שו"ת הריב"ש/קעא
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
קאליר לחכם מאישטרי בונגידיש בונדוי נר"ו
חרש מצל יפה ענף אשר הורם ואשר הונף ומצנפת הענוה צנף נאה דורש ונאה מקיים מתחיל בשבח ומסיים מאיר לארץ משכן לו נותן נשמה לעם עליה מחכמה ומחיים באהל משפתי התעודה ישב וכארי רבץ הרבה בישיבה ועל יד קבץ לבש בגדי ישע עטה מעיל צדקה בנפך ספיר ויהלום משובץ בצוארו ילין עוז וכבוד לוית חן ענק ורביד ולצור ישועתו נפשו ומאדו וכל חילו העביד הוא הנכבד החכם ה"ר יהודה ב"ר דוד יהי אלהיו עמו ויענה את שלומו וינחהו במעגלי צדק למען שמו. אגרתך היקרה והחמודה מכל כבוד ענודה כלשם שבו אודם פטדה הגיעתני אלופי ומיודעי אנוש כערכי מה נמלצו מליצותיה לחכי ומה עצמו ראשי אמריך המה השיבו את רוחי אמצו את ברכי ראיתיה כראות הדר פניך וזוהר תמונתך אשבעה שובע שמחות נעימות כי ידעתי בשלם סכך ומעונתך שלום אתה ושלמה משנתך ואם לנת בעמק רפאים ובחיי דבריתא אתה עוסק והזמן שמך נוטר את כרמו עודר ובוצר את זיתיו מוסק עודך מחזיק ברית ותורה ופומך מגרסא איננו פוסק יש לאל ידך שמאל דוחה ציר המחלו' ואת חילן וימין מקרבת אוהבת את הרבנות ובעומקה של הלכה לן ולשתי שולחנות אתה זוכה הא להו והא לן מוצאך מצא חיים והחייהו זה פעמים את גופו תפדה מעבור בשלח וחייתו באור תראה מעל שמים כאור החמה שבעתים כי תלמוד ערוך מאתמול בפיך ועל ראשך עטרת זהב התבונה גדולה ותכריך ולשאול ממני ומזולתי לא היית צריך ובדבר המפורסם אין להאריך אבל אחרי שכן גזרה נפשך ורצונך תקרא ואנכי אענך אעשה נא למענך:
וזה תורף השאלה זה כמו ד' שנים נאספו כל קהל קאליר בבית הכנסת הגדולה והסכימו והחרימו בחרם חמור שלא יצחוק שום איש ואשה לשום צחוק של דאוו"ש לא בעדו ולא בעד אחר ולא אחר בעדו והעובר עונו ישא וכל ישראל יהיו נקיים ויקר מקרה כאשר עבר מלך שיציליא"ה שם קאלי"ר היו צוחקין בימי שלשה חגות קלנד"א ורבים מהיהודים נמצאו שם בחצר המלך לראות הצחוק ושם הוגד למלך כי אחד מהם רגיל לצחוק בטוב ויאמר לו המלך מדוע אינך מצחק ויען היהודי לא אוכל עד יתיר לי החרם מרנא רבי יהודה ב"ר דוד השיב לו המלך מה לך ולו הנה כחי עולה על כלם אני אשים עליך קנס שתצחוק ותהיה פטור מן החרם ותכף האיש כמו ירא אלהים הגיד הדבר אל הרב הנזכר ואל הנאמנים ומיד נאספו עם אנשי המעמד בבית הכנסת ונועצו שיעלו הנאמנים אל הפרנס ייטב בעיניו להשתחוות למלך לבל יבטל הסכמתם וכן עשו ויען להם הפרנס הניחו זה עלי ואל תחושו כי אין רצון אדונינו המלך להכריח שום יהודי שיצחוק אני מיעץ לכם שהיהודים המפורסמים שמצחקים בטוב לא יכנסו בחצר המלך לראות הצחוק דהזמנה מילתא היא ותכף הסכימו הקהל לבל ילך שם יהודי בעצת הפרנס וקרה שיהודי אחד שידו תקפה לא נמנע מלכת שם לראות הצחוק וביום ערב שבת עם חשכה אמר לו המלך יהודי אתה תצחוק ויען והנה בא השבת ויאמר לו המלך ויום ראשון תצחוק ויען מה שיצוה אדוני המלך אל עבדו יעשה והרב הנזכר שהיה עומד לפני המלך תמיד בשמעו את דבריו הביט בו בעין רעה ובפנים זעומות והלך לו ויהי בנסוע המלך מקאליר ירד לישן בעיר הלאפול"ה אשר היא תחת המגדל מחוברת עמו אשר על שפת הים והאיש ההוא ירד שם לפי דבריו לגבות דמי ד' חביות יין ונכנס לראות המלך ופרשיו כשהם המצחקים ואמר שהמלך צוהו שיצחוק ואם לא יהרגנו וממצות המלך יש לו שטר וצחק והרויח ק"ס פרחים ואחרי הלך המלך לדרכו לשלום ראשי הקהל שאלו לרב הנזכר מה טיבו של עובר זה ואמר להם שיבא בבית הכנסת ביום השבת ויפרסם חטאתו ויאמר אונסו וטענותיו ויבא במסורת הברית ואחר השתדלות הרב בא ובגאונו לא קם אלא יושב במקומו אמר שצחק באונס במצות המלך ויש לו שטר מזה ואם עבר הנה מוכן לעשות מה שיגזרו עליו הרבנים ואחד מראשי הקהל איש צדיק תמים שמו רבי שבתי ב"ר יום טוב קם ואמר אליו זו דחיה היא שהראית שאין רצונך לבא' במסורת הברית כי אתה יודע שאין בזאת האי אלא רב א' מרנא ורבנא מאישטרי בונגו"אה שהוא נסמך זה כמה וקבלנוהו והמלך נתנו לדיין בכל זאת האי לעשות דין תורה הן לשרושי הן לענוש נכסים והחכמים האחרים הנמצאים הנה בני תורה נקראים ואני בשם כל הקהל מבקש מורנו הרב הנזכר שיחתוך עתה הדין על זה ואז אמר הרב הנזכר אל האיש ההוא רע שהשטר שעשה לך המלך להעיד שצחקת באונס שוה מה שהוא שוה לא יותר ואם נאנסת אם לאו האלהים יודע ואתה ואם ידעתי שאוכל לדון סוף המעשה מתחלתו מאשר שמעתי באזני עכ"ז אומר אני עליך לכך נאמר ויראת מאלהיך ואם צחקת ברצון תן תורה לשם ותפטר ואם לא תרצה להתודות על חטאתיך לכבוד אדונינו המלך י"א אני אומר הואיל ואנס אותך להנאת עצמו לצחק עמו ופרשיו אינך מוחרם ומובדל מן הקהל אם תוציא מרשותך כל המעות שרווחת ואוי אם הדין נותן שיהיו נזרקים לים המלח לכבוד אדונינו המלך י"א ושלא יאמר מטבע המלך ומעותיו הושלכו לים דרך בזיון תתנם להקדש או לתקן בית הכנסת שנפחתה או לצדקה ואם לא תרצה לעשות זאת ותרצה לעכבם ולהנות מהם הנני דן אותך וקורא אותך מוחרם. ויען האיש ההוא זה הדין לא אקבל עלי אבל אעשה מן הק"ס פרחים מה שיראה לי ואחי האיש ההוא בקש והתחנן לאיש צרפתי יורע ספר היושב אצלו שישיב על דברי הרב הנזכר ואמר בזה הלשון עם רשותך מרנא ורבנא אומר שזה האיש אין גופו מוחרם שנאנס מן הנמשך כל מה שרווח רווח בהכשר והמעות ההם מותרין לו בהנאה והרב הנזכר בהיותו מקנא על הצרפתי אשר רצה לביישו ולחלוק עליו בפני קהל ועדה אמר לו בכעס יש לך ראיה מתלמוד בבלי או ירושלמי תוספתא ספרא או ספרי או גאון. או פוסק ויען לא אלא סברא היא ואז ענה אליו הרב הנזכר תוך כדי דבור דטבא ליה עבדי ליה דודאי מוחרם במזיד הוא שהיה לו לברוח מן הצחוק ולא ברח כדאיתא בירושלמי ופסק הרמב"ם ז"ל בהלכות יסודי התורה ובבלי פרקא בתרא דקדושין עובדא דרב ספרא ומעשה דר' חנינא. אבל נשענתי על מה שאמרו ז"ל עת לעשות לה' הפרו תורתך ובחרתי מן הרע מעוטו שלא יהנה מכל אשר רוח אפי' בשוה פרוטה שכיון שנהנה בטלה תורת אונס ממנו שאין ראוי שימשך מאונס רצון והנאה. פקח עיניך וראה שאין לנו אונס גדול מחולה שיש בו סכנה ואין מתרפאין בגלוי עריות ושפיכות דמים וע"ג ובמסכת תרומות [ירושלמי] פרק האשה יש כמה מעשים ובתוכם הך דרב מונא ור' יונה וחרם הוא בכלל ע"ג כמו שכתבו הגאונים והרשב"א ז"ל דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם עכ"ל גם בפסחים (כז.) וע"ג (מט:) לא צריכא למימר לרבנן דאמרי כלן אסורות אלא אפי' ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח והנה זה מבואר בתנור שהסיקוהו בקליפי ערלה דהוא אסור קל בערך החרם להיות נהנה מאסור חרם לא כ"ש ואפי' בסתם יינם של עובדי ככבים אמרינן (ע"ג ס"ב:) ההוא גברא דאגר ארביה לסתם יינם יהבו ליה חיטי באגריה אתא לקמי' דרב חסדא א"ל זיל קלינהו וקברינהו וגרסינן בירושלמי היה עושה עמו בטובת הנאה אתה ממשכנו עד כדי שכרו ואז האיש ההוא וכל סיעתו שתקו ולא ענו עוד. ועוד אמרת שדוגמא לזה חכמי לונ"יל ופרובינס"ה ומונפישל"ר על היהודים נושאי סבל ממרשילה שהעובדי כוכבים האלמים היו מכריחין אותן לשאת יין נסך מחנות לחנות ולערב היו נותנין להם שכר והחכמים הנזכרים הכריחו לזרות שכרם לים המלח שלא יהא חוטא נשכר ע"ב תרף שאלתך בענין האיש ההוא ובקשת להודיעך דעתי:
תשובה אם האיש ההוא לא ידע בהסכמה שהסכימו הקהל בעצת הפרנם שלא יכנס שום אדם מאותן הנודעים להיותם מצחקים לראות הצחוק ולא היה גרמא וסבה למצות המלך עליו אלא שהמלך מעצמו ולהנאתו צוה עליו כשראהו שיצחק עמהם ואם לא שיהרגהו כמו שנרא' מן השטר שבידו ממצות המלך נראה ברור שאין נקרא לא עבריין ולא מוחרם שהרי אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה מולנערה לא תעשה דבר. ואפילו באותן שלש עברות שדינן שיהרג ואל יעבור אם עבר אעפ"י שחלל את השם הואיל והוא אנוס אינו נהרג כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פרק ב' מהלכות סנהדרין) וז"ל כל מי שעשה דבר שחייבין עליו מיתת ב"ד באונס אין ב"ד ממיתין אותו ואפי' היה מצוה שיהרג ואל יעבור אעפ"י שחלל את השם הואיל והוא אנוס אינו נהרג שנאמר ולנערה לא תעשה דבר זו אזהרה לב"ד שנא יענשו האנוס עכ"ל. ובנותן מזרעו נמולך דרשו בספרא ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה ולשון ספרי ולנערה לא תעשה דבר מלמד שפטרה הכתוב מן המיתה מנין אף מן הקרבן ת"ל חטא מנין אף מן המלקות ת"ל חטא מות מלמד שכל אנוסין שבתורה פטורין ומצילין אותן בנפשן וכבר כתבתי בתשובה זה לי י"ב שנה שהעובד ע"ג באונס אעפ"י שמן הדין היה לו ליהרג ואל יעבור ועבר מתוך האונם כיון שאין ב"ד עונשין אותו לא במיתה ולא במלקות לא נפסל לעדות[1] ואע"פ שלא קיים מצות ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך וכו' ואם עשה כן בפרהסיא בפני עשרה מישראל ולא קיים ונקדשתי בתוך בני ישראל ועבר על לא תחללו את שם קדשי מכל מקום כיון שלא חללו אלא מתוך האונס נא נפסל לעדות כיון שאין ב"ד מלקין אותו וז"ל הגמ' (סנהדרין כו:) עני מרי ארבעין בכתפי' וכשר בתמיהה וז"ל הרמב"ם ז"ל (בפ"י מהל' עדות) איזהו רשע כל מי שעבר עברה שחייבין עליה מלקות וכו' גם בפרק ההוא כתב בבאור וכבר מנינו כל עברה שחייבין עליה מלקות רמז למה שמנה אותן בפרק י"ט מהלכות סנהדרין גם הרשב"א ז"ל כתב בתשובה ישראל שנשתמד לעבודת כוכבים מחמת יראה אע"פ שחטא ישראל הוא ואעפ"י שהיה לו ליהרג ולא יעבור מדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל מ"מ כיון שמחמת יראה ר"ל מפחד שלא יהרגוהו חטא כיון שאין עליו חיוב ב"ד בשביל כך דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם ישראל הם ושחיטתן מותרת ואין אוסרין יין במגען עכ"ל הרשב"א ז"ל בתשובה ההיא. ואחרי שנתברר זה אף בג' עברות החמורות שנא' בהן יהרג ואל יעבור כ"ש בשאר עברות שהדין בהן יעבור ואל יהרג שהוא מותר גמור ואדרבה אם לא עבר ונהרג מתחייב בנפשו כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' יסודי התורה) כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרוג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו כי מה שנאמר במכילתא רבי נתן אומר לאוהבי ולשומרי מצותי אלו שהם יושבין בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצות מה לך יוצא ליהרג על שמלתי את בני מה לך יוצא לישרף על שקראתי בתור' מה לך יוצא ליצלב על שאכלתי מצה מה לך לוקה מאפרגל על שנטלתי את הלולב ואומר אשר הוכתי בית מאהבי המכות האלה גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים ע"כ. זהו בשעת השמד שאז אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור בין בצנעא בין בפרהסיא. וכ"כ הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה וכן אפי' שלא בשעת השמד כל שהוא בפרהסיא דהיינו בפני עשרה מישראל והעובד כוכבים מתכוין להעביר ולא להנאת עצמו שבזה נצטוינו ליהרג ואל יעבור מדכתיב ולא תחללו את שם קדשי וכו' כמו שמבואר כל זה בסוף פרק בן סורר ומורה ולהרמב"ם ז"ל בפרק ה' הנזכר. ומה שאמר כבודך דודאי מוחרם במזיד הוא שהיה לו לברוח מן הצחוק ולא ברח כדאיתא בירושלמי לא מצאתי זה בירושלמי דתרומות פרק האשה אבל מצאתי שם עובדא עולא בר קושב תבעתיה מלכותא ערק ללוד גבי ריב"ל אתון ואקפון מדינת' אמרין לון אי לית אתון יהבין ליה אנן מחריבין מדינת' אזל גבי ריב"ל ופיסיה ויהבי' לון וכו' ואין זה המעשה ענין לנדון זה כלל כי לא נזכר שם שם דתבעתיה לעבור על שום מצוה מן המצות ואדרבה בבריחתו הוא הביא העיר בסכנה ולא הועיל לו. גם מש"כ הר"ם ז"ל בפ"ה אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח ואינו עושה הנה הוא שב על קיאו והוא נקרא עובד ע"ג במזיד והוא נטרד מן הע"הב ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם ע"כ. דברי הר"ם ז"ל נכונים והם בשעת השמד שהשליט ההוא גוזר גזרות על ישראל לעבור על המצות ולעבוד אלילים וכל אחד יכול לברוח ולילך במקום אחר או להסתר ממנו וכל שאפשר לו לעשות ולא עשה חייב בדיני שמים ולזה אמרו בפ"ק דמגילה (יב:) שמפני שהשתחוו לצלמו של נבוכדנצר נתחייבו ישראל באותו הדור כלייה ואעפ"י שעשו מתוך האונס דהא גזר דמאן דלא יפול ויסגוד ביה שעתא יתרמא לגוא אתון נורא יקידתא וכתוב במולך ההוא ולא אנוס מ"מ נתחייבו כליי' מפני שגלוי וידוע לפני הקב"ה שהיו יכולין לברוח או להסתיי מן המלך כמו שמוזכר במדרש חזית שחנניה מישאל ועזריה שאלו מיחזקאל ואמר להם מקובל אני מישעיה רבי חכי כמעט רגע עד יעבור זעם אמרי ליה מה בעי דיהון אמרין הדין צלמא סגדין ליה כל אומיא אמר לון ומה אתון בעיין אמרו ליה דיהון אמרין כל אומיא סגדין ליה לבר מישראל ע"כ בהגדה. ולזה אמרו בגמ' (פסחים נג:) מה ראו חנניה מישאל ועזרי' שהפילו עצמן לכבשן האש נשאו ק"ו בעצמן מצפרדעים ומה זו שאלה והלא בע"ג יהרג ואל יעבור אלא מפני שהיו יכולין להסתלק משם אלא שכל עצמן לקדוש השם היו מתכוונין אבל מי שהוא בפני המלך ומצוה עליו שיצחוק שם עמו ואם לאו שיהרגהו אנה מפניו יברח ואם יעבור על מצותו יחייב את ראשו למלך כמורד במלכות ואפי' בעוב' כוכבים דעלמא אמרו (סנהדרין ע"ד:) האי עיבד כוכבים דאמר לישראל קטול אספסתא ושדי לחיותאי בשבתא ואי לא קטילנא לך ליקטול ולא לקטליה וכו' ובסוף פ"ק דגיטין (יד:) עובדא דרב אחי בר יאשיה הוה ליה איספקא דכספא בנהרדעא אמר להו לרבי דוסתאי ב"ר ינאי ולר' יוסי בן כיפר בהדי דאתיתו אתיוה ניהלי וכו' ואחר שקבלו הפקדון שאלו מהם להחזירו להם רבי דוסתאי נתרצה ור"י לא רצה כפתוהו וקא מצערי ליה ורבי דוסתאי אמר להו טב רמו ליה וכשבאו אצל רבי אחאי התנצל רבי דוסתאי ואמר אותן בני אדם הן אמה וכו' אומרין הרוגו הורגין אומרין כפותו כופתין אלו הרגו את דוסתאי מי נתן לינאי אבא בן כמותי אמר להם בני אדם הללו קרובין למלכות הן אמר ליה הן יש להם סוסים ופרדים שרצין אחריהם א"ל אין א"ל אי הכי שפיר עבדת ואם זה באותן בני אדם הקרובי' למלכות כ"ש במלך עצמו. ומעשה דרב ספרא שאמרת מפרק בתרא דקדושין לא נמצא שם לא הוא ולא שכמותו אבל בפ"ק דקדושין (ל"ט:) איכא עובדא דר' חנינא בר פפי דתבעתיה מטרוניתא והיה מסכן עצמו כדי שלא יעבור וכן שם עובדא דרב כהנא בכיוצא בו וכבר בארו האחרונים ז"ל שהיו עושין כן אף על גב דלאו דינא הוא שאין זה גלוי עריות דישראל הבא על הכותית בצנעא בית דינו של חשמונאי גזרו אבל מפני שהיו גדולי ישראל וזילא בהו מילתא הוי כחלול השם וגם דמטרונית' היא אשה מסויימת ומשום הכי היו מוסרין עצמן למיתה והיו רשאין בכך ודוקא אנשים גדולים כאלו אבל אדם אחר שמוסר עצמו למיתה במה שדינו לעבור ואל יהרג הרי זה מתחייב בנפשו. ואם כן בנדון שלפנינו האיש ההוא שצחק במצות המלך כל שלא היה הוא הגורם והמסבב שיצונו המלך על זה הנה בהתר צחק ומחוייב היה בכך מפני פקוח נפשו ואין ראוי לאסור עליו המעות דהרי הוא כשוחט לחולה בשבת שמותר לבריא באומצא ואפי' לבו ביום כדאיתא בפ"ק דחולין (ע"ו:) ואפילו במבשל בשבת באסור שאין שם חולה ומתחייב בלפשו סבירא ליה לרבי מאיר דבשוגג יאכל בין הוא בין אחרים ואפילו בו ביום ובמזיד יאכל למוצאי שבת בין הוא בין אחרים אלא שבשבת עצמו אסור בין לו בין לאחרים ור"י סבירא ליה בשוגג כדס"ל לר"מ במזיד אבל במזיד ס"ל לרבי יהודה כדסבירא ליה לר' יוחנן הסנדלר בשוגג דאחרים אוכלין למוצאי שבת והוא לא יאכל עולמית ואיכא מאן דפסק כר"מ מדאמרינן התם דכי מורי להו רב לתלמידיה מורי כר"מ וקיי"ל כרב באסורי אבל רב אחא משבחא והרי"ף ז"ל פסקו כר' יהודה דנקיטינא כרבי יוחנן דאמר דר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה לגמרי לא מטין בלחוד איתמ' ועוד דרב גופיה כי דריש בפרקא דריש כר' יהודה משום עמי הארץ ואנן הא שכיחי עמי הארץ גבן וכן פסק הר"ם ז"ל. ואם כן אין להחמיר יותר באנוס שעושה בהיתר שפטור אף מקרבן משוגג שעושה באסור וחייב בקרבן שאפילו לרבי יהודה המחמיר יותר מותר למוצאי שבת בין לו בין לאחרים אין צריך לומר לר' מאיר המתיר אפי' בו ביום בין לו בין לאחרים. ומה שאמרת שהגאונים והרשב"א ז"ל כתבו שהעובר על החרמים והשבועות הוא בכלל לא ינקה והיינו כעובד ע"ג דכתיב בה ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ע"כ. אם הפליגו להגדיל העון ההוא כמו שעשו חז"ל שאמרו (שבועות לט.) שבכל עברות שבתורה נאמר בהן ונקה וכאן לא ינקה וכן שנפרעין ממנו ומכל העולם. לא אמרו בו שיהרג ואל יעבור כמו באותן ג' עברות וזה לא עלה על דעת שום אדם ולא חשב אנוש. אלא שדרך החכמים להפליג בהגדלת העונות כדי שישמר אדם מהכשל בהן אמרו בפ' יש בערכין (טו:) כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד שלש עברות ע"ג וגלוי עריות ושפיכות דמים וכו' וכן במס' נדרים (מ.) יצא ר' עקיבא ודרש כל שאינו מבקר את החולה כאלו שופך דמים ובפ' ר"א דאורג (קה:) אמרו הקורע בגדיו בחמתו וכו' יהיה בעיניך כעובד ע"ג היאמר אדם באלו וכיוצא בהם יהרג ואל יעבור הא ליכא למימר. גם מה שהבאת ראיה לאסור המעות בהנאה מפת שנאפה בעצי אשרה או בקליפי ערלה דאפי' נתערבה באחרות כלן אסורות לרבנן ואפי' לרבי אליעזר יוליך הנאה לים המלח כדאיתא בפ' כל שעה (כז.) ובפרק כל הצורות (מט.) מה ראיה היא זו התם לכ"ע עצי אשרה וקליפי ערלה וקשין של כלאי הכרם אסורין בהנאה אבל בכאן המעות האלו מי אוסרן הקהל לא החרימו המעות שיהיו חרם אם לבדק הבית אם לכהנים כפי הסברות כי אם עשו כן לא היה חל החרם ההוא עליהם שאין אדם מקדיש מה שאינו שלו או אפי' שלו כל שאינו ברשותו כדאמר רבי יוחנן פ"ק דמציעא (ז.) גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וכו'. וחרמו של עכן היה שהחרים יהושע את יריחו ביום השביעי שהיתה העיר כבושה לפניהם ואמר אל העם הריעו כי נתן ה' לכם את העיר והיתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה' וכו' וכל כסף וזהב וכלי נחשת וברזל קדש לה' אוצר ה' יבא. ועוד דבזמן הזה דליכא בית אסור להחרים לבדק הבית דילמא אתי בהו לידי תקלה דמתהני מהקדש ומועל כדתניא בפ"ק דע"ג (יג.) אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה דקסבר האי תנא סתם חרמין לבדק הבית ואם הקדיש או העריך או החרים בהמה תעקר פירות כסות וכלים יוליך הנאה לים המלח וכו' והרי"ף ז"ל כתב עלה ואי פריק להו בשוה פרוטה שפיר דמי דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל ויליף לה מדאמרינן בערכין סוף פ' המקדיש שדהו (כט.) ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה בפומבדיתא אתא לקמיה דרב יהודה א"ל שקול ד' זוזי ואחיל עלייהו ושדינהו בנהרא ולישתרו לך אלמא קסבר סתם חרמים לבדק הבית כלומר דאי לכהנים אין להם פדיון אלא נתנין לכהנים כשאר מתנות כהונה והם חולין ביד כהן ובעודם ביד הבעלים אסורין בהנאה ומקשינן התם כמאן כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל אימר דאמר שמואל שחללו לכתחלה מי אמר הני מילי בזמן שבה"מ קיים משום פסידא דהקדש אבל בזמן הזה אפי' לכתחלה. אי הכי אפילו פרוטה נמי לפרסומי מילתא ע"כ היא הסוגיא שם. ומכאן למד הריא"ף ז"ל דאפשר בפדיון בשוה פרוטה ולפרסומי מילתא בעלמא בארבעה זוזי אבל בלא פדיון דינא הוא שיוליך לים המלח כדתניא הכא בברייתא והכא קתני דינא והתם אשמעינן תקנתא. וכן דעת הר"ם ז"ל בסוף הלכות ערכין וחרמין אלא שבאר שזהו במפרש חרם לבדק הבית אבל בשהחרים סתם קיי"ל סתם חרמים לכהנים ואין להם פדיון כדאיתא התם בברייתא ופסק כעולא דאמר התם בההוא עובדא אי הואי התם הוה יהיבנא כולה לכהנים דקסבר סתם חרמים לכהנים וכרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה בן בתירא. ור"ת ז"ל מחלק בין קרקע למטלטלין וההוא עובדא דהתם בקרקע הוה ומשום דלא אפשר בהולכה לים המלח יהבי לי' תקנה בפדיון וכיון דמוקמת אפדיון עביד ליה כשמואל אבל הכא מטלטלי נינהו וכיון דאפשר להשליכה לים המלח קנסינן לי' להוליכם בעצמם. והסוגיא שם מוכחת דההוא עובדא לאו בקרקע בלחוד הוה אלא מקרקעי ומטלטלי ולא חלקו שם בין קרקע למטלטלי אלא שבקרקע של ארץ ישראל לא חל עליו הקדש בזמן הזה שאין שדה חרמים נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג וכן לא הזכירו שאין להם פדיון אלא בחרמי כהנים וזה שלא כדעת ר"ת ז"ל. ומה שהבאת עוד ראיה מפרקא בתרא דע"ג (סב:) בההוא גברא דאגר ארביה לסתם יינם של עובדי ככבים ויהבו ליה חיטי באגריה ואמר ליה רב חסדא זיל קלינהו וקברינהו בקברי גם זו אינה ראיה לנדון זה דהתם יין נסך אסור בהנאה ואסור ליהנות בשכרו ואסיק התם דסתם יינן נמי כיון דאסרוהו בהנאה כודאי יינן שכרו נמי אסור בהנאה ואמרינן התם דקנס הוא שקנסו חכמים בחמרין וביין נסך ר"ל בחמרין המביאין פירות שביעית וכתב הרב ר"נ ז"ל בפירוש ההלכות דכיון דאסרו השכר בהנאה לכל ולא לדידיה בלחוד דעבד איסורא היינו משום דסמכינן אטעמא דתופס דמיו ומשום דשייך למגזר שכירות אטו חליפין גזרינן וקנסינן משום דעביד אסורא אבל בשאר אסורי הנאה שאין תופסין דמיהן פועלין שעשו בהן מלאכת אסור כגון צביעה בערלה וכלאי הכרם שכרן מותר אפי' להם ובפ"ק (טז.) תנן הגיע לכיפה מקום שמעמידים בה ע"ג אסור לבנות ואמרינן בגמרא דאם בנה שכרו מותר וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ' ט' מהלכות ע"ג) ובפ' ז' כתב העושה ע"ג לאחרים אע"פ שהוא לוקה שכרו מותר ואפי' עשה אותה לעובד ככבים שהיא אסורה מיד מפני שאינה נאסרת עד שתגמר ומכוש אחרון שגומרה אין בו שוה פרוטה עכ"ל. וכן מתבאר בגמ' פ"ק (יט:) הנה שלא אסרו השכר אע"פ שעשה במזיד ויש בו מלקות ולא חשו אם יהנה מן האסור. ובנדון שלפנינו אף אם החרימו הקהל שלא יעבור אדם על תקנתם אין על העובר אף אם עבר במזיד אלא שהוא מוחרם[2] וחייבין הקהל לנהוג עמו כדין מוחרם וגם הוא חייב לנהוג בעצמו אסור בדברים שהמוחרם חייב בהם אבל לקנסו בממון במה שלא פירשו הם בתקנתם אין לנו. וכבר באר הרמב"ן ז"ל במשפט החרם שלשונות הרבה אמורים בתורה בענין קבלת האסור והן שבועה וחרם ונדר ונדוי חוץ מהלשונות שהם תולדות לאלו או ידות כגון מבטא ואיסר וקונם וכיוצא בהם וכל אלו איסר הם אלא שכל אחד ואחד משמש לעצמו ודינו חלוק מחברו והחרם הנזכר בדברי האגדה ובמקומות בתלמוד הוא שבו מחרימין על דבר ואומרין כלשון הזה כל העושה כך וכך וכל הפורץ גדר בדבר פלוני יהא בחרם או מוחרם הוא זה הלשון סתם נקרא חרם וכשאדם אומר לשון זה על נכסים כגון שאמר נכסי חרם שם שמים חל על אותן נכסים והרי הם לבדק הבית או לכהנים ודבר זה מפורש בתורה כדכ' אך כל חרם אשר יחרם וגו' וכן אוסר אדם נכסים שלו על חברו ונכסים שאינן שלו עליו כגון שאמר לא' נכסיך עלי חרם הרי הן אסורין עליו והרי הוא מודר הנאה מהם וזהו דין קונמות ואלו החרמות שהם חרמי ממון צריכין קבלה כלומר שיוציא שבועה מפיו וכן בשעת התר צריכין שאלה לחכם ופתח התר או חרטה גמורה הרי הן כשאר נדרים וכדין ההקדשות לגמרי אבל כשאומרים הב"ד זה הלשון על אדם עצמו והם חרמי בטוי הגוף כלומר שאומר כל שעושה כך וכך יהא בחרם דבר זה מתורת משה רבינו ע"ה לא למדנו עד שבאנו לדברי קבלה ופירשו לנו כמו שאנו עתידין לכתוב. והחרם הזה מענין הנדוי והשמתא המפורשין במסכת מוע"ק ויש צד חמור בחרם זה שאין בשבועות שהמושבע מפי אחרים ולא ענה אמן אינו כלום בשבועת בטוי אבל בחרם אע"פ שלא קבל עליו ואפילו לא היה שם בשעת גזירה כיון שבית דין רשאין להחרים שנאמר ואקללם ואשביעם באלהים הרי החרם חל עליו ואסור לו לעבור על אותה גזרה כמושבע מפי עצמו וכן הדין באנשי העיר אם הסכימו כלם או רובם במעמד טובי העיר והחרימו כיון שהן רשאין להסיע על קיצותן ולהחרים בדבר חרם שלהם חל על כולם ומחוייבים לילך בתקנתם ונמצא העובר על קיצותן מכל אנשי העיר עובר על חרם זה והוא כעובר על שבועה והחרם נכנם לו ברמ"ח אבריו וכלתו את עציו ואת אבניו והרי הוא כמנודה לאנשי עירו וחמור הוא החרם יותר מן הנדוי כמו שמפורש בגמרא מו"ק (טו.) וחייבין הכל לנהוג בו כמוחרם לפרוש הימנו כדינו והרי הם מודרין שלא יהנו אותו מנכסיהם יותר מכדי חייו ושאינו נוהג עמו כדינו אף הוא כמועל בחרמים וכן הוא חייב המוחרם עצמו לנהוג אסור בדברים האסורים למוחרם כגון נעילת הסנדל ודברים של אבל ושלא ליהנות מנכסי המחרימין ודינו מפורש בגמרא ומסור לחכמים ואם הוא מיקל ראשו בדברים האסורין לו גורם רעה לעצמו ועובר על דברי תורה ובזה אמרו שאין החרם מתקיים בפחות מי' לפי שאינן צבור ולא ב"ד שהוא במקום צבור ואין להם כח להחרים אלא לישבע כל אחד ואחד שבועת בטוי לעצמו ואם החרים אותו החרם מלך ישראל או סנהדרין במעמד רוב ישראל הרי העובר עליו חייב מיתה ורשאין היו בזמן הבית המלך או הסנהדרין להמית אותו באי זו מיתה שירצו וזהו דינו של יהושע שדן את עכן בדיני נפשות לפי שפשט ידו בחרמי שמים וכן בחרמי בטוי מצינו שאול שאמר מות תמות יהונתן וכן ישראל בימי פילגש בגבעה הרגו אנשי יבש גלעד שנאמר כי השבועה הגדולה היתה לאשר לא יעלה אל ה' המצפה לאמר מות יומת. ותניא בילמדנו בשם רבי עקיבא וכי שבועה היתה שם אלא ללמדך שהחרם היא השבועה והשבועה היא החרם אנשי יבש גלעד לא עלו ונתחייבו מיתה כל זה לשון הרמב"ן ז"ל. הנה באר שיש הפרש בין החרם הנאמר על נכסים כגון מי שאומר סתם נכסי חרם שם שמים חל על אותן נכסים והם אם לכהנים אם לבדק הבית למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וכן יש לומר לאסור נכסיו על חברו בלשון חרם כגון שיאמר לו נכסי עליך חרם או שיאסור נכסי חברו עליו כגון שיאמר נכסיך עלי חרם ואלו החרמות הם חרמי ממון וזהו דין קונמות אבל מה שגוזרין ב"ד או צבור על אדם עצמו כלומר שאומרים כל העושה דבר פלוני יהא בחרם הם חרמי בטוי הגוף והעובר על גזרתם החרם חל עליו וחייבין הכל לנהוג עמו כמוחרם לפרוש הימנו כדינו ושלא יהנו אותו מנכסיהם חוץ מכדי חייו ושאינו נוהג עמו כדינו אף הוא מועל בחרמים וגם הוא המוחרם חייב לנהוג אסור בדברים האסורים למוחרם ושלא יהנה מנכסי המחרימים ואם הוא מיקל בדברים האסורים גורם רעה לעצמו ועובר על דברי תורה וכן באר שם שיש בחרם צד קל שאין בשבועות ונדרים כן שאם עשה תשובה העובר על החרם ובא לבית דין או לפני טובי העיר במעמד אנשי העיר יכולין הן עצמן להתיר לו בלא פתח ובלא חרטה דמעקרא ושמתירין אפי' במקום הרב אבל צריך שיהיו שם כל המחרימים או כנגדם וחשובין כמותם כמו שאמרו (מו"ק עז.) חלקו אינו מופר ומתירין בלשון חכם ואם החרימו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו ובזה שוה לנדרים. ועוד באר שאפילו חרם שהחרים מלך ישראל או הסנהדרין אע"פ שהעובר חייב מיתה אם רצו כלם למחול לו מוחלין לו ומתירין אף לענין שבועות אמרו אפילו אכלה כולה נשאל עליה וזה דומה למה שנאמר בזקן ממרא שרצו ב"ד למחול לו מיתתו וזהו שאמר הכ' ויפדו העם את יהונתן ולא מת או אפשר שיהונתן היה שוגג ואעפ"כ הי' עליו עונש כשאר שוגגים שבתורה ועוד שהי' קרוב לפושע שהיה רואה שאין משיב ידו לפיו ולא שאל ואביו לא היה מאמין שהיה שוגג ורצה לחייבו מיתה ואמרו לו העם שכיון שנעשה נס על ידו הדבר ידוע כי בשוגג אירע לו שאין הקב"ה עושה נס ע"י רשעים המועלין בחרמין וכן תרגם יהונתן בן עוזיאל ארי גלי קדם ה' דבשלו עבד. וכן אמרו בפרקי רבי אליעזר ואחרי שנתברר כל זה הנה בנדון שלפנינו אם האיש ההוא עבר על החרם מתוך האונס הגמור אין החרם חל עליו כלל וגם המעות שהרויח לא נאסר בהם ואין מקום לקנסו בהם ושאין ב"ד רשאין לקנוס האנוס כמ"ש הרמב"ם ז"ל שפסוק ולנערה לא תעשה דבר הוא אזהרה לב"ד. ועם היות שהרמב"ן ז"ל השיג עליו בעקר הח' מספר המצות ואמר שאין זה הפסוק אזהרה אלא שלילה שפטרה הכתוב מן העונש וזהו אמרם תמיד אנוס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר ולא הזכירו בו אזהרה לומר רחמנא אזהר עליה זהו לומר שאין למנות זה לאו מכלל שס"ה מצות ל"ת. וכן באר הוא ז"ל ואמר כי למה הזהיר הכתוב בפטורים מן המיתה שלא יומתו וכבר הוזהרנו על שפיכות דמים וכן יש לומר לדעתו בעונש ממון שאם פטרם הכתוב כבר הב"ד מוזהרין שלא יטו משפט ואם עבר במזיד גמור הנה החרם חל עליו והרי הוא מוחרם כדינו ונוהגין הקהל עמו כדין מוחרם וגם הוא יש לו לנהוג אסור בדברים שהמוחרם אסור בהם ומכל מקום אין אוסרין עליו המעות שהרויח כיון שלא נזכר זה בחרם דבדמיה קננהו שהיה קרוב להפסד כמו לשכר ואין קונסין אותו מפני שעבר על החרם דחרמיה מסתייה ולשבקוה לההוא גברא וליקום בארור כדאמר רביה דיואב לדוד כדאיתא בפרק לא יחפור (כא:):
אבל מה שיש לעיין בזה שאם זה היה יודע בהסכמת הקהל שלא יראה אדם במקו' הצחוק למען לא יצוהו המלך לצחוק וזה לא חשש להסכמת' והלך שם כי נתאוה לצחוק בחשבו שכאשר יראנו המלך יצוה עליו לצחוק אם נאמר שמעתה הנה הוא כמזיד גמור שהרי הוא עצמו הערים לגרום הצווי ובמקומות אמרו דהערמה החמירו בה רבנן טפי ממזיד כדאיתא בפ' שני דביצה (יז:) ואף אם אמר לו המלך בערב שבת אם יצחוק ביום ראשון והוא ענהו שיעשה כפי אשר יצונו היה לו להמתין שישלח המלך בעדו לא שיתראה הוא בעצמו לפניו והרי זה כאותה ששנינו בפ' השוכר את הפועלים (צג:) לענין אונסין ששומר שכר פטור עליהן הליסטים הרי הוא אונס הארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו אונסין אימתי בזמן שבאו מאיליהן אבל אם הוליכן במקום גדודי חיות ולסטים אין אלו אונסין. ואפשר לחלק ולומר דהתם הוא לענין חיוב הנזק שנתחייב בו מן הדין והוא רוצה לפטור את עצמו מחמת האונס וכיון שהוא גורם האונס הרי הוא פושע וגורם האונס ואין ראוי שיהי' פוטר אותו האונס ההוא אבל בנדון זה אף אם מתחלה פשע בהראות עצמו במקום הצחוק אין זה מחייבו בחרם וכשהמלך צוה עליו וצחק מפני פקוח נפש הרי עתה אנוס הוא בשעת הצחוק ולא חל עליו החרם שאין כונת הקהל שיהרג ולא יעבור שהרי אם בא לפנינו לישאל היינו מורים לו שיצחוק ולא יעבור על מצות המלך וגם המעות אינם אסורים לו כמו שבארתי למעלה. אמנם במה שעבר על הסכמת הקהל במזיד להראות במקום הצחוק כדי שהמלך כשיראנו יצוה עליו והוא יהיה אז מותר לצחוק מפני מצות המלך בזה ראוי להענישו בממון כאשר יראה בעיני הדיינין שהרי זה דומה למכוין מלאכתו במועד שאינה עתה דבר האבד והוא מתחיל בה קודם המועד ואינו גומרה כדי שתהיה במועד מלאכת האבד ויהיה מותר בה ובזה שנינו בפרק מי שהפך (יב:) ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד וכולן אם כוונו מלאכתן במועד יאבדו ופירש הר"ם ז"ל שאם כיון מלאכתו לעשותה במועד ועשאה ב"ד מאבדין ומפקירין אותה לכל וכ"כ בהלכות הר"י אבן גיאת ז"ל אבל הרב ר' משה הכהן ז"ל כתב בהגהותיו על הר"ם ז"ל וז"ל והגאונים ז"ל מפרשין מניחין אותה ליאבד ומונעין אותו מלעשות אותה מלאכה אבל להפקיר הכל ולאבד בידים לא קנסו אותו עכ"ל וכן בס' או"ח (סי' תקל"ח) המכוין מלאכתו במועד קונסין אותו שלא יעשנה אע"פ שהוא דבר האבד ע"כ. נראה שדמו אותה לצרם אזן בכור שהביאו עליה בגמרא דהתם ודאי לא קנסינן ליה לגמרי אלא שלא ישחט על אותו מום ואע"ג דעבר אדאורייתא. ואע"ג דהלי קנסי נינהו כדאיתא בגמרא ושמואל סבירא ליה בגיטין פרק הנזקין (נג.) גבי מנסך ומדמע דקנסא מקנסא לא ילפינן הכא לא מדין קנס קאמרינן שאם כן לא היינו דנין אותה בחוצה לארץ שאין דנין בה דיני קנסות וכמ"ש הרי"ף ז"ל בהלכות (גיטין פ' השולח) גבי מוכר עבדו לעובד כוכבים ומוכר בהמה גסה לעובד ככבים אלא הכא דינא אחרינא הוא ממ"ש הרמב"ם ז"ל(פ' כ"ד מה' סנהדרין) וז"ל וכן יש לדיין תמיד להפקיר ממון שיש לו בעלים ומאבד זכותן כפי מה שיראה לגדור פרצת הדת ולחזק הבדק או לקנוס אלם זה והרי הוא אומר בעזרא וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת הזקנים יחרם כל רכושו מכאן שהפקר ב"ד היה הפקר עכ"ל. ועוד האריך שם. אמנם ראוי לדיין שיהיו כל מעשיו לשם שמים ובמתון בעצת גדולי הקהל ושלא יהיה כבוד הבריות קל בעיניו ושלא יבא לכלל כעס ומה במקום שאפשר שיצא מחלוקת מתוך דינו בתוך הקהל אם רבים מחזיקין ידי הנדון כי לעולם ראוי שתהיה שמאל דוחה וימין מקרבת לא לדחות בשתי ידים האבן אחר הנופל ואחרי שלפי דעתי לא נאסרו עליו בהנאה המעות שהרויח בצחוק כמו שנתבאר למעלה די היה להענישו מפני שנתראה במקום הצחוק כנגד הסכמת הקהל בעשרים או שלשי' פרחים לא בסך הגדול והנורא ההוא אשר כל שומעו תצילנה אזניו כי התורה חסה על ממונם של ישראל זהו מה שנ"ל בזה ואתה תבחר ולא אני שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |