רשב"א/בבא מציעא/ג/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אפילו תימא סומכוס שבועה זו תקנת חכמים היא. לפי מה שפירשתי למעלה (ב, ב ד"ה אי תנא) בדברי רב פפא לפי דברי ר"ח ז"ל, ניחא הא דאקשינן הא דסומכוס אפילו בתר אוקימתא דרב פפא, משום דבדרב פפא לא איתפרש טעמא דשבועה זו דמתניתין (לא) [למה], [ו]אצטריך לקמן (ה, ב) למבעי, מאחר שזה תפוס ועומד וזה תפוס ועומד שבועה זו למה, ולא אשכחינן טעמא אלא כדרבי יוחנן, אי נמי כדאביי, והכא נמי לא מוקמינן מתניתין אפילו כסומכוס, אלא כטעמיה דר' יוחנן ולא כדרב פפא, אבל לפי פירושו של רש"י ז"ל קשה קצת, והא רב פפא פריש נמי טעמיה דמתניתין משום התקנה, משום דמורי ואמר, ואמור רבנן רמי שבועה עליה כי היכי דלודי, ואם כן אמאי לא פריק ליה שבועה זו תקנת חכמים היא כדרב פפא. ויש לומר משום דר' יוחנן פירשה טפי, דאמר בהדיא שבועה זו תקנת חכמים היא. ומיהו אכתי קשה, דאי הא דרב פפא מן התקנה, ומשום דמורי ואמר הוא דרמו רבנן שבועה עליה, מאי קא קשיא להו בתר האי אוקמתא דרב פפא לימא מתניתין דלא כסומכוס, והלא שבועה זו אינה מדינא, אלא משום תקנת בית דין שלא יורה הוראה ויפרוש. ויש לומר, דמאן דמקשה לימא מתניתין דלא כסומכוס, לאו בתר אוקימתיה דרב פפא אקשי ליה, אלא רב פפא שקל וטרי במתניתין לגרמיה ואוקמה תקנתא, ומאן דמקשה לימא מתניתין דלא כסומכוס, כי הוה תני מתניתין לגרמיה שקיל וטרי בה הכין, ולאו דין בתר דין איתמרן (כדאיתותיבו) [כדאכתיבו =ש"מ] בגמרא, ותדע לך, דהא בתר דפרקיה למתניתין אליבא דבן ננס שאני מתניתין דאיכא למימר דתרוייהו בהדי הדדי אגבהוה, תו לא הוה קשיא להו לימא מתניתין דלא כר' יוסי, לימא דלא כרבנן, דהא לכלהו בהאי פירוקא דפרקינן לבן ננס, אימור תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה, אפריקא מתניתין לכלהו, ואפילו הכי דייקינן אכל חד וחד באפי נפשיה, לימא מתניתין דלא כבן ננס, לימא דלא כר' יוסי, לימא דלא כרבנן, אלא טעמא כדאמרן, דכל שאלה ושאלה באנפי נפשה [התשאלה =ש"מ] בי מדרשא, והדר (איתותיבו) [אכתיבו =ש"מ] על הסדר בגמרין, ומשום דמשמע להו דסתמא דמתניתין בכל ענין, בין בדאיכא הוראה בין בדליכא הוראה, אקשינן לימא מתניתין דלא כסומכוס, ושקלינן וטרינן לאוקומה כסומכוס ומדינא, ולא קמה, ואסיקנא כר' יוחנן ומן התקנה היא.
אפילו תימא ר' יוסי התם ודאי איכא רמאי הכא מי יימר דאיכא רמאי. קשה לי הא דאמרינן הכא דמתניתין דוקא בדליכא רמאי, דהא מתניתין סתמא קתני, ומשמע דלא שנא הכי ולא שנא הכי, כל ששניהם אוחזים בה יחלוקו. ועוד דהא אמר ר' יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חברו ואומר שלי הוא, ותוקף שלא כדין משמע וכמתכוין לגזול. ואם תאמר דאינו אלא תוקף מחמת הוראה, אם כן היאך הקשו (ה, ב) ונימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, והא הכא לא חשיד אממונא, אלא דרמינן שבועה עליה כי היכי דלודי ויפרוש מהוראתו. ויש לומר, דודאי מתניתין מילתא פסיקתא קתני, דר' יוחנן נמי משום שלא יהא תוקף בגזל קאמר וקיימא לן כותיה, והא דאוקימנא הכא מתניתין בין לר' יוסי בין לרבנן דוקא בדאיכא למימר תרוייהו בהדדי אגבהוה, איכא למימר דלטעמיה דמקשה קא(מר) מוקי לה הכי, דההוא דקא מקשה לימא מתניתין דלא כר' יוסי הוה סבר דיד שליש כיד שניהם, וכי היכי דכי מנחה ביד שליש אמרינן יהא מונח בדאיכא רמאי, הכי נמי אמרינן בדתפסי לה תרוייהו ואיכא ודאי רמאי, ואליבא דהא סברא קא שקלינן וטרינן בכלה סוגיא דאיתמרא בדר' יוסי ורבנן, אבל לר' יוחנן דקא פריש מתניתין כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטלית חברו, אפילו בדאיכא ודאי רמאי היא שנויה, ומשום דמתניתין מילתא פסיקתא קתני, דלעולם כל שתפוסין בה יחלוקו, ומתניתין ודאי דלא כבן ננס. ולטעמיה דר' יוחנן נמי, מתניתין בין לר' יוסי בין לרבנן אתיא, דשאני התם דקיימא ביד אחד, הילכך לא יוציא מתחת ידו אלא בדבר מבורר, וכדאמרינן התם (ב"ב לד, ב) אי תפשי' לא מפקינן, אבל מתניתין מאחר שזה תפוס ועומד וזה תפוס ועומד יחלוקו, דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא וכמאן דפסק דמי, ומן הדין היה דיחלוקו שלא בשבועה, והיינו דמתמהינן בגמרא לקמן (ה, ב), ומאחר שזה תפוס ועומד וזה תפוס ועומד שבועה זו למה, אלא שהשבועה מן התקנה היא, ובכולה שמעתין משמע דכלהו סבירא להו הא דר' יוחנן, וכדאמרינן הכא אפילו תימא סומכוס מתניתין תקנת חכמים היא, דאלמא כולהו אית להו טעמיה דר' יוחנן, ואביי נמי דאמר (ו, א) חיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו, לא פליג אדרבי יוחנן למימר דמתניתין ליתא אפילו בדאיכא ודאי רמאי, דטעמיה דאביי בכל ענין שייך, אלא לומר שאלו לא הוה חיישינן לספק מלוה ישנה, לא היתה עסק שבועה ביניהן, דמגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, אלא מיהו בין למר ובין למר מתניתין אפילו בדאיכא רמאי היא, וקיימא לן כותייהו, ולא כסוגייתנו זו דאיתמרא אליבא דמקשה, דלית ליה הפרש בין תפסי ליה אינהו ולתפיס לה שליש, והכי נמי משמע מדברי הרי"ף ז"ל, שכתב משנתנו כצורתה ודר' יוחנן ודאביי ולא כתב סוגייא זו כלל, ואם היתה סוגיתנו עיקר, היה לו לכותבה כדי ללמוד ממנה בדאיכא ודאי רמאי שיהא מונח עד דשיבא אליהו, וכבר כתבתי במשנתנו שכן נראה דעת ר"ח ז"ל בתירוץ הקושיא שתירץ והטיל שלום בין משנתנו לאותה של רב נחמן דזה אומר של אבותי, ואף הרא"ם ז"ל תלמידו של הרי"ף ז"ל כתב מפורש [כן] (בברייתא) [בב"ב] בההיא דרב נחמן, והילכך אפילו זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה יחלוקו ובשבועה, כששניהם אדוקים בה, ולא כן דעת רש"י (ב, א ד"ה במקח) והראב"ד ז"ל.
האי מאי אי אמרת בשלמא רבנן וכו' הכא דאיכא למימר דתרוייהו היא פלגי בשבועה אלא אי אמרת ר' יוסי וכו'. קשה לי, והא לר' יוסי נמי בהאי טעמא ניחא ליה, ובהאי טעמא גופיה הוא דפרקינן לה למתניתין אליביה, ומאי קא קשיא ליה טפי לר' יוסי מלרבנן. ואיכא למימר, דהאי מקשה סבר, בשלמא לרבנן דלא קניס, אלא דמשום דודאי האי מנה דחד מינייהו בלחוד הוא, ולא ידעינן ליה (מאי נינהו) [הי ניהו] ולמאן ניתיביה, הילכך על כרחך אית לן למימר יהא מונח וכו', שאם אתה אומר יחלוקו אתה מפסיד את האחד בודאי, אבל במתניתין דאיכא למימר דתרוייהו היא, כל היכא דלא מפסיד ממש אצל האחד אמרינן דתרוייהו היא ויחלוקו, ואפשר שיצא דיננו לאמתו, אבל לר' יוסי דקניס, ואפילו מה שהוא ודאי למר ולמר אמרינן יהא מונח מדין קנס, כל שכן במה שאפשר שהוא של אחד מהם בלבד דהוה לן למימר יהא מונח, ופרקינן, לא תימא דלר' יוסי כל דאפשר דאיכא רמאי קנסינן, אלא כל דאיכא ודאי רמאי קניס, ואפילו היכא דודאי איכא מנה למר ומנה למר, אבל היכא דליכא ודאי רמאי, כרבנן סבירא ליה, ומימר אמרינן מספקא דתרוייהו בהדדי אגבהוה, וחולקין בשבועה, ושבועה מן התקנה דחיישינן דלמא מורי ואמר ופריש מחמת השבועה, כנ"ל.
הא דאמר ר' חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש לו בידו חמישים זוז נותן חמישים זוז וישבע על השאר. על כרחך כשאין העדים מעידים שיש עדיין בידו היא שנויה, דאי הכי הוה ליה שעבוד קרקעות, כדקיימא לן שעבודא דאורייתא, ואחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות, וקיימא לן (ד, ב) דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות, [וכן] הודה בקרקעות וכפר בכלים, וכדתנן בשבועות (לח, ב) ומייתינן לה בסמוך, אלא הכא באומר אין לך בידי כלום, שלא הלויתני כלום, והעדים מעידים שהלוהו חמישים, וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי (שבועות מו, ב), ומיהו מן הלקוחות לא גבי, דלקוחות אמרי לאו אטענתיה סמכינן אלא דילמא לוה ופרע, וכבר הארכתי בה יותר מזה בריש פרק האשה שנתארמלה (כתובות טו, ב ובש"מ שם בשם רבנו) וכן מפורש שם בירושלמי (פ"ב ה"א) ושם כתבתיו. והא דקא [מדמי] לה הכא למתניתין דאנן סהדי דמאי דתפיס האי השתא דידיה הוא, לא שיהא בזה ממש זו של ר' חייא, לומר שיעידו העדים שעדיין החמישים בידו הם, אלא ללמד עליה שהעדאת עדים כהודאת פיו, ובזה דמתניתין ליכא שעבודא, והילכך אפילו במעידין ודאי זו של זה, נשבע בהעדאת עדים שהיא כהודעאת פיו, דלאו כפירת שעבוד קרקעות הוא.
הא דאמר ותנא תונא. לא דמי, דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין (שבועות מב, ב) והני נשבעין ונוטלים, אלא כיון דלא קאי, לא דייקינן ביה כולי האי, דהא מכל מקום אסיקנא [דעל כרחך] תקנת חכמים היא ולא שייכא בדאורייתא.
מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע. כלומר ולא פטרתו תורה משום משיב אבדה, דהא אי בעי כפר בכוליה ופטור, דכופר בכל פטור, והילכך מודה במקצת כמשיב אבדה הוא וליפטר, דמשיב אבדה פטור דבר תורה, ומהכא שמעינן ליה, ודלא כפרש"י שפירש לקמן (ד, ב בד"ה אינו) (שכעין) [סלעין] דינרין, וכן בריש פרק הנזקין (גיטין נא, ב ד"ה ור"א) דפטור מדתנן (שם מח, ב) המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם, וליתא, ושם (נא, ב ד"ה הוא דאמר) הארכתי יותר, וכן בפרק האשה שנתארמלה (כתובות יח, א).
חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו והאי בכוליה בעי דלודי ליה. כלומר, אם כן היא הנותנת, שאלו היה חייב לו יותר לא היה מעיז בו פניו לכפור. אין הכי נמי דהאי בכוליה בעי דלודי ליה אלא משום דאשתמוטי קא משתמיט ליה עד דהוו ליה זוזי, ועם מה שבדעתו להחזיר לו, ובהודאתו על המקצת, מתחזק לומר כן, ונשמט ממנו עד שיזדמן לו ויפרע, והילכך אמר רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דלודי מהשתא, אבל העדאת עדים דליכא למימר דלאשתמוטי בעלמא הוא דקאמר, דכל כופר בכל לאו לאשתמוטי הוא דקא עביד, והילכך אי לאו דקושטא קאמר לא היה כופר בכל, ואף על פי שהעדים מעידים שיש בידו חמשים, ניחוש שמא לא היה זכור, והילכך חמשים שהעידו ישלם, ויפטר על השאר, קא משמע לן קל וחומר. ורש"י ז"ל פירש: והאי בכוליה בעי דלודי ליה, כלומר, אם תאמר אם כן נאמר מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא, לא היא, דהאי בכוליה בעי דלודי ליה, אבל העדאת עדים דליכא למימר הכי, אלא כיון שכופר בכל ודאי מעיז פניו הוא וחשוד הוא, ולפיכך לא נרמי עליה שבועה קא משמע לן קל וחומר, ואינו מחוור דאם כן מאי קל וחומר, דאטו אם חשוד הוא מי מתקנו קל וחומר ומוציאו מחשדו, אם חשוד הוא אי אפשר למסור לו שבועה, שאין מוסרין שבועה לחשוד, ועוד דקל וחומר, להחמיר עליו ולא להקל, ואם איתא אדרבא כשאתה דן קל וחומר זה אתה מיקל עליו, דכיון שהוא חשוד, היה בדין שיטול שכנגדו בלא שבועה דבר תורה, ומדרבנן בשבועה, כדתנן (שבועות מד, ב) היה חשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל, ועכשו שאתה דן קל וחומר נמצאת מיקל עליו ופוטרו בשבועתו.
והא דאמר אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. פירשו בשם רש"י ז"ל (ב"ק קז, א ד"ה כדרבה ושם בתוס'): דהיינו טעמא דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, שגמלו חסד להלוות לו את שלו, אבל פקדון דאין כאן טובה מעיז ומעיז, הילכך אפילו כפר בכוליה רמא רחמנא שבועה עליה, והא דאמר בהגוזל עצים (שם) ערוב פרשיות כתוב כאן, [ו]כי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב, פירש הוא ז"ל: פסוק מפרשה אחרת שנתערב כאן שאינו מקומו, דכי הוא זה באם כסף תלוה את עמי הוה ליה למכתב, ואינו מחוור, דלעולם לא עקרינן ליה לקרא (לפרש) לגמרי מפרשת שומרין דאיכתיב בה, דאם כן למה לי דכתביה רחמנא התם, ליכתביה באם כסף תלוה, ועוד דהא ודאי אפילו בפקדון, בטוען החזרתי או לא היו דברים מעולם, כפירה והודאה בעינן, וכופר בכל פטור, וכדתנן בשבועת הדיינין (מב, ב) עשרה גפנים טעונות מסרתי לך, והלה אומר לא מסרת לי אלא חמש חייב, ותנן (שם) אין נשבעין אלא על דבר שבמנין ושבמדה ושבמשקל, כיצד כיס מלא מעות מסרתי לך, בית מלא פירות מסרתי לך, והלה אומר מה שהנחת אתה נוטל פטור, זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון חייב, ולקמן (ה, א) נמי בההוא רעיא דמסרו ליה ההוא יומא בלא סהדי, אמר אם איתא לדר' חייא קמייתא משתבע אשארא, אלמא הודאה במקצת בעינן. אלא הכי פירושא, אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, מפני שהוא יודע האמת כמוהו ואין החי יכול להכחיש את החי, והוא הדין לפקדון בטוען להד"מ אי נמי החזרתי, אבל בטוען בפקדון נאנס או נגנב, אין צריך הודאה [ב]מקצת מפני שמעיז ומעיז, לפי שאין הבעלים יודעים אם אומר אמת אם לאו, והא דאמר ערוב פרשיות כתוב כאן כי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב, הכי פירושא, כי כתיב כי הוא זה אטענת מלוה הוא דכתיב, כלומר על טענה דשייכא במלוה דהיינו להד"מ אי נמי החזרתי, אבל בטענת שומרים, דהיינו נאנס נגנב נאבד, אפילו כופר בכל, כלומר שכלם נאנסו או נגנבו חייב, ועלה קאי ואתי התם, דאמרן התם אמר ר' יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת, ופליגא דר' חייא בר יוסף, דאמר ר' חייא בר יוסף ערוב פרשיות כתוב כאן כי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב, ואמרינן מאי שנא מלוה, כלומר מאי שנא בטענת המלוה דחלקה תורה בין מודה מקצת לכופר בכל, ומאי שנא פקדון דלא חלקה בו, כדרבא דאמר דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, שיודע האמת כמוהו, והילכך פקדון דמעיז ומעיז, אם איתא דכופר הכל פטור, על כרחין מודה מקצת [נמי] פטור, דמשיב אבדה הוי, אלא על כרחך בין מודה מקצת בין כופר בכל חייב דבר תורה, דדילמא אמר (בודאי) [בדדמי], סבור שהוא אונס ואינו אונס, אבל במלוה אף על פי שכופר בכל פטור, מודה מקצת לאו משיב אבדה הוא, כדרבא דאמר רבא אין אדם מעיז פניו בפני מי שיודע האמת כמוהו, ואי קשיא לך דהא אמרינן מגו בכהאי גווני, בהנהו עיזי דאכלן חושלא בנהרדעא, דאמר עלה בפרק חזקת הבתים (ב"ב לו, א) דיכול לטעון עד כדי דמיהן, מגו דאי בעי אמר לקוחין הן בידי, ואף על גב דכי אמר הכי והכי אכלן, לא ידע האי דמשקר, ואלו אמר לקוחין הן בידי ידע דמשקר ואיכא למימר דמגו כי האי לא אלים לאפטורי משבועה, והתם נמי נאמן ובשבועה כי הכא, וכן כתבו הגאונים ז"ל, דהתם בעי לאשתבועי, אבל מגו הוי לאפטורי [מממונא].
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |