ריטב"א/מכות/כא/א

ריטב"א מכות כא א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתיבי שריטה וגדידה אחת היא. פי' ששתיהן בקריע' דוקא ועל מת דוק' אלא שהשריט' ביד דוקא וגדידה בכלי דוקא וקשיא דשמואל לד"ה קאמר ופרקינן דשמואל דאמר כר' יוסי ומשום דלא אמר לה ר' יוסי בהדיא אלא דדייקינן הכי מתניתיה כדלעיל עבדא שמואל מימרא ולא אמר הלכה כר' יוסי:

אלא אימא על ע"א ביד פטור בכלי חייב. פי' מן הסתם דעל הרוב אין דרך עבודתה אלא בכלי כדכתי' ויתגדדו כמשפטם אבל כל דידעינן ודאי שדרכה ביד אף ביד חייב כדנפקא לן בפ"ד מיתות מאיכה יעבדו ואפילו פוטר עצמו לפטור וזורק אבן למרקולים מיחייב מהתם:

מחוי רב ששת בין פורקי רישא. פי' והם במקום חיבור הראש עם הפנים שהראש שתי חתיכות מקום השער חתיכה את ומקום הפנים והזקן חתיכ' אחרת ומתחברת בצד האוזן מלפניו זו עם זו מקום שהלועזים קורין סינבל"א והיא נקראת צדעא כי שם סוף הראש מקום חבור הפרקים וכן אמרו כתוספתא וחייב על הראש' שתים אחת בראש הצדעה מכאן ואחת בראש הצדעא מכאן ולשון הכתוב שאמר לא תקיפו פאת ראשיכם הוא מה שאמר לעיל בברייתא שמשוה צדעיו לאחורי אזניו ולפדחתו לפי שהשערות הם בצדעא בולטות כלפי הפנים למטה ממקום ציחת השער בראש לפניו כמצחו ולאחריו באזניו וכשאדם מגלח שערות של פאה זו עד שיהא מגלח כל היוצא חוץ מן המקום צמיחת השער שבמצחו ואחורי אזניו ויהיה הכל שוה יראה מקום הצדעא עם אחורי האוזן ועם הפדחת שהוא המצח הכל חלק וישאר הראש בעיגול מוקף ועומ' בכוליאר. והשערות שהם באותו הפרק הם מה שיש בגופו של פרק זה כי היורדים למטה בחתיכת הפנים אינם מכלל שום פאה לא מפאת הראש שהרי אינם בראש ולא מפאת הזקן שאינם מכלל שערו' פאות הזקן כלל. וכתב הרמב"ם ז"ל פאה זו שמניחי' בצדעא לא נתנו בה חכמים שיעור ושמענו מזקנינו שאין מניחין שם פחו' מארבעים שערו' ע"כ. וקי"ל במס' נזיר דהקפת גרסת הספרים ברוב המשניו' וחיי' על הזקן שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה. וכתב רבינו מאיר הלוי ז"ל דהא דלא קתני וחיי' על הזקן חמש כדקתני וחייב על הראש שתים משום דבהקפת הראש יכול הקיף שתיהן בבת אחת בשתי ידיו ויתחיי' שתים אבל זקן אינו יכול להשחית חמשת בבת אחת ואפילו בשתי ידיו שאפילו היה יכול לאמן שתי ידיו כאחת ולגלח כאח' שתים מכאן ושתים מכאן החמישי' שהיא למטה ואינה בשורה שלהם לא היה יכול לגלח עמהן וקשה הוא לעשות תער עקום שיכול את זקנו כולו שיגלח כל הפאו' כאחת ומילתא דלא שכיחא היא ואי משום דסך אצבעותיו נשא כדאמרינן גבי קרחה גלוח בעינן ונשא לאו גלוח הוא בין לר' אליעזר בין לרבנן. והא דקתני ר' אלעזר אומר אם נטלן כאחת אינו חייב אלא אחת לאו בבת אחת ממש קאמר אלא שלא הפסיק ביניהם וסבר ר"א דכוליה חד מעשה הוא כיון שלא הפסיק ביניהם ולפיכך אפילו הסרו בו על כל אחת ואח' אינו חיי' אלא אחת דחד לאו הוא אי נמי מאי כאחת בבת אחת ובהתראה אחת וכגון דעבר תער עקום אבל ת"ק לא מיירי במילת' דלא שכיחא והיינו דלא קתני חמש. ע"כ תורף דבריו ז"ל. ומיהו יש משניו' שגורסין וחיי' על הראש חמש. והא דתנן ואחת מלמטה הסכימו כל המפרשים ז"ל שזו במקום הזקן שנקרא בלע"ז מונטו"ן. ועל הזקן שתים מכאן ושתים מכאן אמרו בגמרא מחוי רב ששת בין פירקא דיקנא ונחלקו המפרשים ז"ל בהם. כן הר"ם ז"ל כתב שהם לחי העליון ולחי התחתון מימין ולחי העליון ולחי התחתון משמאל ולפי דבריו ז"ל אין היתר התע' אלא בשפה העליונ' או למט' בגרון חוץ לעצם בנג' תרבץ הסימנים בלב' או בצד הסימנים הסמוכים לחוטם. ור"ח ז"ל כתב א' במקום חבור הלחי והצדעים ואח' בסוף השפה הימין הרי שתים וכן מהשמאל ולא נתבררו לנו דבריו יפה. וי"א כי הפאו' הם בחבור הלחי העליון תחלתו מתח' האוזן כשמתחבר עם הצדע והוא עקום קצת ושם בסופו כמין שיטה ונקרא' שבולת הזקן. ועכשיו הפאו' הם בי פירקי דיקנא כמו שאמרו בגמ'. וקרובי' לזה דברי רש"י ז"ל שכתב שתים מכל צד בצדעי' לפי שהלחי רחב כנג' הצדע ויש לכל דבר רחב קצה לשני צדדים. ובפירושים כתבו תלמידיו ז"ל פירקי דדיקנא פרק ראשון של זקן הוא תח' האוזן מקו' שהלחי התחתון יוצא משם ושם נקרא פאה בחודו של לחי שבול' לחו ושתי השבול' שמכאן ומכאן נקרא פאה שכל אחת לסוף לחי הרי שי' מכאן ושתים מכאן ואח' מלמטה מקום חבור שני הלחיים יש עצם קטן שמחבר הלחיים יחד ופרק לעצמו הוא ונקרא מונטו"ן. עכ"ל. ואלו דברים סתומים אבל הולכין בשיטה אחרונ' שכתבנו לעיל וקורין שבל' זקן לכל פאה ופאה מפני השער שבולט שם מעט כדרך הפירש האחר. שכתבתי לעיל אבל הרמב"ן ז"ל ור' חננאל ז"ל קורין שבולת זקן למקום המונטו"ן בלב' הפי' האחר. ומתוך כל הפירושי' הללו אין לנו היתר תער אלא בשפה העליונה ותח' הגרון כמו שכתבנו וגם בזה צריך ליזהר כמו שאמרו רבותינו הצרפתים ז"ל שלא ימשוך העור שהוא כנג' הסנטר כלפי מטה וישחית בסנטר וחסידים ויראי חטא אין נוגעין בתער כלל בשום מקום והוא המשובח. והא דתנן ר"א אומר אם נטלן כולן כאח' אינו חיי' אלא אחת כבר כתבתי לעיל פי' ר"מ ז"ל דאפי' בזה אחר זה בלי הפסקא קורא כאח' ואפי' התרו בו על כל א' וא' דחד לאו הוא. והא דלא פליג ר"א בנזיר בין ביין בין בענין גלוח בין בכלאים דהתם נמי חד לאו הוא ודלא כרבנן אלא דכיון דפליג הכא תו לא אצטרך לפרושי התם אבל בתוספתא כתבו דלא פליג ר"א אלא בהתראה אחת ואפי' בהא פליגי רבנן עילי' דסברי פאות מחלקות והכי מסתבר להו טפי:

ת"ר ופאת זקנם וכו' עד הא כיצד הוא גלוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער. וכן הלכתא ומשורת הדין כל שהוא במספרים אפילו כעין תער מותר אבל מדת חסידים שלא לעשו' כן מפני חשד הרואים וכן ראוי לעשות. ועוד אמרו בתוספתא כי גם במספריים יש ליזהר מפני שהזוג של מטה משחית כתער ואמרו כי הרב רבינו יעקב מקינור היה אומר לספר הזהר שלא תנוד זוג של מטה ע"כ. ומסוגיא דשמעתא הוי משמע דדוקא בהשחת' הזקן לא הוי השחתה אלא בתער משום דכתי' ביה גלוח והשחתה אבל בהקפת הראש בכל דבר אסור ואפי' במספריים דהא לא תקיפו כתי' ביה ובכולה סוגיין לא איירי בהא אלא לענין השחתת זקן בלחו' אבל מצינו בתוספתא ואינו חייב עד שיקיפנו בתער. וכן פסק הרמב"ם ז"ל. ואפשר דנפקא לן לתוספתא האי דינא משו' דכיון דהקפה היא השואת הצדעים לאחורי אזני' ולפדחתו דלא חשיב הא במספריים אלא בגלות תער ולפי טעם זה כ"ש דאסור במלקט ורהיטני ולא נקט תער אלא לאפוקי מספריים דשרי או אפשר דטעמא דתוספתא דיליף הקפה מהשחתה בהיקש ולטעם זה יהיה מותר במלקט וברהיטני כמו בהשחתה וזה נראה יותר לפי שפוטה של תוספתא ומיהו קשיא על האי סברא סוגיא דמס' נזיר פ"ג מינין (דף מא) דאמרינן גבי מצורע דכתי' ביה וגלח את כל שערו את ראשו וכו' ושילינן כיון דכתי' כל שערו ראשו וזקנו למה לי ואמרין דאצטריכו לאשמועינן דאתי עשה דגלוח מצורע ודחי ל"ת דלא תקיפו ולא תשחי' ואמרינן דאי כתב זקנו ולא כתב ראשו ה"א הקפת כל הראש לא שמה הקפה והכא גבי מצורע הוא דשרייה רחמנא משו' מצות עשה שבו ואי כתב רחמנא ראשו ולא כתב זקנו אכתי בתער מנ"ל פי' דנהי דילפינן מראשו דהקפת כל הראש שמה הקפה אלא דדחי ליה עשה דמצורע ומינה שמעינן דלדחי זקנו לאו דהשחתת זקן ומיהו לא ידעינן דאיכא במצורע דחייה ללאו דלא תשחית דדלמא גלוח דמצורע במספרים הוא כתב רחמנא זקנו למדרש זקנו של זה ולא של אחר ולמדנו שגלוח במצורע בתער. ע"כ בסוגיא ההיא וש"מ דדוקא מזקנו הוא דילפינן דגלוח מצורע בתער אבל מראשו לא ילפינן לה ואם איתא דהקפת הראש בתער מראשו שמעינן לה מדכתי' ראשו להתיר הקפה במורע דדרשינן ראשו של זה ולא ראשו של אחר וה הקשו בתוספ' ולמדו משם דהקפה אסורה אף במספרים כעין תער וראו התוספתא דמשבשתא היא א"נ דכעין תער קאמר ונראה דלא קשיא לפום חדא לישנא דכתיבנא לעיל דהקפה בתער מהשחתה הוא דיליף לה ומ"ה אלו לא כתב אלא ראשו ה"א ודאי ס"ד דגלוח מצור' בכל דבר אבל בתר דכת' רחמנא זקנו ולמדנו ממנו דגלוח מצורע בתער דוקא ממילא ידעינן דבעלמא נמי בין הקפה ובין זקן לא נאסרו בעלמא אלא בתער וכן נראה ברור ועם כל זה הנוהל שלא להקיף אפילו במספרים כעין תער הרי זה משובח:

מתני הכות' כתובת קעקע וכו'. פי' קעקע שיקעקע בעור בכלי או ביד וכתיב' הוא שימלא הקעקעות דיו או סם או סיקרא וכיוצא בו ומשכחת כתיבה קודמ' לקעקוע שכות' תחלה על בשרו בדיו ובסם ובסיקר' ואח"כ מקעקע הבשר במחט ובסכין ונכנ' הצבע בין העור לבשר ונראה כל הימים ולדברי ת"ק אסור לכתו' שום כתיבה בעולם וגזרת הכתו' הוא. ר' שמעון בן יהוד' אומ' משום ר' שמעון אינו חיי' עד שיכתו' את השם ופירשו בגמ' דהיינו שם ע"א דוק' ולפ"ז הא דקתני את השם פי' את השם הידוע והמורג' לכותי' בכתיב' קעקע דהינו שם ע"א שהיו מראין עצמן שהם נחתמי' ונמסרים לעבודת' וטעמ' דת"ק דאע"ג דכותי' לא רגילי אלא בשם ע"א הפריז הכתוב במדה ואר כל רשימא והילכתא כרבנן דר' שמעון יחידאה הוא:

גמרא גרסת הספרים הישנים אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי עד דכתיב אני ה' ממש. ולא גרסי בה ואימא עד וכו' ולגרסא זו שאלה הוא ששואל מרב אשי לפרש לו דברי ר"ש שאמר עד שיכתוב את השם אם רצה לומר שיכתוב אני השם והשיב לו שאינו אלא שם ע"א דוקא כדתני בר קפרא אבל בספרים שלנו גורסין ואימא עד דכתיב אני ה' ולהאי גרסא יודע היה רב אחא דאת השם דקאמר ר"ש היינו שם ע"א אלא דק"ל דהא מנ"ל לר' שמעון דאימא דעד שיכתוב אני ה' כדמשמע פשטיה דקרא דבשלמא לרבנן כל כתיבת קעקע אסר רחמנא ומאי אני ה' נאמן ליפרע אבל לר"ש דסבר דכתיבת השם דוקא אסר קרא מנא ליה לומר שם של ע"א ואהדר ליה דנפקא ליה לר"ש כדתני בר קפרא וכו'. ויש לפרש לפי גרסא זו דרב אחא בר דאת השם היינו שמו של הקב"ה וקשיא ליה למה לא נאמר שלא יהא חייב עד שיכתוב אני ה' ואהדר ליה שאין כאן שם של הקב"ה אלא שם של ע"א ולהכי כתיב אני ה' וכדתני בר קפרא. וכן פי' רשב"ם ז"ל:

אמר רב מלכיא אסור לאדם שיתן אפר מקלה על גבי מכתו מפני שנראה ככתובת קעקע פירש איסורא דרבנן:

א"ב שפחות. פי' ר"ת ז"ל שפחות וכשנגדה כלומר אפי' שפחות ועייל אפר מקלה. וכבר פירשתיה בע"א ובמקומות אחרים. וכתבו בפירושי' דדוקא נקט רב מלכיא אפר מקלה שנשאר שם רושם אבן עפר בעלמא מותר אבל רבינו מאיר הלוי ז"ל כתב דה"ה לעפרא דעלמא אלא דנקט אורחא דמילתא. ואינו נראה:

ריבדא דכוסילתא. רש"י ז"ל מפרש בכל מקום שהוא הקזה בכתף ור' מאיר ז"ל כתב שהוא שקורין ישמעאלים בלשון ערב אל מחגמ"ה וידועה היא אצל הרופאים:

ר"א אמר כל מקום שיש שם מכה מכתו מוכיח עליו. לאפוקי מדרש מלכיא ומדרב ביבי והלכתא כרב אשי ונראין דברים שכל המימרות הללו לא נאמרו אלא לרבנן דאלו לר"ש אין לאסור דבר מכל זהאפילו מדרבנן כיון שהתורהלא אסרה אלא שם של ע"א ומינה שמעינן דהלכתא כרבנן דכל הסוגיא כוותייהו כי משנת בר קפרא לדברי ר' שמעון בלחו' היא תניא לפרש דבריו ורב אחא נמי ביאור דברי ר' שמעון הוא דבעי ולא משו' דהלכתא כותיה ואין לדחות בכך כללא דיחי' ורבים הלכה כרבים כ"ש כשהסוגיא מכרעת כרבנן אבל הריא"ף ז"ל פסק הלכה כר' שמעון וטעם דבריו משום דבר קפרא ודרב אחא ולא נהירא:

מתניתין. נזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת. פי' רש"י ז"ל כי אי אפשר לחייבו אלא על מה ששתה תוך כדי דיבור של התראה דאלו במה ששתה אחרי כן יוכל לומר אשתלאי. והקשו בתוספות דהא כהן שבא על חמש אלמנו' או על אלמנה וגרושה וחללה וזונה בגופין מחולקין חייב בהתראה אחת על כל אחת ואחת כדמוכח בפר' עשרה יוחסין (דף עז) משום דהוו גופין מוחלקין. ואמאי לימא אשתלאי אלא ודאי דכיון שהתחיל בעבירה סמוך להתראה תו ליכא למימר אשתלאי על האחרות. וכן במי שהיה לפניו איסורין הרבה והתרו עליו על כולם ואכלן כולם חייב על כל אחד ואח' כיון שהתחיל באח' מהם תוך כדי דיבור של התראה וטעמא דהכא פי' ר"י ז"ל דהכא כיון שכל היין ששתה שם אחד וגוף א' אע"פ שהולך ושותה בזה אחר זה הכל נחשב שתיה אחת כיון שאין כאן אלא התראה אחת ולאפוקי היכא דהוו איסורין חלוקין או גופין חלוקין דחשיבא התראה אבל חדא וחדא:

אמרו לו אל תשתה ואל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת. אע"פ שהיה שותה בלא הפסק ולדעת ר"י ז"ל ה"ה שאם היה מפסיק בנתיים דחייב בהתראה אחת דאכל שתיה ושתיה חיילא התראה דהא עבדינא הגופין מחולקין. ותנא נקט אידך דמשמע ליה רבותא טפי והא דסגי להתרא' באומר אל תשתה לישנא קלילא נקט דהא בעינן שיאמרו לו אל תשתה כדי שלא תלקה אי נמי כיון דבהתראה ראשונה התרו בו לגמרי מסתייא בהתראות אחרונות בלשון אל תשתה לחוד דכולהו על קימתא קמייתא:

אמרו לו אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת. אוקימנא במס' נזיר (דף מג) בשהיה פורש מן המת וחזר ונטמא וכרבי טרפון שאמר פורש לא יטמא ואם נטמא חייב אבל כל זמן שלא פירש אפי' ר' טרפון פוטר שאינו מוסיף טומאה על טומאתו ולר"ע אפילו כשפירש פטור כל בו ביום כיון שלא הוסיף לעצמו מעין ידי טומאה כדאית' התם. והא דטומאה לא אתיא לאידך דשתיה דאלו בשתיה לא בעינן פירש וכן בגלוח חייב אפילו בלא הפסקה:

היה לבוש בכלאים וכו'. התם הא לאשמועינן מאי דאסקינן בגמרא דאע"ג דלא פשט ולבש חייב על כל אח' ואחת אם היה לו פנאי לפשוט וקתני כל איסורי נזיר לפי שהם איסורין חלוקין והיינו דקתני להו כולהו אע"פ שהם סגנון אחד:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---