אורים/חושן משפט/יז

אורים ‏ חושן משפט יז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) קצר דבריך. אפי' לא אמר להשני דבר כל צורכך אסור סמ"ע וכן להיפוך אם לא אמר להשני דבר ולא' אומר דבר וברר כל דבריך ג"כ אסור ב"ח אבל מותר לומר לשניהם היו מקצרים בדבריכם לבל אטרוחי ב"ד בכדי כה"ג.

(ב) וידבר לו רכות. גם בזה אם מדבר לאחד רכות ולהשני לא רכות ולא קשות וכן להיפוך אסור כה"ג:

(ג) והשני מלובש בגדים צואים וכו'. ומהרש"ל כתב דאין בזה"ז בידינו להעמיד הדת על תלו סמ"ע וא"כ מ"מ ראוי לומר להשני אל תירא כי מ"מ לא יהיו ב"ד נושאים פנים לשום אדם. ב"ח בשם מהרש"ל אבל הש"ך הביא בשם ראב"ן דלא שכיח בזה"ז דלובשים עשירים כשבאים לב"ד כ"כ לבושים יקרים כאצטלא בת ק' מנה ולכך בלא"ה לא שייך כן ולכך לא נהיגי כלל לומר דבר:

(ד) אלא שניהם עומדים. ואם אחד ישב מעצמו והשני עומד ולא צוה דיין לא לישב לזה ולא לעמוד לזה אין הדיין זקוק לו ב"ח והכה"ג חולק ואוסר גם בזו:

(ה) ולא לישב אחד למעלה כו'. אבל בשניהם עומדים אף שא' עומד למעלה וא' למטה אינו קפידא סמ"ע:

(ו) איזה גמר דין כו'. אי הבע"ד מחויבים לעמוד בשעת קבלת עדות בזו דעת התו' בשבועות דהבעלי דינים א"צ לעמוד רק העדים דלגבי עדים מקרי ג"ד אבל לא לגבי בע"ד אבל דעת התו' בסנהדרין דאף בע"ד צריכים לעמוד בשעת קבלת עדות כדאמרינן בינאי עמוד על רגליך ויעידו בך. ודעת הב"ח כדעת התו' בסנהדרין אך בכה"ג הסכים לדעת התו' בשבועות וכן נראה מסתימת המחבר פה דכתב איזה גמר דין וכו' ולא כתב בעת קבלת עדות. והר"ן כתב דבירושלמי פז"ב משמע דאף בשעת קבלת עדות צריכין בע"ד לעמוד וגי' אחרת היה לו בירושלמי כי לפי גי' דידן כך אף הנידונים צריכים לעמוד בשעה שמקבלים דינם שנאמר אשר להם הריב לפני ה' הרי דקאמר בשעה שמקבלים דינם ולא בשעה שמקבלין עדותן:

(ז) ע"י סמיכה מיקרי שפיר עמידה כו'. עיין בתומים שהארכתי בזה בישוב דברי רמ"א ממה שטענו עליו אבל מ"מ לכתחילה יש להחמיר דיעמדו להדיא בלי סמיכה ואם הדיינים סומכים ודאי דאין להבע"ד בשעת דין או העדים בשעת עדות לעמוד דהוי תרתי דסתרי אהדדי סמ"ע ואף שהב"ח והש"ך השיגו עליו כבר כתבתי בתומים דלק"מ:

(ח) ת"ח כו'. עיין בתומים שהעליתי אפי' בעדות נשים מותר לת"ח להיות יושב ומ"מ יש להחמיר בתחילה:

(ט) ואם לא ישב אין מקפידין בכך. ואם ישב והעמידהו השליח ב"ד אין על הדיינים לחזור ולומר לו שב סמ"ע. ומשמע מדברי הש"ע דאפילו בגמר דין מושיבין ת"ח ואומרי' ג"כ לע"ה שב ועיין תומים:

(י) מותר לעמוד לפניו כו'. וכל זמן שת"ח עומד אף הדיין צריך לעמוד רק בשעת גמר דין שדיינים הם בישיבה אף לת"ח מושיבין דת"ת מותר בישיבה דעשה דכבוד התורה כן מבואר בתו' ובר"ן שבועות ע"ש:

(יא) ולא חיישינן שיסתמו טענתו. זהו בת"ח גופי' אבל באשת חבר אעפ"י דג"כ מצוה לקום מ"מ יש לחוש לסתימת טענות ואמרינן בגמ' דרב נחמן צוה לשמעיה אפרח עליו בר אוז' אפשר דהוא מדת חסידות בעלמא אבל מהדין כיון דיש לחוש לסתימת טענת א"צ לקום כלל ולכך השמיטו הפוסקים הך דינא דאשת חבר משום דלדינא אין לקום בפניה משום סתימת טענת. ומשמע ברש"י ותו' וכן בר"ן דוקא אשת חבר לאחר מית' בעלה הת"ח אבל אם בעלה חי יש לה כל דין חבר הן לקום מפניה ולא שייך סתימת טענת והן שאח"כ יש להושיב אותה תיכף אפי' בשעת ג"ד כמו לת"ח בעצמו. וכן בע"ה והוא זקן מצוה ג"כ לקום מפניו ולא שייך סתימת טענות דידוע שמצוה לעמוד בפני שיבה כמו בפני זקן שקנה חכמה. והא דמושיבין לת"ח ולע"ה נמי ולא אמרינן דלא יסתמו טענות ע"ה דמידע ידע דמחויב להושיבו לת"ח מעשה דכבוד התורה אפשר דהך נפקא לן מדרשא אתה' אלקיך כו' ולא ידוע לכל כמו עשה דקימה. או כל מה דאפשר לתקן מתקנין ושם אפשר להושיב שניהם אבל כאן א"א דלא יעמוד דיין בפני עם הארץ. ופריחת בר אוזא לא שכיח כ"כ:

(יב) שמושיבין וכו'. אבל על העדים ובע"ד מצוה לקיים מצות ועמדו שני אנשים וכו' וראוי להם להשיב לדיינים נחנו נעמוד לפני ה' ולפניכם כי המשפט לאלקים הוא ב"ח וכתב הש"ג בפ"ק דסנהדרין דוקא בד"מ אבל באסורי תורה כגון להתיר או לאסור אשה על בעלה אין כח ביד חכמים להכשיר עדותן ע"ש ריא"ז. ונראה דהוא ס"ל דישיבה מעכב ופוסל עדות וא"כ איך אפשר להכשיר עדות פסולים להתיר אשה אבל לפי האומרים דבדיעבד כשר דאינו אלא אסמכת' וא"כ אף באיסור הדין כן דהא מ"מ העדות כשר ומ"ש ממון מאיסור. וכן נראה ממה שכתב דאם העידו מיושב יכולים לחזור בעדותן ש"מ דס"ל דבדיעבד אין עדותן עדות:

(יג) וגם הנתבע לא יקח אוהביו אצלו. הטעם דלמא ירמזו לו רמוזי בקריצות עין לשקר בטענות וכתב הסמ"ע דזה אינו תלוי בדעת התובע' ונתבע רק בית דין יכוף שניהם לכך. וגורס בש"ע הלכך השותפי' יבררו כו' אבל בב"ח משמע דהכל תלוי בדעת התובע ונתבע ואם הן אינן מקפידים מה נ"מ לבית דין ועיין בתומים כי הנכון כדברי ב"ח:

(יד) מותר להיות דיין בדבר. היינו כשמודיע להשני כבר הייתי שומע טענת חברך ומ"מ נתרצה לדון לפניו. אבל אם אין מודיע יכול חבירו לחזור ולומר אדעת' דהכי לא נתרצתי לדון לפניו וע"ש במהרי"ל דכתב דמקצת רבותיו החמירו בכך לקבל קנין על ריצוי דהוי כנאמנים עלי רועי בקר ע"ש ובזה"ז בעו"ה מקילי' בזה ובפרט בזה בורר לו א' והדין ודאי שייך אף בזבל"א דמ"ש וכ"כ בתשובת הראנ"ח הביאו כה"ג ע"ש דאף בזבל"א אסור לשמוע ואם שמע טענת בע"ד אחד וכתב עליו פסק ודעתו דעת רוב מחברים בתשובותיהם דפסול לדון באותו דין דנוגע לסתור דברי עצמו וצ"ל דהיינו אעפ"י שנתרצה חבירו לדון בפניו מ"מ הוי כפסול גמור וצריך קנין דאל"כ אפי' בשמיעה לבד יכול בע"ד לומר איני דן לפניך כמ"ש בשם מהרי"ל וסמ"ע. אבל אם בדין אחר דומה לזה פסק הדין או כתב דרך כלל על דין הלזה יש כך דעתו פשיטא דמותר לישב בדין אם בא מעשה דומה לזו לידו. דאל"כ פסלת כל החכמים יושבי על מדין וחכמים המחברים חבורי טהרה בפסקי דינים וזה פשוט והאריך בזה הכה"ג ע"ש:

(טו) ותלמיד כו'. ומכ"ש שאר ת"ח שאין לו רגילות אצל הדיין דפשיטא שיחשוד אותו שהקדים לבוא לסדר טענתו סמ"ע וב"ח:

(טז) לפני בעל דינו. מבואר בגמרא דבעל דינו הוא ע"ה אבל אם הוא ת"ח לית ליה ביה דלא יחשדהו בכך. וכתב בש"ת מהרי"ו סי' קי"ט דיש שהיו רוצים לפסול אם המורשה חורגו של הדיין בשביל כך דהוא שכיח אצל דיין ויבא להטעים דבריו ומהרי"ו כתב דאין בדבריהם ממש דכיון דהוא מורשה דנוטל שכרו בשוה בין יזכה או יתחייב א"כ כשר להעיד ולא נחשד שיטעים דבריו שלא כדין כי אין אדם חוטא וכו' ע"ש. ואל יטעה לך לשון תשובת רמ"א סי' ק"ד דמשמע שם דהמורשה א"י להיות פסול לדיין דהמעיין שם בלשון יראה דמיירי דקצוב עמו לשלם יותר כשיזכה מכשיפסיד ואז פסול המורשה להעיד וגם קרובו פסול לדון אבל במורשה הכשר להעיד פשיטא דקרובו כשר לדון. וע"ש בתשובת רמ"א אם המורשה של התובע פסול לדיין של נתבע מי נדחה מפני מי ע"ש:

(יז) לא יהיה הדיין שומע מפי מתורגמים. ומה שאנו נוהגים כשבאים הלועזים מארץ תוגרמ' ואין הב"ד מכיר לשונם כלל שדנים ע"י מתורגמים כתב הסמ"ע הואיל ויש ב"ד קבוע ה"ל כקבלו עליה ואין אחר הקבלה כלום והב"ח כתב הואיל ואי אפשר בענין אחר מותר דלא בשביל זה יהיה עולם של הפקר ועיין בתומים:

(יח) מותר להעמיד להם מתורגמים. וה"ה אם הדיין מבין לשון בע"ד ולאחר שטענו רוצים להעמיד אחד להמליץ ולהמתיק דבריהם באזני הדיינים ג"כ מותר סמ"ע:

(יט) צריך הדיין כו' ולשנות אותם כו'. בסמ"ע נתן טעם דלמא באמת לא עמדו היטב על כוונת הבע"ד וגם לבו של הבע"ד יהיה נוקפו אולי לא שמעו היטב ואף שאחר כך יתוודע להם לא ירצו לחזור. ולפ"ז צריך לשנותו לפני הבע"ד וטרם שישאו ויתנו בדין ולא כמו שנוהגים עכשיו שחוזרים הטענות קודם אמירת הפסק לאחר שכבר נגמר הדין ביניהם סמ"ע ופרישה. ונר' שנהגו כך משום דס"ל חשש דלמא באמת לא ירדו היטב לכוונת הבע"ד זהו שייך בדיין יחיד מומחה דדן לבדו אבל בב"ד ג' לא שייך כן ובפרט בזבל"א וכ"כ הב"ח ומשום חשדא דבע"ד אי ישמע קודם אמירת הפס"ד חזרת הטענות וכי אין שכחה להם הרי נתברר לבע"ד שידעו אותו אף קודם מו"מ כי מי הגיד לדיינים אח"כ הטענות ומה לבו נוקפו שייך כאן ובפרט בב"ד של ג' דחד מדכר לחברי' ומכ"ש בזבל"א:

(כ) לא יהיה הדיין מליץ וכו'. פי' בסמ"ע שלא יליץ בעד בע"ד בעודו מדבר לפני ב"ד רק יניח לבע"ד לומר מה שנראה לו בזכותו והוא הדיין ישתוק. ובכ"מ מפרש כשהדיין אומר הפס"ד לא יאמר זה טען היטב ובהשכל וזה טען שלא בהשכל וכדומה רק יאמר הפסק כפי שנראה לו ותו לא מידי רק ישתוק:

(כא) אין מחייבין ממון עפ"י ע"א. כתב הסמ"ע דהטור והרא"ש חולקים על זה וס"ל דמותר לומר כן והרי זה בכלל פתח פיך לאלם ודלא כע"ש דס"ל דזה לכ"ע אסור לומר ועיין בתומים דנראים דברי הע"ש:

(כב) או נשתבש מפני סכלות. ומ"מ אינו שוטה גמור דאי הוא שוטה גמור טענינן ליה כל מה דהוי מצי לטעון כשהיה פקח ואם היה נפקד טענינן ליה החזרתי ונאנסו כמו שטוענין ליתום וכיוצא בזה וכן אמרו בפ' אלו נערות דטענינן לחרשת ושוט' נאנסו ומ"ע הם אפי' להוציא כתובה וכ"כ ב"ח ופשוט:

(כג) ולהבינו תחילת הדבר. ובזה הטור והרא"ש חולקים וס"ל דמצי הדיין לטעון הכל מראש ועד סוף ומה צורך להבינו תחילת הדבר דוקא. והרמ"א השמיטו כאן וכן בסי' מ"ב סעיף ג' דעת הטור ורא"ש ולא ידעתי למה כי אין זה דרכו:

(כד) לא יכבדנו כו'. פי' יותר מכפי שמחויב בדין דא"כ מסתם טענותיו אבל כיבוד שמחויב לעשות לקום בפני ת"ח וכדומה אין כאן סתימת טענות דידוע הוא דמחויב לעשות כדלעיל ס"ב סמ"ע ואם חולק כבוד אף לשני מותר כמו גבי ישיבה הנ"ל:

(כה) בעיניו כרשעים. היינו כשיש כפירה והכחשה ביניהם אבל בשארי טענות במקום שאין כפירה והכחש' הרי שניהם בחזקת כשרות ש"ך. וכתב בספר חסידים סי' תת"שד דכל זמן שלא נגמר הדין אין להסתכל בבע"ד כי הם בחזקת רשעים ואסור להסתכל וכו' ואפי' רוצה להביט בהם להכירם ונתן רמז הכר פנים במשפט לא טוב והביאו הש"ך ג"כ:

(כו) וידין כל אחד לכף זכות. אף דכופר אולי מלוה ישינה יש לו עליו וזה שכח בו סמ"ע:

(כז) כך וכך תחייב לי בדין כו'. שקר אתה דובר אין הפי' דהוא טוען עתה עליו בב"ד כך וכך אתה חייב לי. דא"כ אימת יאמר לו הדיין שקר אתה דובר קודם גמר דין ח"ו להסתים טענת בע"ד ובגמר דין פשיטא דידון כפי הצדק ואם אינו מתחייב ודאי דלא יחייבו. אבל הפי' כך דאמר לו אילו רציתי היה לאל ידי לתבוע אותך בכך וכך אלא שאין רצוני ובאמת אין בידו מכח הדין לתובעו בכך וכך הואיל ואין זה מעין המשפט אשר דנו עליה כי הוא באמת אינו תובעו בכך לכך יש לדיין לומר לו שקר אתה דובר לא היה באפשרך לתובעו מפאת הדין בכך כי אם ישתוק הדיין יטעה השומע ויחשוב שהאמת כך שהיה באפשרי לטעון כך מדשתק הדיין וידון השומע דין מעוקל בפעם אחרת. וזהו היה העובדא בכתובות דאמרו אילו הוה לן זוזי הוינן מסלקין לך עישור נכסי בזוזי אבל אין לנו ודייקינן הואיל ולא אמר שקר אף אילו היה לכם אין עישור נכסי מסתלק בזוזי ש"מ דקושטא הוא דמסתלק בזוזי והדבר פשוט רק הארכתי הואיל ולשון ש"ע סתום:

(כח) דבר מועט כו'. אפי' מה שתבע בדבר מועט הוא לחסרון ידיעתו כי לא ידע כי הדין כן מ"מ אין לדיין לפסוק יותר כ"כ הסמ"ע והב"ח אבל הש"ך השיג על זה וכן הסכמתי בתומים דזהו הוי מחילה בטעות רק איירי בסתם דלא נודע אי הוא מחמת חסרון ידיעה בדין או דהוא במחילה או ויתר בשביל חשבון ומלוה ישינה בזו אמרינן דהוי ספק והממע"ה ועיין בתומים שהסכמתי עמו רק כתבתי דיש לחלק בין ת"ח לע"ה דבע"ה בחזקת א"י דמאין ידע הדין ובת"ח בחזקת שהוא יודע ומחיל ע"ש. וכתב הסמ"ע דאם רואה הדיין שמסרב לקיים הפסק יוכל הדיין בתורת קנס לפסוק שיתן כפי הדין שמחויב נוסף על מה שתבע זה ולא כן דעת הש"ך וכן העליתי בתומים וכן מורה סתימת לשון הרמ"א:

(כט) הוי טעות בדין וחוזר. אי ברור דידע הדין ומ"מ לא תבע יותר א"כ הוי מחילה גמורה ואפילו אי כבר פסק הדיין ליתן לו יותר ונתן לו ג"כ חוזר דהא הוי גזל בידו דהא מחל אבל בסתם אמרי' הממע"ה דמספק' לן אי מחל כנ"ל בזו אי פסק הדיין ועדיין לא נתן המעות הדין חוזר דהוי טועה בד"מ דבכל דוכתא קי"ל הממע"ה אבל אי כבר קיים הפסק ונתן לידו כפי הפסק אין להוציא מידו דהוא טוען ברי שהיה מחילה בטעות ומי יוציא מידו בספק ש"ך ועיין לקמן סוף סי' כ"ה בקונטרס הספיקות ותפיסות:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.