שו"ת חתם סופר/ד/קט
שו"ת חתם סופר 
ד קט
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שלום וכ"ט לידידי תלמידי ורב חביבי הרב החרוץ ושנון זית רענן שופכני ובושני במקומו ושעתו תרמיני ירום ונשא כש"ת מהו' ליפמן נ"י אב"ד דק"ק סאבטקא יע"א:
גי"ה הגיעני נידן חזן הקהלה שנסע לשוט בארץ וביני לביני לקחה אשתו את המשורר בס שלו לדור עמה בביתה ודירתה ויהי כי ארכו הימים והי' העם מרנני' ומלעיזי' על יחודם זע"ז ויהי בבוא החזן לביתו פתאום בלילה אמר כי מצאום שוכבי' במטה א' והאשה הודית דעבדת איסורא ומבקשת לשוב בתשובה וזה כמו שנתים ועדיין בהודאתו עומדת אך אינה רוצית לקבל גט בשום אופן ונפשו היפה בשאלתו אי מחוייב או מותר לגרשה בע"כ כי הוא אמר שמאמין שנבעלה להנואף ההוא:
הנה כל יקר ראתה עינו ושאלת חכם כמותו חצי תשובה וצלל במים אדירים והעלה לאיסור וכן נלע"ד לכאורה ומ"מ אין בהמ"ד בלא חידוש ואבאר הדברי' בעזה"י הנה תוס' ורא"ש ספ"ב דיבמות הקשו אעובדי דשלהי נדרי' מאי צריך ארכוסי הוה מירכס תיפוק לי' אין אוסרי' על היחוד ותי' דאמרה ג"כ טמאה אני לך ואי לאו דהוה רגלי' דהיתר דאירכוסי הוה מירכס הוה היחוד רגלים לאיסור לצרף עם אמירתה ותיאסר אבל השתא אוקי רגלי' לגבי רגלים ומשום אמירתה טא"ל לא מיתסרא למשנה אחרונה אע"ג דשוי' נפשה חד"א מ"מ כיון דרוב נשים משקרות ומקלקלת עצמן להוציא עצמן מבעלה לא חשו חכמים לדברי' אלו דברי תוס':
וצ"ל דאמתני' אחרונה לא הוה קשי' להו הא שוי' נפשה חד"א הא י"ל דמיירי בנאנסה ואשת כהן כדאי' התם וס"ל כמ"ש תוס' וחי' רשב"א סוף נדרי' דהכהנת אינה מוזהרת אלא אם הוא מוזהר ומכשילתו אבל הכא היא עשתה שלה והגידה לו טא"ל והוא אינה מחויב להאמין ומותר בה שוב מותרת היא לו אבל הני עובדא מיירי ברצון כמ"ש תוס' בכתובות ס"ג ע"ב ע"כ הוקשה להם הא שוי' נפשה חד"א לכן חידשו דרוב נשים משקרות בכך כדי להפקיע עצמן מבעליהן והנה הרשב"א בחי' לנדרים בתר דתי' כנ"ל חזר והקשה עכ"פ ספק דאורי' דלמא לא משקרת ותי' יש כח ביד חכמי' בדבר שהוא קרוב לדאורי' אפי' לעקור בקום ועשה ונלע"ד פי' וכוונת הרשב"א דודאי אי לאו דרובא מקלקלי' וטוענת כן לא הי' כח ביד חכמי' ועיי' תוס' יבמות פ"ח ע"א ד"ה מתוך וכו' ופ"ט ע"ב ד"ה כיון ובחי' רשב"א שם ומיהו בטעמא דרובא הכי טוענת ומשקרת לא סגי דתינח בדורות ההם במשנה ראשונה שהי' נאמנות היתה משקרת ומזלזלה להפקיע עצמה מבעלה אך בדורות האחרוני' בתר שתיקנו שאינה נאמנות שוב אם תאמר טמאה אני לך קרוב לודאי שהאמת אתה ואפי' נימא לאו לדינא גמירי וסבורה להיות נאמן או שחשבה שתתגנה על בעלה ויגרשנה מ"מ ודאי ורובא לא הוי ומידי ספיקא לא נפקא נמצא בועל ספק סוטה ובודאי א"א לבטל התקנה ולאוסרה על בעלה א"כ וניהדר הקילקול למקומו ועכ"פ השתא בועל ס' סוטה ועל זה כ' רשב"א דיש כח ביד חכמים כיון דנראה דבר הגון מטעם הנ"ל ולפ"ז ב' הטעמי' צריכי' זל"ז והא בלא הא לא סגי:
ואמנם תוס' כתו' ס"ג ע"ב שהם תו' ר"ש משנץ כמ"ש בכתבי מהרא"י סי' רכ"ג הוקשה להם מ"ט לא תאמן טמאה ברצון במגי מאוס עלי כיון דסוף סוף מפסדת כתובה נהי טמאה ברצון אפשר דלא הוה טענה מעליותא להאמינה דאם לא תאמר למי נתרצית נימא הרוצה שישקר ירחיק עדותו ואם תאמר כי הוא זה משוי להאי גברא רשיעא ומכ"ש כשהוא בפנינו ומכחישה ואינו דומה לנאנסתי באונס בשדה ובחשך ואינה יודעת מי הוא אבל נטמאה ברצון לאו טענה מעלי' כ"כ ע"כ כ' תוס' עכ"פ תאומן במגו וממילא הוה נמי חד"א משו"ה כ' דאה"נ נאמנת והנך עובדי שלהי נדרים על היחוד לבד הי' אוסרי' לבועל לכשתתגרש ולא לבעל ומשום דאירכוסי הוה מירכס שרי' אף לבועל ויען זה דוחק דמיירי לבועל ע"כ כ' תוס' בכתובו' י"ג ע"א ד"ה מעלה וכו' דהתם הי' נואף מפורסם אוסרי' לבעל גם על היחוד לבד ולעולם מיירי בלא אומרת טא"ל אבל בטא"ל ברצון נאסרה לעולם על בעלה ועיי' כתבי מהרא"י הנ"ל:
נמצא כפי האמור בנתיחד' אפי' אינו נואף וגם אומרת טא"ל לית דין ולית דיינא להתיר והיינו דכ' בית שמואל בקיצור סי' ו' סקכ"ד ובסי' קט"ו סס"ק כ"ג אמנם נראה היינו יחוד לשם זנות וגם ע"ז כ' בירושלמי פ' המדיר סוף הל' וי"ו תרעא טריד סוטה מוגף צריכא פי' רשב"א בתשו' סי' אלף רנ"א דלת סגורה הרי הוא סוטה מוגף בלא מנעל הוא צריכא וספק ומסיים רשב"א וכל הנך דירושלמי כשנעשה שלא מתוך טענה ידועה ולכן יש לחוש להן שמא שניהם נתכוונו לדבר עבירה וכו' וא"כ הכא שלא נתיחדו על שם זנות רק לדור זע"ז ואע"ג דרע עלי המעשה ואש בנעורת מ"מ לא משמע לאינשי אי' בכך בעו"ה הרי קמן כל בני הקהלה ידעו שדרי' זע"ז ושתקו ולא מיחו וא"כ אין זה רגלים לדבר שחטאו ואינו דומה ליחוד דשלהי נדרים ובסי' קע"ח סעי' ג' מייתי רמ"א אשה שנתיחדה עם אנשים בדרך ובאה ואמרה נתיחדתי ונאנסתי י"א נאמנת במגו וי"א אבדה מגו שלה והוא במרדכי והג"א פ"ב דכתובו' סי' קמ"ז וטעם האוסר אע"ג דאמרי' אפי' נסתרה יש אפטרופס לעריות וכן הקשה שם במרדכי בעצמו על דברי האוסר י"ל כיון דאם סופה ברצון נאסרה בגופה אלא קיי"ל האי רצון גופי' אונס הוא דיצרא אלבשה אבל זולת זה הטעם היתה נאסרת על סופה ברצון וגם משמע דרחוק מאוד שלא יהי' סופה ברצון והיתה נאסרת לולי דיצרא אלבשה והאי רצון גופי' אונס הוא עיי' זה כתו' נ"א ע"ב וא"כ הכא שנתיחדה ברצון א"כ היא אלבשה יצרא לדידי' ונהי דהבעילה הי' תחלה באונס מ"מ הרצון שבסוף לא נחשב לאונס זה נראה טעם האוסר והראב"י שם התיר משום דלאו כ"ע דינא גמירי ולא ידעה שאין להתיחד בשדה ויער עם תרי פריצי א"כ מכ"ש הכא דלא נחשב זה לרגלים לדבר ומה שראה הבעל שוכבי' במטה א' גם כי מכוער הדבר מאוד מ"מ אין הכרח דעבדי איסור' כן משמע מתשו' רשב"א סי' אלף רמ"ט במעשה כזה והודה הנואף ששכב עמה ומ"מ משמע ברשב"א שם שאין חיוב להוציאה ומסיים אפי' שאינו קרוב אינו נאמן בדבר שבערוה וכן מחמת קול הרי לא יצא קול שזינו זע"ז או משום דבר כעין רוכל אלא קלא בישא על שנתיחדו ודרו זע"ז ולא עדיף קול ממה שראינו בעינינו ואי נימא דפרוצה הוה רגלים לדבר א"כ לא משכחת טא"ל ברצון בלא רגלי' לדבר דהרי אנו חשדי' עיני' נתנה באחר ואם רוצית להתגרש על סמך זה האחר א"כ ע"כ מכרת ברמאותיו ופרוצה היא ואפ"ה אינה נאמנות:
אך הכא קיא אומרת נטמאתי והבעל מאמין לה הנה אם הבעל שראה בעצמו שזינתה ושוי' על נפשו חד"א כ' רשב"א פי' אלף רל"ז במקום שא"א לישא אשה על אשתו לא מהימן דאמרי' עיניו נתן באחרת והוא יחוש לעצמו ואסור לו לגרשה ולא ישלחו הפרוצים בעולה ידיהם ולכאורה צע"ג ממ"ש סי' תקנ"ז ח"ו לא גזר רגמ"ה במקום שראה אשתו זינתה ע"ש וצ"ל בודאי רגמ"ה לא גזר על זה אך א"כ לא שבקת מקום לגידרת הג' דכל הנותן עיניו באחרת יאמר זינתה עלי ע"כ אין להאמין בשום אופן ואין לנו להזדקק לגירושין לא סופר ולא עדי' ומחייבי' אותו עכ"פ בשאר וכסות אבל הוא היודע בנפשו שהאמת אתו והיא אסורה ואין חרגמ"ה רבוץ עלי' אם אפשר לו להמציא לו עדי גט שאינם יודעי ומגרשה בע"כ מה שעשה עשוי ואין עליו עון אשר חטא כצ"ל ליישב סתירת רשב"א:
וכ' בהגה' מרדכי רפ"ג דקידושי' סי' תקמ"ז הך תקנתא דטא"ל אינה נאמנות לא ניתקן אלא לתקנתא דבעל כל שהוא אומר א"א בתקנת חכמים כגון זו שומעי' לו ועיי' בס' בני אהובה פכ"ד מאישות סוף הל' י"ח ומכ"ש דלהתוס' דכתובות אסורה עליו באומרת טא"ל ברצון אפילו בלא רגלים אפילו אינו מאמין לה ומכ"ש כשהוא אומר שמאמין וא"א בתקנת חכמים דשומעי' לו וכ' מהרי"ק סוף שרש ק"ו דאפי' החושש לתקנת רגמ"ה היינו כשהבעל מאמין לע"א אבל כשהיא עצמה נותנת אצבע בין שיניו והוא מאמין אין להאכילו מה שאסור לו ומ"מ אם הוא אינו רוצה לגרשה וחוזר בו ורוצה בתקנת חכמים אין לנו לכופו לגרש על כרחו וכשרוצה לגרשה והיא אינה רוצית לקבל גט ויש בידינו לכופה שתקבל על כרחה אזי נטיל על הבעל חומר חרם דרגמ"ה מוטל עליו אם אינו מאמין ומשקר ואומר שמאמין כי נתן עיניו באחרת ואחר שקיבל חומר החרם הזה יגרשה על כרחה ואם אין בידינו לכופה על הקבלה מכח אלמותה אזי עכ"פ פטור מחיובי בעל לאשתו והרי היא תובעת מזונתי' יחרימו ב"ד חרם סתם מי שיודע שחייב לה שאר כסות ומונע ממנה דהיינו שאינו מאמין בלב ואומר שמאמין ואין לפקפק ממ"נ כיון שלא תרצה לקבל גט ש"מ לא נתנה עיני' באחר והרי אפ"ה עומדת בהודאתה שזינתה ותיאסר מדינא ר"א כבר עמד על זה בפסקי מהרא"י סימן רכ"ב ע"ש הנלע"ד כתבתי ואחתום בברכה א"נ. פ"ב כאור בקר ליום עש"ק ג' שבט תקצ"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |