שו"ת מהרשד"ם/אבן העזר/כג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה מעשה שהיה כך היה שראו' שדך בתו לאה לש' ובשעת השידוכין פסק ליתן לחתנו ש' עם בתו סך מעות בעין כך וכך וכך בתכשיטין הכל בקנין ושבועה שנטל החתן שלא לקדש אשה אחרת אלא לאה בת ר' וכן נטל רא' חמיו קנין ושבועה להביא את בתו לנש' עם ש' ולתת לו בזמן הנשואין הסך הנז' ובכן נגמרו השידוכין הנז' ונכנס החתן הנז' בבית חמיו הנז' ואכל ושת' שם ימים רבים ושלח למשודכתו סבלו' ומגדנות ויהי היום ונפטרה רחל בת ר' אחות לאה הכלה הנז' אשר היתה נשואה ללוי ור' הנז' חשב מחשבות לבטל השדוכין שהיה לבתו לאה עם ש' ולתת את לאה לחתנו הראשון אשר נשאר אלמון וכשהרגיש שמעון חתנו האחרון הדבר שלח לחמיו לאמר שיתן לו את בתו לאה עם מה שפסק לו עמה שכבר שלמו הימים אשר פסקו ביניהם ור' חמיו היה דוחה אותו מיום אל יום עד אשר תבע ש' הנז' לחמיו רא' הנז' לפני ב"ד לאמר תן לי בתך כאשר פסקת עמי ור' השיב שכונתו רצויה לחזור לו הסבלונות ולפטור אותו אלא שמתירא פן אח"כ יעליל שמעון על בתו שקדשה בהחבא אז השיב ש' שהוא לא קדש את בתו ובכן בא ראו' וכל אשר היה לו משל שמ' החזיר לו מחוט ועד שרוך נעל וגם ש' מה שהיה לו משל ר' החזיר לו גם תבע ש' לר' שישלם לו קצת הוצאות שעשה מאחר שהוא חוזר בו וחייבו ב"ד את ראובן ושלם לש' הוצאותיו ובכן נפטרו איש מעל אחיו ואיש לדרכו פנה וקודם זה היה דבר ש' עם כלתו לאה כי היה אהבה גדולה ביניה' ולאה לא היתה רוצה להתפרד מעם ש' חתנה וקודם זה הסכימו ביניהם שבלילה תצא לאה מבית אביה ותבא בבית ש' חתנה בהחבא וכן עשתה בלילה יצאת מבית אביה ובאה בבית ש' חתנה וכשמוע ר' הדבר הזה צעק צעקה גדולה והל' בערכאו' שלהן ולא יכול ונשארה הכלה בבית ש' אחרי כן נכנסו ביניהם אנשים נכבדים ודברו על לב ר' יתרצה תת את בתו לש' אחרי שבתו אהבת נפשה אהבו ושיתן לו מה שפס' לו קודם ור' אמר שתבוא בתו לרשותו כבתחלה ומשם ישאנה ויתננה לש' כדרך כל הארץ והסכימו שילך ראובן יחד עם שנים או שלשה אנשים נכבדים וידברו על לב הכלה לאה לפתות אותה שתחזור לרשות אביה ובא שמעון לפני קצת נכבדי' ונשק ידי חמיו ראובן ויחבק לו דרך אהבה ושלום ואמר ראובן שיתן לשמעון חתנו כל אשר פסק עמו ויותר והסכימו שילך ראובן עם החכם לדבר על לב הנערה והלכו ודברו לנערה וגם שמעון חתנה פייסה ולא רצתה לבא ולחזור לבית אביה ושמעון הכין עצמו לנשואין ונכנס לחופה עם לאה שלא בפני אביה וכתב לה כתובה מכל הסך שפסק לתת לו אביה עם התוס' כדין והשלישו הכתוב' עתה בא שמעון ותבע לדין לראובן חמיו שיתן לו מה שפסק ליתן לו וראובן השיב שכבר נתפרדו איש מעל אחיו וכל א' חזר לחבירו מה שהיה לו משל חבירו גם חייבו אותו ב"ד שיפרע לו הוצאותיו וטען שמעון ואמר שכל מה שעשה הכל היה באונס מפני שהיו לו בידו של ראובן כלי כסף וכלי זהב והיה ירא שיעכבם ראובן אפי' שיטילנו בבית הסוהר ולכן נתרצה לקבל את שלו ועשה מודעא מזה הדבר שהיה אנוס גמור ויש לו שטר המודעא כתוב וחתום בידו ולכן נתרצה ואחר זה יתבע ממנו בתו ומה שפסק עמו שכבר היה בינו ובין לאה משודכתו דבר זה לצאת מבית אביה מפני מאהבת נפשה אהבו וראובן השיב שהוא לא היה אלם לעכב את תכשיטיו ומיד שתבע' לפני ב"ד נתנם לו ואם לא היה רצונו להתפרד מעם בתו למה לא תבעו אז בפני ב"ד שיתן לו בתו ושיקיים השבוע' והקנין שנטל ונשבע בשעת השדוכין אלא שהוא נתרצה ג"כ להתפרד וכבר מחלו זה את זה על הקנין והשבועה עוד טען שמעון שאח"כ חזרו ויאותו זה עם זה על דעת לקיי' התנאי הראשון שפסק לתת לו ואח"כ חזר הדבר להיות כבתחלה והביא שמעון עדים שנמצאו בשעת שחזרו ועשו אהבה ושלום זה עם זה ויען ראובן שכיון שלא בא בתו לרשותו שאינו רוצה לקיים תנאי הראשון לתת מה שפס' עמו ושמעון טוען כנגדו שכבר פייסה לבתו שתחזו' לבית אביה ולא רצתה עתה יורנו מורנו הדין עם מי:
תשובה
כבר כתבתי פעם ופעמי' במרוצה על מעשה זה והאמת כי הסבה אשר הניעני לכתו' היה כי קנא קנאתי מהמעשה הרע שעשה ר' משה צורי לבייש אדם נכבד ביש גדול כזה להסיר את בתו המשודכ' בקנין ושבועה חמור' ולתתה תיכף לחתנו הראשון לפי שמתה אחות' אחר זמן השדוכין וכן לא יעשה. ועתה ראיתי להאריך קצת מה לסבה ראיתי פסק החכם השל' גם השאל' ששלחו א' החכם השל' כמה"ר אהרן אביוד נר"ו ואח"כ מה"ר אליהו ארבארו נר"ו ויש קצת שנוי בלשון השאלה בין אחד לחברת'. אמנם תשובתי תהיה שוה לכלם כי עתה עמדתי על יסוד הענין בעצם ובראשונה ותחלת דברי ראיתי להקדים הקדמה אח' והיא זאת גלוי וידועכמה חשו חכמים לכבוד הבריות עד שאמרו גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה. ועוד מצינו הלכה רווחת בישראל דאע"ג דקי"ל דאסמכתא לא קניא וכל דהיא אסמכתא הוי עכ"ז פסקו רבותינו בעלי התוס' והביא לשונם הריב"ש ז"ל א"ה סי' ן' וז"ל כתב ר"י שכל קנסות שעושין בענין שדוכין שמי שחוזר בו יתחיי' לחברו כך וכך דלא הוי אסמכתא כו' וכן הרא"ש ז"ל כ"כ בתשו' והתוס' בפר' אז"נ נתנו טעם להתחייב כל החוזר בו כיון שמבייש את חברו וכ"כ הרא"ש ז"ל וכן כתב מהרר"יק ז"ל דלפעמים אין דמי הבושת עולים כמו סך הקנס אפי' הכי לא הוי אסמכתא מכל זה אתה למד עונש המקל בכבוד הבריות ועינינו הרואות שזה רבי משה צורי אחר שנדר ליתן את בתו לה"ר יוסף פארדו ועשה קנין ושבועה חמורה בפני רבים וע"ד חתנו דהוי שבועה בשביל קבלת טובה שנתפייס חתנו לישא את בתו בשביל השבועה שנשבע חמיו דהוי קבלת טובה וכ"ש בזמן הזה ואחר כל זה בלי שום טעם שלא מצא בו דבור ערוה יוכל להתנצל אלא לפי שראה שמתה בתו הגדולה העיר את רוחו לבייש את חתנו ולהרוס כל מה שבנה וכדי בזיון וקצף ועל זה אני אומ' שראוי לדון לאיש הזה ר' משה צורי בכל צד חומרא שאפשר ולא לבקש קילות ועתה יש לראות מנין ראיתי לחייבו ואח"כ מאיזה מקום היה אפשר לפוטרו ואח"כ מה טעם המכריע צד החיוב יותר מצד הפטו' לכאורה היה נר' לפטור לה"ר משה מאותה תשו' שכתב הר"ש בן צמח ז"ל הביאו ב"י א"ה סי' נ"א וז"ל מי שנדר לתת לבת אחותו בשעת נשואין לראש כל הקהל מתנה מרובה לכאו' נדר כזה אינו כלום שהאומר אתן אינו כלום אפי' קנו מידו לפי שהוא קנין דברים בעלמ' ע"כ א"כ זה שנד' שיתן לא הוי כלום אפי' שקנו מידו דהוי קנין דברים אמנם טענה זו אין בה ממש שהרי מהררי"ק ז"ל הכה על קדקדו ועי"ש ועו' ג"כ שהרב הנז' בעצמו כתב שאם הבה עניה נר' שקנתה אפילו מתנה מרובה ואע"פשגם זה תימה בעיני כפי דברו מ"מ ממקום שאתה למד זכותו אתה למד חובתו שהרי יש לך לחייבו מטעם שאין לך עניה גדולה מזו שאם אביה לא יתן להמי יתן וזה דבר קל להבין מאד ועוד דאפשר וכ"נ שהוא אמר שלא דבר הרב אלא בפוסק לבת אחותו אבל בבתו קנתה לפי שדעתו של אדם קרובה אצל בנו ובתוואי לאו הכי לשמועינן רבותא. עוד דפוק חזי מה עמה דבר על הכל השבועה חמורה וגם הקנין. אך אמנם הצדדי' אשר יחשב שהם ראוים לפוטרו הם שנים. א' שהרי ר' יוסף מחל לחמיו ועם זה נפטר מן השבועה ומן הקנין הטעם השני שיכול ר' משה שיאמר אני כשנדרתי ליתן לבתי היינו כשהיתה נשאת כדרך ומנהג העולם לבא החתן בבית אבי הכלה לקדשה ויוצאה מקודשת מביתו ברשות אביה אבל זו שיצאה מדרך העולם ולכאורה יצאה ממנהג בנות ישראל הצנועות והכשרות אדעתא דהכי לא נדרתי ולא נשבעתי והייתי יכול להביא ראיות דאמדינן דעת הנודר והנשבע דאע"פ שלא פירש הוי כאלו פירש אלא שאין צורך לאורך אלו הם הטעמים שהיה אפשר ליפטר ה"ר משה מצדם. אך אמנם אני אומר דכד מעיינינן ביה שפי' אין הטעמים הללו מספיקים לפטור לכבוד ר' משה מן השבועה שנשבע ולא מן הקנין וכמו שאבא' בס"ד. הריב"ה ז"ל בי"ד בסי' רל"א כתב וז"ל אין הנדר ניתר אלא ע"פ חכם מומחה או ג' הדיוטות שאפי' אם פי' והתנה בשע' הנדר אימתי שירצה שיבטלנו מעיקרו או שתלה באחר שיבטלנו אימתי שירצה לא אמר כלום דמיד כשחל הנדר אין לו התרה אלא ע"י חכם אפי' תלאו בדעת אחר לקיימו ושוב נשאל על הקיו' אינו מועיל ע"כ הן אמת שקשה לי שמתוך דברי תשו' הרא"ש ז"ל נר' סותר דין זה שכתב בתשו' כלל י' על מי שנשבע לאשתו שלא יצא ממנה בלי רשותה והוא אומר שפייס והתירה לו שלא בפני עדים והיא אומרת שלא התירה לו מעולם כיון שלא האמינ' עליו כשני עדי' הוא נאמן הרי בפי' שאפי' שחלה השבועה מועיל התרת אשתו לבד ואפי' שהיא מכחש' כ"ש וק"ו אם היתה מודה א"כ נר' דברים אלו סותרי' לדברי בנו ז"ל הנ"ל ומשנ"ל בזה שדברי הטו' ז"ל מיירי במי שנשבע מעצמו לא לתועלת חברו אלא שבועה בעלמא אבל תשו' הרא"ש מיירי שהשבועה שנשבע לא נשבע אלא בשביל תועלת המתיר ואלו לא כן לא היה נשבע אז ודאי אית לן למימר דכיון שמה שנשבע היה בשביל אותו פלו' אותו פלו' יכול להתיר ומכאן היה נר' א"כ בנ"ד שה"ר יוסף נשבע בשביל חמיו שחמיו היה יכול להתירו וכן חמיו שנשבע בשביל רבי יוסף שר' יוסף יכול להתירו וכיון שה"ר יוסף אמר לחמיו שיתן בתו למי שירצה שהותרה השבועה זה היה נר' לכאורה אך אמנם רואה אני דלגבי שבועה כזא' לא מהני לא שיתיר חמיו לחתנו ולא שיתיר חתנו לחמיו והטע' דכיון שה"ר יוסף נשבע לדעת חתנו א"כ צריך שה"ר יוסף יתירנו מדעתו ולא מחמת אונס וכיון שהוא אומר שאע"פי שיאמר בשפתיו לחמיו שיהיה מותר שאינו אומר כן מדעתו אלא מחמת אונס שיראה להפסיד נכסיו נמצא אין כאן התר' כלל ולדעתי שאין צריך כאן שיכירו באונסו אלא שכיון שידעו שאין דעתו להתיר די עוד אני אומר דבנ"ד לא היה כח ביד רבי יוסף להתיר השבועה אפי' מדעתו ומרצונו והטעם שכבר כתב מהררי"ק ז"ל בשרש נ"ב וז"ל הנודר או הנשב' שיעשה לחברו דבר פ' פשיט' דבזה שוו כל הפוסקים לפי הנרא' לע"ד דאפי' נדר או נשבע שלא בפני חברו שהנדר או השבוע' תלוי בדעת חברו ואין מתירין לו אלא מדעת חברו כמ"ש ר"ת ע"כ ובנ"ד ידוע הוא דבין ה"ר משה צורי ובין ה"ר יוסף פארדו שניהם כאחד השבוע' שעשו היתה להטיב ללאה האב ליתן לה בעל ונכסים וה"ר יוסף הנז' לחסות אותה תחת כנפיו וכבר אמרו חכמים יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא כ"ש זאת שהיתה יתומה מאם ולאביה אשה אחרת שאמרו במסכת יבמות כי מה שנא' בקללות בניך ובנותיך נתונים לעם אחר זו אשת אב נמצא ששבוע' שניהם היה להטיב לבחורה ולהוציא' ממסגר נפשה ושבועת ה"ר יוסף היה שלא לקדש אשה אחרת אלא לפ' לאה א"כ לא היה בא מיד חמיו להתר לו השבועה מבלי דעת בתו ור"י לא היה יכול להתיר שבועת חמיו שנשבע ליתן לו הנכסים הידועים ביניהם בטובת הבחור' וכן היא חשקה נפשה לה"ר יוסף וא"כ לא היו יכולים להתיר זה לזה השבועה גם קנין גם לטע' הב' אין בו ממש דבשלמא אם היתה עושה לאה המעש' הזה דרך פריצות ומבלי סבה חזק' היה טעם מספי' להתרת השבוע' אך אמנם עתה שראת' שכונת אביה רע לעבור על השבוע' ועל הקנין ולהחליף לר"י ולהמירו טוב בעיניה ברע עשת' מה שעשת' ומעשי' מעשה האמהות עשת' וזכת' לאבי' ולבעל' שלא יכשלו בשבוע' שלא היה דעת' להתיר בשום צד עוד נר' לע"ד לגלות שעביר' גוררת עביר' שזה ה"ר משה צורי רוצ' להנצל כפי מה שראיתי בכתב א' שכתב לחמיו הישיש ונבון כה"ר אברה"ם קארויצ"ו כי זה ה"ר יוסף פארדו אומנותו לזייף מעות רעים הנקרא קאלפיזאן ושזו הית' מלאכתו כדי להנצל מן השבוע' ובודאי שא"כ היה סבה עצומ' לבטל הזווג אך אמנם שמעתי מפי מגידי אמת שאיש זה יקר ונחמד שלם ביהדותו ובמדותיו ואין להאמין יעבור חרם לעשות מלאכ' כזאת ולחייב ראשו למלך ולעבור על התור' אלא שחמיו אומר כן עתה להפטר מן השבועה ולכן אמרתי שעביר' גורר' עבירה להוציא דבה ולכן אני אומר שה"ר משה צורי ישמע לעצתי ויקיי' שבועתו ויזכה לראות בטוב ה':
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |