אור שמח/גזלה ואבדה/ט

אור שמח ‏ גזלה ואבדה ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אבל אם נשחתה מאליה וכו' או נשרפה באש כו':

בהשגות הלכך כשמת העבד או נשרף משלם את דמיו כו'. האריך רבינו לחלק בין איתנייהו בעינייהו כגון איכחוש דאומר לו הרי שלך לפניך, דכל זמן דאיתנייהו בעינייהו ברשות בעלים קאי, אבל בליתנהו בעינייהו אף דנשרף באונס וכו' בכ"ז חייב מדין גזלן, וסעד לסברא זו מהא דאמר בפרק לולב הגזול ור"א לטעמיה דאין אדם יוצא בסוכה של חבירו אי קרקע נגזלת כו' ואי נמי קרקע אינה נגזלת סוכה שאולה היא כו', דנדחקו רש"י ותוס' הא ר' אליעזר סובר מפורש בשילהי ב"ק דקרקע נגזלת, ולפ"ז יתכן, דמספקא ליה להגמרא בטעמא דר"א דילמא סבר בקרקע כמו בעבדים לרבנן, דשם שטפה נהר והקרקע ליתא בעינא הוי גזלן וחייב לשלם דמיה כמו בגוזל עבד ומת, אבל כל זמן דהקרקע קיימא בעינא הואי ברשות הבעלים ואינו חייב לשלם אם נשתנית כמו כחשה בעבד וכיו"ב, וא"כ כל זמן דהיא בעינא הואי ברשות הבעלים ומצי אמר הרי שלך לפניך ולא הואי רק סוכה שאולה, ודוק:

ואם כה נאמר א"ש דברי התוספות בשבועות ל"ג ד"ה היכא דכתבו דמצי לכתוב הרשאה דקרקע אינה נגזלת וכמ"ד משביע ע"ק חייב, אשר תמוה מאוד (דבדף לז) מפורש לחכמים דקרקע אינה נגזלת כו"ע סברי דמשביע ע"ק פטור, ולפ"ז כוונו אם נאמר דלר"א ג"כ קרקע אינה נגזלת וכמו דאמרו בסוכה ל"א כ"ז דאיתא בעינא וברשות בעליה קיימא, לכן מצי לכתוב הרשאה בתביעת הקרקע ומ"מ לא איתמעט מקרא לענין השבה היכי דליתנהו בעינייהו ומשביע ע"ק חייב ודוק:

ב

גזל שדה כו' ואם מחמת הגזלן נלקח[ה] חייב להעמיד לו שדה אחרת ובהלכה ג' והראה שדה זו:

הנה שני הדינים במשנתנו, אחד אם נטלוה מחמת הגזלן אף דהם מעצמם נטלו שלא הראה הגזלן כלום, בכ"ז חייב, ודין שני קמ"ל משנתנו מיתורא דאף אם מכת מדינה היא בכ"ז אם אחוי אחוויה חייב משום דהוא הזיק במה שהראה על שדה זו (עיין טורי זהב סימן שע"א) וא"כ בהך דינא דסיפא דגרם להזיק ולא היה אנוס כלל על שדה זו שפיר שייך דינא דגרמי, אבל בנטלוה מעצמם מחמת הגזלן דלא שייך לחייבו משום דינא דגרמי, שכעת בעת שנטלוה מסיקים לא עשה הגזלן מאומה ואנוס הוא שבע"כ נוטלים אותה, ע"ז אמר ר' יוחנן בירושלמי טעמא קנס קנסו חכמים לגזלן ואינו ענין כלל להך דגרמי, והש"ך סי' שפ"ו השוה הענינים ולמד מזה אהך ואינו כן כמוש"ב וברור:

וכיון שכן יתכן לומר דהיכי דהראה שבהלכה ג' דהזיק בגרמתו ומיקלי קליא בהראותה להם נתחייב תיכף מדין מזיק לכן אף אם השדה הוזלה אחר זה או נשחתה מאליה חייב לשלם הדמים שהיתה שוה בעת שגרם ההיזק בשעה שנטלוה המסיקין, אולם בהלכה ב' שנטלה מחמת הגזלן ולא עשה כלום רק שקנסוהו חכמים עבור מה שגזלה להשיב השדה לבעליה לכן אם נפחתו דמיה אינו משלם רק הדמים שהיא שוה כעת בעת העמדה בדין וכמו אילו לא נטלוה המסיקין והיה יכול לומר הרי שלך לפניך דקרקע אינה נגזלת, כן מסתברא להלכה, ולפ"ז מדוקדק לשון רבינו שהלכה ב' כתב חייב להעמיד לו שדה אחרת כאילו היתה עוד ברשותו ואם הוזלה צריך לשלם כפי מה ששוה עכשיו בעת העמדה בדין, ובהלכה ג' כתב חייב להעמיד לו שדה אחרת כמותה או יתן דמיה שהדמים קצובים כפי מה שהיתה שוה בעת שנטלוה המסיקין אז כבר נתחייב וכבר קלי לה בהראותה להם, וחיובו בדמיה הקצובים כפי מה שהיתה שוה אז או שנותן לו שדה אחרת כמו שהיתה שוה אז, ולשונו מזוקק כזהב וכן הועתק בשו"ע ועיין בטור ודוק:

ג

גזל שדה כו' ואם מחמת הגזלן נלקח[ה] חייב להעמיד לו שדה אחרת ובהלכה ג' והראה שדה זו:

הנה שני הדינים במשנתנו, אחד אם נטלוה מחמת הגזלן אף דהם מעצמם נטלו שלא הראה הגזלן כלום, בכ"ז חייב, ודין שני קמ"ל משנתנו מיתורא דאף אם מכת מדינה היא בכ"ז אם אחוי אחוויה חייב משום דהוא הזיק במה שהראה על שדה זו (עיין טורי זהב סימן שע"א) וא"כ בהך דינא דסיפא דגרם להזיק ולא היה אנוס כלל על שדה זו שפיר שייך דינא דגרמי, אבל בנטלוה מעצמם מחמת הגזלן דלא שייך לחייבו משום דינא דגרמי, שכעת בעת שנטלוה מסיקים לא עשה הגזלן מאומה ואנוס הוא שבע"כ נוטלים אותה, ע"ז אמר ר' יוחנן בירושלמי טעמא קנס קנסו חכמים לגזלן ואינו ענין כלל להך דגרמי, והש"ך סי' שפ"ו השוה הענינים ולמד מזה אהך ואינו כן כמוש"ב וברור:

וכיון שכן יתכן לומר דהיכי דהראה שבהלכה ג' דהזיק בגרמתו ומיקלי קליא בהראותה להם נתחייב תיכף מדין מזיק לכן אף אם השדה הוזלה אחר זה או נשחתה מאליה חייב לשלם הדמים שהיתה שוה בעת שגרם ההיזק בשעה שנטלוה המסיקין, אולם בהלכה ב' שנטלה מחמת הגזלן ולא עשה כלום רק שקנסוהו חכמים עבור מה שגזלה להשיב השדה לבעליה לכן אם נפחתו דמיה אינו משלם רק הדמים שהיא שוה כעת בעת העמדה בדין וכמו אילו לא נטלוה המסיקין והיה יכול לומר הרי שלך לפניך דקרקע אינה נגזלת, כן מסתברא להלכה, ולפ"ז מדוקדק לשון רבינו שהלכה ב' כתב חייב להעמיד לו שדה אחרת כאילו היתה עוד ברשותו ואם הוזלה צריך לשלם כפי מה ששוה עכשיו בעת העמדה בדין, ובהלכה ג' כתב חייב להעמיד לו שדה אחרת כמותה או יתן דמיה שהדמים קצובים כפי מה שהיתה שוה בעת שנטלוה המסיקין אז כבר נתחייב וכבר קלי לה בהראותה להם, וחיובו בדמיה הקצובים כפי מה שהיתה שוה אז או שנותן לו שדה אחרת כמו שהיתה שוה אז, ולשונו מזוקק כזהב וכן הועתק בשו"ע ועיין בטור ודוק:

ז

(אם) היתה הוצאה יתירה על השבח כו' אין לו מן ההוצאה אלא שיעור השבח נוטל מבעל השדה:

כן מפורש בגמרא דאמר אי בעית אימא בלוקח מגזלן כגון שיש לו קרקע הרי דמפורש דאין לו אלא הוצאה שיעור שבח מבעל הקרקע, אמנם בעיטור מאמר רביעי משטרות הביא בשם רבינו אפרים שחולק ע"ז דגזלן גרים ליה פסידא ומשלם ליה ההוצאה יעו"ש, ובאמת בירושלמי דפרק הניזקין ר"א בשם רבנן דתמן אין לך יורד ברשות וידו לתחתונה אצל שמעון כו' בשם רבנן דתמן אין לך יורד ברשות וידו על העליונה אצל ראובן, הרי דנגד ראובן הגזלן הוי כיורד ברשות וכדברי רבינו אפרים ויעוין ש"ק. ונראה לדעתי דהכא נחית הלוקח לשדה לא עבור הגזלן רק שמשביח לצורך עצמו ודמיא דין זה לבעל בנכסי אשתו שאם לא אכל יטול הוצאה כנגד שבח ולא המרובה על השבח, ורבו הסוברים בסימן קע"ח דגם שותף הוי כיורד ברשות ומ"מ אינו נוטל הוצאה המרובה על השבח, ובסמ"ע שם דלמד מיורד לנכסי אשתו [רק בשבח מרובה כאן נוטל השבח מחמת שקבל אחריות השדה ומשלם כפי מה שנטרף מאתו גם השבח אבל בבעל בנכסי אשתו נוטל כאריס], אמנם הירושלמי אזיל לטעמיה בפרק האשה שנפלו ה"ח אסי אמר והוא שתהא הוצאה מרובה על השבח אלמא דבעל בנכסי אשתו בהוצאה מרובה על השבח נוטל כל מה שהוציא והוה"ד בלוקח מגזלן שלא הכיר בה אע"ג דאדעתא דידיה לבד הוציא נוטל מה שהוציא אבל גמרא דילן מסיק התם ע"ט דנוטל הוצאה כשיעור שבח ה"ה הכא בלוקח מגזלן דאין לו רק הוצאה שיעור שבח כיון דאדעתא דידיה אשבח, ויעוין תוס' ב"מ י"ד סוד"ה תדע ואי בנגזל הא נגזל גופיה יהיה ליה יציאה ולפי ירושלמי הא צריך למיכתב עבור הוצאה היתירה על השבח ודוק:

ח

ואכל הלוקח פירותיה מחשבין כו':

נ"ב ירושלמי מפורש פרק הניזקין ה"ג גזל שדה משמעון וכו', ושמעון גובה אכילת פירות מבני חורין של לוי, היינו פירות שאכל לוי הלוקח מן הגזלן, ועיין מראה הפנים ודוק:

ט

המוכר שדה שאינה שלו וכו':

הנה בירושלמי גיטין פרק ה' הלכה ג', ראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי והלך לוי ונתנה מתנה ליהודה ובא שמעון וטרפה מיהודה כו' עיי"ש, ותימה דמשמע דאם באו לסטים ונטלוה מלוי ואח"כ בא שמעון וטרפה מיד הלסטים לא צריך ראובן להחזיר ללוי מעותיו שנטל ממנו ואמאי כיון שגזולה היא בידו ולאו דיליה מכר והוי מקח בטעות, ובשו"ע סימן רמ"א סעיף י"ב בהגה"ה לענין מוכר באחריות שפיר דהוי מכר כדין אבל כאן קשה, וצ"ל דמיירי שידע בה שהיא גזולה ואפילו כן מעות יש לו דסבר דמעות פקדון עד דאתא וטריף ולכך אם נטלוה לסטים ממנו אין צריך להחזיר לו מעותיו דאדעתא דא קבילת זבינא רק כאן אמר בעי הוינא מיתן ליה וישלם לי טיבו ודוק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.