מחצית השקל/אורח חיים/שו

מחצית השקל ‏ אורח חיים שו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) (ס"ק א) שמעיין כו' דמנכר' מלתא כו' שעומד תוך שדה הצריך חרישה מנכרא מלתא שעומד שם ומעיין בצורכי חרישה וכן לילך ולהחשיך על פתח המדינה כיון שדרך שהמרחצות שם חוץ למדינה סמוך לפתח המדינה ניכר שלצורך המרחץ מחשיך וכ' שם מ"א דמ"מ במחשיך בסוף התחום אפי' לא מנכרא מלתא אסור וע"ש הטעם:

(ב) (ס"ק ב) דאינו כו' אם היה שם בורגנין כו' עסי' ש"ז סעיף ח' דקי"ל כל דבר שאפשר שימצא היתר שרשאי לעשותו בשבת אע"ג שעכשיו אין ההיתר ההוא ואין רשאי לעשותו בשבת מ"מ עכ"פ מותר להחשיך עליו ולכן בהמה גדולה אם היה שם בורגנין והיינו תוך ע' אמה ושירים סמוך לעיר עומד בית ואפי' אינו בית גמור רק בורגנין וכן תוך ע' אמה ושירים של בורגנין זה עומד בורגנין אחר וכן עד כמה פרסאות הכל נחשב כעיר ומותר לילך עד כמה פרסאות בלי עירוב ואין חושבים להתחום אלא מן בורגנין האחרון וכמ"ש סי' שצ"ח ע"ש משא"כ טלה קטן דאפי' היו שם בורגנין היה אסור להביאו כיון שאינו יוכל לילך והאדם אין רשאי לנושאה ואסור לטלטל ב"ח דמוקצים והא דנקט איסור מוקצה ולא נקט מצד איסור העברת ד"א בר"ה או בכרמלית דאפי' יש בורגנין מ"מ ר"ה או כרמלית הוי מ"מ ה"ל היתר דכמו דאנו מתירים היכי דיש לו היתר ע"י בורגנין ה"ה דאנו מתירים להחשיך בדבר שהי' לו היתר אם היה שם מחיצות וכדאי' במג' דף ק"ן ע"ב כ"כ מ"א לקמן סי' ש"ז ס"ק י"ב לכן הוצרך לו' משום איסור מוקצה:

(ד) (ס"ק ד) עומדת כו' שלו ושלהם דבהמה וכלים ה"ה כרגלי בעלים דהיינו אצל אותו אדם שהיו הכלים והבהמה בין השמשות ה"ה כרגליו ואין אדם יוכל להוליכן יותר ממקום שהיו הבעלים הללו רשאי' לילך ואם מסר הבהמה לרועה שדר רחוק מעיר ה' אלפים אמה לצד מערב העיר וא"כ בעל הבהמה שדר בעיר מותר לילך לצד מערב אלפים אמה והבהמה היא כרגלי הרועה ומותרת לילך ממקום הרועה אלפים אמה. והבהמה היא רחוקה מן העיר ג' אלפים אמה וא"כ אם הבהמה עומדת תוך אלף השלישי. הרי היא חוץ לתחום שלה וחוץ לתחום שלו דהיינו של בעל הבהמה אפילו הכי קורא לה כו':

אבל אסור כו' ח"ל שלה. ר"ל בנדון הנ"ל אם בעל הבהמה הניח עירוב לצד מערב א"כ בעל הבהמה מותר לילך לצד מערב ד' אלפים אמה והרועה לא הניח עירוב לצד העיר א"כ הבהמה איננה רשאי לילך יותר מאלפים אמה א"כ כשהבהמה עומדת תוך אלף השלישי היא חוץ לתחום שלה אבל היא תוך התחום של בעל הבהמה ובעל הבהמה מותר לילך שם למקום הבהמה אבל מ"מ אסור להביא' בידו ממש אלא קורא לה דוקא:

ועסי' שצ"ז כצ"ל:

(ה) (ס"ק ה) לך למקום כו' הע"ש תמה כו' ז"ל דמאי אריא בא"ל לילך לצורך מצוה ת"ל דאפי' לדבר הרשות מותר לומר לו לילך למקום פלוני כו' וכ"כ המחבר עצמו לקמן סי' ש"ז סעיף ח' וצ"ע עכ"ל ר"ל כיון דלא הזכיר כ"א ההליכה למקום פ' ולא הזכיר שיקנה שם דבר מה:

(ז) (ס"ק ז') מיקרי כו' ואפשר דלא ראה דברי הר"ן פ"ה דכתובות דתנן התם המורדת על בעלה מתשמיש פוחתין מכתובתה כל שבוע שבע דינרים דינר ליום. וכשהבעל מורד עליה מוסיפים על כתובתה כל שבוע ג' דינרים דצער של איש כשהיא מורדת עליו הוא כפלים מצער האשה כשהוא מורד עליה. לכן כשהוא מורד לא קנסוהו כ"א המחצה משל אשה דהוי חצי דינר ליום ופריך ניהו כשהוא מורד לא קנסוהו כ"א מחצית ממה שקונסין אותה כשהיא מורדת מ"מ הלא כשהיא מורדת פוחתין לה ז' דינרים דינר ליום א"כ פוחתים לה גם דינר אחד משום יום השבת וא"כ בבעל דקונסים חצי דינר ליו' ה"ל להוסיף שלשה דינר ומחצה לשבוע דהיינו חצי דינר משום יום השבת ומשני דמה"ט אין מוסיפים חצי דינר משום יום שבת דהוי כשכר שבת משא"כ מה שקונסים אותה ופוחתים לה דינר גם משום יום שבת ל"מ כשכר שבת. והק' הר"ן למה קראו ההוספה בשבת כשהבעל מורד שכר שבת הא שכר שבת בהבלעה מותר והא הכא הוי בהבלעה דהא מוסיפים ג' דינר ומחצה בשביל כל השבוע. ותי' דזה ל"מ בהבלעה דניהו דתחלה קוצבים החכמים הקנס לכל השבוע יחד דהיינו ג' דינר ומחצה מ"מ כשמתפייס עמה באמצע שבוע אין מוסיפים לה נגד כל השבוע כ"א נגד הימים שהיה מורד א"כ הוי שכר ימים ולא הוי בהבלעה והיינו כדברי ש"ל ורמ"א:

וכ"מ בגמ' כו' היינו מ"ש לעיל דמה שפוחתי' מכתובת' ל"מ שכר שבת:

(ח) (ס"ק ח) ויש כו' כמו בשכר מתורגמי' דאמרי' פרק מקום שנהגו דף נ' ד' פרוטות אין בהם סי' ברכה וחד מינייהו שכר מתורגמנים. פרש"י שעומדים לפני החכם בשבתות ושומעים מפיו ד"ת ומשמיעים לרבים עכ"ל אע"ג דהמתרגמנים מצוה קעבדי ושכרם לדעה זו מותר מ"מ אינו רואה סי' ברכה אולם לקמן סי' תקפ"ה כ' הרב"י הנוטל שכר לתקוע שופר בר"ה או כדי להתפלל או לתרגם בשבתות וי"ט אינו רואה מאותו שכר סי' ברכה וכ' ע"ז מ"א וז"ל אבל איסורא ליכא כיון דצורך מצוה היא עכ"ל והק' עליו שם הפר"ח וכן הקשה בסי' זה ספר ת"ש הא כללא כייל מהרמ"ע דבכ"מ תופס הרב"י עיקר דעה ראשונה שהבי' א"כ כיון דהכא הביא דעה א' דאוסר שכר החזנים ואיך כ' מ"א בפשיטות דליכא איסור. ולענ"ד לא קשה מידי ותחלה אבאר מנ"ל למ"א דהרב"י ס"ל לקמן בסי' תקפ"ה דליכא איסורא והיינו משום דהטור לקמן התרעם על מנהג ספרד שבורחים מן מצות תקיעות שופר לרבים עד שצריכים לשכור א' מן השוק לתקוע ולא ידעתי מאין מצאו היתר זה כי נ"ל שאסור כו' שאסור ליטול שכר שבת והרב"י הביא בשם מרדכי שכ' בשם ר"ש היתר לחזנים דהא נותנים להם שכר לקיים המצוה להתפלל והקשה הרב"י אטו כדי לקיים המצות לחלל שבת. ותירץ כיון שרש"י בכתובות גבי מורדת כ' טעם איסור שכר שבת גזרה משום מקח וממכר והא מו"מ גופיה ליכא כ"א איסור דרבנן ואיך נגזר שכר שבת אטו מו"מ ה"ל גזרה לגזרה א"ו דליכא איסורא כלל אלא חומרא בעלמא. ולכן לקיים המצוה מותר וכ' עוד וכ"מ פרק מ"ש ת"ר ד' פרוטות אין בהם סי' ברכה וחד מינייהו שכר מתורגמנין. והטעם מפרש הש"ס דהוי שכר שבת. וא"א דהוי שום איסור בדבר לא הל"ל אין בהם סי' ברכה דמשמע דלית ביה איסורא אלא שאין רואים ס"ב כו' עכ"ל וא"כ ניהו דהטור והעומדים בשיטתו דס"ל אפי' במקום מצוה איכא איסור' ע"כ לא חשבו זה לדיוק כלל מ"ש פרק מ"ש אינו רואה ס"ב ולא משמע להו לדייק מיניה דאיסורא ליכא וע"כ פשוט בעיני הטור ודעימיה דאין זה מל' הכרח כלל אבל הרב"י כיון דהוא עצמו כתב דדיוקא דר"ש במרדכי הוא מדנקט פ' מ"ש אין בו סי' ברכה משמע דאיסורא ליכא א"כ א"א דס"ל להרב"י דדעת הטור דאפי' במקום מצוה איכא איסורא לא ה"ל לסתום ולכתוב אינו רואה ס"ב ונתן מכשול לפי המעיין פן ידייק מזה דאיסורא ליכא כמו שדייק לר"ש מהאי דפ' מ"ש וטפי ה"ל להרב"י לפרש דגם איסורא איכא ולומר דסמך הרב"י א"ע על מ"ש בסי' זה פה דאיכא איסורא נראה למ"א דוחק אע"כ דהאמת כן הוא דס"ל להרב"י לקמן דליכא איסורא והא דקשיא להו הא הביא פה ראשונ' דעת האוסרים י"ל ע"פ מ"ש הש"ך בי"ד ס"ב רמ"ב בכללי הנהגות או"ה אם המחבר תפס בכ"מ עיקר דעה א' לאיזה צורך הביא דעה שניה וחד מתירוצו דנ"מ באיסור דרבנן בשעת הדחק יש לסמוך על דעה שניה א"כ גם פה סבירא ליה להרב"י דבשעת הדחק יש לסמוך ע"ד המתירים ליתן שכר לקיים המצוה. וא"כ אתי שפיר מה דס"ל לקמן דליכא איסורא בשכר שנותנים לתוקע דהתם איכא שעת הדחק ובמה שכ' הטור שלא הי' מוצאים מי שירצה לתקוע עד שהיו צריכים לשכור אחד לתקוע ועוד ע"כ שעת הדחק וא"א להם לצבור למצוא תוקע כ"ה בשכר דאל"כ מה להם להוציא הוצאת חכם ולהכניס גם א"ע במלתא דאיסורא הוי ליה לתקוע מי שירצה לתקוע בחנם אע"כ הוא בנדון שאין מוצאין תוקע בחנם א"כ אין לך שעת הדחק גדול מזה ויש לסמוך על דעת המתירים משא"כ הכא ס"ל העיקר כהאוסרים שכר חזנים אע"ג דג"כ ע"כ מיירי שאין מוצאין מי שיתפלל בחנם (אע"ג דאפשר יש מי שירצה להתפלל בחנם אבל אין קולו ערב כ"כ כמי שירצה שכר וכאשר עינינו הרואות אלא אפי' הוא שעת הדחק ממש שאין להם כלל מי שיתפלל בחנם אפ"ה איכא איסורא) מ"מ ל"מ שעת הדחק דהא יכולים לשכרו בהבלעה דודאי ליכא איסורא משא"כ בתקיע' דלא שייך בהבלעה מקרי שעת הדחק כנ"ל ואע"ג דהרב"י כלל לקמן סי' תקפ"ה בהדי תוקע גם מתפלל מתורגמן ולגבייהו ליכא שעת הדחק דהא אפשר במתפלל בהבלע' כנ"ל מ"מ א"ש מ"ש אינו רואה סי' ברכה ולא כ' אסורא כיון דכללם יחד ואינו רוא' סי' ברכה הא כולל שלשתן משא"כ איסורא אין כולל שלשתן דבתוקע ליהא איסורא וכן מתורגמן ורצה לכתוב דבר השוה וכולל כולם:

וביותר דשם סי' תקפ"ה עיקר דין תוקע ולגבי תוקע ליכא איסור כנ"ל ולכן לא כ' רק אינו רואה סי' ברכה וא"ש:

(ט) (ס"ק ט) לשנה פי' שיתפלל גם בימות החול לאפוקי שלא תבין מ"ש ואם שכרו לשנה ר"ל לכל שבתות השנה בפעם אחת דזה ליתא דמה בכך מ"מ שכר שבתות הן בלי הבלעה תוך של היתר ואסור:

(יא) (ס"ק יא) ולפסוק כו' אלא דקיימא לן הא כשמעריך עצמו כו' אין זה לשון הר"ן אלא ל' הר"ן והא אין מעריכין דלאו כלי ידוע הוא כו' ובכוונ' שינה מ"א לשון הר"ן לדחות תי' הרב"י כמו שיתבאר:

ועבב"י שתי' וז"ל הרב"י נ"ל דמעריך דמי שפיר למקח וממכר דהוי כקונה איש זה מאחר שנודר ליתן ערכו להקדש עכ"ל וזה ניחא במעריך איש אחר אבל כשמעריך א"ע לא שייך טעם זה דלא שייך לו' שקנ' את עצמו ולכן העתיק מ"א לעיל בקו' הר"ן הא כשמעריך את עצמו כו' כנ"ל ואולי הרב"י ס"ל דגם במעריך את עצמו שייך דהוי כקונ' א"ע:

ולדידיה אסור להקדיש טס בשבת כו' והט"ז סס"ק ב' וז"ל אלא יחזיקנה בבית ויקדישנו בע"פ ע"כ ר"ל שיקדישנו בע"פ מערב שבת ובשבת יביאו לבה"כ כי כן היה דרכם להביא נדבותם לבה"כ בשבת ועז"כ דעכ"פ יקדישנו בע"פ ואז מותרת ההבא' בשבת:

כמ"ש בח"מ סי' צ"ה דאע"ג דקי"ל אין נשבעי' על ההקדש מ"מ בהקדש דידן לעניים או לב"ה או לס"ת או כיוצא נשבעי' דדין ההדיוט יש להן:

דיש למקדיש ג"כ חלק בו א"כ לטעם זה מותר להקדיש טס בשבת:

דלא כהרב"י. שר"ל שדעת הכל בו הוא כהר"ן ומפ' דברי הכל בו כשנתכוין לטעם הר"ן ומ"א ס"ל דהכל בו י"ל טעם אחר כנ"ל:

(יב) (ס"ק יב) ולפקח כו' וזה מוכח בגמ' וכ"מ סי' שצ"ט ס"ד והא דתנן התם שלהי מסכת ביצה אין מקדשים אשה בי"ט ושבת:

ואפי' אין לו אשה ובנים דאיכא מצו' בקדושי אשה בכהאי גוונא ואפי' הכי אין מקדשים וכן יתר שבותים דחשבה המשנה שם בכ"א מרן מסיק הש"ס אע"ג דאיכא מצוה מ"מ אסור הרי דאפי' לצורך מצוה לא הותר שבות וה"ה לצורכי רבים וע"כ לא התיר כאן כ"א הפיקוח כו':

(טו) (ס"ק טו) לפסוק כו' כדי שיתפלל כו' ר"ל אדעתא דהכי מתחלה השכיר א"ע להתפלל ע"מ שי"ל נדבה בעת שאומ' מי שבירך לעולה לס"ת. כ' היש"ש כו' ובזמן מצותן כו' ר"ל כ' דוקא אחר גמר מצותן וקונין אותה לאכיל' או לריח כה"ג אסור אבל בזמן מצותן כו' אפי' ביום הראשון דבעינן לכם וע"כ קונה אותו לגמרי. שהרי צריך להחזירו ר"ל דאינו קונה אותו כ"א שיהי' שלו עד אחר שיצא בו ויהי' כמתנה על מנת להחזיר דיוצא בו:

אבל לקנות אתרוג כו' ר"ל מן מוכר אתרוגים דקונה לגמרי אסור:

ופשוט דלצורך שבת שרי כמ"ש סי' שכ"ג דאם שכח להטביל כלי מע"ש יש מחלוק' הפוסקים אם רשאי לטובלו בשבת ולכן כ' דירא שמים יצא ידי כלם ויתננו לגוי במתנה ואחר כך ישאלנו מן הגוי דכה"ג א"צ טביל' הרי דהותר ליתן במתנה לגוי והיינו משום שהוא צורך שבת כיון דהוא רוצה לצאת גם ידי האוסר הטבילה ולא יוכל עי"ז להשתמש בו בשבת לכן הותר לו ליתן במתנה וכן בסי' תקט"ז כתב דמותר לשלוח לחבירו בי"ט במתנה דברים הראוים ליהנות מהם בי"ט:

וכ"מ בעירובין כו' אפילו בלי ק"ס ר"ל דהרב"י לקמן משמע דמודה למרדכי דע"י קנין סודר אסור ליתן בשבת אבל בלי ק"ס אלא יקנהו בקנין אחר כגון משיכה ס"ל דמותר אבל המרדכי משמע דאוסר אפי' בלי ק"ס דקי"ל מי ששכח ולא הניח ערובי תבשילין הוא נאסר וגם קמחו נאסר שאחרים אסורים לבשלו ולאפות לו את קמחו אלא צריך להקנות קמחו לאחרים ואז מותרים האחרים לאפות לו קמחו וכ' הר"ן במתנה בלא סודר אלא כשאר מטלטלין הנקנים במשיכה ומרדכי כ' דמשום מצות שמחת י"ט הותר הקנין וכ' הרב"י דע"כ ר"ל קנין בלא ק"ס דאי בק"ס למה הותר הא אפשר להקנות במשיכ' א"כ ליכא מצוה בק"ס ולמה התירוה ואפשר אפי' להקנות במשיכ' בלא ק"ס סובר המרדכי דאסור דמחזי כמו"מ ובמקום מצוה התירוהו עכ"ל הרב"י ומביא מ"א ראיה לדעת המרדכי דתנן התם אחד מבני החצר ששכח לערב עם בני החצר אוסר הטלטול על בני החצר שערבו אלא א"כ ביטל להם רשותו שיש לו בחצר והוי לי' כאלו אינו דר שם ומותרים בני החצר שערבו לטלטל וס"ל לב"ש דצריך לבטל דוק' בע"ש ולא בשבת דע"י הביטול הוי כמקנא רשות' דהיינו שבני החצר קונים ממנו רשותו ומקני רשות בשבת אסור וב"ה ס"ל דאפי' בשבת רשאי לבטל דאין זה מקני רשות אלא סילוק רשות דהוא מסלק רשותו מן החצר וממילא אין כאן מי שיאסר עליהם ומותרים לטלטל וסילק רשות גם בשבת מותר הרי דלב"ש מקני רשותא אסור אפי' בלא קנין סודר וגם ב"ה מסתמא מודה ליה אלא דס"ל דאין זה מקני רשות:

וכ"מ בגיטין כו' דאי' התם הא שכיב מרע דכ' גיטא לדביתהו בע"ש (כדי שלא תהא זקוקה ליבם) ולא הספיק ליתן לה בע"ש ולמחר בשבת תקיף ליה עלמא כי הכביד חוליו וחשש פן ימות בשבת ולא הי' אפשר ליתן לה הגט כי הוא אסור לטלטל או משום שהי' ר"ה מפסיק בין הש"מ ובין מקום הנחת הגט ולא הי' אפשר להביא הגט ליד הש"מ ולהעבירו דרך ר"ה ושאלו לרבא כיצד יעשה והשיב שיקנה לאש' המקום שהגט מונח בו והיא תלך ותפתח ותנעל הדלת וע"י החזק' תזכה במקו' הגט וממילא תזכה גם בגט דחצרה קונה לה דנעל גדר ופרץ הוי חזקה והקש' הרא"ש הא אין קוני' קנין בשבת ותירץ דבשכיב מרע הותר הקנין שלא תטרף דעתו כמו שהתירו לו לגרש אע"ג דתנן אין מגרשין בשבת וי"ט עכת"ד הרא"ש הרי דלולי חשש טירוף דעת ש"מ לא הותר שתקנה המקום על ידי חזק' הנ"ל כנ"ל אע"ג דליכא ק"ס:

וכ"כ הריטב"א כו' אתפסוה מטלטלין כו' דאי' התם רב אמי שרי למבעל בשבת א"ל רבנן והא לא כתיב' כתוב' ואסור לשהות עם אשתו בלא כתוב' א"ל אתפסו' מטלטלין פרש"י תנו לה מטלטלין לתחת ידה במשכון לשיעבוד כתובת' עד שיכתבו שטר כתובתה כו' וה"ל כהאי דהשואל כדי כו' דתנן ר"פ השואל השואל כדי יין מחבירו בשבת ואינו מאמינו מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון אחר השבת ועוד דהקדש דמי למתנ' ור"ל כמו דאין מקדישים אע"ג דליכא ק"ס מ"מ כיון דההקדש קונה ע"י אמירה דאמיר' לגבוה כמסיר' להדיוט ה"ה מתנ' דאסור אפי' ליכא ק"ס:

וכ"מ ברי"ף כו' וברמב"ם שהרי"ף הביא והרמב"ם גם הוא פסק כהאי דהירוש' וז"ל הרמב"ם המוכר או הנותן בשבת ואצ"ל בי"ט ואע"פ שמכין אותו (מכת מרדות שעבר על שבות) מעשיו קיימין וכל מי שקנו בידו בשבת הקנין קיים כו' עכ"ל ומדקתני סיפא וכל מי שקנו מידו כו' משמע דרישא איירי אפי' בלא קנין ואעפ"כ כתב המוכר או הנותן כו' אע"פ שמכין אותו כו' מוכח דמכר או מתנה אפי' בלי ק"ס אסור:

ומה שקצת מחייבים ליתן כו' ר"ל אותן ב"א הבאים להנצל מאיסור זה ולכן אין מיחדים כלים כ"א מחייבי' כו' דכה"ג קיל וקלש איסורו וכמ"ש מ"א בס"ק כ"א בשם הר"ן וע"ז כ' מ"א דמ"מ איסורא איכא דדוקא לגבוה היינו לצורך מצוה הותר כה"ג ולא לדבר הרשות וי"ל דהכא לא מחייב כו' כ' זה ליישב הנוהגים לחייב א"ע ליתן ואין מייחדים כלי ונותן מיד דדוקא בהקדש דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכן צדקה דרשי' דכתיב בפיך זו צדקה דבין בהקדש ובין בצדקה באמירה בעלמא אינו יכול לחזור והוי קנין גמור לכן לא הותר אפי' התחייבות בעלמא כ"א משום צורך מצוה משא"כ דהמתחייב יוכל לחזור באמירת' א"כ ע"י האמירה עדיין לא זכה החתן בשום דבר וליכא קנין כלל לכן הותר אפי' בדבר הרשות אבל ליתן כלי מיד לחתן ודאי אסור דהא קנה החתן מיד ע"י משיכה או הגבהה:

(טז) (סקט"ז) כגון כו' והטומאה נכנס כו' ר"ל שיש שני בתי' סמוכים זל"ז ואין ביניהם רק כותל האמצעי המפסק' ומשמשת לשניהם ויש חור בכותל האמצעי ומת בא' מן הבתים ואם הי' החור פותח טפח היתה הטומאה נכנסת מבית לבית:

אע"ג דיוכל לצאת ר"ל ולא הוי צורך שבת כ"ה:

וכתבו התו' כו' דוקא מדידה כו' דפליגי התם ר"א ס"ל אסור להוסיף על אוהל עראי וחכמים מתירי' ופסק ר"י נפחא כר"א ואותיב עליה ר"ע מדתנן סוף שבת מעש' בימי אביו של ר' צדוק ואבא שאול בן בטנית שפקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקיד' בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח ומדבריה' למדנו שפוקקים ומודדי' וקושרים בשבת ופי' הר"ע מברטנור' שהיו שני בתים סמוכי' זל"ז אבל שביל קטן הי' מפסיק ביניה' ואותו שביל לא הי' מקור' אלא שגיגי' הי' מונח למעלה ע"ג השביל מגג בית זה עד גג בית השני והיה מחבר שני הבתים ובכ"א מהבתים הי' חור והיה חולה בא' מהבתים ונטה למות וחששו פן ימות שלא תכנס הטומאה לבית השני פקקו את המאור דהיינו החור בטפיח והיינו כלי חרס דקיי"ל דבר שאינו מקבל טומאה חוצץ מפני הטומא' לכן נטלו כ"ח דאינו מקבל טומאה מגבו אלא מאוירו והיו תוחבים הטפיח בחור בדרך שהי' גב הטפיח לגבי צד השביל חוצץ שלא הי' הטומאה שבבית שני יכול לכנוס אח"ז הצריכו לאותו טפוח שפקקו בו והצרכו ליטלו משם הצרכו לתקנה אחרת שלא תכנס הטומא' והוא לאשר הגיגית היתה סדוקה מראש' לסופה לאורך השביל ואם היה הסדק רחב טפח א"כ הוי הפסק בין שני הבתים ולא היתה הטומא' נכנסת מבית לבית ולאשר הגיגית היה גבוה מן הארץ ולא הי' אפשר למדוד רוחב הסדק לכן לקחו מקידה שהי' רחבו טפח וקשרו המקידה בגמי במוט או כדומה דבר ארוך והגביהו המוט עם המקיד' עד הסדק לראות אם המקידה אשר רחבה טפח נכנסת בין הסדק אז נודע כי רחב טפח ואין הגיגית מאהיל על הבתים כנ"ל וע"ז אמר' המשנה מדבריהם למדנו כו'. ומדקתני פוקקים מוכח דתוס' אהל עראי מותר והקשו התוס' מאי פריך האמרינן סוף שבת דלא הותרה המדידה אלא משום שהי' לצורך מצוה א"כ דלמא תוס' אהל עראי אסור כר"א ושם הותר הפקיקה משום לצורך מצוה וע"ז תי' דדוקא מדידה דלית בי' איסורא כ"א דהוי עובדא דחול לכן הותר לצורך מצוה אבל תוס' אהל עראי א"א דאסור שלא במקום מצוה דדומה לבנין א"כ הוי שבות גמור ולא הותר אפי' במקום מצוה אע"כ קי"ל כרבנן דר"א דבתוס' אהל ליכא איסורא כלל עכת"ד מזה ומדבריהם למדנו דלא הותר שבות במקום מצוה אלא מדידה דלא הוי שבות גמור:

אבל כו' כ' כו' ליתן לו משכון כו' מדכ' משכון משמע דאינו נותנו בתורת פרעון וגם א"צ שומא ואפ"ה יצא ידי שבוע' ועפ"י זה פסק בש"ע שם להתיר שומא ובסמ"ע הוסיף להתיר מדידה כצ"ל. וע' בי"ד סי' רל"ט כו' ר"ל ת"ל דאין השבועה חלה כלל דה"ל נשבע לבטל המצוה לחלל שבת וע"ז רמז לעיין בסי' רלט ובש"ך שם וע' שם בטור ח"מ בלשון תשו' הרא"ש:

לכן נ"ל דשומא ומדיד' אסור. (ודע דאפי' להרב"י וסמ"ע דשומא ומדידה מותר מ"מ פליגי סמ"ע וש"ך שם אם המדוד' מותרת ע"י אחרי' ע"ש) וראיתי שם בספר או"ת וא"ל מה לנו כל זה ישאל על נדרו דאין לך פתח חרטה גדולה מזה כו' די"ל דהוי ע"ד חברו. ואע"ג דקי"ל נודר ע"ד רבים לדבר מצוה מתירים שלא בפניהם וכאן הוי דבר מצוה בשלמא התם ניחא לרבים כו' אבל כאן הוא עומד וצוח אם יתירו לו שבועתו מי יודע אימת יגיע לפרעון ועכשיו שמגיע עליו איסור שבועה יפרע ולא ניחא ליה כלל בהתרה עכ"ל ולענ"ד מצאנו לו תקנה מן התורה הלא גם ראיתי בט"ז שם הקשה דנאמר למלוה בשביל איסור שבת ירויח לו זמן יום א' ע"ש ולענ"ד לא הבנתי קושייתו דהא מבואר להדיא בי"ד סי' רכ"ח סעיף לט הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פ' יכול להתירו שלא ע"פ חכם שיאמר הריני כאלו התקבלתי אבל להאריכו ושיעמוד בחיובו לאו כל כמיניה כו' וט"ז גופיה כתב שם וז"ל בזה נכשלים הרבה ב"א שמתקשרים בת"כ לזמן פלוני ובהגיע הזמן א"ל הנני מרויח לך ואינו מוחל הת"כ כו' עכ"ל אך אפשר לעשות כמ"ש ש"ך שם בשם הרב"י שיאמר לו הריני כאלו התקבלתי ואח"כ ישבע שיפריענו בזמן שיסכימו ואם המלוה חושש שאח"כ ישחוק בו הלוה ולא ירצה לשבע כו' יאמר לו הריני כאלו התקבלתי ע"מ שתשבע לי לפרעני בזמן פ' עד כאן לשון הש"ך וכ"כ ט"ז שם בקיצור:

ע"י גוי כו' דה"ל שבות דשבות. כדאיתא בסנהדרין כו' דסמכינן אשומת גוי. דאי' שם מעשר שני שאין דמיו ידועים פודין אותו בג' בקיאים בשומא אפי' גוי אחד מן השלשה אלא שיש להנדס דילמא דוקא גוי אחד בצירוף שני ישראלים אבל על ידי גוי לבד לסמוך זה לא שמענו דגם התם ע"י ג' גוים אין פודין:

זה הכלי שוה כו' ר"ל יתן לו הכלי השו' יותר מכדי החוב ויקנה למלוה ממנו כדי חובו ואם חושש למחר יאמר המלוה שנאבד או נגנב ולא היה שוה אלא כדי חובו ולכן תקנתו שיקח שני כלים שוין בדמיהן ויתן א' למלוה ויקנה בו כדי חובו ויאמר הרי כלי זה כזה. ולמחר אפי' לא יוציא המלוה הכלי יוציא הלוה כלי האחר שהיה שוה לו וישומו אותו כלי וממילא נדע גם דמי הכלי שניתן למלוה דהא היו שוים:

(יז) (ס"ק יז) אסור כו' אבל לעשות בשבת כו' ר"ל אע"ג דאמירה לגוי בין לעשות בשבת ובין לעשות אחר השבת שניהם שבות מ"מ הקילו יותר באמירה לעשות אחר השבת מאמירה לעשות בשבת:

ועיין סי' שכ"ה ר"ל משם ראיית הר"ן שכתב שם גוי שהביא חלילין בשבת לצורך ישראל לספוד בהן לא יספוד בהן ישראל עד כו' הרי דאפי' הגוי הביא מצד עצמו לצורך ישראל אסור וכ"ש שישראל לא יצוה עליו לעשות דבר מה בשבת:

(יט) (ס"ק יט) לקנות כו' אז מותר לגוי לכתוב דע דמ"ש רמ"א דבכתב שלהן אינו רק איסור דרבנן הב"ש באה"ע ר"ס קכ"ו ומ"א לקמן סי' ש"מ ס"ק י' כתב בשם הרמב"ם דכ' גלחת הוי כתב גמור וחייב עליו מן התורה וכתב שלנו דהיינו כתב משיט"א הוי דרבנן. אלא שמ"א סיים שם ואפשר דהג"מ פליג וס"ל דכתב שלהם אינו אסור כ"א מדרבנן ואינו חייב כ"א על כתיבה אשורית:

(כ) (ס"ק כ') בא"י כו' וכתב לדבר זה ר"ל הרמב"ם כ' לדבר זה דאזיל לשיטתיה דלשאר דברים אין לסוריא דין א"י משום דפסק כמ"ד כיבוש יחיד לא שמי' כיבוש אלא לדבר זה י"ל דין א"י דהא ברייתא ס"ל כו':

דהא בגיטין דף ח' הוכיח הגמרא דהאי ברייתא דתני אפי' בסוריא מותר לקנות כו' ס"ל כיבוש יחיד שמיה כיבוש ולכן יש לסוריא דין א"י לכל דבר:

ולכן מותר לעבור איסור דרבנן ר"ל לקנות מהן בשב' כדי שלא ליתן ל הם חנייה בקרקע בא"י:

(כא) (ס"ק כא) על אבידה דהשבת אבידה כו' וכ' האחרונים דה"ה על גניבה מותר להכריז:

(כג) (ס"ק כג) כעסקי כו' והוי כנדרי אשתו. ר"ל אע"ג דקי"ל אין מתירים נדרים בשבת כ"א כשהוא לצורך שבת אבל בעל מפר נדרי אשתו אפי' אין בהם צורך שבת דקי"ל דבעל א"י להפר אלא עד חשיכה וא"כ אם לא יפירה בשבת שוב לא יהיה יכול להפירה לכן הותר לו להפירם בשבת א"כ התרת חרמי צבור נמי כיון דבעי קבוץ הצבור וזה א"א בחול כ"א בשבת דבלא"ה הם מקובצים לכן אם לא יתירו בשבת בחול א"א להתיר לכן אפי' אין בהתרה צורך שבת מותר להתיר בשבת כמו בנדרי אשתו ולפ"ז אפי' הצבור צריכין להתיר ליחיד אפי' אין בו צורך שבת מותר להתיר בשבת דהא אחר השבת לא יהיו נקבצים ולא יוכלו להתיר הוי כמו נדרי אשתו דהא גם האשה היא יחידה ואפ"ה מותר לבעל להפר כנ"ל דלא כמשמעות הש"ע:

(כד) (ס"ק כד) לצורך כו' ומשמע דה"ה בצבור כו' ר"ל אפי' אין בו צורך שבת מותרים להחרים כיון שצריך לזה קיבוץ הצבור דא"א בחול כיון דמדמה ליה להתרת נדרים ובהתרת נדרים מותר כה"ג כדמצינו בהפרת הבעל וכמ"ש מ"א ס"ק כ"ג:

(כז) (ס"ק כז) להכריז כו' אין זה היתר כו' ר"ל להזכיר סכום מקח:

ושאר משקין פשיטא דאסור דהא אין בהם צורך קידוש וא"כ במקום שמקדשין על שאר משקין כמש"ל סי' רע"ב בסעיף ט' גם שאר משקין מותרים:

(כח) (ס"ק כח) מצוה כו' כמ"ש סי' רנ"ד הדביק פת בתנור בשבת במזיד אסור לאחרים לעבור שבות דהיינו לרדות את הפת קודם שיאפה כדי להציל את חבירו המדביק את הפת מאיסור סקילה דהאופה אב מלאכה היא:

(כט) (ס"ק כט) חוץ כו' ה"ז אסורא זוטא כו'. ואמרי' בעירובין דף ל"ב ניחא ליה לאדם לעשות איסור קטן כדי שלא יעשה חברו איסור גדול:

אין מחללים כו' דמחלל שבת כעע"ז והקשה בספר ת"ש ניהו דשבת חמיר כע"ז מ"מ דוקא מה שהוא אב או תולדה דחייבים על זדונו כרת או סקילה משא"כ ג' פרסאות דאפילו למ"ד דהוי דאוריי' מ"מ אין בו סקילה וכרת וכמ"ש מ"א ס"ס ש"ה הוי איסורא זוטא נגד מה שיעבוד חברו ע"ז דאיכ' איסור סקילה. ולענ"ד א"ל דס"ל למ"א דאיסור שבת וכל אבזרייהו והיינו אפי' דבר שאין בו כרת וסקילה מ"מ שקיל כע"ז ומצאנו דומה לזה בי"ד סי' קנ"ז כיון דקי"ל דעל עריות יהרג ואל יעבור אפי' איסור ערוה דאין בו כרת ומיתות ב"ד רק לאו גרידא כגון חיבוק ונישוק מ"מ יהרג ואל יעבור דעריות וכל אבזרייהו יהרג וא"י וע"ש בש"ך. וזהו מ"ש רמ"א סי' שכ"ח מי שרוצים לאנסו לעבור עביר' גדולה אין מחללים עליו א"ה כדי להצילו עד כאן לשונו וכדי שלא יסתרו דבריו שבסי' שכ"ח הנ"ל למה שכתוב בש"ע פה ע"כ צריך לחלק כמ"ש מ"א:

והב"ח כתב ליישב קושיא זו. שיפחידוה שתמיר ר"ל שתמיר מרצון ואפי' יהיה תחלת ההמרה באונס מ"מ ידוע כשתשקע בהמרה בין הגוים תעבור ברצון כדאי' ריש כתובות דתנן בתולה נישאת בד' ותניא בברייתא ומסכנה ואילך נהגו לכנוס בג' ולא מיחו בידם חכמים ושקיל וטרי הש"ס מאי סכנה דאמרי בתולה הניסת בד' תבעל לטפסר תחלה ואמאי קרי ליה סכנה משום צנועות דמסרי נפשייהו לקטלא כדי שלא תבעל לטפסר ופריך ולדרוש דאונס שרי ופי' התוספות דקושיית הש"ס למה לא מיחו בידם חכמים שתנשא דוקא ביום ד' ואי משום צנועות דמסרן נפשייהו לדרוש ברבים דאונס שרי ולא ימסרו נפשם למיתה הרי אע"ג דיעברו באונס איסור ערוה ותבעל לטפסר מ"מ מקשה דהוי ליה להתיר כדי שלא תעקר תקנתא דרבנן לישא בד' משום דאיסור ערוה שהיא באונס לא חמיר כ"ה:

כשאונסים כו' כמש"ל בשם התוס' בס"ק שלפני זה כשלא פשע אומרים לאדם חטא כו' וא"כ כ"ש כשנאנס דטפי י"ל לאדם חטא כו':

ולא דמי להא דאמרי' כתובות והיא ראיית הב"ח הנ"ל שאני התם דדוק' הכא דאנו מתירים א' לחלל שבת עבורה פעם אחת שלא תמיר ותעבור לחלל שבת כל ימיה והיינו משום דהא המצילה לא יעשה איסור כ"א פעם אחד משא"כ בהאי דכתובות דהיו צריכים לעקור תקנתא דרבנן בכל אשה שתנשא שלא תעבור פעם אחד כה"ג לא התירו:

ועס"ס שכ"ט בהג"ה שכתב רמ"א וז"ל וע"ל ס"ס ש"ו מי שרוצים לאנסו אם מחללין עליו א"ה עכ"ל מבואר מזה דכאן מיירי באונס ואפ"ה מותר דלא כב"ח וע"כ צ"ל כמ"ש מ"א:

דהא אין מצווים להפרישו וכתב בספר ת"ש אע"ג דהאב מצווה להפרישו כמ"ש סי' שמ"ג מכל מקום כיון דלא חמיר כ"כ דהא אין ב"ד מצווים להפרישו לא התירו אפילו לאב לחלל עבורו:

ובהגה' הרי"ף כו' דהוא פוסק כהרשב"א שהביא הרב ב"י דאסור לחלל שבת בשביל להציל אחר שלא ימיר דלא כמ"ש בש"ע נסתפק אם מ"מ יחיד רשאי לחלל שבת להציל את הצבור דמצינו בברכות דר"א שחרר עבדו ועבר על לעולם בהם תעבודו כדי להשלים מנין עשרה בני חורין לומר קדושה או קריאה בס"ת עיין שם הואיל והוא מצוה דרבים כדאמרינן שם בברכות או דלמא שאני התם דגם הוא זכה עי"ז במצוה דהא גם הוא צריך לעשרה אבל כל הפוסקים חולקים וכמ"ש בש"ע דאפילו בשביל יחיד מותר לחלל שבת:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.