ריטב"א/כתובות/קא/ב
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א ריטב"א מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף פני יהושע הפלאה רש"ש אילת השחר |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
הנושא את האשה פרק יב
הנושא את האשה ופסקה עמו שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים פי' אע"פ שלא פסק אלא באמירה בעלמא כיון שעמד וקדשה ע"פ אותם תנאי' וכדאי' בתלמודא וגרסי' בירושלמי חייב לזונה חמש שנים ראשונים בין ביוקר ובין בזול היו ביוקר והוזילו אם הוא גרם נותן ביוקר ואם היא גרמה נותן בזול היו בזול והוקרו בין היא גרם ובין היא גרמה נותן בזול היא הבת לא עולה ולא יורדת ע"כ, דין. עולה ושמעינן מן הירושלמי הזה כי המתחייב לעשות דבר לשום זמן ולא פי' אימתי חייב לעשות כן בזמן הבא ראשון והטעם דמאן דמתני סתמא דעתי' על הזמן ראשון ושמעינן ממתניתין שהמתחייב עצמו בדבר שאין קצוב חייב אבל הרמב"ם ז"ל כתב שאינו חייב ושאני הכא לפי שפסק בשעת נשואין ושיעבד נכסיה מדרב גידל כשם שמתחייב דבר שאינו ברשותו כדכתבי' רבוותא ז"ל ואין זה נכון דמסתיי' לרב גידל דמהני באמירה למאי דמהני בעלמ' בקטן או בשאר הקנאות אבל מאי דלא מהני בעלמא בשום קנין לא מהני הכא באמירה מדרב גידל וסבור הייתי דמודה מר"ן הרמב"ם ז"ל במי שמקבל שכר לזון זמן ידוע שהוא חייב לזונם הזמן ההוא שלא אמר רבינו ז"ל אלא במחייב עצמו דרך מתנ' וגמילות חסדים ואין זה מדבריו ז"ל דא"כ הכא הא אינו שכר שנשאת לו האשה הזאת ולא אתי עלה מר"ן ז"ל אלא לפי שפסק בשעת נשואין ועוד דערב יבא שהלוהו זה אנאמנותו אפ"ה אומר רבינו ז"ל שאם ערב בדבר שאינו קצוב ונתנו על פיו פטור אלא ודאי דלא שני למר"ן ז"ל בין היא להא וכן אמר לי רבי' ז"ל ומ"מ כל רבותי' חולקים בדין זה על הרמב"ם ז"ל וכן הרמב"ן ז"ל חולק עליו בראיות בתשובת שאלה:
לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי ואזונה אלא מוליך מזונותי' במקום שהיא אמה ודעת מורי הרב ז"ל דה"ה במי שנתחייב סתם לזון לחבירו שחייב לזונו במקום שהוא והכא גבי בת אשתו אצטריך לאשמעינן משום דקס"ד דכיון דעם אמה התנה שיהא זן אותה על שולחנו כשם שהיה זן את אמה אבל באשה ובאלמנה לא תקנו לה מזונות אלא עם בעלה ועם היורשים אלא בבאה מחמת טענה כדאיתא בתלמודא משא"כ באינש דעלמא:
וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנים אותה כאח' כלומר שיזונו אותה מן האמצע אלא אחד זנה (אותה) ואחד נותן לת דמי מזונות פי' ודין מוכח שהרשות בידה לברור ולטול מזונות או מעות וכן אמרו בירושלמי המקבל לזון בתו היא אומרת מעות והוא אומר פירות הדין עמה עד כאן וכן הדין במי שנתחייב כראוי (לדין לשם) [לזון לשום] אדם וגרסינן בירושלמי אמר ר"י הדא אמרה הפוסק לזון כלתו וזנה ופרנסה במקום שהוא תנאי הוא אומר שתבא אצלי והיא אומרת אינה רוצה הדין עמה והוא נותן לה דמי מזונות ע"כ וכיון שנותני' לה דמי מזונות במקום שהיא דמי מזונות גמורות קאמר ולא לפי ברכת הבית ותדע שאני אלמנות דאפי' באלמנה שלא התנה עמה אלא בביתו כדתנן את תהא יתבא בביתי ומתזנן וכו' ואפ"ה אתי' בטענה נותנין לה מזונות שלמים כדאמרי' לקמן כ"ש זה שעיקר תנאי מן הסתם אינו אלא במקום שהיא אמה וכתב הרשב"א ז"ל דה"ה לפוסק סתם לזון לבת שהוא חייב לזונ' במקום שהיא במזונות שלמים ולא לפי ברכת הבית ואמר הרב רבינו ז"ל דה"ה אם יש לה מזונות ממקום אחר ששניהם נותנים לה דמי מזונות שלמים כדאיתא גבי נשאת דמ"ש וכן דעת הרשב"א ז"ל ופשווט היא. והיא ניזונת מנכסים משועבדים מפני שה' כב"ח ויש שהי' סוברי' לומר שאם מתה חייב לתת ליורשיה דמי אותן מזונות עד סוף הזמן שקבע שהרי היא כב"ח אבל זה אינו אלא שנתחייב לזה כשראוי' לזון ואע"פ שאינה צריכה נותן לה דמי מזונות אבל מתה פטור שלא נתחייב אלא לזונ' וזו אינה בת נזונו' משא"כ בנשוא' שראוי למזונו' ולא רצתה מוחלת לזה ומקבלת מזה וכן אמרינן בירושלמי חלתה כמי שנשאת ומתה כבר מתה ע"כ ומורי הרשב"א ז"ל למד מן הירושלמי הזה שאם הסכימו הצבור עם אדם א' שיפטרוהו ממס זמן קצוב כדי שיבוא לדור אצלם או משום הנאה אחרת שעשה להם שאם מת בנתיים חייבים היורשים לפרוע מס על אותם נכסים ומורי הרב ז"ל חלק בזה דשאני הת' שהוא פטור נכסי' ונתקבל שכר ונפטר נכסיו ממס לכל אותו זמן והא דתנן שהיא כב"ח לא אמר אלא של ענין לגבות ממשעבדין דינה כב"ח ולא שיגבו יורשיה כשתמות והיינו דלא קתני אלא שהיא כב"ח ולא אמרו מפני שהיא ב"ח והאמת מוכיח דרכו ולמדנו מן הירושלמי הזה שהמתחייב לזון את חבירו וחלה אינו חייב ברפאותו אבל הוא חייב לתת לו דמי מזונות שהיה צריך כשהיה בריא מדקאמר חלתה כמו שנשאת וכן דנתי לפני רבותי והודו בדבר. דין:
הפקחין היו כותבין ע"מ שאזון את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי פי' רש"י ז"ל ולא אם תמות או אם אני מגרשך וה"ה אם ימות הוא דהא עמי קאמר וזה ברור ומר"ן ז"ל חדא מינייהו נקט גרסינן בירושלמי של זמן שאת עמי מתה אינה עמו נתגרשה אינו עמו החזירה מ"ד לכתובה אבל לא לתניין הני נמי ומאן דאמר בין לכתובה ובין לתניין הני נמי ע"כ פי' הרשב"א ז"ל דהאי מאן דאמר ומאן דאמר קאי אמתני' דשלהי פ' הכותב דתנן קטן דהשיאו אביו והגדיל על דעת כתובתה קיימא דאמרי' עלה אמר רב הונא ל"ש אלא מכה מאתיים אבל תוספת אין לה וא"כ ה"ה הכא אם גרש אשתו והחזירה שע"מ כן כתובה החזירה אבל לא לתוספת ולא לתנאים ולר"י דאמר התם תוספת יש לה הכא נמי שיש לה תוס' ותנאים שע"מ תנאים הראשונים כולם החזרי' והא קי"ל כרב הונא דר"י איתותב התם הלכך הכא אם גירשה והחזירה אינו חייב לזון את בתה כיון שאמר לה כל זמן שאת עמי מן הנשואין האלו וכתב הרשב"א ז"ל דהא דמי' לההוא דאמרינן בפ' המוכר בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו ע"מ שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו ואם אמר לו כ"ז ששדה זו בידך מכרה לאחר וחזר ולקחה ממנו אין לו עליו כלום דאלמא כ"ז שהיא בידך מקנין ראשון קאמר הכא נמי מנשואין ראשונים קאמר:
גמרא. אתמר האומר לחבירו חייב אני לך מנה רבי יוחנן אמר חייב ר"ל אמר פטור היכי אי דאמר להו לשומעין אתם עדים שאני מודה לו מ"ט דריש לקיש הא תנן בסנהדרין עד שיאמר בפנינו הודה לו אלמא הודה בפני עדים חייב ואי לא אמר להו אתם עדי מ"ט דר"י הא קי"ל התם בסנהדרין דסת' כגון שאמר אתם עדי עכ"ל ומסתברא דלא סוף דבר הוא שיאמר אתם עדי שאני מודה אלא כיון שאומר אתם עדי בלחוד בהכי סגי דאע"ג דאמר חייב אני לך שני לשונות משמע לשון הודאה ולשון חיוב דהשתא כל שאומר אתם עדי וודאי להודאה נתכווין ומהני מדין הודאה ואע"ג דלא מהני מדין חיוב שאין אדם מתחייב בדברים כדאמרי' בפ' השוכר גבי מתנה שומר חנם להיות שואל ואמרי' במאי בדברים וכן בפ' הזהב גבי שומר בקרקעות מהני מדין הודאה כשאמר אתם עדי ורבי' ז"ל לשון מפורש נקט והיינו דאמרי' בתר הכי ואי לא אמר אתם עדי מ"ט דר"י דאלמא כול' מילתא באתם עדי גרידתא תליא:
לעולם דלא אמר להו אתם עדי הכא במאי עסקינן דאמר לי' חייב אני לך מנה בשטר ר"י אמר אלימא מילתא דשטרי וכמי שאמר לו אתם עדי וריש לקיש אמר פטור לא אלימא מילתא דשטרי, פירש"י ז"ל דלעולם לא אמר אתם עידי והכא במאי עסקינן בשטרא שמסר לו שטר בפנינו וכתב בו פלוני חייב לפלוני מנה ואינו כתב ידו דאי כתב ידו הא תנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גוב' מנכסים בני חורין א"נ אע"ג דכתב בכתב ידו הוא והא דתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו וכו' כגון שחתם אני פלו' לויתי מפלוני מנה כדמוכח בפרק האשה שנתארמלה דאמר אבא שאול לכתוב אינש חתימת ידי' אחספא וכו' ודוקא אאספא אבל אמגלתא לא מאי טעמא דלמא משכחא אינש דלא מעלי דתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו אלמא בחתימות ידי' מיירי אבל הכא הכי כתב לי' אני חייב לך מנה ולא חתם לו ר"י סבר אלימא מלתא דשטרא הואיל ובפני עדים מסר לו עכ"ל רש"י ונראה מדבריו דפליגי ר"ל ור"י בשמסר לו שטר בפני עדים אי מהני מדין הודאה או לא דר"י סבר אלימא מלתא דשטרא אף על פי שאין בו שום חתימה וכמאן דאמר אתם עדים בהודאה בע"פ דמי וריש לקיש סבר דלא אלימא מלתא דשטרא כיון שאין בו שום חתימ' וכהודאה בע"פ דעלמ' דמי וצריך לומר אתם עדי ובודאי לישנא דגמרא דייקא כי האי פירושא לפום פשטי' מדקאמר כמ"ד להו אתם עדי דמי משמע דעד השתא נמי בדין הודאה איירי (וכדאמרי' התם) [תנן] הנושא את האשה ופסק עמה כדי שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים מאי לאי כה"ג פירש (ר"ח) [רש"י] ז"ל לפי שיטתו מה יש לה לאחר זמן בדבר הזה לאו כה"ג שמסר לה שטר בפני עדים וכתב בו פלוני קבל עליו כך וכך ואין שם לא חתימה ולא קטן דאי הוה שטר חתום ביד' מאי למימרא עכ"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |