אבן האזל/גזלה ואבדה/ו

אבן האזל ‏ גזלה ואבדה ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

קורות אבנים ועצים וכיוצא בהן ששטפם הנהר אם נתייאשו הבעלים מהן הרי אלו מותרין והן של מצילן ואם אינו יודע אם נתייאשו או לא נתייאשו חייב להחזיר ואצ"ל אם היו הבעלים מרדפים אחריהם, לפיכך המציל מן הנהר ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר ומן העכו"ם ומן הדליקה ומן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס אם ידע בודאי שנתייאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם לא ידע יחזיר.

השגת הראב"ד: המציל מן הנהר וכו'. א"א אלו דברי תימה הם עכ"ל.

עיין במ"מ שכתב דהרמב"ם אינו מחלק מהא דקורות לאבדה ששטפה נהר וסובר דזוטו של ים דוקא בשנתייאשו וכתב ע"ז מיהו עיקר הדין דאין יכולין להציל אע"פ שלא נתייאשו ה"ה של מוצאן. וכי בעינן נתייאשו דוקא ביכולין להציל ע"י הדחק וזהו מה שהשיג הראב"ד, וכתב המ"מ דאפשר סובר הרמב"ם דזהו נתייאשו אם אין יכולין להציל, וכן כתב בפי"א דזוטו של ים ודאי נתייאשו ממנה. והנה אכתי לא יישב המ"מ במה שחילק הרמב"ם בדבריו הא דכאן ממה שכתב בפ' י"א דכאן כתב אם ידע בודאי שנתייאשו ושם כתב שזה ודאי נתייאשו. ונראה דכאן מיירי בהצלה ושם מיירי במציאה דהצלה היינו בשעת מעשה שיתכן ע"י רוב עוזרים ומצילין שיצילו, אבל שם מיירי במציאה שהבעלים ועוזריהם כבר רחוקים ואז ודאי נתייאשו וכיוונתי בזה לד' הנחלת דוד והוא ברור.

אך בעיקר הדבר מה דסובר הרמב"ם דזוטו של ים הוא משום יאוש וסובר להדיא לקמן פי"א דקרא דממעט אבודה ממנו ומכל אדם הוא משום יאוש, והוא כדברי הירושלמי שמביאים התוס' בדף כ"ז צריך ביאור סוגיית הגמ' דריש אלו מציאות דאמר בזוטו של ים אע"ג דאית בה סימן רחמנא שריא כי פליגי בדבר שאב"ס ומוכח דלא שייך בזה פלוגתא דישל"מ וכבר עמד בזה בנחל"ד ונשאר בצ"ע ומה שרצה אח"כ ליישב עפ"ד הריטב"א דמשמע דאף דזוטו של ים נמי משום יאוש מ"מ מותר בזה ישל"מ א"א לומר כן בדעת הרמב"ם דהא כתב להדיא שזה ודאי נתייאשו הבעלים ממנה מוכח דבעינן שכבר נתייאשו.

ונראה דלפי"מ שבארנו דאבדה ששטפה נהר דאמרינן בסתמא שהיא מותרת לא איירי בשעת שטיפה אלא לאחר זמן א"כ בסתמא לא הוי שלא מדעת ולכן לא בעי הגמ' לאוקמי פלוגתייהו בהכי ומה דאמר בזוטו של ים וכו' רחמנא שרייא אינו ולא לומר דאפי' יש בה סימן נתייאשו דמעיקרא אמר דביש בה סימן לא פליגי כיון דאינה עומדת ליאוש, ולכן אף שנתייאש לבסוף נמי לא מהני ואפי' רבא מודה, אמר ג"כ דבזוטו של ים נמי לא משכחת לה לומר דמקודם לא נתייאש ואח"כ נתייאש דרחמנא שרייא בודאי נתייאש ואפי' אומר שלא נתייאש דנעשה כצוח על ביתו שנפל, אבל לאוקמי בזוטו של ים ושלא ידעו הבעלים זהו דוחק כיון שהוא לאחר זמן, ואם בשעת מעשה דאפשר להציל א"כ אפי' לא היו הבעלים אפשר שיבואו קרובים ואוהבים ויצילו ואינו עומד בודאי ליאוש. ולכן ניחא ליה לאוקמי בדבר שאב"ס דמשכחת לה בשעת אבדה ממש שלא ידעו הבעלים והוי ישל"מ.

-השמטות ומלואים-

לעיל בד"ה ונראה, כתבתי דמזוטו של ים ילפינן דאף בדבר שיש בו סימן כיון שמציאת אבדה כזו אינה מצוי' לכן מותרת ומשמלה נלמוד בדבר שאין בו סימן ובארתי בזה מה שאמרו בגמ' איסורא דומיא דהיתרא ומוכיח מזה דישל"מ אסור ועי' בתוס' מש"כ ובדעת הרמב"ם אי אפשר לפרש כדבריהם עי' במש"כ ובארתי דמה היתרא בכל גווני אפי' ביש בו סימן ה"נ איסורא אפי' באב"ס משום דלא מיירי בלמוד זה מסימנים ומשכחת איסורא באב"ס היכא דהוי ישל"מ, ויש להקשות דאם לא ידע שנפל הא גם מצד זוטו של ים אסור, ונראה דאפשר בסימן העשוי לידרס ואין בו סימן שנדרס אבל הבעלים אין יודעין שנדרס אבל צ"ע דא"כ תמיד בעשוי לידרס אפי' נדרס אסור וזהו חדוש והיה אפשר דשייך יאוש על ספק אבל גם זה חדוש ואולי אפשר דנאבד ברשות היחיד ואינו עשוי לידרס אבל נדרס. [ע"כ].

אכן עוד נשאר לנו לבאר מה דאמר בסוף הסוגיא איסורא דומיא דהיתרא ומוכיח מזה דישל"מ אסור דתוס' לשיטתם דזוטו של ים שהתירה תורה אינו משום יאוש פירשו דזהו דמוכיח דע"כ ישל"מ אסור דאי מותר למה לי היתרא דזוטו של ים תיפוק ליה מטעם יאוש, וכן פי' הרמב"ן במלחמות אבל לדעת הרמב"ם צריך ביאור והנח"ד ביאר בזה עפי"מ שהבאתי דבריו למעלה דאף אם זוטו של ים משום יאוש מ"מ מותר גם בישל"מ אבל כבר כתבתי דא"א לומר כן בלשון הרמב"ם.

ונראה דלדעת הרמב"ם נאמר דאף דזוטו של ים הוא משום יאוש מ"מ גם משמלה דממעט דשאב"ס נלמוד דין יאוש וע"כ דגילתה התורה שני גדרי יאוש בדשאב"ס דמייאש משום דחזרת האבדה אינה מצויה משום שאב"ס, וזוטו של ים דאף דאם תמצא האבדה יש בזה סימן וידעו להחזירה אבל מציאת האבדה אינה מצויה, ולכן אמר דמה התירא בכל גווני אפי' בישב"ס ה"נ איסורא אפי' באב"ס משום דלא מיירי בלמוד זה מסימנים ומשכחת לה איסורא באב"ס היכי דהוי ישל"מ, ובאמת זהו כונת פירש"י וגם הנח"ד כתב דפירש"י לא משמע כדברי התוס' אך כתב כנ"ל, אבל לדעתי גם בדברי רש"י נפרש כמש"כ:

ב

קורות אבנים ועצים וכיוצא בהן ששטפם הנהר אם נתייאשו הבעלים מהן הרי אלו מותרין והן של מצילן ואם אינו יודע אם נתייאשו או לא נתייאשו חייב להחזיר ואצ"ל אם היו הבעלים מרדפים אחריהם, לפיכך המציל מן הנהר ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר ומן העכו"ם ומן הדליקה ומן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס אם ידע בודאי שנתייאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם לא ידע יחזיר.

השגת הראב"ד: המציל מן הנהר וכו'. א"א אלו דברי תימה הם עכ"ל.

עיין במ"מ שכתב דהרמב"ם אינו מחלק מהא דקורות לאבדה ששטפה נהר וסובר דזוטו של ים דוקא בשנתייאשו וכתב ע"ז מיהו עיקר הדין דאין יכולין להציל אע"פ שלא נתייאשו ה"ה של מוצאן. וכי בעינן נתייאשו דוקא ביכולין להציל ע"י הדחק וזהו מה שהשיג הראב"ד, וכתב המ"מ דאפשר סובר הרמב"ם דזהו נתייאשו אם אין יכולין להציל, וכן כתב בפי"א דזוטו של ים ודאי נתייאשו ממנה. והנה אכתי לא יישב המ"מ במה שחילק הרמב"ם בדבריו הא דכאן ממה שכתב בפ' י"א דכאן כתב אם ידע בודאי שנתייאשו ושם כתב שזה ודאי נתייאשו. ונראה דכאן מיירי בהצלה ושם מיירי במציאה דהצלה היינו בשעת מעשה שיתכן ע"י רוב עוזרים ומצילין שיצילו, אבל שם מיירי במציאה שהבעלים ועוזריהם כבר רחוקים ואז ודאי נתייאשו וכיוונתי בזה לד' הנחלת דוד והוא ברור.

אך בעיקר הדבר מה דסובר הרמב"ם דזוטו של ים הוא משום יאוש וסובר להדיא לקמן פי"א דקרא דממעט אבודה ממנו ומכל אדם הוא משום יאוש, והוא כדברי הירושלמי שמביאים התוס' בדף כ"ז צריך ביאור סוגיית הגמ' דריש אלו מציאות דאמר בזוטו של ים אע"ג דאית בה סימן רחמנא שריא כי פליגי בדבר שאב"ס ומוכח דלא שייך בזה פלוגתא דישל"מ וכבר עמד בזה בנחל"ד ונשאר בצ"ע ומה שרצה אח"כ ליישב עפ"ד הריטב"א דמשמע דאף דזוטו של ים נמי משום יאוש מ"מ מותר בזה ישל"מ א"א לומר כן בדעת הרמב"ם דהא כתב להדיא שזה ודאי נתייאשו הבעלים ממנה מוכח דבעינן שכבר נתייאשו.

ונראה דלפי"מ שבארנו דאבדה ששטפה נהר דאמרינן בסתמא שהיא מותרת לא איירי בשעת שטיפה אלא לאחר זמן א"כ בסתמא לא הוי שלא מדעת ולכן לא בעי הגמ' לאוקמי פלוגתייהו בהכי ומה דאמר בזוטו של ים וכו' רחמנא שרייא אינו ולא לומר דאפי' יש בה סימן נתייאשו דמעיקרא אמר דביש בה סימן לא פליגי כיון דאינה עומדת ליאוש, ולכן אף שנתייאש לבסוף נמי לא מהני ואפי' רבא מודה, אמר ג"כ דבזוטו של ים נמי לא משכחת לה לומר דמקודם לא נתייאש ואח"כ נתייאש דרחמנא שרייא בודאי נתייאש ואפי' אומר שלא נתייאש דנעשה כצוח על ביתו שנפל, אבל לאוקמי בזוטו של ים ושלא ידעו הבעלים זהו דוחק כיון שהוא לאחר זמן, ואם בשעת מעשה דאפשר להציל א"כ אפי' לא היו הבעלים אפשר שיבואו קרובים ואוהבים ויצילו ואינו עומד בודאי ליאוש. ולכן ניחא ליה לאוקמי בדבר שאב"ס דמשכחת לה בשעת אבדה ממש שלא ידעו הבעלים והוי ישל"מ.

-השמטות ומלואים-

לעיל בד"ה ונראה, כתבתי דמזוטו של ים ילפינן דאף בדבר שיש בו סימן כיון שמציאת אבדה כזו אינה מצוי' לכן מותרת ומשמלה נלמוד בדבר שאין בו סימן ובארתי בזה מה שאמרו בגמ' איסורא דומיא דהיתרא ומוכיח מזה דישל"מ אסור ועי' בתוס' מש"כ ובדעת הרמב"ם אי אפשר לפרש כדבריהם עי' במש"כ ובארתי דמה היתרא בכל גווני אפי' ביש בו סימן ה"נ איסורא אפי' באב"ס משום דלא מיירי בלמוד זה מסימנים ומשכחת איסורא באב"ס היכא דהוי ישל"מ, ויש להקשות דאם לא ידע שנפל הא גם מצד זוטו של ים אסור, ונראה דאפשר בסימן העשוי לידרס ואין בו סימן שנדרס אבל הבעלים אין יודעין שנדרס אבל צ"ע דא"כ תמיד בעשוי לידרס אפי' נדרס אסור וזהו חדוש והיה אפשר דשייך יאוש על ספק אבל גם זה חדוש ואולי אפשר דנאבד ברשות היחיד ואינו עשוי לידרס אבל נדרס. [ע"כ].

אכן עוד נשאר לנו לבאר מה דאמר בסוף הסוגיא איסורא דומיא דהיתרא ומוכיח מזה דישל"מ אסור דתוס' לשיטתם דזוטו של ים שהתירה תורה אינו משום יאוש פירשו דזהו דמוכיח דע"כ ישל"מ אסור דאי מותר למה לי היתרא דזוטו של ים תיפוק ליה מטעם יאוש, וכן פי' הרמב"ן במלחמות אבל לדעת הרמב"ם צריך ביאור והנח"ד ביאר בזה עפי"מ שהבאתי דבריו למעלה דאף אם זוטו של ים משום יאוש מ"מ מותר גם בישל"מ אבל כבר כתבתי דא"א לומר כן בלשון הרמב"ם.

ונראה דלדעת הרמב"ם נאמר דאף דזוטו של ים הוא משום יאוש מ"מ גם משמלה דממעט דשאב"ס נלמוד דין יאוש וע"כ דגילתה התורה שני גדרי יאוש בדשאב"ס דמייאש משום דחזרת האבדה אינה מצויה משום שאב"ס, וזוטו של ים דאף דאם תמצא האבדה יש בזה סימן וידעו להחזירה אבל מציאת האבדה אינה מצויה, ולכן אמר דמה התירא בכל גווני אפי' בישב"ס ה"נ איסורא אפי' באב"ס משום דלא מיירי בלמוד זה מסימנים ומשכחת לה איסורא באב"ס היכי דהוי ישל"מ, ובאמת זהו כונת פירש"י וגם הנח"ד כתב דפירש"י לא משמע כדברי התוס' אך כתב כנ"ל, אבל לדעתי גם בדברי רש"י נפרש כמש"כ:

ג

המציל מיד ליסטים ישראל הרי אלו שלו מפני שסתם הדבר שנתייאשו הבעלים ואם ידע שלא נתייאשו חייב להחזיר, אבל המציל מיד ליסטים עכו"ם או מוכס עכו"ם חייב להחזיר שסתם הדבר שלא נתייאשו הבעלים ואם ידע בודאי שנתייאשו הרי אלו שלו. ומפני מה סתם ליסטים ישראל נתייאשו הבעלים וסתם העכו"ם לא נתייאשו, מפני שהבעלים יודעים שהעכו"ם מחזירין מיד הגזלן אע"פ שאין שם עדים שגזל אלא בראיות רעועות ובאומד הדעת.

אבל המציל מיד ליסטים עכו"ם וכו', הקשה הלח"מ דבגמ' מייתי עלה פלוגתא דר"ש ורבנן. דרבנן סברי סתם גנבה יאוש בעלים ור"ש סבר סתם גזלה יאוש בעלים. ואמר שם דלא מתוקמא מתני' לדברי הכל אלא בידוע שנתייאשו דמוכס ה"ה כגזלן וליסטים כגנב, וא"כ למה כתב הרמב"ם בין במוכס בין בליסטים שסתם הדבר שלא נתייאשו הבעלים, עוד הקשה דלעיל בפ"ה גבי נטלו מוכסין את כסותו, כתב וחזקתה שנתייאשו הבעלים ממנה, עוד הקשה דבגמ' הקשו מברייתא דהגנב והגזלן והאנס הקדישן הקדש ותרומתן תרומה, והקשו בגמ' מני אי רבנן קשיא גזלן אי ר"ש קשיא גנב ואמרו בשלמא לעולא משכחת לה בידוע שנתייאשו, והרמב"ם פסק בפ"ד מה' תרומות דהגנב והגזלן והאנס תרומתן תרומה ואם היו הבעלים מרדפים אחריהן אין תרומתן תרומה ומוכח דבסתמא תרומתן תרומה בין בגנב בין בגזלן, והרמב"ם הא פסק בפכ"ד מה' כלים כרבנן דסתם גזלה לא הוי יאוש בעלים, עוד הקשה דבפ"ה מהל' איסורי מזבח כתב הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר, וקשה דהא פסק דבגנב גם בסתמא הוי יאוש, וכתב הלח"מ דע"כ לא פליגי רבנן ור"ש אי סתם גנבה אי גזלה הוי יאוש בעלים אלא בגנב וגזלן עכו"ם, אבל בגנב וגזלן ישראל סתמא מייאש, ולכן מה שכתב בפ"ה מיירי בישראל וכן בהל' תרומות הא ודאי מיירי בישראל, ומה שכתב בפכ"ד מהל' כלים וכן בכל מקום שהזכיר הרמב"ם דסתם גזלה לא הוי יאוש בעלים מיירי בעכו"ם, ומלבד שבעצמו כתב שזהו דוחק גדול הוא נגד גמ' מפורשת בקדושין דף נ"ב ע"ב דאמר שם לית דחש להא דר' שמעון דאמר סתם גזילה הוי יאוש בעלים דמיירי בההוא גברא דחטף זוזי מחבריה. ומפורש דאפי' בישראל לא הוי יאוש, שוב ראיתי שכן הוכיח הט"ז בסי' שס"א.

והנה בקושיא הראשונה של הלח"מ נראה פשוט דבליסטים הא שפיר חילק הרמב"ם בין ישראל לעכו"ם ובמוכס באמת לא הזכיר דמוכס ישראל סתמו הוי יאוש, ורק דגבי עכו"ם הזכיר גם מוכס עכו"ם, אבל כשבאר החלוק בין עכו"ם לישראל לא הזכיר אלא ליסטים, ומה שלא הזכיר דמוכס ישראל נמי לא הוי יאוש הוא משום דסתם מוכס ישראל לא הוי גזלן דדינא דמלכותא דינא והי' צריך לבאר במוכס העומד מאליו או מוכס שאין לו קצבה כמבואר בפ"ה ולכן כתב חד מינייהו דהוא מוכס עכו"ם כמבואר שם, אבל בעיקר דין יאוש לא הזכיר חילוק בין עכו"ם לישראל אלא בליסטים.

ומה שהקשה הלח"מ ממש"כ הרמב"ם בפ"ה גבי נטלו מוכסין כסותו דחזקתה שנתייאשו הבעלים כבר מבואר בדברי הסמ"ע והגר"א ז"ל, והבאתי דבריהם בפ"ה ע"ש דהיכי דהגזלן מוכר לאחר סתמו הוי יאוש ע"ש שבארתי בארוכה.

ומה שהקשה עוד במה שלא חילק הרמב"ם בה' תרומות וכתב בסתמא דהוי יאוש בין בגנב בין בגזלן נראה לפימש"כ בפ"ו מה' גנבה הל' א' ליישב במה דפסק שם הרמב"ם דאם רוב אותו הדבר גנוב אין לוקחין, והקשו ממה דפסק בפ"ה מה' גזלה כשמואל דאפי' מיעוט משלו מותר ליקח ממנו, וכתבתי ליישב ע"פ דברי הירושלמי פ"ב דקדושין דמוכח דאם נתייאש מן החפץ אף שלא נתייאש מן הדמים הוי יאוש לגבי החפץ, ולכן היכי דיש להגזלן מיעוט משלו מאותו המין שיש לו בגזילה א"כ כבר אינו בטוח הנגזל שיגבה מה שנגזל ממנו והוי יאוש לגבי החפץ, ואף דיאוש לחודיה לא קני בזה מהני מה דהוי ספק דאפשר אינו גזל כיון דכשיבוא לידו יהי' יאוש ושינוי רשות ועכ"פ לא יהי' גזל בידו [ויש לצרף קצת דברי המ"מ לענין כר מלא מוכין דבספק גזל מהני גם שינוי החוזר אף דשם צ"ע דמשמע דשינוי החוזר לא מהני אפי' עם שינוי רשות] ולפי"ז נראה להוסיף עוד יותר דגזלן שגזל תבואה ופירות כיון דהוא דבר המצוי בשוק והכל קונים זהו תמיד מתייאש הנגזל מגוף התבואה והפירות דכמה ספיקות בדבר שמא יש לו משלו, ושמא עד שיבוא לגבות יאכלם ושמא יקנה גם תבואה ופירות אחרים. ולכן אף דבודאי לענין ליקח מן הגזלן אסור אם אנו יודעין שהוא גזל וכמש"כ דרק אם יש לו מיעוט משלו מותר, מ"מ גם אם אין אנו יודעין שיש לו מיעוט משלו ודאי נתייאש בתבואה ופירות לענין גוף החפץ ולא דמי לחפץ מסויים ויסוד לזה הוא מה דמיעוט משלו מהני דהוי יאוש וכמש"כ, ועמש"כ בפ"ה הל' י'.

ועכשיו מיושב דסובר הרמב"ם דקושיית הגמ' אינו אלא מהקדישן הקדש דשפיר משכחת לה גם בכלי וחפץ הניכר ושלא יהי' כלה ואינו מתייאש מגוף החפץ, אבל מתרומתן תרומה לא קשה דודאי מתייאש מגוף הדבר וכנ"ל.

ומה שהקשה הלח"מ ממה דכתב הרמב"ם בפ"ה מה' איסורי מזבח דהגונב והגוזל והקריב הקרבן פסול זה פשוט דבאמת אף דסתם גנבה יאוש בעלים מ"מ משכחת לה גנבה שאכתי לא נתייאשו הבעלים דהיינו שהבעלים לא ידעו קודם ההקרבה שנגנב, ואפי' ידעו קודם ההקרבה אם לא ידעו קודם שהקדיש כיון דבשעה שהקדיש לא חל ההקדש נראה שהקרבן פסול, וא"כ שפיר כתב הרמב"ם מתחלה עיקר דינא דאם הקריב גנבה או גזלה פסול הקרבן, ואם נתייאשו קודם כשר, ולא בא כאן ללמדנו באיזה אופן אמרינן דבסתמא נתייאשו ובאיזה אמרינן דלא נתייאשו דהא מבואר במקום אחר החילוק בין גנבה לגזלה, וכן מצינו שכתב בפ"א מה' גנבה הל' י"א וז"ל, היתה הגנבה ביד הגנב והשביחה מאליה וכו' ואם אחר יאוש ילדה וכו', ולא כתב דבסתמא הוי יאוש וכן בפ"ב הל' ו' כשחילק בין הקדיש לפני יאוש ובין הקדיש לאחר יאוש לא הזכיר דבסתמא הוי יאוש, וע"כ צ"ל דלא מיירי בהכי, וסמך על מה שכתב דהלכה כרבנן בפכ"ד מה' כלים דשם מקום מחלוקתן של רבנן ור"ש.

והנה הטור בסי' שס"ח כתב וז"ל ויש מפרשים הא דבגנב הוי סתמיה יאוש דוקא בגנב ישראל אבל בגנב עכו"ם לא הוי סתמיה יאוש ולפי"ז בליסטים אפי' אם הוא ישראל סתמיה לא הוי יאוש, אבל מדברי א"א הרא"ש ז"ל יראה דבליסטים ישראל סתמא הוי יאוש וליסטים עכו"ם סתמא לא הוי יאוש אלא אם כן ידוע שנתייאש ולפי"ז בגנב אפי' אם הוא עכו"ם סתמא הוי יאוש עכ"ל, והביאו הרמ"א בשו"ע והיש"ש תמה על הטור, וכן הש"ך והגר"א תמהו על הטור והרמ"א דבודאי ליסטים היינו גנב ובגנב יש חילוק בין עכו"ם לישראל ולא בגזלן וכמש"כ הרז"ה שהוא הי"מ והרא"ש הביא רק לשון הגמ', עיין בדבריהם שהאריכו.

והנראה בדעת הטור והרמ"א דעיקר החילוק בין עכו"ם לישראל אשכחן בגמ' בליסטים, וע"פ הסברא הפשוטה נראה דחילוק זה באמת לא שייך אלא בליסטים ולא בגנב ולא בגזלן, אף דלענין מחלוקת רבנן ור"ש מבואר בגמ' דליסטים דינו כגנב, דטעמא דרבנן דסברי דסתם גנבה יאוש בעלים הוא משום דלא ידע מי גנב ולא יוכל להוציא, אבל בגזלן יוכל להוציא ממנו, ור"ש סבר דבגנב לא הוי יאוש שמצפה להתודע ולמצוא את הגנב, אבל בגזלן ירא ממנו להוציא אפי' ע"י ב"ד, והנה ליסטים היינו דמיטמר מאינשי אבל מיד הבעלים לוקח בגלוי, ולכן סבר הגמ' דאף דטעמא דרבנן דסתם גנבה הוי יאוש משום שאינו יודע מי הגנב, מ"מ גם בליסטים כיון שלקח ממנו שלא בפרהסיא ואין לו עדים מתייאש שלא יוכל להוציא, ודוקא בגזלן אינו מתייאש שבודאי יש לו עדים שלקח בפרהסיא, ולר"ש דסבר דסתם גזלה הוי יאוש הוא דוקא בגזלן דחציף טובא ולא מיטמר מאינשי ירא ממנו, אבל מליסטים לא יפחד ויוציא ממנו כמו מגנב, אבל כ"ז לענין פלוגתא דרבנן ור"ש אבל לענין חילוק שבין עכו"ם לישראל דבליסטים עכו"ם דדייני בגיתי לא מייאש ובישראל מייאש ודאי מסתבר דזהו רק על ליסטים דעכ"פ הבעלים בעצמם יודעים מי הוא, ומהני הא דעכו"ם דייני בגיתי שיוכל להוציא בלא עדים, אבל גנב שבעצמו אינו יודע מי הוא מה מהני הא דדייני בגיתי, אלא דמ"מ יש לומר דכמו לר"ש דסבר דסתם גנבה לא הוי יאוש דסבר שימצא הגנב ה"נ לרבנן דלא סברי הכי מ"מ מודו דאפשר שימצא, אלא דכיון שעכ"פ אין לו עדים לא יוכל להוציא אבל בעכו"ם דדייני בגיתי גם בגנב לא מייאש.

ולפי"מ שבארנו א"כ דברי הטור ושיטתו בדעת הרא"ש ברורה דבא להוציא מדברי הרז"ה הוא הי"מ דסובר דבגנב איכא חילוק בין עכו"ם לישראל ולזה כתב דמדברי הרא"ש שהביא רק דברי הגמ' דמחלק בין עכו"ם לישראל גבי ליסטים, ואח"כ הביא פלוגתא דרבנן ור"ש בגנב וגזלן בסתם, ומשמע דלרבנן גם בגנב עכו"ם הוי יאוש מוכח דסובר דבגנב ליכא נ"מ בין גנב עכו"ם לישראל וכמו שכתבנו.

אלא דדברי הטור תמוהים להיפוך במש"כ על דברי היש מפרשים שהוא הרז"ה דלפי"ז בליסטים אפי' אם הוא ישראל סתמו לא הוי יאוש וזה בודאי תמוה דהא עיקר החילוק בין עכו"ם לישראל הוא בגמ' בליסטים, אלא דהרז"ה סובר דגנב הוא כליסטים דליסטים היינו גנב, ולכן נראה ברור דיש כאן ט"ס וצ"ל ולפי"ז בגזלן אפי' אם הוא ישראל סתמו לא הוי יאוש, ומה שכתב אח"כ דמדברי הרא"ש יראה דבליסטים וכו' כונתו דדוקא בליסטים הוא החילוק, ולא כדברי הרז"ה דהחילוק הוא בגנב דליסטים היינו גנב אלא דוקא בליסטים. אבל בגנב אפי' בעכו"ם הוי יאוש, ובגזלן אינו חולק על הרז"ה דאפי' בישראל לא הוי יאוש וחולק רק בגנב ודברי הטור ושיטתו בדעת הרא"ש ברורה, וכן מוכח מדברי הרמב"ם דהחילוק בין עכו"ם לישראל הוא רק בליסטים וכמו שכתבנו:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.