שו"ת רדב"ז/א'תקלו
|
< הקודם · הבא > |
[סימן אלף וחמש מאות ושלושים וששה - חלק ה ללשונות הרמב"ם סימן קסב]
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(קסב) שאלת ממני ידיד נפשי לבאר לך הלכות הרב ז"ל לשבועת ביטוי ושבועת שוא ששה פרקים לפי שיש בהם הלכות עמומות ומגיד משנה לא נמצא בהם ומה שכתב בעל מגדל עוז לתרץ השגות הראב"ד ז"ל לא יספיק לך כי אין דבריו מתיישבים בקצת מקומות ולעשות רצונך רצון שמים חפצתי ובו נשענתי יאיר לפני נתיב יושר קושט דברי אמת. והנה הרב הקדים שלא לישבע בשמו לשקר אע"פ שהכתוב הקדים שבועת שוא בעשרת הדברות תפס ז"ל דרך התנא והטעם שהיא כוללת יותר משבועת שוא ועוד שיש בה קרבן ומלקות ושבועת שוא אין בה קרבן כלל ועוד דשבועת ביטוי שכיחא טפי והקדימה בדבר המצוי ראוי יותר וא"ת א"כ למה הוקבעה שבועת שוא בתוך עשרת הדברות ולא שבועת שקר דע כי שבועת שוא הכתובה בעשרת הדברות כולל כל מיני שבועות שכל מי שנשבע לשקר מוציא שם שמים לבטלה דהיינו לשוא תדע דתניא בשבועת הדיינין אומרים לו הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה בסיני לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא ואם שבועת שקר אינה בכלל שבועת שוא אין כאן איום דמצי למימר על שבועת שוא נזדעזע ולא על שבועת שקר והיינו דלא אמרינן שנזדעזע העולם בשעה שאמר לא תשבעו בשמי לשקר לפי ששבועת שקר הוי בכלל שבועת שוא ואין שבועת שוא בכלל שבועת שקר אבל התנא דאתי לפרושי דיני השבועות הקדים שבועת שקר מטעמי דכתיבנא:
הפרק הא' כלל בו ד' מיני שבועות ומה הוא חייב עליהם:
הפרק הב' כלל בו אופני השבועות:
הפרק הג' כלל בו השבועות אשר פטור עליהן:
הפרק הד' כלל בו פרטי שבועת ביטוי:
הפרק הה' כלל בו מה שחייב משום שבועת ביטוי ולא משום שבועת שוא ומה שחייב בו משום שבועת שוא ולא משום שבועת ביטוי ומה שחייב משום שתיהן:
הפרק הו' ביאר בו אופני החרטה וההתרה ומי הוא המתיר: ד' מיני שבועות וכו'. ואע"ג דקרא הקדים נדרים לשבועת ביטוי דכתיב איש כי ידור נדר או השבע שבועה כבר הקדמנו למעלה כי הקדימה בדבר הכולל עדיף טפי והשבועה כוללת ד' סוגים ותחתיהן מינים הרבה. וקרא לא איירי אלא בשבועת ביטוי ומשום הכי הקדים נדרים לפי שחלים על דבר מצוה. וראיתי לקצת חכמים שואלים בדברי הפוסק מניינא למעוטי מאי ולדעתי אין זו שאלה בדברי הרב כלל כי הוא ז"ל חבר חיבורו כדי שילמדו אותו על פה ולזה הטעם חלק אותו פרקים פרקים הלכות הלכות והמנין מבוא גדול וסימן לזכירה וללמוד הענין על פה ואפ"ת דשאלה זו שאלה התשובה מבוארת ממה שכתבנו דמשום שהן ד' מיני שבועות ותחתיהן פרטים הרבה ראוי להקדימה לנדרים א"נ למדנו ז"ל שאין החלוקה לפי חשבון השבועות אלא לפי מיני השבועות והם ד' והרי זה פשוט מאוד אצלי: שבועת ביטוי. וכו' אע"ג דשבועת העדות כתיב בתחילה בסדר ויקרא כבר כתבנו למעלה שראוי להקדים הדברים הכוללים ושבועות ביטוי כוללת ד' חלקים כאשר יתבאר לקמיה ומזה הטעם הקדים התנא ותני שבועות שתים שהן ד'. ותו דשבועת ביטוי שכיחא טפי והכתוב קבעה התם אצל קרבן עולה ויורד כדיניה ואיתיה בדלי דלות: להרע או להיטיב. דוקא להרע לעצמו אבל לאחריני עובר משום שבועת שוא כדלקמן ולאו דוקא הרעה והטבה אלא מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצאו דברים שהוא מצווה עליהם או שאי אפשר לו לקיימן שאינו חייב עליהם משום שבועת ביטוי להרע או להיטיב היינו שאוכל ושלא אוכל והן להבא ושתים לשעבר אכלתי ולא אכלתי: כגון שנשבע על דבר שעבר וכו'. איכא למידק אמאי נקט למאי דסליק מיניה והלא שאוכל ושלא אוכל הוו הנך דכתיבי באורייתא להרע או להטיב ואכלתי ולא אכלתי אתו מריבויא והנך דכתיבי בהדיא הוה ליה לאקדומי ותנא נמי אקדמינהו וי"ל דאיידי דאתו מריבויא חביבא ליה והכי אורחיה דתנא כדאיתא בכמה דוכתי הואיל ואתיא מדרשא חביבא ליה. א"נ ברישא השבועה שמשעה שיצאת מפיו יצאת לשקר ולא זו בלבד אלא אפילו להבא הוי שבועת ביטוי וחייב עליה קרבן או מלקות ואפשר כי מזה הטעם פי' הכתוב בהדיא להרע או להטיב שהם חידוש והנך אתו מרבויא: ואין שבועת ביטוי נוהגת אלא בדברים שאפשר לעשותם בין להבא בין לשעבר. איכא למידק בשלמא להבא לא משכחת לה שאם נשבע שלא יישן ג' ימים אינו לוקה משום שבועת ביטוי אלא לוקה משום שבוע' שוא וישן לאלתר. אבל לשעבר משכחת לה שאם אמר שבועה שלא ישנתי זה ג' ימים או שלא אכלתי זה ז' ימים לוקה משום שבועת ביטוי שבשעה שיצאת מפיו יצאת לשקר וכ"כ הרב ז"ל בפ' ה' נשבע שהניח תפילין היום וכו' הרי זו שבועת ביטוי לשעבר וא"כ היכי פסיק ותני הנא בין להבא בין לשעבר וניחא לי דלא מיקריא שבועת ביטוי לשעבר אלא בדבר שאפשר שהוא אמת או שקר כגון שלא הנחתי תפילין היום אבל הנשבע שלא ישנתי זה ג' ימים הדבר ידוע לכל שאי אפשר לעמוד ג' ימים בלא שינה והוי כנשבע לשנות את הידוע דלקי משום שבועת שוא ולא משום שבועת ביטוי: כיצד לשעבר וכו'. בא להשמיענו דלאו דוקא להרע או להטיב דהיינו שאוכל ושלא אוכל אלא ה"ה לכל הדברים שאין בהם הרעה והטבה וה"ה לאחרים שדבר פלוני עם פלוני ואע"ג דליתיה בלהבא דקיי"ל כר' עקיבא והיינו כשכתב כיצד להבא לא הזכיר שידבר פלוני עם פלוני שהרי אין הדבר בידו: הרי אלו שתים לשעבר ושתים להבא. דלא תימא שתים שהם שמונה הם כיצד אכלתי או זרקתי הרי שתים לא אכלתי לא זרקתי הרי ד' וכן ד' להבא הרי שמונה וקמ"ל דאינם אלא שתים שהן ד' שהכל בכלל הן ולאו ולשעבר והן ולאו להבא בין יש בהם הרעה או הטבה בין אין בהם הרעה והטבה והיינו דתנן אחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים וכו': נשבע אחת וכו'. ואע"ג דקי"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין הא אמר ר' יוחנן חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם כגון שנשבע שלא יאכל ואכל וכו' אע"ג דלא פי' אלא שתי חלוקות אחת להבא ואחת לשעבר מבואר הוא ממה שכתב לעיל נשבע אחת מארבע מחלוקות וכו': שבועת שוא נחלקת לד' מחלקות וכו' הגיה עליו הראב"ד ז"ל שנשבע בדבר הידוע לשלשה שאינו כן כמו שנשבע ע"כ. ואני לא ידעתי מה מקום להגהה זו והלא הרב לא כתב בזה הפרק אלא כללים ולקמן בפרק ה' כתב בהדיא ואינו חייב אלא א"כ נשבע על דבר שגלוי וידוע לג' בני אדם משאר העם כגון איש שהוא איש וכו' והיינו הך דעולא ואין עליו חולק ומה שלא כתב על הדבר הידוע לאדם בלישנא דמתניתין משום שהיה צריך להאריך ולפרש והוא שידוע לג' בני אדם ובפרק זה לא כתב פרטי הדינים. ואפשר שכוונתו ז"ל לפרש כי כמו שהנשבע להודיע את הידוע צריך שיהיה ידוע לג' בני אדם הנשבע לשנות את הידוע צריך שיהיה ידוע לג' בני אדם. ומה שכתב בזה בעל מגדל עוז אינו נכון כלל כי לא הבין כוונת הירושלמי ונזדמן לו ספר מוטעה וכתב הלשון בטעותו כי איך אפשר לומר שהדבר ידוע לשנים אם נשבע עליו הוי שבועת שוא והידוע לג' לא תהיה שבועת שוא והלא כל מה שהרבים מכירים בדבר הוי משנה את הידוע או מודיע את הידוע ואפילו המתחילים לא יטעו בזה. וגירסת הירושלמי כך היא ר' יעקב בר אחא בש"ר יוחנן כל הידוע לשנים זו היא שבועת שקר לג' הרי זו שבועת שוא ר' אילא בשם ר' יוחנן אפילו ידוע לשנים ואחד בסוף העולם מכירו שבועת שוא ע"כ. והיינו מימריה דעולא דבעינן שיהיו בה שלשה שמכירין אבל אם [אין] כאן אלא שנים לא חיישינן לאותו שבסוף העולם והויא שבועת שקר ונפקא מינה כגון שהשליכו לים ולענין התראה והכי איתא בירושלמי בהדיא ואפילו לפי מה שהבין בעל מגדל עוז היכי אפשר ששבק רבינו מימריה דעולא דמייתי לה תלמודא דידן בלא חולק ופסק כדעת הירושלמי ותו למה לא עיין במה שכתב הרב בפ"ה הילכך כי ניים ושכיב אמרה גם מה שכתב אין הלכה כתלמיד במקום הרב לא אמרינן הכי אלא כשחלק עמו בפניו ומי הגיד לו שחלק עמו בחייו אדרבה קיי"ל הלכה כבתראי. שזה הדבר אין בו ספק לאדם שלם כדי לצדק הדבר בשבועה משמע מלשונו ז"ל שאם היה מדבר עם אדם בלב שלם והיה צריך לצדק הדבר בשבועה שאין זה שבועת שוא והא ודאי ליתא אלא הענין הוא כיון שהדבר אין בו ספק לאדם שלם לשופטני לא חיישינן וקרא כתיב אל תען כסיל כאולתו ומה לו לישבע על הדבר הידוע. כיצד כגון שנשבע שלא יתעטף בציצית בטלית המחוייבת בציצית ולא יטיל בה ציצית שנמצא נשבע לבטל את המצוה אבל אם נשבע סתם שלא יתעטף בציצית אין זו שבועה לבטל את המצוה שהרי יכול ללבוש בגד שאינו מחוייב בציצית וליכא למימר דציצית אית ביה מצות עשה שהרי הוא ז"ל כתב בסוף הלכות ברכות שאין בה אלא מדת חסידות ובפרק ששי נאריך בזה בע"ה ואפשר דמטעם זה לא שנא התנא שלא אתעטף בהדי סוכה ולולב ותפילין. ומ"מ יש לדקדק בדברי הרב למה צריך כ"כ משלים ודמיונות והתנא לא הזכיר אלא ג' והוא כתב חמשה. וי"ל דלהכי נקט ציצית לומר דמשכחת מצות עשה כדכתיבנא ותפילין לאשמעינן דאפילו טען לא נשבעתי אלא מפני שהתפילין צריכה גוף נקי דאין שומעין לו ולוקה דהיה לו להזהר בלא שבועה. ותו דאי אפשר שלא יהיה לו שעת הכושר ונמצא נשבע לבטל את המצוה באותה שעה. וסוכה לאשמעינן שאם נשבע סתם שלא ישב בסוכה לא חלה שבועתו ולא אמרינן סוכה כולל אפילו סוכה שאינה של מצוה וחיילא בכולל והוי שבועת ביטוי קמ"ל דסתם סוכה של מצוה משמע להו לאינשי ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולוקה משום שבועת שוא ויושב בסוכה. ושלא יאכל מצה בליל הפסח לאשמועינן דבזמן שהיו עושין שני ימים מן הספק אם נשבע שלא יאכל בלילי הפסח לוקה ממה נפשך אבל אם נשבע שלא יאכל מצה בליל פסח מצי למימר על לילה אחת נשבעתי והרי הוא ספק ולא מלקינן ליה מספיקא ודין זה צל"ע דקי"ל בנדרים הלך אחר לשון בני אדם: כל אחת משתי לילות קורין ליל פסח. ודוקא נקט לילי פסח דאפילו האידנא דבקיאינן בקבועא דירחא ויום שני משום מנהג אפילו הכי לוקה דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולא מצי למימר לא נשבעתי אלא על יום שני ואינו אסור אלא ממנהגא ואין זה נשבע לבטל את המצוה קמ"ל אבל אם נשבע שלא יאכל מצה בליל יום שני ודאי אינו לוקה כיון שפירש ואם אוכל מצה בליל יום שני בהאי איכא פלוגתא דרבוותא בכל הנשבע לבטל מצות דרבנן איכא מ"ד דאתי לאו דלא יחל דברו ומבטל מצות דרבנן ואיכא מ"ד דהכא נמי איכא לאו דלא תסור ומה שראוי לסמוך עליו דהיכא דשבועתו לבטל איסורין דרבנן בקום עשה כגון שנשבע לאכול חמץ ביום שני האחרון או שנשבע לתת לחבירו ריבית מדרבנן פטור משבועתו וישב ולא יעבור בידים איסורין דרבנן ואם שבועתו לבטל איסורין דרבנן בשב ואל תעשה כגון שלא יאכל מצה בליל שני יקיים את שבועתו ולא יאכל מצה ואם אפשר בהתרה יתיר את שבועתו ואם נשבע שלא יאכל מצה בליל פסח מסתברא לי דאינו לוקה דמצי למימר לא נשבעתי אלא על ליל יום שני שגם הוא נקרא ליל פסח בלשון בני אדם. או שיתענה בשבתות וימים טובים. לאשמועינן דאע"ג דנתן שבת לדחות אצל תענית חלום אפ"ה הוי נשבע לבטל המצוה ולוקה. כתבו בשם רב יהודאי גאון שבכלל זה מי שנשבע שלא יכנס בתקנת הקהל ומודה אני שלא חלה שבועתו ונכנס בתקנת הקהל אבל אינו לוקה משום שבועת שוא. כל הנשבע שבועת שוא וכו' ואם היה מזיד לוקה. אע"ג דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו הא אמ"ר יוחנן חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם ויליף בגמרא כדכתיב כי לא ינקה ה' אבל ב"ד מלקין אותו ומנקין אותו. ואם היה שוגג פטור מכלום וכו'. דלא תימא ליחייב קרבן במה מצינו משבועת ביטוי קמ"ל פטור מכלום כלומר מקרבן דאלו ממלקות פשיטא דאין מלקות בשוגג. שבועת הפקדון וכו'. ואם תשאל למה שינה הרב סדר התנא ששנה תחילה שבועת העדות וממה שכתבנו לעיל תבין כי הקדימה בדבר הכולל והתדיר ראוי ושבועת הפקדון כוללת ומצויה יותר משבועת העדות וק"ל והתנא סדר אותם כפי חיוב הקרבן כי שבועת ביטוי ושבועת העדות יש בהם קרבן עולה ויורד ושבועת הפקדון בין אם היה מזיד בין אם היה שוגג מביא אשם כאשר כתב הרב בסמוך. שנא' לא תכחשו וכו'. ואין לוקין על לאו זה לפי שנתן לתשלומין ועוד שאין בכפירה מעשה ואין לוקין על לאו שאין בו מעשה. ושבועה זו היא הנקראת שבועת הפקדון אע"פ שהיא כוללת מלוה ועושק וגזל ואבדה כדמפרש בקרא נקראת שבועת הפקדון לפי שהיא מצוייה וכוללת יותר ופתח בה קרא. הרי זה אנוס ופטור מכלום אף מן החומש ולא עבר על לא תכחשו שהרי אנוס הוא שלא היה זוכר שיש לו אצלו כלום. אבל אם לא ידע שאסור לישבע לשקר על כפירת ממון נהי דפטור מחומש ואשם מ"מ עבר על לא תכחשו שהרי יודע היה שיש לו אצלו ממון והיינו דלא כתב הרב ז"ל בהאי בבא פטור מכלום אלא פטור לבד והשתא דאתית להכי מצינן למימר דמאי דכתב לעיל נמי פטור מכלום פטור מאיסור שבועה דכיון דשוגג כאנוס הוא. שבועת העדות כיצד העדים שידעו עדות ממון וכו'. לאפוקי משביע עידי קנס ועידי קרקע כאשר כתב ז"ל פרק תשיעי והכא תני כללי והדר פרטי זה דרכו בכל החבור ויש כאן שאלה מי שכבש עדותו במזיד והיה סבה אפשר לאיבוד נפש ונשבע על שקר איך מתכפר בקרבן הבא בדלי דלות והוא עשירית האיפה סולת ואפילו שמתודה מה יועיל אם הוא עשוק בדם נפש ואע"ג דאיכא מאן דלא דריש טעמא דקרא לר' שמעון דדריש צריך למצוא טעם ואם ידעת טעם אם הרגו אין נהרגין תבין גם זה ואין כאן מקום זה. הרי אלו אנוסין ופטורין אף מן הקרבן. זה הלשון קשה להולמו והלא אין בשבועת העדות זולת קרבן והיכי שייך למימר באונס דידיה פטור אף מן הקרבן ויש ליישב דשבועת העדות אית בה תרתי לריעותא חוטא ולא לו דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו ואיכא נמי עונש השבועה המביאה לידי קרבן. לפיכך כתב ז"ל אף קרבן לא מיבעיא נשיאות עון דליכא כיון דאנוסים הם אלא אפי' מקרבן פטורים דסד"א היכא דשכח העדות ויודע שאסור לכבוש העדות ולישבע עליו ושמביאין קרבן על שבועה זו ליהוי כשגגת או כזדון העדות וליחייב קרבן קמ"ל דאנוס גמור הוא כיון ששכח העדות ופטור אף מן הקרבן. ומורה המקום סמכתי על בעל מגדל עוז לאהבת הקיצור:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |