אור שמח/מכירה/כג

אור שמח ‏ מכירה כג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מקנה אדם הגוף לפירותיו כו':

יש להתבונן בדרכי הקנינים, דחזינן דקרקע אינה נגזלת ומטלטלין נגזלים, עד שאמרו ריש פרק לולב הגזול דהגוזל קרקע של חבירו יוצא בה ידי סוכה דהוי לה סוכה שאולה דברשות בעלים קיימא, ופירשו הקדמונים דלא הוי מצוה הבאה בעבירה דהעבירה הוא ענין נפרד שהזכיה לא באה על ידה, והויא כמוציא מצה לרה"ר ואכלה בירושלמי פרק האורג, כן אמרו פ"ק דב"מ דהגוזל דבר מחבירו אין הבעלים יכול להקדיש לפי שאינה ברשותו, משא"כ בקרקע דברשות בעלים קיימא, כן מצאנו בב"מ (דף ס"ז) דכתבו התוספות דמשכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטתה אע"ג דמלוה על המשכון אינו משמט זה דוקא במשכון מטלטלין אבל מקרקעי ברשות לוה קאי, חזינא דמטלטלים נפקעים מרשות הבעלים טפי מקרקע כמש"ב, אולם חזינא דפליגי ר' יוחנן ור"ל במוכר שדהו לפירות אם מביא וקורא ופליגי אם קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא, ולא מפליג הגמרא מידי בין מקרקעי למטלטלין דבריש פרק השואל אמר שאל מהאשה ונשאל לה בעלה מהו קנין פירות כקנין הגוף דמי כו' בעל פלוגתא דר"י ור"ל, הרי דהפרה דדין מטלטלין יש לה למ"ד לאו כקנין הגוף במקרקעי, ה"נ לאו כקנין הגוף דמי במטלטלין וברשות בעלים קיימא, וכן בפרק החובל דפליגי ר"מ ורבנן מפרש דפליגי אם קנין פירות כקנין הגוף דמי, ולא מפרש דר"מ לטעמו דעבדים כמטלטלין ונשבעין על העבדים (בדף צו), לכן סבר דהראשון שהוא משמשו וקנוי לו לפירות והוא תחתיו הוא ישנו בדין יום או יומים, ור' יהודה לטעמיה דעבדים כמקרקעי ואינו תלוי ביד מי שהוא אצלו לפירות רק מי שקנוי אליו קנין הגוף, הרי חזינא דלענין קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מפליג הגמ' בין מקרקעי למטלטלין, וכן שקיל וטרי הגמרא בפ"ק דע"ג (דף טו) אם שכירות קניא לענין שלא לעבור על שביתת בהמתו בשבת, ומותיב רב שישא בריה דר"א והתנן אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכו ע"ג ואי ס"ד שכירות קניא האי כי קא מעייל לביתיה קא מעייל כו' ומאי רומיא נהי דבמקרקעי לא קניא למיהוי דידיה וברשות בעלים איהו המשכיר קאי, אבל בהמה וכל מידי דמיטלטל ביד השוכר וברשותו קאי ואין המשכיר עובר משום שביתת בהמתו, הרי דלא מפליג הגמרא בין מקרקעי למטלטלין לענין דבשכירות לא יהא קאי ברשות הבעלים ובני חדא ביקתא נינהו ודוק. וכן הוכיחו רבוותא בתוס' פרק המוכר אה"ס (דף פז) ד"ה הלוקח כלי, דבשואל יכול המשאיל להקדיש מה שהשאיל ביד אחרים, מהא דאמרו פרק האומר משקלי שהמשכיר יכול להקדיש, הרי דלא חלקו בין מקרקעי למטלטלי, דהלא קרי דשקיל כל חדא הוי שואל במטלטלין ולכן י"ל דאין המשאיל יכול להקדיש, וחזינן דרבנן בתוס' השוו דין מקרקעי למטלטלי ולמדו זה מזה כמו דלא מפליג הגמ' בשכירות בין מקרקעי למטלטלי והדבר צריך הסבר וגדר ברור:

אבל רואים אנחנו כי כל הקנינים אשר באים מרצון האדם אין חילוק בין קרקע למטלטלין ואם מפקיע מרשות הבעלים במטלטלי כן מפקיע גם בקרקע, אמנם לא חלקו חכמים רק באופן שנעתק מרשות האדם שלא לרצונו או בגזילה או בהכרח כמו משכנתא, אז במקרקעי אינו נעתק רשות הבעלים מהם אבל במטלטלין דכלים מי שאוחז אותן הן ברשותו ואף דגבי משכנתא הוי אף בשעת הלואתו שזה מרצון הלוה דזוזי הוא דאנסוה ולא גרע משכירות, בכ"ז הא כתבו רבנן תמן בתוספות דהעיקר כיון דמשכנו שלא בשעת הלואתו קני ליה לגמרי לכן גם בשעת הלואה חשיב של אחיך בידך, הלא העיקר נובע מהא דקני ליה שלא בשעת הלואה ושלא בשעת הלואה הלא הוא ע"פ הכרח [ועיין משל"מ פ"י משכירות וקצות סימן ע"ב ס"ק ב'] ולכן חלוק בין משכון מטלטלין למשכון קרקע, ולענין היכי דמספקא מילתא כתבו בתוס' סוף השואל דלא משוינן מקרקעי למטלטלי כיון שאין יכול להצניען, אבל מטלטלין דיכול להצניען לא אזלינן בתר חזקת מ"ק, ויעוין מש"כ בהמוכר אה"ב בזה ואין נוגע למה שחקרנו והבן. וא"ש מה דבפרק אלמנה לכה"ג מייתי מהך דכהן ששם פרה מישראל יאכילנה כרשיני תרומה לעבדי צאן ברזל, דאע"ג דהדין עמה אוכלים בתרומה, ואף דעבדים כמקרקעי דמי ובחזקת בעליהן קיימי מכל מקום מוכיח ממטלטלין דאחריות משוי להו כדידיה על עבדים דכמקרקעי דמיין משום שלדברים הבאים מדעתו של אדם ליכא חילוק כלל וכמש"ב בס"ד:

והנה רבנן בתוספות הרגישו תמן דלמ"ד קנין פירות כקה"ג אמאי עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה יעו"ש, ולכאורה נראה כיון דנשואיה בעבירה ולאפוקי קיימא לכן לא אלימא קנין פירות אע"ג דיש לו קנין פירות כדאמרו שם (דף פה), בכ"ז כיון דב"ד כופים להוציא ומוציא שלא לרצונו א"כ לא אלים למיהוי כמו קנין הגוף לאכול העבדים תרומה, ובזה א"ש מה דמוכיח דקנינו שקנה קנין דאוכל בתרומה מברייתא, ולא מוכיח מסיפא דבת ישראל שניסת לכהן שעבדי מלוג אוכלים בתרומה [יעוין בזה בתוס'] ולפ"ז א"ש דהוי אמינא כיון דלאו לאפוקי קיימא אלימא קנין פירות דבעל למיהוי כקנין הגוף ולכן אוכלים בתרומה ולזאת מוכיח מברייתא ודוק:

ג

מכר עבדו לקנס שאם י[ו]גח וימות יהיה קנס של לוקח הר"ז ספק כו':

המעיין בגמרא יראה דלר' מאיר דסבר מקנה אדם דבר שלב"ל אמר משום דאיכא מי יימר טובא, אבל לרבנן דאין אדם מקנה דבר שלב"ל ורק במקנה דקל לפירות דההקנאה בגוף הדקל להפירות, בזה הוא הטעם משום דאין הקנס בא מגוף העבד כמו הפירות מהדקל וגריעי טובא ממקדיש ידים למעשה ידיהן שהעבד לקנס היא סיבה רחוקה דהוא ענין קנס לבד ועיין בתוס'. נמצא דעל בעיא זו אין מקום לדברי הרב המגיד דעל מה שאינו כגוף לפירות זה לא הוי משום דאיכא מי יימר טובא רק משום דהוא סיבה רחוקה ולאו מגוף העבד קא אתי, ולפ"ז יש לדון במקנה עבד לדמי נזקו היינו דמי חבלתו דאפשר דמהני לכו"ע משום דהנזיקין המה דמים ומתיחסין טפי אל העבד מהקנס, ואף אם יודה יתחייב, ולפ"ז נתבונן, דאף אם לא נחלק בין נזיקין לקנסא, בכ"ז בעיא היא לכו"ע והוי ספיקא לכן מהני תפיסה, וא"כ קשה דהא בגמרא אמר דבמעוכב גט שחרור מספקא אם דמי חבלותיו שייכים אל האדון ולא איפשוט, ואם נימא דמוכר עבדו לקנס מכור כש"כ דמכור העבד לחבלותיו, ולפ"ז אם העבד מעוכב ג"ש יכול רבו למוכרו לדמי חבלותיו, היינו שאם יוזק יהיו דמי חבלותיו שייכים אל הלוקח, וכיון שכן קשה טובא הא דאמרו לפני רבי אמר נתייאשתי מפלוני עבדי מהו א"ל אני אומר אין לו תקנה אלא בשטר דכבר פקע ליה כספא ואין בו כסף, ואמאי הא אית ליה ביה כספא דמצי מכר ליה שבאם יוזק יהיו דמי חבלותיו שייכים להלוקח, וא"כ מצי משחרר ליה בכסף דעדיין כסף אית ליה גביה ואית ליה דמים בגויה, ומיגו דפקע זכות כספא דאית ליה לרבו בו פקע גם קנין האיסור וכמו בכל מקום דקנין כסף גומר השחרור, וצ"ל דהני תרי אבעיות באם ת"ל בעי להו, דאם תאמר דהמוכר עבדו לקנס מכור תו פשיטא דמעוכב ג"ש אין לרבו בו דמי חבלותיו ולא מקרי אדון לענין קנס, רק באם ת"ל המוכר עבדו לקנס אינו מכור תו מבעיא אם המעוכב ג"ש יש לו קנס, ונפשט מזה דהמוכר עבדו לדמי חבלותיו אינו מכור, אם תאמר דמוכר עבדו לקנס אינו מכור, דאל"כ יקשה מהך דרבי וכדפרישית:

ודא אין להקשות דלר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלב"ל ודאי טעמא משום דמודה מיפטר ואיכא מי יימר טובא, א"כ רבי דסבר אדם מקנה דבר שלב"ל ודאי דמכור אם ימכור עבדו היינו חבלותיו של עבדו, ואכתי קשה הא אית ליה ביה כספא, דז"א, דהא אם זוכה בדבר שלב"ל לר' מאיר אימת חל הקנין משעה שבא לעולם דכ"ז דלא בא לעולם מצי לחזור בו כמו פירות דקל, וא"כ משום זה דמצי מקנה הדמי חבלות כי יבואו לעולם דאז יחול הקנין משום זה לא מיקרי דאית ליה קנינא גביה ונשאר ביה כספא, דבגוף העבד עכשיו לית ליה מידי רק דמצי למכור הדמי חבלה כשיבואו לעולם, אבל אם נאמר דבמוכרו לחבלותיו הוי כמוכר דקל לפירותיו ובגוף העבד קא זבין ליה ודאי דאית ליה כספא בגופא דעבדו והוי מכר מעליא, ונמצא נתברר ספיקתנו דמוכר עבדו לדמי חבלותיו ג"כ ספיקא הוי ודוק:

אולם יש לומר דמוכר עבדו לחבלותיו ודאי דמכור, דנודע שיטת רבינו בנזק דאי מודה מיפטר [אם לא ביצא חבול לפנינו בפני עדים] וטעמו דאינו דומה לנזקי שור ועבד דלאו בר מכירה הוא ולאו לזבינא קאי והוי קרוב לקנסא, א"כ מצינן לומר דבמוכר עבדו לקנס מב"ל, אבל לחבלותיו דנזק ממון הקשור בו כמו נזקי שורו דאפסדיה לכספא דאית ביה לא מבעי ליה דודאי מכור, אבל במעוכב ג"ש דלאו למכירה קאי ונזקו הוי כנזק בן חורין דלאו לזבינא קאי ולאו בר דמים הוי, א"כ אין החבלה קשור אל גוף העבד ולאו מגופה דיליה אתי ולכן אינו מכור לכו"ע דלא עדיף מקנסא בעבד ודוק. ויש מקום לומר דאף את"ל דמוכר עבדו לקנס מכור זה דוקא בעבד דממונו שלו הוא לגמרי, ולכן מצי זבין זכות הקנס לבדו, ומצי זבין לאחריני כח בגוף העבד לקנס, אבל במעוכב ג"ש דאין לרבו שום ממון רק קנין האיסורי, ומכל מקום חיוב הקנס גזרה רחמנא לשלם למי שיש בו כח האיסורי, אבל לא משום דאית ליה זכיה בגופו לממונא מידי, לכן לא מצי רבו למוכרו לקנס כיון דממון לית ליה ביה ואף זכות ממון לקנס ג"כ לית ליה ביה רק כשיבוא חיוב הקנס אז זכי ביה אבל לא משום דנשאר לו בו זכות בגויה לענין קנסא ומה ימכור ועל מה יחול המכירה כיון דלית ליה בגויה שום זכות לקנס ודוק, וצ"ע עוד:

ט

המוכר פירות שובך כו' כך זה הקנה שובך [זה] לפירותיו:

דע במוכר מצודה לפירותיו המה הדגים ודאי לא מהני, ולכן אמר בפ"ק דב"מ דתקנו חכמים שיהא מועיל מצודה מה שתעלה היום משום כדי חייו דצייד, ואי הוי מועיל מצודה לפירות לא היה צורך לחכמים לתקן קנין משום כדי חייו דהא מצי להקנות לו מצודה לדגים שתעלה, ולא דמי לשובך לפירותיו דהשובך קאי ברשותו וכבר הורגלו היונים לבוא אל שובכו וכן הדבורים בכוורתו, משא"כ במצודה הלא אם תנוח המצודה אצלו לא יצוד דגים רק בפריסתו לנהרות וכיו"ב מקומות ההפקר אשר מי יודע שמא לא יעלה בידו לפרוס המצודה וכיו"ב מניעות, ואף אם היא פרוסה הלא פרוסה היא במקום שאינו שלו ולא דמי לשובך וכוורת, וזה פשוט, לולא שהראוני שהקצות סימן ר"ט כתב אפכא במחכ"ת יעו"ש ודוק:

אולם דא נ"ל, דהא חזינן דדברים שאין בהן רק גזל משום דרכי שלום אית בהן הקנאה כמו יוני שובך שאין בהן רק גזל דדרכי שלום ואפ"ה מועיל הקנאה בהו, א"כ כיון דקיי"ל מרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת דג עד פרסה והוא מטעם דמצי אמר קא פסקת לחיותי, א"כ הפורס מצודה בנהר אסור לכל אדם לפרוס מצודה שם מטעם דקא פסיק לחיותיה, ומזה נובע מקור הדינים בעניני חזקת ישוב שהמציאו הקדמונים ויעוין בסימן קנ"ו בדרכי משה שיש בזה דין הקנאה ויכול למכור מערופיא שלו לאחרים עיי"ש, ועיין שו"ת משאת בנימין סימן כ"ז וסימן מ"ג שדעתו דמוציאין בדיינים היכי שהוא צייד ואומנתו בכך יעו"ש, א"כ ניחזי השוכר אמת המים מחבירו הרי איתא בהקנאה כמש"כ רבינו שמקנה לחבירו כל מה שיצוד בהאמת המים ששכורה אליו, כן נראה ברור אם טרח ופרס מצודה הלא קנוי לו מדין דלא מצי לפסוק לחיותיה מקום זה מהמים והוי כשכורה לו כמלא ריצת הדג, ובודאי דמצי להקנות המקום זה שהמצודה פרוסה שם לדגים שיהיו ניצודין שמה והוי כשוכר אמת המים ממש, וזה דין ברור לדעתי בס"ד. וכיון שכתב מרן בכס"מ דשובך וכוורת שטפל אל פירותיו אף אם מכר אליו סתמא הוי כמוכר שובך לפירותיו, א"כ ה"נ במוכר דגים מה שיש לו ליצוד במקום שפרוס המצודה הוי כאילו המקום טפל לגבי הדגים ומכר המקום לדגים שיצודו:

ולדעתי זה כוונת הירושלמי פרק אף ע"פ ה"ה דמייתי ברייתא דאיתא בתלמודא דילן בפ"ק דב"מ, מה שאירש מאבא היום מכור לך מה שתעלה במצודתי היום מכור לך דבריו קיימין ר' כו' בלוה לתכריכי אביו כו', והוא כדאמר בתלמודין, ר' אבוה בשם ר"י והוא שתהא מצודה פרוסה בפניו, פירוש ולאו משום תקנתא דכדי חייו כדאמר בתלמודין ובצייד עני, רק מדין מכר גמור כיון דהמקום קנוי לו מדין דלא מצי למיפסק חיותיה והוי כשכר אמת המים לצוד דגים ומצי להקנות לחבירו המקום להדגים שיצודו וכמש"ב, ומפני זה לא זכרוהו הפוסקים, שלא פירשו כהמפרש בצייד עני ומשום כדי חייו ובמצודה פרוסה, והא דמסיק ומר ר"א בשם ר' יוחנן אף לקודש לא קדשו כו', לא קאי על מצודה פרוסה בפניו דאז ודאי דמצי להקדיש ג"כ וכמו שבארנו, רק קאי ארישא דהא ברייתא מה שאירש מאבא [ולא אמר היום] מכור לך אינו מכור מה שתעלה מצודתי כו' אין דבריו קיימין, והיינו בלא פרס מצודה דאורחא דמילתא למיפרס מצודה כאן ולצוד ולמחר לפרוס במקום אחר, ועוד דאטו לעולם יכול להחזיק באותו נהר ולהרחיק שאר ציידין ולכן לא אמר כלום, וע"ז מסיק ר' יוחנן אף לקודש לא קידש שכמו שאינו יכול למכור דבר שלב"ל כך אינו יכול להקדיש, ולכן אמר אף, דאל"ה היה צ"ל אבל לקודש ל"ק, אם לא דקאי ארישא בלא אמר היום, וע"ז בעי מפני מה אמר ר"י ל"ק מפני המחלוקת ר"מ ורבי יוחנן הסנדלר דפליגי במקדיש אדם דבר שלב"ל, אימר פירוש או דילמא שאני הקדש מצודה שאינה מצויה ולא עבידי דאתי כמעשה ידיה ולכן כו"ע מודו דאינו קדוש יעו"ש, ומפני כי לדעתי הוא נכון לדינא דבפרס מצודה ומוכר מה שתעלה מצודתי הוי מן הדין כמוכר מקום הקנוי לו לדגים שיצודו הארכתי בזה ודוק:

י

לפיכך הרוצה להקנות אפרוחים כו':

מדברי רבינו נראה דקאי על דין הקודם שמכר פירות שובך לחבירו וכיון שנעשה כמוכר שובך לפירותיו הוי כשוכר בית כו', לכן לשיטת רבינו דנחשב חצירו דמשכיר לזכות בה מציאה דעלמא כמפורש פ"ז משכירות ועיין ההמ"ג לעיל פרק ג' הלכה ו', א"כ מה דמהני בכ"מ ששוכר מקומו הוא כמש"כ הש"ך סימן שי"ד דאם שכר מהמוכר הוי כאילו שכרו לכך, משא"כ כאן דכבר היה קנוי השובך להגדולים שכבר פרחו א"כ מה שהונחו מאליהן בשובך אחר שהוגבהו ע"י המוכר הוי כמו שהונחו בכליו דמוכר שהוא השכיר הכלי זה השובך להלוקח אבל גוף השובך שלו הוא, לכן בעי שיעשה בהן קנין חדש או אג"ק, אבל מה שמונחים בשובך שהוא כמושכר ללוקח לא זכה בהן הלוקח דנחשב חצירו של משכיר, וכן פירש הגמרא דחולין דאקני מקודם כל פירות שובך, רק דעל פירות חדתי צוה לו להגביהם ולהקנותם בק"ס ודוק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.