתו הרחבה והעמוקה דלענ"ד פשוט דכוונת תוספות כמ"ש. שוב ראיתי בהרא"ש שכתב אבל לרבי אפי' ברשות אם הוזקה בעל הקדירות חייב דעול ונטר קאמר שלא תוזק ושלא תזיק עכ"ל והיינו כדברי מהרש"א. אך מ"מ בדברי תוס' י"ל כמ"ש וראייתם מההיא דכנוס שורך ואשמרנו לא מוכח רק בשור אבל לא בפירות וקדירות. ולהרא"ש צ"ל דמ"ש דעול ונטר קאמר ושלא תזיק היינו שיהיה דינך כאילו נכנסת שלא ברשות (ומש"ה) [צ"ל ואפ"ה] בקרן חייב רק בח"נ כדין מזיק דעלמא:

ד

[אות נ] במשנה פטור מדמי ולדות. דכתיב ובעל השור נקי רש"י. וכן נראה מלשון התוי"ט. ותמוה לי דהך דרשא ס"ל לריה"ג ומסקינן אליבי' בסוגיא דמ"ב מועד חייב בדמי וולדות. וא"כ נצטרך לומר דמתני' דהכא בתם ומה דוחקיה לכך. והא י"ל דמתני' רע"ק דדריש אנשים ולא שוורים וגם מועד פטור. וצ"ע:

[אות נא] שם נותן ליורשיו. אף אם מת הבעל ואח"כ חבל נותן ליורשים תוס'. וכן דעת הראב"ד אבל הרמב"ם ס"ל דדמי הולדות בכה"ג לאשה:

ו

[אות נב] תוי"ט ד"ה בור של שני. ולא הפקירו בורן גמרא. וכן בבור ט' ועקרו יחד חוליא והשלימו עשרה. אבל בעשו שליח לחפור בור לא משכחת לה דקיי"ל דא"ש לדבר עבירה. גמרא:

[אות נג] שם ד"ה בן. דעבד ואמה אצטריך למתני. בלא"ה י"ל דהו"א דחשובים כחמור בעלמא ולא נמעט להו משור וחמור. כההיא דקיי"ל דשור פטור מדמי ולדות. ומ"מ אם נגח שפחה מעוברת [משלם דמי ולדות] דכחמרתא מעברתא דמי' כדאיתא במסכתין (דמ"ט ע"א) ובתוס' שם נדחקו באמת לחלק בין התם לעבד או אמה דהכא עיי"ש:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.