שו"ת רדב"ז/א'תקמ
|
< הקודם · הבא > |
[סימן אלף וחמש מאות וארבעים - חלק ה ללשונות הרמב"ם סימן קסו]
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(קסו) פרק חמישי מי שנשבע שזרק איש פלוני צרור לים פסק כרב דקי"ל כותיה באיסורי דאמר דאע"ג דליתיה בלהבא כיון דאיתיה בהין ולאו חייב. אפילו היו בניו ואשתו וכו'. קשיא לי וכי אינו יכול לכוף את בניו הקטנים או לסגור עליהם את הדלת שלא יזרקו צרור לים ואמאי אינו חייב משום שבועת ביטוי כיון שיכול למנוע אותם ולא מנע דומיא דאוכל ולא אכל וניחא לי דבשלמא אם היה נשבע שאמנע את בני שלא יזרוק צרור לים והיה יכול למונעו ולא מנעו דין הוא שיהיה חייב אבל אם נשבע שלא יזרוק והוא זרק אעפ"י שהיה יכול למונעו פטור דלא מידי קא עביד. א"נ כיון דליתיה ביזרוק שהרי אין בידו לכופו שיזרוק שאפילו יאנוס אותו עד שיזרוק הוא הוא הזורק ולא הבן וכיון דליתיה ביזרוק ליתיה בלא יזרוק וזהו שכתב ז"ל שהרי אין בידו לא לקיים ולא לבטל. ותו כיון דליתיה בלא יזרקו אחרים ליתיה בלא יזרוק בני. עוי"ל דעיקר קושיין ליתא כיון שהוא מונע את הבן שלא יזרוק נמצא הוא הגורם שלא יזרוק והבן היה חפץ לזרוק והוא לא נשבע אלא שלא יזרוק הבן מדעתו ואם נשבע שאמנע את בני שלא יזרוק צרור לים והיה בידו למונעו ולא מנעו חייב משום שבועת ביטוי. ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא שהרי אפשר לאותם אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו. יש לדקדק מכאן שאם לא היה אפשר לאחרים שישמעו ממנו כגון שמתו ושוב לא תתקיים שבועתו לוקה משום שבועת שוא דומיא דלאו שנתק לעשה שאם לא קיים העשה שבו לוקה כדאמרינו גבי שלח תשלח את האם שיבר את אגפיה לוקה. ומיהו משמע לי דלעולם פטור אעפ"י שהוא אפשרי רחוק שתתקיים שבועתו כיון שאינו מן הנמנע ושאני התם שהכתוב נתקו לעשה ותלה בו הלאו. אלא א"כ היה לאו שבו מפורש. קשיא הרי יש בו לאו מפורש לא תשא וגו' ומה לי זה ומה לי לא תשבעו בשמי לשקר והוא ז"ל נראה שפוסק כר' יוחנן דאמר התראת ספק שמה התראה כדכתיבנא לעיל גבי מימרא דרבא. ויש ליישב דאע"ג דלא תשא את שם אלהיך לשוא הוי לאו מפורש הנ"מ לשנות את הידוע או להודיע את הידוע וכיוצא בזה אבל אינו מפורש דשבועה כזו תהיה לשוא שהוא סומך ואומר אחרים יקיימו את שבועתי ואעפ"י שאומרים לו שמא לא יקיימו ונמצאת עובר על שבועתך אינה התראה שסומכת דעתו שיקיימו. אבל הנשבע שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכל האיסור ואומרים לו לא תאכלנה שמא תאכל האחרת הויא התראה שיודע הוא שאם יאכל האחרת עובר על שבועתו והוי לאו מפורש. אבל גבי שבועת שוא אף עפ"י שלא יקיימו אחרים את שבועתו הוא חושב שאין זו שבועה לשוא ואין הלאו שבה מפורש ולפיכך אינו לוקה שאם לא תאמר כן לא ידעתי מה חלוק יש בין זו לאותה שכתב פרק י"ו מהלכות סנהדרין כגון לאו שנתק לעשה והתרו בו לא תעשה שמא לא תקיים העשה שבו. ואין אחרים נזקקין לקיים דברי זה הנשבע אלא א"כ ענה אמן. איכא למידק בשלמא היכא דאמר משביעך וענה אמן הוי שפיר קבלת שבועה אבל נשבע שיזרוק פלוני צרור ואמר אמן לא הוי קבלת שבועה ואפ"ת דהוי קבלת שבועה מאן מינייהו מתחייב הנשבע או המקבל. ויש ליישב דלעולם איכא קבלת שבועה וחייב הזורק כיון שקבל את השבועה דכיון שאמר שיזרוק פלוני צרור לים ואין הדבר בידו הוי כאלו אמר משביעך אני שתזרוק צרור לים וכיון שענה אמן נזקק הוא לקיים שבועה דהוי כמוציא שבועה מפיו וזהו שכתב הרב כמו שבארנו ורמז למה שכתב פ"ב אחד הנשבע מפי עצמו או הנשבע מפי אחרים וכי היכי דהתם חייב מי שענה אמן הכא נמי לא שנא. בד"א וכו' ושמעון חייב שעבר על דבר שאסור לו לעשות. הטור השיג עליו וז"ל איני מבין את דבריו שאין אדם יכול לאסור את שלו אלא בקונם לפי שהוא חל על החפץ שאוסר אותו על חברו בקונם אבל לא בלשון שבועה לפי שהיא חלה על האדם ואינה חלה עליו ליאסר בשבועה אלא א"כ קבל עליו השבועה עכ"ל וזו ודאי צריכה לפנים. ותו קשיא לי אפילו תימא שיכול לאסור נכסיו על חברו בלשון שבועה נהי דאסור ליהנות בהם אבל חיוב מלקות או קרבן ליכא דהא בעינן פיו ולבו שוין וכ"כ הרב ז"ל ריש פ' ה' מהל' נדרים וז"ל ראובן שאמר לשמעון הריני עליך חרם או הרי אתה אסור בהנייתי נאסר על שמעון שיהנה בראובן ואם עבר ונהנה אינו לוקה שהרי לא אמר שמעון כלום ע"כ. הרי אתה רואה דבעינן שיאמר שמעון דבר (שמשמע. ותו) [שמשמעותו] קבלה וכ"ש לגבי שבועה דבעינן פיו ולבו שוין ולפיכך אני אומר אחר בקשת המחילה מהרב בעל הטורים שלא היתה כוונת רבינו למה שחשב הוא הכא במאי עסקינן כשענה שמעון אמן והשמיענו ז"ל שאם נכנס שמעון שלא מדעת ראובן ראובן פטור ושמעון חייב מלקות או קרבן שהרי קבל השבועה ותידוק מינה שאם נכנס שמעון מדעת ראובן ראובן חייב שהרי עבר על שבועתו ושמעון פטור אעפ"י שענה אמן לא היתה קבלת שבועתו אלא שלא יכנס לבית ראובן שלא מדעתו אבל מדעתו לא קבל ונהי דעבר אלפני עור לא תתן מכשול מ"מ איסור שבועה ליכא ודמיא להא דאמרינן המטמא את הכהן או המלביש את חברו כלאים אם היו שניהם מזידים הכהן או הלובש לוקה והמטמא או המלביש עבר משום ולפני עור לא תתן מכשול היה הכהן או הלובש שוגג וזה שטמאו או הלבישו מזיד הרי זה לוקה ונמצא לפי זה שאין אדם אוסר על חברו נכסיו אלא בקונם ולא בשבועה מהטעם שכתב הטור ושאני הכא שקבל שמעון השבועה כנ"ל ליישב דברי הרב ז"ל:
שבועה שלא אוכל וכו' טעמו של דבר כשנשבע שלא אוכל כדי שלא לעבור על שבועה אוכל דברים שאינם ראוים לאכילה ולאו משום דאחשבינהו אלא למלאת נפשו כי ירעב. אבל דברים האסורים מן התורה וכו'. למדנו ז"ל דשבועה שלא אוכל לא הוי בכולל עד שיפרש כאשר כתבתי למעלה דאי לא תימא הכי אמאי פטור משבועת ביטוי מגו דחיילא אדברים המותרים חיילא אנבלות וטרפות אלא ודאי לא חיילא עד שיפרש שלא אוכל נבלות ושחוטות. גם יש לדקדק מדבריו דדוקא אם אכל דברים האסורים מן התורה הוא שפטור אבל אם אכל דברים האסורים מדרבנן חייב משום שבועת ביטוי דחיילא שבועה עלייהו ולא נקרא זה מושבע מהר סיני וכבר הארכתי בזה. שבועה שאוכל ואכל אוכלין שאינם ראויים לאכילה וכו'. הטעם כיון שאוכל אותם כדי לקיים שבועתו אחשבינהו ואכילתן שמה אכילה ויצא ידי שבועתו וכן אם אכל נבלות וטרפות שמה אכילה. שבועה שלא אכלתי והוא אכל דברים שאינם ראוים לאכילה וכו'. הטעם כיון שאכל אותם בלא שום סבה משמע דחשובין הם אצלו ושמה אכילה וכשנשבע שלא אכל נשבע לשקר וא"ת מנא לן דבמתני' לא תנן אלא קונם אשתי נהנית לו אם אכלתי היום והוא אכל נבלות וכו' חייב ומשמע דוקא נבלות וטרפות דהוי מידי דבר אכילה אלא אריא הוא דרביע עלייהו אבל אוכלים שאינם ראויים לאכילה מנין וי"ל דתלמודא משוה להו דתנן בהך מתניתין שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינם ראויים לאכילה וכו' פטור שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות וכו' חייב ופריך עלה הא גופא קשיא מאי שנא רישא דפטור ומאי שנא סיפא דחייב הא לא קשיא רישא בסתם וסיפא במפרש ומוקי לה בכולל ומדלא משני לחלק בין דברים שאינם ראויין לאכילה לנבלות וטרפות משמע דשוין הם והקשו בתוספות וז"ל תימא כיון דרישא וסיפא איירי בנבלה וטרפה מאי שנא דברישא נקט אוכלין שאינן ראויים ובסיפא נקט נבלה וטרפה ע"כ. נראה מדבריהם דכולה מתני' איירי בנבלות וטרפות הילכך אם נשבע שלא אכלתי היום והוא אכל דברים שאינן ראויין לאכילה ולא שני להו בין שבועה שלא אוכל לשלא אכלתי אבל הרב תפס לו פשטא דתלמודא דמשוה להו ולהכי נקט תנא אוכלין שאינם ראויין לאכילה להשוות אותם לנבלות וטרפות ורישא בסתם וסיפא במפרש אבל אינם שוין לשיעור אכילתן דמי שנשבע שלא יאכל עפר קא מבעי' לן בכמה וסלקו בתיקו ובנבלות וטרפות פשיטא לן דשיעורייהו בכזית:
שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבלות וטרפות נקט כל שהו לאשמעינן דאפילו כל שהוא אסור מן התורה דלא תימא חצי שיעור אמר ר' יוחנן דהוי אסור מן התורה דוקא אבל כל שהו לא הוי מן התורה וזהו שאמר הרב שהרי אינו מושבע על חצי שיעור מהר סיני כלומר אפילו על חצי שיעור אינו מושבע וכל פחות מכזית חצי שיעור קרי ליה ואפילו כל שהו. וק"ל כיון שהוא אסור מן התורה הרי הוא מושבע עליו דכתיב ארור אשר לא יקים את דבר התורה הזאת וי"ל דנהי דחצי שיעור אסור מן התורה משום דחזי לאצטרופי אבל אין מפורש בתורה איסורו והשבועה לא היתה אלא על הדברים המפורשים בתורה תדע שהרי כתיב בתורה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ואפ"ה חיילא שבועה אאיסורין דרבנן. שבועה שאוכל פחות מכזית מנבלה וטרפה חייב משום שבועת ביטוי. נקט הכא פחות מכזית לאשמעינן אעפ"י שהוא שיעור יותר מחצי זית מוטב שיאכל אותו ולא יעבור על שבועתו ומיהו אם אפשר ע"י פתח וחרטה מתירין לו ופותחין לו פתח ומסתברא דאע"ג דקי"ל אין פותחין בנולד הכא פותחין בנולד ומתירין לו כדי שלא יעבור על איסור תורה. שבועה שלא אוכל עפר שבועה שלא אוכל חרצן. בעיא בגמרא וסלקי בתיקו. היה הנשבע נזיר וכו'. זו בעיא ואיפשיטא וא"ת מאי איריא נזיר וחרצן והלא ה"ה לכל שאר האיסורין לכל אדם וכ"ת דנקט חרצן משום דאית ביה תרתי שמושבע מהר סיני ותו דלא אכלי ליה בעיניה ואיכא למימר דדעתיה טפי אכל שהו והא ודאי ליתא דהא מנבלות וטרפות פשיט ליה ותירצו בתוספות דאיידי דקאי רבא בחרצן נקט חרצן ורש"י ז"ל פי' בשאר כל אדם בכזית נזיר מאי ורבינו ז"ל נקט לישנא דתלמודא כי אורחיה בכל דוכתא א"נ להכי נקט חרצן לאשמעינן דיוקא דידה טעמא דנשבע שלא אוכל חרצן סתם אבל אם נשבע שלא אוכל חרצן אחד אע"ג דאית ביה תרתי חדא דהוי כל שהו ותו דלא אכלי ליה אינשי ולא חשיב כלל קמ"ל דחייב וזהו שכתב הרב לפיכך אם פירש ואמר שלא אוכל חרצן אחד ואכלו חייב והלא כתב הרב דין זה למעלה שבועה שלא אוכל דבר זה ואכלו חייב ואפילו היה הדבר שנשבע עליו זרע חרדל וכו' אלא אתא לאשמועינן הכא דאפי' מידי דלא אכלי אינשי חייב עליו. שבועה שלא אוכל תמרים ונבלות וכו'. איכא למידק אמאי לא נקט נבלות ושחוטות כלישנא דתלמודא וי"ל דסד"א כיון שהם שני מינים ואין דרך לאכלם יחד הוו כמי שנשבע שלא יאכל תמרים ושלא יאכל נבלות דהוו כשתי שבועות ולא הוי שבועה בכולל ולא חיילא אנבלות קמ"ל דהויא בכולל ולוקה אף משום שבועת ביטוי וא"ת אמאי מלקינן ליה הא מצי למימר לא היה בדעתי אלא שלא אוכל תמרים ונבלות יחד דהוי חצי שיעור וכ"ת דהכא במאי עסקינן דאכיל נמי תמרים א"כ תיפוק לי דחייב מלקות משום תמרים ומה שייך לומר לוקה אף משום שבועת ביטוי וכתב דמלקין ליה נמי משום תמרים הא ודאי ליתא דשבועה אחת היא דאי אמרת שתי שבועות לא הויא שבועה בכולל ולא חיילא אנבלות וי"ל דשלא אוכל תמרים ונבלות כל מין בפני עצמו משמע מדלא אמר כאחת וכן כתב הרב לעיל וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים כאחת טעמא משום דפי' הוו ענבים חצי שיעור אבל אם לא פי' כל אחד מהם הוי שיעור שלם אבל שלא אוכל עשר ותשע אעפ"י שלא פירש כאחת הכי משמע שהרי אי אפשר שיאכל עשר אם לא יאכל תשע הילכך תשע ועשר כאחת משמע. והיינו דפרכינן בגמרא ודילמא למפטר נפשיה מאחרנייתא קא אתי ולא פרכינן ודילמא לא חייב עצמו אלא אי אכיל לכלהו ואמאי חייב על כל אחת ואחת אלא ודאי פשיטא ליה לתלמודא דשלא אוכל פת חטין ופת שעורין חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו ולא הוה קשיא ליה אלא אמאי חייב על כל אחת ואחת. אבל אם נשבע שלא יאכל נבלה וטרפה וכו'. שבועת ביטוי ליכא דאין שבועה על שבועה. שבועת שוא ליכא שהרי בשעה שנשבע שפיר נשבע שלא יאכל נבלה ואם עבר ואכלה אינו לוקה אלא משום אוכל נבלה. נשבע שיאכל נבלה וכיוצא בהם מאיסורי תורה זוהו שבועה לבטל את המצוה ולוקה משום שבועת שוא ואם נשבע על איסורין דרבנן חלה השבועה כאשר כתבתי לעיל. שבועה שאוכל ככר זו וכו'. השמיענו בבבא זו דאע"ג שלא נתחייב לאכלה אלא מחמת שבועתו השבועה השניה הויא לבטל את המצוה ולוקה משום שבועת שוא והלכה לה השבועה השניה ואוכל את הככר ואם לא אכלה לוקה אף משום שבועת ביטוי מלקות ראשונה לוקה מיד ומלקות שניה כשיעבור הזמן אשר קבע או אם נאבד הככר ושוב לא אכל לקיים שבועתו:
שבועה שלא אוכל ככר זו וכו' בבא זו אין בה חדוש אלא דרכו ז"ל לכתוב הן ולאו דומיא דקרא להרע או להטיב כגון שנשבע שלא יעשה סוכה וכו' סתם סוכה בלשון בני אדם הוא סוכה של מצוה נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור משום שבועת ביטוי כיצד וכו' מדקאמר פטור משבועת ביטוי משמע דמה שכתב הרב ז"ל בסמוך נראה לי שהוא לוקה משום שבועת שוא עלה דהך בבא דרישא קאי וכן משמע נמי מדקאמר לפיכך כל הנשבע להרע לאחרים וכו' משמע דחדא בבא נינהו והדין שוה בהם ולוקה משום שבועת שוא וא"כ קשיא טובא מאי שנא מנשבע לקיים מצות לא תעשה דשלא אוכל נבלה וטרפה בין אכל בין לא אכל אין כאן חיוב שבועה כלל לא שבועת ביטוי ולא שבועת שוא ומאי שנא גבי נשבע לקיים מצות עשה ואם לא קיימה לוקה משום שבועת שוא ולפיכך אני אומר שמה שכתב הרב ויראה לי שהוא לוקה אסיפא דוקא קאי כגון שנשבע שיכה את פלוני וכו' דכיון שאינו רשאי לעשות כן לוקה משום שבועת שוא כמי שנשבע שאוכל נבלה וטרפה ומה שכתב ז"ל לפי' לא להשוות הדין ממש אלא לומר שהוא פטור משבועת ביטוי אבל הנשבע לקיים את המצוה פטור בין משבועת ביטוי בין משבועת שוא דומיא דשלא אוכל נבלה וטרפה אי משבועת ביטוי פטור מושבע מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה ואי משבועת שוא פטור שהרי בשעה שנשבע שפיר נשבע דכתיב נשבעתי ואקיימה וגו' ואם לא קיים המצוה עבר על עשה אבל לא יתחייב על שבועת שוא למפרע. ומה שכתב פטור משום שבועת ביטוי לאו למימרא דחייב משום שבועת שוא אלא לומר דאף משום שבועת ביטוי פטור לאפוקי מדר' יהודה דאמר נשבע לקיים את המצוה ולא קיים כגון לישב בסוכה חייב וטעמא משום נשבעתי ואקיימה וגו' קמ"ל דאפי' בכה"ג פטור משבועת ביטוי דאי משום שבועת שוא פשיטא דפטור מטעמא דאמרן וכבר כתב ז"ל גבי שבועה שלא אוכל נבלה וטרפה דפטור משבועת ביטוי כנ"ל ליישב דברי הרב ז"ל. נשבע להרע לעצמו וכו'. אע"ג דאמרינן בפרק החובל שאין אדם רשאי לחבול בעצמו מדרשא אתיא וכל מידי דלאו מפורש בהדיא לא נקרא מושבע מהר סיני לענין שלא תחול עליו שבועה אע"ג דעבר אדאורייתא דומיא דחצי שיעור כדכתיב לעיל. נשבע להיטיב לאחרים הטבה שיש בידו לעשותה וכו'. ואם היה דבר שאין בידו לעשותה לוקה משום שבועת שוא ופשוט הוא. נשבע שלא יאכל מצה שנה או שנתים וכו'. משמע שאם נשבע שלא יאכל מצה סתם דעתו אמצה של מצוה ולוקה משום שבועת שוא ואוכל מצה ולוקה ולא אמרינן דהוי כולל מצה של רשות ומצה של מצוה דאי לא תימא הכי שנה או שנתים למה וזה שלא כדעת הירושלמי שהוא מחלק בין שלא אוכל מצה לשלא אשב בסוכה וכתבו הריא"ף ז"ל בסוף פסחים שאם נשבע שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח וטעמא משום דחיילא בכולל דשלא אוכל מצה בין בפסח בין בשאר ימות השנה משמע אבל אם נשבע שלא אשב בצל סוכה לוקה ויושב בצל סוכה וטעמא דסתם צל סוכה משמע להו לאינשי סוכה של מצוה והר"ז הלוי דחה זה הירושלמי מהלכה ורבינו ז"ל נמי לא ס"ל ופליג עליה בתרתי דס"ל דלא הוי כולל עד שיפרש דברים המותרים עם דברים האסורים כדכתיבנא לעיל. ותו דכי היכי דשלא אשב בצל סוכה משמע להו לאינשי סוכה של מצוה הכי נמי האומר שלא אוכל מצה מצה של מצוה משמע להו לאינשי ובשבועות הלך אחר לשון בני אדם וזהו שכתב שנה או שנתים וגבי סוכה כתב בצל סוכה לעולם משמע דלא שני ליה בין מצה לסוכה. ואפשר דבני מערבא היו רגילין לאכול מצה בשאר ימות השנה ולא היו רגילים לישב בסוכה אלא בחג ומש"ה שלא אוכל מצה הוי כולל וחיילא נמי אמצה של מצוה אבל שלא אשב בסוכה הוי לעבור על המצוה כיון שלא היו רגילים לישב בסוכה בשאר ימות השנה. אבל בני בבל לא היו רגילין לאכול מצה בשאר ימות השנה ולפיכך לא שני להו בין מצה לסוכה ולוקה משום שבועת שוא וזה דעת רבינו והר"ן ז"ל דחק להעמיד הירושלמי ע"ש. ועדיין יש לדקדק בלשון הרב ז"ל שכתב ואין זו שבועת שוא שהרי לא נשבע זה שלא יאכל מצה בליל פסח ולפי מה שכתבנו הכי הוה ליה למימר שהרי לא נשבע זה שלא יאכל מצה ותו לא דסתם מצה בלילי הפסח משמע וא"כ קשיא מדיוקא דרישא דמלתיה לסיפא. וי"ל דאין זה לשון הנשבע אלא ה"ק שהרי לא נשבע זה שלא יאכל מצה שיהיה משמעותו בלילי הפסח לבד. ואכתי איכא למידק מאי שנא גבי מצה וציצית נקט שנה או שנתים וגבי סוכה נקט לעולם. וי"ל דאי הוה נקיט שנה או שנתים זמנין דמשכחת לה שהוא פטור משבועת ביטוי כגון שהיה חולה או מצטער או בדרך בשעת שבועתו ונמשך אותי האונס שנה או שנתים אין כאן שבועת ביטוי דשפיר משתבע שהרי פטור הוא בשעת שבועה ובשעת עשיית המצוה ומשום הכי נקט לעולם שהרי פרק מעליו עול המצוה. אבל גבי מצה או ציצית אפילו מצטער או חולה או בדרך יכול לאכול כזית מצה ולפיכך כיון שהיא שבועה בכולל לוקה משום שבועת ביטוי ואם אינה בכולל לוקה משום שבועת שוא וכן לגבי סוכה אם אמר לעולם לוקה משום שבועת ביטוי ואם לא אמר לעולם לוקה משום שבועת שוא ואם אמר שנה או שנתים אם היה מצטער או חולה או בדרך משעת שבועה עד שעת המצוה אפשר שהוא פטור לגמרי:
שבועה וכו' או שלא יעלה עליו בגד שנה או שנתים. ראיתי לאחד מחכמי הדור שצלל במים אדירים ואפי' חרס לא העלה בידו שכתב בכלל הגהותיו על הרב וז"ל מה שייך בזה כולל ומן התורה יש לחול השבועה אפילו על בגד של ציצית ביחוד שלא ילבש בגד שחייב בציצית דחובת גברא הוא אם ילבש בגד של ארבע כנפות כאשר כתב הוא ז"ל סוף הלכות ציצית ומדת חסידות הוא לבד שלא יפטור עצמו ואפשר לישבו על קיום מצוה כגון שלא ילבש בגד של שעטנז או שלא ילבש כלי אשה דשבועה זו אינה חלה אלא בכולל כל בגד מ"מ לשון שנה או שנתים לא אתי שפיר והיה נכון לפרשו על לבישת תפלין שהזכיר כבר איך היה ראוי לומר שלא יעלה עליו מלבוש כי רחוק הוא שיהיו תפלין נכללין בכלל בגד עכ"ל. וכמה רחוק כל זה מכוונת הרב ויפה היה לזה המגיה להעלות הדבר בצ"ע אם אין ידו משגת והשאלה היא ראויה לכל משכיל וכוונת הרב ז"ל שלא יעלה עליו בגד המחויב בציצית עם ציציות ואם לא שכלל זמן הפיטור שהוא בלילה עם זמן החיוב שהוא ביום לא חלה שבועה שנמצא נשבע לבטל מצות ועשו להם ציצית וגו' ושיעור לשונו שלא יעלה עליו בגד של ד' כנפות בציצית וקצר במבואר כדרכו ז"ל כלומר שלא יטיל ציצית לבעלת ד' וזה ברור. נשבע שהניח תפילין וכו'. אע"ג דליתא בלא אניח חייב משום שבועת ביטוי הואיל ואיתיה בהין ולאו. נשבע שלא יישן ג' ימים וכו'. כיון שמשעה שיצאת מפיו יצאת לשוא מלקין אותו וישן לאלתר ולאו למימר שאיסור לישן או לאכול עד שילקה אלא נתחייב מלקות מיד וישן לאלתר וכשיזדמן לו בית דין ילקה. נשבע שראה גמל פורח באויר וכו'. טעמא משום דבשבועות ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואין קורין לעוף גדול גמל והנה השמיט הרב ז"ל אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד לפי שהיה צריך להאריך בשגבו טרוף וכפי הפירושים מנומר או מרובע וכתב גמל פורח באויר וכל כיוצא בזה מדברים שהם בלתי אפשר ומזה הטעם לא תנן גבי שבועת שוא אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים דכיון דדבר אפשרי הוא דרך בני אדם לגזם בו ותני להו גבי נדרי הבאי דפטור וכבר הארכתי בזה למעלה והשתא ניחא מקושית התוספות ודוק. והר"ן ז"ל העלה דהתם נמי גבי אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים הפירות מותרין אבל לוקה משום שבועת שוא ודבריו צל"ע ואין כן דעת הרב ז"ל. דבר ידוע אצל החכמים וכו'. ואפילו הי' הנשבע חכם גדול בתבונה ונשבע שהשמש גדול מן הארץ פטור משבועת שוא כיון שאין הדבר ידוע לאחרים אבל אם נשבע שהשמש קטן מן הארץ מספקא לי אם הוא חייב דאי לגבי דידיה משנה הוא וכן לגבי היודעים כמוהו. ואי לגבי הבלתי יודעים מודיע הוא את הידוע שהרי קטנה היא למראית העין ומסתברא לי דבהא נמי פטור והטעם שאעפ"י שאין הדבר ידוע שהשמש גדולה מן הארץ אינו ידוע בודאי שהיא קטנה מן הארץ אעפ"י שרואים אותה קטנה וזה החכם שנשבע לא נשבע על ידיעתו אלא על ראיית אחרים שרואים אותה קטנה ואינם יודעים אם הדבר כן או לא:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |