תוספות רבי עקיבא איגר/בבא מציעא/ג

תוספות רבי עקיבא איגר ‏ בבא מציעא ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[אות כד] במשנה שלם ולא רצה לישבע. אף בהודה ואמר פשעתי קנה כפילא דאי בעי פטר נפשיה בשקר וכן כל השומרים חוץ בשואל כיון דכל הנאה שלו באמירה לחוד לא קנה הכפל (ואפילו היכא דהתנה להיות כש"ח דמצי פטר נפשיה בנגנבה דשכיחא. תוס'. ונ"י בשם הר"ן) עד שישלם לו ממש. וכתב הה"מ דאם יש עדים שפשע וצריכים לשלם מדינא אף ששלמו בלא כפיית ב"ד ס"ל להרמב"ן דלא קנה הכפל. אבל דעת הרשב"א אף אלו קנו הכפל דדעת בעלים להקנות להם כ"ז שלא יטריחו אותם לב"ד. וכתב עוד הרשב"א דאם יש עדים לשומר דפטור מלשלם ואעפ"כ שילם ל"ק כפל דלא עלה ע"ד המפקיד שישלם לו מה שנפטר בהעדאת עדים בלא שבועה ולפיכך לא הקנה לו הבהמה בכגון זו. וכתב שכן מצא בירושלמי עיי"ש:

[אות כה] תוי"ט ד"ה או שאבדו. אעפ"י שאין כפל. המהרש"א הקשה דהא משכחת כפל שהמוצא טען טענת גנב היה אצלו כדקי"ל דטוען טענת גנב באבידה משלם כפל. ותירץ דא"כ היה מוכח כן ממתני' ואילו בב"ק מקשה ר"א לר"י אהך מלתא או דלישנא דנמצא הגנב לא משמע דמיירי בכה"ג עיי"ש. וק' לי' דלפ"ז מאי הקשו תוס' בסוגיא (ד' ל"ד ע"ב ד"ה הריני משלם ומת) תימה היאך ישלם לבני הנפקד כפל הא אין אדם מוריש קנס לבניו. והניחו בקושיא. והא י"ל דהאיבעיא דנאבד ואמר הריני משלם ומת והמוצא טען ט"ג דבזה אמרי' דיורשים ירשו הפרה שנקנה לאביהם. וממילא המוצא שטט"ג נתחייב כפל להם דעל פרה שלהם טט"ג. (קושית רבינו הוא לפי הנחת מהרש"א אבל באמת היה לתוס' סברא אחרת בזה):

[אות כו] תוי"ט ד"ה למי שהפקדון. משעה שמסרה. ואיכא עוד לישנא בגמרא דכאומר לכשתגנב ותרצה לשלמיני סמוך לגניבותך קנוי לך. וקשה דבין כך וב"כ למאי דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה א"כ איך קנוי הפרה למפרע הא אין ברירה ועיין:

ד

[אות כז] במשנה אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו. ואף אם מתו לא יתנו ליורשים אף דקי"ל בעלמא לדידיה קנסו לבריה לא קנסו כמ"ש הרע"ב (פ"ה משנה ג') דבכורות הכא שאני כיון דקנסי' להו כי היכי דלודי ואם היה מחזירו לבנו לא היה מודה. כ"כ תוספות בגיטין (דף מ"ד ע"ב). וק"ק הא תוס' במסכתין (דף ג' ע"א ד"ה אלא מחוורתא) כתבו דלמסקנא טעמא דר"י רק משום דאיכא ודאי רמאי ולא תליא כלל אם איכא פסידא לרמאי או לא:

ה

[אות כח] במשנה את הקטן. ע' מ"ש בזה המרדכי (בפ"ג דבב"ק) בסוגיא דטענו חיטים והודה לו בשעורים:

יב

[אות כט] תוי"ט ד"ה רע"ק. דאם הוקרה משלם כשעת הוצאה מן העולם. מבואר בסוגיא דדין שולח יד דהכא לענין יוקרא וזולא כמו גזלן דעלמא דבהוקר' ואתבר ממילא דמשלם רק כשעת הגזילה ואם תבריה בידים משלם כדהשתא ביוקר מדין מזיק. ה"נ הכא. וכשעת הוצאה מעולם היינו שהוציא בידים דתבריה ואיבדו בידים. משמע דבממילא אף מפשיעה משלם רק כשעת של"י דאף דבגזלן דעלמא דין הוא דלא לשלם כשעת פשיעה דלא נתחייב מעולם מדין שמירה רק מדין גזלן. מש"ה חייב רק על שעת גזילה משא"כ הכא בשומר ששלח יד דכבר חל עליו חיוב שומרים ונימא דמשלם כדהשתא בשעת פשיעה ביוקר כדין שומר. צ"ל כיון דנעשה גזלן פקע ממנו חיוב השמירה וחייב רק מדין גזלן. וצ"ע:

[אות ל] שם ד"ה החושב. הך מחשבה הוי דיבור. ובמנחות (דף כ"ה ע"א בתוס' ד"ה במחשבה כו') ואשכחן נמי דוכתא דקרי למחשבה דיבור כמו על כל דבר פשע דאמרי' (ספ"ג דבב"מ) דחייב על כל המחשבה כמעשה עכ"ל והרא"ש ריש הלכות ס"ת גבי עיבוד לשמה כתב ורבינו ברוך נסתפק אם צריך להוציא בשפתיו וכו' לפי שמצינו פיגול דבעי דיבור ותרומה ניטלת במחשבה. ובשליחות יד כתיב על כל דבר פשע. והחושב לשלוח יד חייב וכו' והוא תמוה דנהי דהא דפיגול בעי דיבור יש ראיה מכמה מקומות כמ"ש תוס'. וכן לענין תרומה דלא בעי דיבור יש ראיה כמ"ש תוס' במנחות הנ"ל. אבל הא דבשליחות יד לב"ש לא בעי דיבור מנ"ל זה דלמא באמת בעי דיבור כמ"ש תוס' באמת בפשיטות אח"כ ראיתי שעמד בזה המעד"מ ונלע"ד דכוונת הרא"ש דגבי פיגול י"ל הא דנקט בכ"מ לשון מחשבה אף דבעי דיבור משום דלישנא דקרא נקט דכתיב לא יחשב. משא"כ בשליחות יד דלישנא דקרא על כל דבר פשע. אם איתא דבעי דיבור אמאי שני מלשון הקרא ונקט החושב. אלא ע"כ דבאמת סגי במחשבה בלא דיבור:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.