שו"ת רדב"ז/א'תקכו
|
< הקודם · הבא > |
[סימן אלף וחמש מאות ועשרים וששה - חלק ה ללשונות הרמב"ם סימן קנג]
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(קנג) שאלת ממני אודיעך דעתי על הא דתנן יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר של צלוב משום רפואה וקי"ל הכי דכל שהוא לרפואה אין בו משום דרכי האמורי ואלו כולם אין רפואתם בטבע אלא דרך סגולה ואפ"ה התירו לצאת אפי' לר"ה ואפי' חולה שאין בו סכנה דאמרינן בגמרא ביצת החרגול למאי עבדי ליה לשיחלא ופירש"י ז"ל כאב האזן ושן של שועל לשינתא ומסמר הצלוב לזירפא ופירש"י ז"ל נפח מכה ומשמע דליכא סכנתא בכל הני. ותו קשה דביומא משמע דאין מתרפאין בדברים שהם מרפאין בדרך סגולה ולא בדרך טבע ואפי' בחולי שיש בו סכנה דתנן מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר הכבד שלו ור' מתיא בן חרש מתיר וכתב הרב ז"ל בפי' המשניות וז"ל ואין הלכה כר' מתיא בן חרש בזה שהוא מתיר להאכיל לאדם ביום צום הכפורים חצר הכבד של כלב שוטה כשנשוך שזה אינו מועיל אלא בדרך סגולה וחכמים סוברין שאין עוברין על המצות אלא ברפואה לבד ר"ל בדברים המרפאים בטבע וכו' והוא ז"ל כתב בביצת החרגול וחביריו אין מרפאין אלא בסגולה:
תשובה ולא שאני לך בין המוציא שלא כדרך המוציאין שאין איסורו אלא מדרבנן ולפיכך התירו במקום דאית רפואה אפי' בדרך סגולה ואפי' בחולי שאין בו סכנה לאוכל דבר טמא ביום הכפורים דאיכא תרתי דאורייתא ולפיכך לא התירו אלא הדברים המועילים בדרך טבע כאשר כתב הרב ז"ל. וא"ת שמא יפול ואתי לאתויי ד' אמות ברה"ר בידו כדרך המוציאין לא קשיא דהיכא דאיכא חולי לא גזרו. ותו כיון דתכשיטו הוא לרפואתו לא אתי לאתויי ד' אמות בר"ה בידו ומיד מחזיר אותו למקומו כבתחלה. ובהכי נמי מתרצא קושייתך דכיון דתכשיטו הוא מותר אפי' שמרפא בסגולה מה שאין כן בחצר הכבד של כלב שוטה. ומזה הטעם כתב רש"י ז"ל גבי קמיע דאפי' הוציאו ד' אמות בר"ה בידו ליכא חיוב חטאת דאקשי בגמרא והתניא אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה ומתרצינן כיון דמסי אע"ג דנקיט ליה בידיה נמי שפיר דמי וכתב עלה רש"י ז"ל אע"ג דנקיט ליה בידיה תכשיטו הוא א"נ מייתי ליה ד' אמות בידים לא מחייב ע"כ. ואע"ג שזו קולא גדולה אצלי מ"מ למדנו ממנו תשובה לשאלתך דאע"ג דלא מרפאו אלא בסגולה תכשיטו הוא ויוצא בהם קשורים אע"פ שאינם דרך מלבוש ממש ולא גזרו בהם שמא יעביר אותם ד' אמות בר"ה בידו כיון שאין רפואתם בעודם בידו. ועיקר דברי הרב צל"ע דכיון שהוא מודה שמרפא בסגולה אמאי אין מאכילין ליתובי דעתיה כדאמרינן גבי סומא יולדת שחברותיה מדליקין לה את הנר בשבת אפי' על ספק ספקא של פקוח נפש דוחין כל המצות דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם ובשלמא לפירש"י ז"ל שכתב ואע"פ שנהגו ברפואה זו אינה רפואה גמורה להתיר לו איסור בהמה טמאה על כך איכא למימר דאע"ג דהתירו ספק נפשות הנ"מ בדבר שרפואתו ידועה ודאי דכיון שהדבר ידוע שדבר זה מועיל לחולי זה מאכילין אותו אפי' שהחולי הוא ספק נפשות דספק נפשות דוחה אבל לא ספק תרופה והטעם שאם היו מתירין ספק רפואה היו באין לחלל שבת בדברים שלא יועילו ולא יצילו כהבלי הנשים והטפשים וכן לענין להאכילו דברים הטמאים. אבל לדברי הרב קשה שנראה מלשונו שהם מרפאים אלא שרפואתם בסגולה והיה אפשר לומר שמפני טעם זה השמיט אותו מהפסק שלא ראינו שכתב דין מי שנשכו כלב שוטה לא בהלכות יום הכפורים ולא בהלכות מאכלות אסורות ושם כתב דין מי שאחזו בולמוס אלא שראיתי שכתבה הריא"ף ז"ל והרא"ש ז"ל ופסקו הלכה כחכמים ז"ל. ותו דמסקנא דתלמודא הוא דמודו רבנן לר' מתיא בן חרש בהך דהחושש בגרונו מדלא ערבינהו ותנינהו ואי איתא דקי"ל כר' מתיא בן חרש בתרווייהו אמאי שקלינן וטרינן ואסיקנא דלא פליגי אלא אמאי שנשכו כלב שוטה אפי' אי פליגי אתרווייהו הלכתא כר' מתיא בן חרש אלא ודאי לא קי"ל כותיה כיון דפליגי עליה רבנן ואי לא דמודו רבנן בסיפא דהחושש בגרונו לא הוה פסקי' לה להלכתא. וזה ברור. וא"כ לית לן למימר דהשמיטה משום דהלכתא כר' מתיא בן חרש דאדרבא מש"ה הוה ליה למכתבה למפסק הלכתא כיחידאה. וליכא למימר דס"ל דנשיכת כלב שוטה לא הוי סכנתא כאשר כתב ר"ת וז"ל שהיכן ראינו סכנה ללא רואה ולנשיכת כלב ולמתאוה וכו' ולישנא דמיית אל יטעך שכן לשון התלמוד דא"כ דדייקת לישנא מאי ספק נפשות אלא מאי מיית כי מתירא לחלות ולקלקל וכו' ליכא למימר שזה דעת הרב ז"ל שהרי כתב פי"א מהלכות שבת חיה ורמש שהם נושכין וממיתין כגון זבוב שבמצרים וכו' וכלב שוטה בכל מקום מותר להרגן וכו' והכי משמע פשטא דמאי דאמרינן בגמרא דיומא דשייף ביה מסתכן דנחית ליה מיית ומהכא קשיא לר"ת דאמר דאין סכנה בנשיכת כלב ואיכא למימר לפרושי מתירא לחלות דהא מאן דשייף ביה מסתכן ומאן דנכית ליה מיית וצ"ל לר"ת דאליבא דר' מתיא בן חרש אמרינן הכי אבל רבנן פליגי עליה וסברי דלית ביה סכנתא ואכתי דברי ר"ת צ"ע. ויש לתרץ דעת הרב ז"ל דס"ל דרפואות הסגולות אינם רפואה כלל ואפי' ספק רפואה אין בהם לחלל בהם שבת באיסור תורה או לאכול דברים האסורים מן התורה וכן יש לדקדק ממה שכתב פרק י"ט מהלכות שבת יוצאין בכל דבר שתולין אותו משום רפואה והוא שיאמרו הרופאים שהוא מועיל ולא כתב שהיא מרפא ובפי' המשנה כתב עלה וכמו זה יאמרו בעלי הסגולות כי כשיוקח מסמר מעץ הצלוב ויתלו אותו על גרגרת מי שיש לו קדחת שלישית יועיל לו ע"כ. הרי שאין הרב מסכים לרפואת הסגולות ומש"ה השמיטה ואי משום יתוב דעתיה של נשוך מה נפשך אם אין יודע שהוא בשר הכלב ליכא ישוב דעת אדרבא נפשו קצה בו ויוסיף בחולי כנ"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |