בני אהובה/אישות/יא

בני אהובה ‏ אישות יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

ומפני

מה תקנו חכמים לאלו כתובה מאה ואע"פ שהן בתולות הואיל וחזקת הנשואה שתבעל. בגמרא מסכת כתובות דף י"ב ע"א פרכינן אהך מתניתין דבתולה אלמנה מן הנשואין כתובתה מנה ואין לה טענת בתולים וניחש שמא תחתיו זינתה ומשני כשקידש ובעל לאלתר וכתב המ"מ בהלכה ח' שהרבה פירושים נאמרו בו ולא נזכרה הסוגיא ההיא בהלכות אלא המשנה כפשוטה והן הן דברי רבינו ועיקר עכ"ל ולא ידעתי לכל הפירושים שלפנינו רש"י ותוס' והרא"ה טעם להשמטה ונראה לומר דס"ל דמה קושיא היא זו מה שהקשה הש"ס וליחש וכו' הא איכא חזקת כשרות כמ"ש התוס' בשמעתין דפתח פתוח דף ט' בד"ה לא צריכא וכו' ואמרינן העמיד אותה בחזקת כשרות ונבעלה כשאינה תחתיו ומותרת לבעלה ואי משום דחזקת בתולה שהוא חזקת הגוף מנגדתו דאמרינן עד השתא בתולה היתה כמו שתירצו התוס' שם זה אינו כיון שנשאת כבר לבעל איתרע חזקה זו והרי היא בחזקת בעולה כמ"ש הרמב"ם שחזקת נשואה שתבעל וא"כ אזלא חזקת הגוף ונשאר חזקת כשרות במקומו וצ"ל דס"ל לגמ' דהא חזינן במתני' דלקמן פליגי רבן גמליאל ור' יהושע גבי ראוה מדברת דר"ג ס"ל דאזלינן בתר חזקת כשרות ור"י ס"ל דלא אזלינן בתר חזקת כשרות ומדלא פליגי ר"ג ור"י בהך מתניתין קמייתא על כרחך הך מתניתין אליבא דדברי הכל נשנית ור"י מודה בהך קמייתא וא"כ לדידיה קשיא שמא תחתיו זינתה ולזה משני כשקידש ובעל לאלתר אבל לר"ג דאזל בתר חזקת כשרות לא קשיא קושיית הגמרא דחזקה של נשואה שתבעל וחזקת כשרות מסייע ואין חוששין כלל.

ולדעת הרא"ש דס"ל דארוסה יש לה כתובה אפשר לומר דלכך לא הביא האי דקידש ובעל לאלתר להלכה משום דס"ל הא דפרכינן וניחש שמא תחתיו זינתה הוא כדי להפסידה כתובתה דעד כאן לא אמרינן באומרת נאנסתי נאמנת אלא דוקא בטוענת אבל בשותקת נאמן להפסיד כתובתה וכאן במתניתין סתמא קתני אין לה טענת בתולים אפילו בשותקת וקשה דלמא תחתיו זינתה ואיך נוציא ממון מספק כיון דלא טוענת ברי ועיין בהרא"ה שפירש ג"כ כזו רק על זה קשה דהא הך טענה הוי ליה איני יודע אם פרעתיך וחייב לשלם כמבואר בחו"מ סימן ע"ה סעיף ט' דהא משעת אירוסין נתחייב בכתובה ואף דהוא מסופק אח"כ אם זינתה הוי ליה כאיני יודע אם פרעתיך וחייב ואף דגם היא שותקת מה בכך לו יהיה דגם היא טוענת שמא הא יש לה כתובה מתנאי בי"ד והו"ל כמאן דנקט שטרא ובשטר אפילו שניהם אינם יודעים אי נפרע או לא השטר בחזקתו עומד כמבואר בחו"מ סימן פ"ב סעיף ב' עיי"ש (א).

ובזה יש לתרץ קושיית התוס' דף ט' ע"ב בד"ה אי למיתב לה וכו' דהקשו לר' יוחנן דאמר גבי משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות ומפרש ר' יוחנן מקח טעות ממאתים אבל מנה אית לה אפילו לרבי יהושע למה תגבה מנה לר"י לטעון תחתיו זינתה ברצון ומזה הוכיחו דספק ספיקא מהני אפילו בממון ולפי מ"ש אין אנו צריכין לזה דהוי ספק אם פרעתיך ובזו ודאי אינו נאמן וצ"ל הא דפריך וניחש שמא תחתיו זינתה רצונו בזה דתפשוט הך איבעיא אי ארוסה יש לה כתובה או אין לה כתובה תפשוט מהך מתניתין דארוסה יש לה כתובה דאי אין לה אם כן לא נתחייב בכתובה אלא משעת נשואין ואם זינתה קודם נשואין מעולם לא חל חיוב כתובה והוי ליה כאיני יודע אם נתחייבתי לך דפטור ומשני דמהא ליכא למפשט דאימא דמתניתין מיירי בקידש ובעל לאלתר ואם כן לפי מה דקי"ל לשיטת הרא"ש דארוסה יש לה כתובה א"כ הדרן לכללן דהוי ליה איני יודע אם פרעתיך וחייב אף בשותקת ולק"מ.

(א) אמר המגיה עיין בדברי הרב המחבר בהלכה ח' בד"ה שם והמתייחד במה שכתב שם לעניין מגו להוציא אף דיש לה שטר כתובה משום דהוא נאמן לבטל השטר ולומר איני חייב לך כלום מעולם שטען פתח פתוח מצאתי ומציין שם ועיין בש"ך לחו"מ סימן פ"ב בדיני מגו ובודאי כוונתו על מה שכתב שם הש"ך באות ט"ו דשטר כתובה לא דמי לשטר מלוה עיי"ש וא"כ מה זו ראיה דמביא כאן מסימן פ"ב בחו"מ דבשטר מלוה אף אם שניהם טוענים שמא באיני יודע אם פרעתיך דחייב דהתם מלוה והכא כתובה וא"כ לכאורה דבריו סותרין זה את זה אבל באמת המעיין שם בסיום דברי הש"ך דברי הרב כאן נכונים דשם מסיים הש"ך דגבי משארסתני נאנסתי שהבעל טוען ברי עד שלא ארסתיך הוא מבטל השטר והוי כחספא בעלמא והוי מגו להוציא אי לאו דהוי אמרינן דטענתו שמא כיון שאינו יכול לידע מתי נאנסה ודברי הרב לקמן מיירי נמי בטוען ברי פתח פתוח מצאתי כדכתב שם רק כאן דטענו שמא דהא אינו יכול לטעון פתח פתוח דהא בחזקת שנבעלה היא רק דקושיית הגמ' היא דשמא זינתה תחתיו ברצון לענין להפסיד כתובתה בזה הוי שפיר אינו יודע אם פרעתיך ולפי מ"ש לא תקשי על הרב המחבר ממה שכתבו התוס' במסכת סוטה דף כ"ה ע"ב בד"ה בית הילל אומרים או שותת וכו' דכתבו דאף דבית שמאי סוברים שטר העומד לגבות כגבוי דמי מודה גבי משארסתני נאנסתי דשמא אותו שטר מעולם לא עמד לגבות שהרי הבעל טוען מקחו היה מקח טעות היינו משום שטוען ברי כמ"ש הש"ך והרב לקמן.

ד

בתולה

וכו' ואם כנס החרשת ונתפקחה יש לה כתובה וכו'. עיין במ"מ שכתב ולא הזכיר רבינו דין פקח שנשא שוטה ונשתפית לפי שהשוטה אין לה נשואין כלל ופשוט הוא שאם רוצה לקיימה אחר שנשתפית שצריך לקדשה מחדש ולכתוב לה כתובה עכ"ל וס"ל להרב בית שמואל סימן ס"ז ס"ק ו' דלשיטת הרב המגיד דהוא הדין בשוטה שקידש פיקחת שאין ממש בקידושיו וכשחזר ונשתפה צריך קידושין מחדש ונתקשה בזה א"כ מה קמ"ל בברייתא דיבמות דף קי"ג ע"א בשוטה ונשתפה רצה לקיימה יש לה כתובה מאחר שצריך לקדשה מחדש פשיטא דיש לה כתובה וכן הקשה גבי קטן דכתב בשו"ע דאם בא עליה אחר שהגדיל יש לה כתובה מאתים דמה קמ"ל כיון דצריך לקדש מחדש עיי"ש מ"ש ומלבד דיש לדחות ולומר דאף דמקדש אותה מחדש מה בכך הא לדעת הרמב"ם קי"ל דבעלמא ארוסה לית לה כתובה מ"מ זאת הואיל וכבר יש לה כתובה ומקדש אותה סתם הוי כאלו כתב לה וקמ"ל טובא וא"כ הטור דס"ל דאין צריך לקדש אותה מחדש אזיל לשיטתו דס"ל דבעלמא נמי ארוסה אית לה כתובה וא"כ הוי קשיא ליה קושיית הב"ש דמה קמ"ל בגמרא דאי צריך לקדש מחדש פשיטא דיש לה כתובה על כרחך הוכיח דאין צריך לקדש מחדש ואזדו כל אחד לטעמיה אמנם לענ"ד נראה דלא כתב הרב המגיד דצריך קידושין אחרים אלא בפקח שנשא שוטה ונשתפית אבל בשוטה שנשא פקחית ונשתפה מודה שאין צריך קידושין אחרים ולכך לא כתב הרמב"ם הך דינא דאם רצה לקיימה אחר שנשתפה שצריך ליתן לה כתובה כי אם גבי שוטה שנשא פקחית דשם אין צריך קידושין אחרים וטעמא דמילתא משום דהוי כאומר התקדשי לאחר שלשים יום דמקודשת אף דנתאכלו המעות הואיל ומעות הראשונים בתורת קידושין יהבי ניהלה ולא הוי ליה לגבה כמלוה אלא כפקדון כמ"ש לעיל וזהו דוקא בשוטה שנתן המעות לפקחת דאף דהוא שוטה מ"מ מעות שלו אינו מופקר והוא אצלה בפקדון וא"כ כשנשתפה ובועל אדעתא דמעות שנתן לה בתורת קידושין מקודשת דהמעות אצלה בחיוב חזרה והויא ליה כנותן עכשיו לשם קידושין משא"כ בפקח שנתן מעות הקידושין לשוטה אבידה מדעת היא ואינה מחוייבת כלל כשתשוב דעתה להחזיר לו אפילו פרוטה אחת וא"כ במה תהא מקודשת לו עכשיו הואיל דהמעות שנתן לה בעת שטותה אינם בתורת חזרה כלל ולכך צריך קידושין אחרים ולענ"ד הדברים ברורים ופשוטים.

אמנם מ"ש הרמב"ם בגר שנתגייר הוא ואשתו דאין לה אלא מנה קשה דבגר על כרחך צריך לקדש קידושין חדשים דאטו קידושי גיות מידי ממשא אית בהו וא"כ מה קמ"ל דיש לה כתובה מנה ועל כרחך צ"ל כאן בגר כתירוץ הראשון שכתבתי לעיל דקמ"ל דאע"ג דבעלמא ארוסה לית לה כתובה אבל כאן אית לה דאדעתא דכתובה ראשונה כנסה והוי ליה כאלו כתב לה אמנם הטור דס"ל דגם בעלמא ארוסה אית לה כתובה ס"ל באמת דכאן כתובתה מאתים והיא גופא קמ"ל דכתובה הראשונה מבתולה קיימת ומה שנתקשה הרב בית שמואל [בסק"י] ויתר אחרונים דמאי שנא בחרש ושוטה שאין לה אלא כתובה מנה אחר שנתפקחו (וכן) [ואילו] בגר ובקטן יש לה מאתים ונראה לחלק דקטן שהגיע לכלל פעוטות מקחו מקח במטלטלין וגם במה שלוה בקטנותו איכא דעות בפוסקים דצריך לשלם כשהגדיל וא"כ הרי כאן חוב דיש בו ממש וכשהגדיל אמרינן אדעת הראשון קיימא דאפילו למ"ד דאין צריך לשלם כשהגדיל מ"מ כשנתרצה בגדלותו לכך ודאי דחל החוב משא"כ בחרש ושוטה דמעשיהם אינן כלום ואין בם ממש כלל וא"כ איך נאמר דיחול החוב למפרע ופשיטא דמהשתא הוא דחל והרי היא בעולה לפניך.

ח

כל

בתולה וכו' או שלא תקנו לה חכמים כתובה אין לה טענת בתולים. וכתב המ"מ ופשוט הוא שאין טענת בתולים אלא להפסידה ממה שהוא בתנאי בית דין עכ"ל והקשה בלח"מ א"כ החרשת והשוטה דאוקמינן בכתובות דף ל"ו בפלוגתא דרבן גמליאל ור' יהושע על כרחך צ"ל דתקנת חכמים הוא לכתובה והרמב"ם כתב לעיל דלא תקנו להן חכמים כתובה והבעל משנה למלך הוסיף דליכא למימר דמילתא דגמרא מיירי בקידשה בעודה פקחית או שקיבלה קידושין ע"י אביה דהיכא דיש להן קידושין דאורייתא יש להן כתובה א"כ לדעת המ"מ לא הביא הרמב"ם הך דינא דגמרא כלל דהא לא כתב רק במה דלא תקנו חכמים כתובה והניח הדבר לדעת המ"מ בצ"ע עיי"ש שהאריך בפלפול רחב לכל שיטת הפוסקים ומפרשים ולכן נראה דהא דכתב המ"מ דאין טענת בתולים הכוונה כמו שאמרו בתוספות כתובה דאין נאמן בטענת בתולים הרצון דאינו נאמן במאמרו וזהו הנקרא טענת בתולים וכן הוא בגמ' דף ט' ע"ב ביהודה הוא דלא מצי טעין הכוונה טענתו בלי ראיה אבל ודאי אם מביא ראיה ברורה פשיטא דנאמן דמאי שנא מתוספות כתובה דכותב ג"כ מעצמו ואעפ"כ אם יש לו ראיה ברורה הפסידה ומה תקנה יש כאן אנן סהדי דכתב לה אדעתא דבתולה והרי היא בעולה ואין זה צריך לפנים ולפי זה דברי הגמרא נכונים דהרמב"ן הקשה אהא דאמרינן בגמרא דף י' ע"א דלכך נאמן בפתח פתוח מצאתי משום דהואיל וכתובה דרבנן הא אף אי כתובה דאורייתא הוא נאמן מדינא כי הוא טוען אדעתא דהכי לא כנסתיך והיא המוציא מחבירו עליו הראיה ותירץ הרא"ה ז"ל דאיירי במכחישתו וא"כ יש לה מגו דנאנסתי או מוכת עץ אני תחתיך רק הואיל וכתובה דרבנן הימנוהו ועוד תירץ הואיל וחזקה חזקת הגוף מסייע לה אי הוי כתובה דאורייתא לא היה נאמן לומר פתח פתוח עיי"ש ולפי זה נראה דכל הני שני תירוצים המה לדידן דקי"ל כרבן גמליאל ולכך אלו הוי כתובה דאורייתא אין הבעל נאמן מטעם הנ"ל אבל לרבי יהושע דס"ל דאינה נאמנת לומר נאנסתי תחתיך במגו דאי בעי אמרה מוכת עץ אני וגם אין חזקת הגוף מועיל במקום חזקת ממון א"כ יש לומר אף אי הוי כתובה דאורייתא נאמן הבעל פתח פתוח מצאתי והיא דאמרה פתחה נעול היה ליכא כאן מגו דאף בטענת נאנסתי אינה נאמנת וגם אין חזקה שלה חזקת הגוף מועיל נגד חזקת ממון שלו וא"כ הוא נאמן כקושיית הרמב"ן ז"ל.

ובזה יובנו דברי הגמרא דף ל"ו דקתני החרשת והשוטה אין להן טענת בתולים (היותו) [היינו] אינו נאמן דהא כתב לה מעצמו וא"כ הרי הוא דאורייתא לכו"ע ואינו נאמן כמו תוספות כתובה ולכך אין לה טענת בתולים דאינו נאמן כלל והיינו כרבן גמליאל והך ברייתא דקתני יש להן טענת בתולים הוא רבי יהושע דמהימן אפילו בדכתב לה דהוי דאורייתא והוי ס"ד דגמרא דלכך אינו נאמן בכתובה דאורייתא משום מגו דהיתה טוענת נאנסתי כמה שכתב הרא"ה ועל זה פריך אימר דאמר ר"ג וכו' אבל כאן בשותקת מי אמר דהא ליכא מגו ומשני כגון זה פתח פיך לאלם דאף דהיא אינה מכחישתו אנן טענינן עבורה לומר שקר דיבר הבעל עליה והרי היא בתולה ולא מטעם מגו דהכא ליכא מיגו רק מטעם חזקה כמ"ש הרא"ה בתירוץ השני ואתי שפיר.

אמנם הטור דכתב הך דינא דרמב"ם דכל מי שאין לה כתובה מתקנת חכמים דאין לה טענת בתולים וחזר וכתב הך דינא דחרשת ושוטה אין להם טענת בתולים שמע מינה דלאו מן השם הזה דכתב המ"מ אין להם לחרשת ושוטה טענת בתולים רק דס"ל להטור דמיירי בקידש בעודן פקחים או דקיבל אביהן קידושין אף דיש להם כתובה מתקנת חכמים אין להם טענת בתולים והטעם עיין במשנה למלך שהאריך בשם המפרשים ובתוכם בשם תוספות הרא"ש ועוד נראה לפענ"ד כיון דעל כרחך מיירי בקידש ולא בעל לאלתר א"כ יש לומר דטענינן עבורה דהיא מוכת עץ תחתיו דכל מידי דהיא מצי למטען אנן טענינן לה כמבואר בגמרא ומה שהקשה הבעל משנה למלך דלשני הא דקתני אין להן טענת בתולים בחרשין מעיקרא דאין לה כתובה מתקנת חכמים והא דקתני יש להן טענת בתולים איירי בקידשה ואח"כ נתחרשה וכו' נראה דלפי מ"ש לעיל לק"מ דהגמרא ידע בקושטא דלרבן גמליאל טענינן לה כל מידי דהיא מצי למטען וא"כ אף ביש לה כתובה מהתקנה על כרחך לר"ג לית לה טענת בתולים והא דכתב לה מעצמו לית לה טענת בתולים הוא דוקא לר"ג דאלו לר' יהושע כבר כתבתי דאף בכתובה דאורייתא נאמן דהא חזקת ממון אלים לר"י ומגו לית לה וא"כ על כרחך צ"ל דר"ג היא וא"כ לא הרוחנו מידי דעדיין צריך לומר חדא ר"ג וחדא ר"י ולק"מ.

והמתייחד

עם ארוסתו קודם נשואין אין לה טענת בתולים. הרב בית שמואל סימן ס"ח ס"ק א' כתב אם היא טוענת בתולה הייתי צ"ע אם נאמנת במגו דבא עלי או אי הוי כמגו להוציא ממון עכ"ל והנה בתוס' דף ט' ע"ב בד"ה אבל בגליל כתבו להדיא דביהודה דמתייחד עמה נאמנת בכל עניין בין דאומרת בא עלי או דאומרת פתחה נעול נמי נאמנת במגו דבא עלי אבל בגליל ליכא מגו והמהרש"א הקשה דהא הוי מגו להוציא ואי לא אמרינן מגו להוציא מה איכא למימר וכוונתו דהך סייעתא רב יוסף מייתי לה ורב יוסף ס"ל בבבא בתרא דף ל"ב דמגו להוציא לא אמרינן ונראה דודאי לפי מה דכתב ה"ר שמשון בספר כריתות וכן כל הפוסקים דהיכא דנקט שטרא אמרינן אף מגו להוציא רק בהאי דלחש ליה בבא בתרא דהתם שטרא חספא בעלמא הוא הוי מגו להוציא וכאן הרי שטרא בידה וא"כ איך כתבו התוס' לקמן בד"ה (ולא) [לא] וכו' דבגליל אינה נאמנת לומר בתולה הייתי במגו דמוכת עץ משום דהוי מגו להוציא וכן הר"ש תירץ בספר כריתות בהא דאמרינן לקמן באומרת משארסתני נאנסתי דנאמנת במגו דמוכת עץ אף דהוי מגו להוציא משום דהוי ברי ושמא ולא תירץ דהוי לאחזוקי שטרא וצ"ל כיון דבלי טענה אין לה כלום דהוא נאמן לבטל השטר ולומר איני חייב לך כלום מעולם ולא חל השטר רק היא בדיבורה נאמנת וא"כ הוי מגו להוציא דהא תיכף כשטען פתח פתוח מצאתי בטל השטר דהא הוא נאמן ודיבורה דאח"כ הוא רק טענות על פה ועיין בש"ך לחו"מ סימן פ"ב בדיני מגו באות ט"ו ולפי זה יש לחלק דדוקא היכא דהוא נאמן בדיבורו ואם היא שותקת אבדה כתובתה בזו שפיר יש לומר אם טוענת נאנסתי טענתה היא רק תביעה בלי שטר ולכך לית לה מגו לומר בתולה הייתי במגו דמשארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני דהוי מגו להוציא משא"כ ביהודה דאין לו טענת בתולים כלל ואף בשותקת היא גובה כתובתה א"כ הרי השטר בחזקתו ובתקפו ואין כאן מגרוע כלל דהא לא משגיחין בדבריו וא"כ ודאי יש לומר כמו דנאמנת לומר בא עלי כך נאמנת לומר בתולה הייתי במגו ואין כאן מגו להוציא כיון דהוי להחזיק השטר ודברי התוס' נכונים.

והרא"ה שהקשה למה לי חזקה אין אדם טורח בסעודה להימן מדינא ותירץ דאפשר דיש לה מגו כמ"ש לעיל בשמו ולא הרגיש דהוי מגו להוציא משמע דס"ל דבכל מקום ששטר בידה אית לה מגו וכן הר"ן כתב דאינה נאמנת לומר בתולה הייתי במגו דמוכת עץ דהוי מגו במקום חזקה ולא אמרינן במקום אפוקי ממונא הרכיב שתי סברות ביחד נראה דס"ל דאמרינן כל היכא דאיכא שטרא משום חזקה לחודא לא בעי למימר דאינה נאמנת במגו משום דהוא בעיא דלא איפשטא בריש בבא בתרא אי אמרינן מגו במקום חזקה כמ"ש הרא"ש על כרחך הרכיב שתי הסברות יחד דתרתי במקום חזקה ולהוציא לא אמרינן אפילו במקום שטר מיהו מהר"ן אין ראיה דאמרינן בכל מקום דאיכא שטרא מגו להוציא דהר"ן בקש לתרץ זאת אפילו למאן דאמר מגו להוציא אמרינן דודאי רבה ורב יוסף דפליגי במגו להוציא בהך שמעתין דפתח פתוח מצאתי דנאמן לא יחלוקו אמנם מדברי התוס' מבואר כמ"ש דיש חילוק בין יהודה לגליל לענין מגו אף להוציא איברא דיש לספק במה שכתבתי בהר"ן דכתב שתי הסברות דלא תפשוט מהכא דלא אמרינן מגו במקום חזקה דא"כ יקשה דברי התוס' דהתוס' כתבו לקמן בד"ה לא וכו' דהוי מגו במקום חזקה וא"כ איך נאמר דביהודה נאמנת להכחישו ולומר בתולה הייתי במגו דבא עלי דהא הוי מגו במקום חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומדברי התוס' נראה דרב יוסף מפרש כן למשנה בקושטא אף דקי"ל אין אדם טורח וכו' והא דבעי לן התם אי אמרינן מגו במקום חזקה תפשוט מהכא דאמרינן מגו וצ"ל כמ"ש רש"י שמא מתוך חיבתו הערה ולא אסיק אדעתיה או שמא שכח א"כ יש לומר ששניהם שכחו או לא אסיקו אדעתן ולכך היא יודעת בתום נפשה שלא נבעלת ולכך צועקת בתולה אני ולכך אמרינן מה לה לשקר מגו דטוענת בא עלי אלא ודאי דשניהם אומרים אמת בא עליה ושכחו שניהם וא"כ הוא והיא אומרים אמת וליכא כאן ביהודה מגו במקום חזקה.

ובזה ניחא נמי במה שהקשו התוס' דלמא בגליל לא מצית טעין בא עלי אבל במכחישתו ואומרת בתולה הייתי נאמנת ואמאי לא תירצו דא"כ תהיה נאמנת לומר בא עלי במגו דבתולה הייתי ודוחק לומר כיון דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה אינה נאמנת לשויא נפשה רשעה דזה לא משמע בתוס' ולפי מ"ש ניחא דס"ל דזה הוי מגו דהעזה דאם אומרת בא עלי אין כאן הכחשה דאולי שכח או הערה בה ולא ידע משא"כ פתחה נעול מכחישתו והוי מגו דהעזה ומגו דהעזה לא אמרינן ואף דבחו"מ מבואר בכמה מקומות דלענין ממון אמרינן מגו דהעזה כמ"ש הש"ך בדיני מגו סימן פ"ב באות ו' עיי"ש נראה דכאן לענין כתובה כיון דהוי מידי דכפירה כמ"ש התוס' בבבא קמא דף ק"ז בדבר שנתן המלוה ליד לוה הוי מידי דכפירה והכא נמי אדעתא דהכי כנסה וגם אפוקי ממונא הוא כאן לא אמרינן מגו דהעזה וראיה לזה דלמה טרח רב יוסף להביא ראיה דהאומר פתח פתוח מצאתי נאמן מהך דיהודה וכו' ולא מייתי מר' יהושע דס"ל דאינה נאמנת לומר משארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני והא במקום מגו מעליא אף ר' יהושע מודה דאמרינן מגו כמ"ש התוס' בדף י"ג בד"ה רב אסי וכו' והרי יש לאשה זו מגו דמכחישתו ואומרת בתולה אני אלא ודאי דאם טוענת בתולה אני אינה נאמנת ועל כרחך צ"ל דמשו"ה לא יכול להוכיח מזה משום דהוי מגו דהעזה.

י

הנושא

את הבתולה וכו' ותחזור כתובתה למנה וכו'. השמיט רבינו הדין בטוענת מוכת עץ אני תחתיך דנאמנת ונוטלת מאתים וכן הטור לא הזכירו ומזה למד הרב בית שמואל סימן ס"ח ס"ק (כ') [כ"ב] דס"ל דאינה נאמנת דהא לית לה מגו ואף דלחד לישנא בגמרא דף י"ב ע"ב משמע דלא בעי מגו רק אזלינן בתר חזקה מ"מ הרמב"ם והטור חששו לתירוץ הראשון דהטעם משום מגו שלא להוציא ממון מספיקא זהו שורש דבריו ואני תמה דלדבריו א"כ בתולה ארוסה שנתגרשה ונשאת לאחר לא תהא נאמנת לומר משארסתני נאנסתי דמה מגו יש לה מוכת עץ אני שלא לפסול נפשה מכהונה הא פסולה ועומדת היא ומכ"ש שאי אפשר לומר כמ"ש הב"ש לדעת הטור דהא הטור פסק בחרשת ושוטה דאין להם טענת בתולים ומיירי בקידש בעודן פקחית ובכל זאת אין להם טענת בתולים והטעם כמ"ש לעיל דאנן טענינן לה מוכת עץ היא ואי בעינן מגו מה שייך לטעון במקום ששותקת ואין בה דעת לטעון ועוד דלפי זה הא דאמרינן דאם אומרת מוכת עץ אני דנאמנת במגו דאי בעי אמרה מוכת עץ אני תחתיך ואי באומרת מוכת עץ אני תחתיך אינה נאמנת א"כ מה מגו איכא וצ"ל דמשונה מגו זו מכל מגות האמורות בש"ס כמ"ש התוס' דף י"ג בד"ה רב אסי וכמ"ש הרא"ה באריכות דבעלמא בעינן מגו דוקא דבהאי טענה שהיתה יכולה לטעון היתה מהימנית אבל כאן סגי במגו היותר נח ונאה בטענתה וא"כ אי אמרינן כן זהו דוקא לענין ממון הקל אבל באיסור בעינן מגו גמור כאותו שאמרו ולמדו מאת בתי נתתי לאיש הזה (ועיין במהרש"א דף ט' בד"ה לא דקטעין וכו' שדעתו ג"כ לחלק במגו בין ממון לאיסור עיי"ש).

ולפי זה בהך דינא דכתב הרא"ש בשם רבינו יונה ז"ל באשת ישראל שנתקדשה בפחות מג' שנים ויום אחד והוא טוען פתח פתוח מצאתי והיא אומרת נאנסתי דנאמנת ומותרת לבעלה על כרחך אין הטעם משום מגו דהא התם לית לה מגו דאף אם תטעון מוכת עץ אני אינה נאמנת ואי משום דהיא טענה היותר טובה אין מגו כזו מהני לענין איסור וא"כ במה תהא נאמנת ואפשר שזהו כוונת הרא"ש במה שכתב דמה דס"ל לרבן גמליאל לקמן דנאמנת הוא דאית לה מגו וכאן ליכא מגו והיינו כמ"ש דלענין איסור בעינן מגו גמור וזהו ליכא ואם הקילו בממון למה ניקל באיסור ולפי זה הטור דפסק דברי רבינו יונה לענין איסור על כרחך ס"ל מטעם חזרת הרא"ש דנאמנת מכח חזקה או מכח ברי ושמא ואם ס"ל כן לענין איסור החמור באיסור ספק של תורה איך יהיה מצריך לענין ממון הקל דוקא מגו ובאמת לרבי יוחנן דמוקי ליה למתניתין דף י"ג היא אומרת מוכת עץ אני כר' מאיר דאית לה מאתים א"כ לית לה מגו דמאי שנא מוכת עץ אני סתמא או תחתיך כיון דבכל מקום אית לה מאתים ואעפ"כ ר"ג אומר דנאמנת ומדברי ר' יוחנן נשמע לר' אלעזר דאמר מוכת עץ אני וכתובתה מנה מ"מ בהך סברא לא פליג אר"י ובגמ' אמרינן דר"א לא אמר כר"י משום דמוקי למתניתין כרבנן ולא אמרינן דלר"מ ליכא מגו אלא ודאי דאין צריך מגו.

וכן בפרק המדיר דף ע"ה דמוקי מתניתין נמצאו בה מומין וכו' כרבן גמליאל מבואר דטעם ר"ג משום חזקה ולא משום מגו דמה מגו איכא במומין וכן בהך דמדברת ומעוברת דליכא שם מגו ומהימנא לר"ג משום חזקה ואם אמרו לענין איסור מכ"ש לענין ממון רק נראה הא דאמרינן לחד שנויא בגמרא דטעמא דר"ג משום מגו ודאי דס"ל נמי דר"ג אזיל בתר חזקה אפילו בלי מגו רק גבי משארסתני נאנסתי יש כאן חזקות המתנגדות זה לזה דאם נלך בתר חזקת הגוף אמרינן משנתארסה נבעלה דבחזקת בתולה נולדה אמנם אם נלך בתר חזקת כשרות ונאמר הרי נולדה בחזקת כשרות לכהונה אף עכשיו נחזיקה בחזקתה ונאמר דקודם אירוסין נבעלה לכשר והרי היא כשרה לכהונה ומהאי טעמא מכשיר ר"ג בראוה מדברת או היתה מעוברת דאמרינן לכשר נבעלה מטעם חזקת כשרות וס"ל לגמרא בלישנא קמא דמה אולמא הך חזקה מהך חזקה ולכך צ"ל לר"ג דנאמנת מטעם מגו אמנם בשנויא בתרא אמרינן דאלים ליה לר"ג חזקת הגוף לומר דהשתא נבעלה יותר מחזקת כשרות ואין צריך למגו אבל במוכת עץ דחזקת כשרות במקומו עומד פשיטא דאזלינן בתר חזקת הגוף לר"ג בלי מגו אפילו לשנויא קמא וזה ברור והרמב"ם דהשמיטו להיות כי סתמא דמתניתין אתיא כרבנן ומיירי באומרת מוכת עץ אני מקודם וקמ"ל תרתי להודיענו דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה מקחו מקח טעות וגם בדלא הכיר בה במוכת עץ דאין לה מנה על כן העתיק הרמב"ם לישנא דמתניתין וכן הטור ואין צריך לשנות הדבר פעמים לומר דנאמנת במוכת עץ אני תחתיך דהא חזקת הגוף מסייע לה ועוד כיון דבטוענת תחתיך נאנסתי נאמנת והיינו מכח מגו דאומרת מוכת עץ ממילא ידעינן דבטוענת מוכת עץ אני תחתיך דנאמנת וזה ברור ופשוט.

איברא דאני תמה בדעת הרא"ש דבהך קושיא דתהא נאמנת לומר בתולה הייתי במגו דנאנסתי תירץ דאינה רוצה לפגום עצמה ועל קושיא דתוכל לומר מוכת עץ אני תירץ מוכת עץ לא שכיח כלל ולא תירץ כן על נאנסתי דהא כתבו התוס' דף ט' בד"ה ואי בעית אימא וכו' וכן הוא בירושלמי דרוב הוא ברצון אלא ש"מ דהתם הוא רק רוב דרבנן כמ"ש התוס' ומשום זה נכנס בגדר הספק משא"כ מוכת עץ אינו שכיח כלל כמבואר בירושלמי לא תקנו לדבר שאינו מצוי וכן הר"ן ויתר מפרשים כתבו דלכך לא אמרינן ספק מוכת עץ בדיני ספק ספיקא דאינו מצוי כלל ואינו נכנס בכלל ספק א"כ ש"מ דהוא רוב דאורייתא דהא רצון רוב דרבנן ונכנס האונס בגדר הספק וא"כ איך נאמנת לרבן גמליאל באומרת מוכת עץ אני מטעם חזקה והא הרוב מנגד לחזקה ורובא עדיף מחזקה כמ"ש התוס' שם ברוב דרבנן וכ"ש ברוב גמור כמו מוכת עץ לשיטתם וליכא למימר דבממון אין הולכין אחר הרוב כמ"ש הריב"ש בשם תוס' דהא דכתבו דרוב ברצון היינו לרבנן אבל לר' מאיר דחייש למעוטי א"כ סמוך חזקת כשרות למיעוט ואתרע רובא עיי"ש וא"כ בממון אפילו רבנן מודים דאין הולכין אחר הרוב זה ליתא דכי לא אזלינן בממון בתר רוב דוקא להוציא מיד חזקת ממון אבל להחזיק בידו של המוחזק פשיטא דאזלינן בתר רובא וכאן הבעל מוחזק בממון ורוב דאינו מוכת עץ מסייע לו.

ואם הרא"ש לאחר חזרה להודות לדברי תלמידי רבינו יונה כתב הטעם דהכל תלוי בברי ושמא אף דרוב רצון מנגדתו מלבד שאין זה מספיק לתרץ הקושיא דהא יש חילוק בין רוב דרצון שהוא דרבנן ובין רוב דאינו מוכת עץ שהוא רוב גמור אף גם מה נאמר בדברי הרא"ש קודם חזרה דכתב דטעם תלמידי רבינו יונה תלוי במגו וחזקה מה יאמר הרא"ש בטוענת מוכת עץ דליכא מגו ורוב מנגד החזקה ורובא עדיף ואל תשיבני דהא מצינו דחזקה עדיף מרובא בדף י"ד בהאי דארוס וארוסתו דרוב פסולים אצלה ומכשיר לרבן גמליאל מטעם חזקה דאוקי אשה בחזקת כשרות דשאני התם דרוב פסולים אצלה אינו בגופה של אשה ואדרבה אליבא דר"ג קי"ל דרוב נשים מזנות בודקות כשמזנות ואינם נבעלות לפסולים וא"כ מאי חזית דאזלינן בתר רוב הנמצא דהמה רוב פסולים אזיל בתר רוב הנשים דאינם מזנות רק עם כשרים ולהך רובא מסייע חזקה חזקת כשרות משא"כ הכא דרוב דרצון הוא בגופה של אשה דרוב נשים הנבעלות המה ברצון דלאונס יש קול בזו ודאי דרוב עדיף מחזקה וכן במוכת עץ דרוב אינם מוכת עץ מנגד לחזקה רוב גמור ועוד דהתם אין הרוב מנגד לחזקה כלל דאף דרוב פסולים אצלה מ"מ חזקת כשרות דאשה גורם דאמרינן לכשר שבהם נבעלה ולא לפסול משא"כ כאן אי אמרינן אשה זו בחזקת כשרות עומדת ולא זנתה אלא באונס א"כ אם אתה נותן מקום לכך על כרחך אתה דן על כל ורוב נשים המזנות ונמצאו בעולת בעל דהיה באונס ולא ברצון ונהפך הוא דרוב המזנות המה ברצון ולא באונס דאונס יש לו קול ואיך יתקיים שניהם ועל כרחך נדחית החזקה מפני הרוב וכן הוא בטענת מוכת עץ.

ובהכי ניחא שעשה הרא"ש סמוכים לדברי רבינו יונה מהך דמכשרינן העובר ולא מייתי ראיה מהך מתניתין דראוה מעוברת דאזלינן בתר חזקה דאף דרוב מנגדתו וכן בהאי דארוס וארוסתו דאזלינן בתר חזקה דמשם ליכא ראיה כיון דאין הרוב סותר לחזקה פשיטא דניזל בתר חזקה ולכך הביא ראיה מהכשרת העובר דלית ליה חזקת כשרות ומ"מ אלים טענת ברי לדחות הרוב ולכך הגהת הרא"ש דמייתי ראיה מהך דארוס וכו' לא הביא אטענת נאנסתי תחתיך רק אטענה מוכת עץ אני וס"ל כשיטת התוס' דמוכת עץ שכיח ואזלינן בתר חזקה כיון דאין רוב מנגדתו דרוב נשים מוכת עץ הן והוא נכון.

ומ"מ קשה מה שהקשינו לעיל לשיטת הרא"ש דמוכת עץ לא שכיח כלל וא"כ הרוב סותר לחזקה ואיך ניזל בתר חזקה וביותר קשה לפי מ"ש הרא"ש בתר חזרה דהא דנאמנת לומר נאנסתי לא מטעם חזקה דרוב ברצון סותר לחזקה רק מטעם ברי ושמא ברי עדיף ולפי זה פשיטא דבמוכת עץ דיותר לא שכיח לדעת הרא"ש דהטעם דנאמנת הוא משום ברי ושמא וא"כ הא דפרק אלו נערות דף ל"ו דאמרינן בחרשת ושוטה לרבן גמליאל אין להם טענת בתולים ובין לפירוש רש"י ובין לפירוש התוס' הטעם דאנן טענינן להו נאנסו או מוכת עץ הנה הא כל נאמנות הוא מטעם ברי ושמא ברי עדיף וכאן דאין אומר ואין דברים כלל ובכל אמירה שלה לית בה מששא כלל ואיך תהא נאמנת הא ליכא כאן ברי כלל ודוחק לומר הא דמוכת עץ לא שכיח היינו כיון דאין לה בשת בזה כשנתארסה לו היתה אומרת מוכת עץ אני ומדשתקה ש"מ דלאו מוכת עץ היא ולכך בחרשת דסגר עליה המדבר בדעת מיושבת אין ראיה ואמרינן דמוכת עץ היא דזהו מנא לן. ובירושלמי ריש פרק ב' דכתובות גבי עדי הינומא דפריך ואולי מוכת עץ היא ומשני דלא שכיח משמע דלא שכיח כלל דאם לא כן עדיין קשה דלמא באמת אמרה כן בעת אירוסין ועדי הינומא אין ראיה.

ולכן נראה לומר דס"ל להרא"ש היכא דאיכא ספק ספיקא לא צריכן לא לברי ושמא ולא לחזקה כדעת התוס' בשמעתין דף ט' בד"ה אי למיתב לה וכו' דבספק ספיקא לחוד מהימנא להוציא ממון ולכך בטוענת מוכת עץ אני ודאי מהימנית דאיכא תרתי ברי ושמא וגם איכא ספק ספיקא ספק בעולה ספק מוכת עץ ואם תמצי לומר בעולה ספק באונס ספק ברצון ומהימנא ואין צריך לחזקה כלל דחזקה כמאן דליתא דרובא ברצון מנגדתו משא"כ בטוענת נאנסתי ליכא ספק ספיקא דמוכת עץ כלל דאלו היתה מוכת עץ היתה טוענת כמ"ש התוס' ולכך הוצרך הרא"ש לטענת ברי ושמא ברי עדיף ולכך בחרשת ושוטית אף דליכא ברי ושמא מ"מ טענינן לה מוכת עץ ונאמנת מטעם ספק ספיקא ומוציאין ממון על פי ספק ספיקא כדעת התוס' ואף דהוכיחו התוס' מהא דס"ל לר' יהושע בטוענת מוכת עץ דאינה נאמנת אף דהוי ספק ספיקא ספק באונס ספק ברצון ספק מוכת עץ ספק בעולה משום דספק אונס לא שמיה ספק דמי יימר דאח"כ נאנסה דלמא מקודם נאנסה מלבד דלהרא"ש גופיה לא נראה לו סברא זו רק ס"ל דר' יהושע לא חשב מוכת עץ לספק כלל הואיל ולא שכיח לדעת הרא"ש אף גם שיש לומר אפילו לשיטת התוס' דהא דכתבו דאונס לא חשב ספק דאימר נאנסה מקודם היינו לר' יהושע דלא חשיב חזקת הגוף לחזקה כלל במקום חזקת ממון אמנם לרבן גמליאל אין זה סברא כלל לומר דאימר מקודם נאנסה דהא אית לה חזקת הגוף דנולדה בתולה וכל מה דיכולין לומר דנתאחרה הבעילה אנו אומרים כדי שלא להוציאה מחזקתה ואין כאן ספק כלל אימר מקודם נבעלה והתוס' דכתבו כן אף לדידן אפשר דזה דוקא לשנויא קמא בגמרא דטעמא דר"ג משום מגו ולא משום חזקה אך זה ברור לפענ"ד דהטעם בהרא"ש הוא משום ספק ספיקא.

ומה שתמה הט"ז איך נלך בממון בתר ספק ספיקא הא אפילו בתר רוב לא אזלינן בממון ורוב עדיף מספק ספיקא אף אתה אמור לו דגבי מומין אמרינן ומבואר בגמרא דאזלינן בתר חזקה להוציא ממון וברוב לא מוציאין ממון ורוב עדיף מחזקה ועל כרחך צריכין אנו לחלק לענין הוצאות ממון דהא דאמרינן דאין הולכין בממון אחר הרוב היינו דוקא ברוב שאינו בגופו ויכול לומר קים לי שאני מן המיעוט משא"כ חזקה הוא בגופו וכן הדבר בספק ספיקא וברור הוא.

והא לא קשיא כיון דרבן גמליאל ור' יהושע דנחלקו בהיא אומרת מוכת עץ אני אי הוי ספק ספיקא או לא ואולם בהך דטוענת נאנסתי תחתיך נחלקו אי הוי מגו או ניזל בתר חזקת הגוף א"כ איך אמרינן לקמן דף י"ג תרתי למה לי וכו' הא ענינו של זה לא כענינו של זה דבמשארסתני נאנסתי הוא מתורת חזקה ומגו או ברי ושמא להרא"ש ובמוכת עץ אני הוא מתורת ספק ספיקא דיש לומר דמהך מתניתין דס"ל לר"י דאינה נאמנת בטענת נאנסתי תחתיך מוכח ג"כ דס"ל דבאומרת מוכת עץ אני תחתיך דאינה נאמנת דאל"כ הוי ליה בנאנסתי תחתיך מגו מעליא ובמגו מעליא מודה ר"י דנאמנת כמ"ש התוס' בד"ה רב אסי וכו' וכמו שכתבתי לעיל וכן מדס"ל לר"ג באומרת מוכת עץ אני נאמנת מוכח דס"ל באומרת נאנסתי תחתיך דנאמנת דהא הוי מגו מעליא ובזה כו"ע מודים דנאמנת דמגו דאורייתא היא ופשוט הוא.

אך בזה יש לדקדק בדברי הרא"ש והר"ן אהא דתירצו דאינה נאמנת להכחישו ולומר פתחה נעול במגו דמוכת עץ דמוכת עץ לא שכיח דהא לקמן אמרינן בחד שנויא דלכך נאמנת לרבן גמליאל לומר נאנסתי תחתיך במגו דמוכת עץ דלא פסלה נפשה מכהונה ודוחק לומר דהתם הוא טוען שמא אמרינן מגו להחזיק ברי שלה אפילו במגו כל דהו דמלבד דלא ידעתי טעם לסברא זו בממה נפשך אם יש ממש במגו זו תהני לעולם ואם מגו דלא שכיח לא אמרינן אף בשמא אין לאומרה אף גם דקשה בריש פרק האשה שנתארמלה דפריך לר' יהושע מאי שנא האי מגו מהאי מגו לשני בשדה זו של אביך היתה הוי מגו דשכיח ובמגו דמוכת עץ הוי לא שכיח דר' יהושע אינו משגיח על ברי שלה כלל והיה אפשר לומר דתרתי לא אמרינן דהיינו מגו דלא שכיח ומגו במקום חזקה דהא איכא חזקה אין אדם טורח בסעודה וכו' וע"ז משני הרא"ש והר"ן דהוי מוכת עץ לא שכיח ובצירוף חזקה אין אדם טורח וכו' משא"כ לקמן בנאנסתי תחתיך דלא הוי חזקה דאין אדם טורח וכו' רק מגו דלא שכיח לבד לכך אמרינן מגו ובזה יש ליישב דברי השו"ע בחו"מ סימן ק"ח סעיף ד' דפסק בשטר כיס היוצא על היתומים והוא בתוך זמנו דאין טוענין ליתומים החזרתי במגו דנאנסו והש"ך שם ס"ק ז' תמה למה ולפי מ"ש ניחא דהוא טענה דלא שכיח וחזקה ג"כ דאין אדם פורע בתוך זמנו ותרתי לא אמרינן דהיינו מגו כהאי דלא שכיח ובמקום חזקה.

אך עדיין קשה אם מגו דלא שכיח נגד חזקה לא אמרינן מכ"ש דנגד רוב לא אמרינן ולקמן בנאנסתי איכא רוב דרצון ואלים מחזקה דחזקת הגוף כמ"ש הרא"ש ואיך אמרינן מגו דמוכת עץ דלא שכיח וצ"ל דהך חזקה אין אדם טורח אלים מחזקת הגוף דלקמן ועל זה אמר הרא"ש דהאי חזקה עשוי להשתנות וגם שור שחוט לפניך והרי היא בעולת בעל לפניך משא"כ חזקה אין אדם וכו' לא איתרע ואין עשוי להשתנות וכל זה דוחק (ב) לכן היותר נראה כיון דס"ל להרא"ש באומרת מוכת עץ אני תחתיך נאמנת מטעם חזקת הגוף וגם ספק ספיקא כמ"ש לעיל א"כ צריכין אנו להבין א"כ הא דאמרינן בטוענת נאנסתי דנאמנת במגו דמוכת עץ דלא פסלה נפשה מכהונה למה לי הך טעמא ולא אמרינן פשוט דהוי מגו כמגו בכל הש"ס מגו דאמרה מוכת עץ אני תחתיך ומהימנא משום ספק ספיקא בהאי נמי מהימנא ובמגו כזו אפילו רבי יהושע מודה כמ"ש לעיל בשם התוס' ועוד דלפי טעם הגמרא בגרושה מן האירוסין ונשאת לאחר לית לה מגו דמוכת עץ דבלאו הכי פסולה לכהונה דגרושה היא כמ"ש לעיל ובריש פרק האשה שנתארמלה אמרינן להדיא מגו דאמרה מוכת עץ אני דלא פסלה נפשה מכהונה משום הכי קאמר רבן גמליאל דמהימנא, מלות משום הכי מורה דדוקא משום האי טעמא וצ"ל דודאי בעלמא אמרינן מגו דלא שכיח לא אמרינן דנח לה לטעון טענה דשכיח דלא תהא נראית כמשקרת אך בדבר דמגרע נפשה בטענתה ודאי תעייל נפשה בכלל הספק וכזאת וכזאת תטעון אפס מבלי תגרע נפשה ולכך איצטריך בגמרא לומר מגו דמוכת עץ דלא פסלה נפשה מכהונה דבשביל חששה זאת אלו רצתה לשקר היתה טוענת מוכת עץ אף דלא שכיח ולא היתה חוששת למיחזי כשיקרא ומלות משום הכי בגמ' דייקא הרצון משום פסול כהונה נאמנת אף במגו דלא שכיח.

ובזה יש לכוון דברי רבינו שמשון בספר כריתות אות כ"ב בדיני מגו דכתב מגו דלא שכיח לא אמרינן דהא גבי משארסתני נאנסתי בפרק קמא דכתובות לרבן גמליאל לא מהימנא אע"ג דכו"ע אית להו מגו והכא איכא מגו דמוכת עץ אני תחתיך ור"ג לית ליה האי מגו דלא שכיח עכ"ל והקשה עליו הש"ך בח"מ סימן פ"ב בדיני מגו דהא ר"ג ס"ל באמת דנאמנת ואף אם נגיה ר' יהושע במקום ר"ג מ"מ הא אמרינן בריש פרק ב' דלכך אינה נאמנת לר"י דשור שחוט לפניך ולא מטעם דמוכת עץ לא שכיח ולפי מ"ש ניחא ואין צריך להגיה דדייק מגמרא דעד כאן אמר ר"ג דנאמנת משום דפסלה נפשה מכהונה כדדייק בגמרא בלישנא משום הכי קאמר ר"ג דמהימנא וקשה הא בלא"ה איכא מגו וכו"ע אית להו מגו אלא ודאי דלא הוי מגו הואיל ולא שכיח אי לא טעמא משום דפסלה נפשה מכהונה והדבר פשוט והשתא שפיר תירץ הרא"ש אהא דטוענת דפתחה נעול דליכא מגו דמוכת עץ כיון דלא שכיח כיון דגם עתה דטוענת פתחה נעול לא פסלה נפשה מכהונה משא"כ בטוענת נאנסתי תחתיך.

ובזה יש לכוון דברי הרא"ש דכתב על דברי רבינו יונה שפסק אם הוא טוען פתח פתוח והיא טוענת נאנסתי תחתיך דנאמנת כרבן גמליאל דלקמן וכתב הרא"ש דלא דמי דלקמן נאמנת לומר נאנסתי דאיכא מגו והכא ליכא מגו בקיבל אביה קידושין בפחות מג' שנים ויום אחד והיינו דודאי ס"ל להרא"ש דמגו דהכא הוי כשאר מגו בכל הש"ס דבעינן דתהא נאמנת באותה טענה שהיתה יכולה לטעון ולכך לקמן בטוענת מוכת עץ אני נאמנת מכח ספק ספיקא כהנ"ל וא"כ אף בנאנסתי נאמנת במגו דמוכת עץ ואי דמוכת עץ לא שכיח הא פסלה נפשה מכהונה כהנ"ל משא"כ בעובדא דרבינו יונה בקיבל אביה קידושין בפחות מג' שנים ויום אחד ודאי אי היתה טוענת מוכת עץ אני היתה מותרת לבעלה הישראלי בספק ספיקא ספק מוכת עץ ספק בעולה ואת"ל בעולה דלמא באונס אבל לכהן היא אסורה דליכא כאן אלא חד ספיקא ספק מוכת עץ ספק בעולה ולפי זה איך תהיה נאמנת לומר נאנסתי הא ספק ספיקא ליכא כאן כיון דאינה טוענת מוכת עץ אני כמ"ש התוס' דף ט' בד"ה ואי בעית אימא ומגו דמוכת עץ ליכא דהוא מגו דלא שכיח ולא אמרינן מגו ופסלה נפשה מכהונה לא שייך כאן דגם אם היתה טוענת מוכת עץ אני פסלה נפשה מכהונה בנדון דרבינו יונה בפחות מג' שנים דליכא ספק אינה תחתיו ולא נשאר לגבי כהן רק ספק אחד ספק מוכת עץ ספק אונס וגם בטענת מוכת עץ פסלה נפשה מכהונה ועל כן לא אמרינן מגו כיון דלא שכיח ודברי הרא"ש ברורים.

(ב) אמר המגיה דברי הרב המחבר כאן צריכין פירוש דאף דבהאי דרבן גמליאל לקמן ליכא חזקה דאין אדם טורח מ"מ יקשה קושייתו דהא רוב דרצון עדיף מחזקה והאיך אמרינן שם מגו אבל כוונת הרב בזה דודאי כיון דרוב רצון דרבנן ואינו רוב גמור מהני לענין מגו דלא מזיק לנו הרוב כמ"ש התוס' לענין ספק ספיקא משא"כ חזקה אלימא אין אדם טורח בסעודה לא אמרינן נגדה מגו דלא שכיח ובכל זאת כתב המחבר שהוא דוחק כיון שלא הוזכר שם בתירוצו של הרא"ש מהאי חזקה דאין אדם טורח וכו' שזה הוא עיקר הגרם שיגרום דלא אמרינן מגו דלא שכיח והעיקר חסר מן הספר זהו כוונת הרב כאן.

ויש

לו להחרים וכו'. ובפירוש המשנה כתב רבינו הרמב"ם דיכול להשביעה היסת והתוס' יו"ט תמה הא אין כאן טענת ברי ורגלים לדבר כלל דאימר באמת תחתיו נאנסה עיי"ש ונראה דהרמב"ם לא כתב כן אהך דמשארסתני נאנסתי רק אמשנה דאומרת מוכת עץ אני ובזה רגלים לדבר דהא מוכת עץ לא שכיח כלל כהנ"ל בשם הירושלמי דלא חשו לדבר שאינו מצוי והוי רגלים לדבר כאותו שאמרו במסכת בבא מציעא דף כ"ו בסלע שנפל משנים וכו' ונראה מדברי הרא"ש שם דיכול להשביעו היסת ועיין בש"ך לחו"מ סימן ע"ה ס"ק ס"ג אע"ג דיש לומר אולי מצאו אחר ואין טענתו טענת ברי מ"מ אמרינן הואיל דאינו מצוי שימצאנו אחר כיון דהוא היה עומד על גביו יש לו להשביעו היסת וכן הדין כאן הואיל ומוכת עץ אינו מצוי כלל יש רגלים לדבר (ג).

(ג) אמר המגיה לכאורה היה נראה כפירוש התוס' יו"ט בדברי פירוש משניות לרמב"ם דקאי אמתניתין דטוענת נאנסתי תחתיך דעל זה מציין שם הרמב"ם דיכול להשביעה היסת ולא על מתניתין דלקמן בטוענת מוכת עץ אני אבל כוונת הרב המחבר בזה דעל כרחך המדפיס טעה בציונו כיון דהתחיל כאן בתחילת דבריו דהלכה כרבן גמליאל היה לו להמתין לפרש פסק הלכה אמתניתין דלקמן בטוענת מוכת עץ אני דפליגי נמי ר"ג ור' יהושע ושם לא פירש הרמב"ם פסק הלכה אלא על כרחך באמת הפירוש של הרמב"ם קאי אסיפא בטוענת מוכת עץ ועל זה כתב דיכול להשביעה והמדפיס טעה ואל יקשה להרב המחבר דהא הרמב"ם גופיה בספר היד שם כתב בהלכה י' בפירוש בטוענת מוכת עץ דאינו יכול להשביעה רק להחרים עליה דזה אינו קושיא דידוע לנו דכמה פעמים חזר הרמב"ם בספרו לפסק הלכה מכמה דברים שכתב בפירוש המשניות ועיי"ש בש"ך סימן ע"ה שהוא מסופק בדעת הרמב"ם בסלע שנפל משנים שהביא הרב המחבר לראיה למוכת עץ אי גם שם יכול להשביעו או לא והמחבר לא בא לתרץ רק קושיית התוס' יו"ט שלא תקשה פירוש המשניות מניה וביה.

יא

אמרה

היא אמת אמר וכו' כתובתה מאתים. הרב בית שמואל סימן ס"ח ס"ק (כ') [כ"ב] מכח קושיא דמה פריך בגמרא דף י"ב ע"ב מהך דהיא אומרת משארסתני נאנסתי אהך דהאומר איני יודע אם אני חייב לך מנה דפטור דהא כאן תפסה שטר כתובה או בתנאי בי"ד דהוי כשטרא ובשטר אמרינן באיני יודע אם נתחייבתי לך דחייב ביקש לומר דכאן לא הוי כשטר ומכח זה צידד לומר דאפשר דאינה גובה ממשעבדי וכו' עיי"ש ואין מקום לקושייתו דהא דבשטר האומר איני יודע אם אני חייב לך דחייב הוא מטעם דאמר שטרך בידי מה בעי ואף הכופר ואמר ברי לי שאיני חייב לך אינו נאמן מטעם שטרך בידי מה בעי משא"כ כאן שהוא כתב לה כתובה בחזקת בתולה וזולת הכתובה לא היה יכול לכונסה א"כ מה ראיה יש בכתובה לטענתה בשום אופן על כן היה רוצה לדמותו בגמרא לשאר ברי ושמא ולמה דמשני שם בגמרא דטעמא דרבן גמליאל דנאמנת משום מגו או משום חזקת הגוף א"כ שטר כתובתה בתקפו עומד וגובה ממשעבדי ובסברא זאת יש לחלק בהא דאמרינן בכל מקום שיש שטר בידו אפילו מגו להוציא משום שהוא רק לאחזוקי שטרא וא"כ לכאורה היה נראה גם בשטר כתובה לומר כן דאמרינן מגו להוציא שהוא רק לאחזוקי שטרא אבל למה שכתבתי זה אינו דבשאר שטרות אמרינן דראיה דשטרך בידי מה בעי היא כל כך אלים עד שאפילו מגו כל דהוא אף להוציא אמרינן גביה מה שאין כן כאן בכתובה דאין זה ראיה כמה שכתבתי.

ועוד כתב הבית שמואל שם סימן ס"ח ס"ק (כ"א) [כ"ג] בשם התוס' פרק המדיר דף ע"ה ע"ב בד"ה רישא וכו' דהא דנאמנת לומר משארסתני נאנסתי היינו בהיה זמן ואפשרות להיבעל בין נשואין לבעילה ראשונה עיי"ש ובאמת התוס' כבר כתבו שהוא כמו גבי מומין ועודה בבית אביה אך הר"ן חולק בזה וס"ל דהיכא דטוענת ברי לא אמרינן דכאן נמצאו וכאן היו עיין שם ונ"ל דגם התוס' לא כתבו כן אלא לרבא דמשני רישא כאן נמצאו וכאן היו וכו' אבל לרב אשי דמשני לקמן רישא מנה לאבא בידך וכו' ליתא להך חילוק דהא כאן נשאת לו א"כ הכתובה שלה והוי מנה לי בידך ומהני לה חזקה כמ"ש רש"י ותוס' שם וכוותיה דרב אשי קי"ל כמ"ש כל הפוסקים ולכך השמיטו הפוסקים הך דינא דתוס' משום דלמסקנא דקי"ל כרב אשי לא קאי הך דינא דתוס' ואפילו בפסקי התוס' לא העתיק הך דינא ש"מ דס"ל דלמסקנא לא קאי והרא"ש דהביא נפק"מ מה דיש בין תירוץ דכאן נמצאו וכאן היו ובין תירוץ דרב אשי דרישא מנה לאבא בידך ולא הזכיר הך חילוק ודאי דהרא"ש ס"ל כהר"ן דהיכא דטוענת ברי לא אמרינן כאן נמצא וכו' וא"כ ליכא למימר נפק"מ זאת בין ב' התירוצים ופשוט הוא.

עוד הביא שם הבית שמואל ס"ק (כ"א) [כ"ג] בשם השלטי גבורים דאף דנאמנת לומר תחתיך נאנסתי מ"מ אין לה תוספות כתובה דלא כתב לה אלא שתהא בתולה בשעת ביאה עכ"ל ואין זה דעת כל הפוסקים דהש"ג ס"ל כתוס' והרא"ש דארוסה אית לה כתובה וא"כ שפיר יש לומר דמנה ומאתים גובה מאירוסין ואם נבעלה אח"כ נסתחפה שדהו אבל להרמב"ם ופוסקים דס"ל דארוסה לית לה כתובה רק מעת נשואין א"כ אף בכתב לה כתובה נימא אדעתא דהכי נתתי לה כתובה שתהא בתולה בשעת נשואין אלא ודאי דלא אמרינן כן והנושא אשה דעתו שתהא בתולה בתחילת אירוסין וקידושין ועוד דהרא"ה תירץ על קושיית הרמב"ן שהקשה למה ליה למימר דחכמים תקנו כתובה והם אמרו וכו' ואפילו אי כתובה דאורייתא נמי למה אין הבעל נאמן ותירץ הרא"ה דהיא יש לה מגו משארסתני נאנסתי ולכך לולא חזקה אין אדם טורח וכו' היתה נאמנת עיי"ש וקשה לפ"ז לפי מ"ש הגאונים והרמב"ם בטענת פתח פתוח והיא אומרת פתח נעול דבתוספות כתובה אין הבעל נאמן משום דתוספות לא תקינו לה רבנן איהו רק כתב אנפשיה בזה קשה למה אינו נאמן כקושית הרמב"ן וליכא למימר כתירוץ הרא"ה אית לה מגו דהא אף בטוענת נאנסתי אבדה התוספות (ד)לדעת הש"ג וא"כ ליכא מגו ועל כרחך צ"ל דלשיטת הגאונים דינו של השלטי גיבורים ליתא וכן מבואר ברמב"ם הלכה ט"ז גבי תוספות כתובה דאינה מפסדת אלא א"כ נודע בראיה ברורה וכו' או שהודית לו שהיא בעולה קודם שתתארס וכו' הרי דמצריך שתודה דנבעלה קודם אירוסין אבל לאחר אירוסין אף דהוא קודם נשואין יש לה תוספות כתובה וכן כתב מהרש"ל כפי מה שכתב הבית שמואל בשמו בס"ק (י"ט) [כ'] דהודאתה צריכא שתהא דהיתה בעולה קודם אירוסין והרי מבואר דלא כשלטי גיבורים ופשוט הוא.

יב

טען

ואמר וכו' ואע"פ שיצא דם הואיל ומצא פתח פתוח אין כאן דם בתולים. וכתב המ"מ ואין כן דעת הרבה מפרשים אלא כל שיצא דם אינו יכול לטעון טענת פתח פתוח עכ"ל וראיית המפרשים הובאה בר"ן והוא מהירושלמי דאתמר אהך ברייתא שהובאה בגמרא דף י"ב ע"א דכל שלא נהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים וז"ל הירושלמי שם מה אנן קיימין אם בשפישפש ומצא הרי מצא וכו' אלא הכי אנן קיימין בשלא פישפש ומצא היא אומרת דם בתולים היא והוא אומר דם צפור הורע כחו שלא נהג כמנהג הזה עכ"ל ומזה למדו המפרשים דאם נמצא דם אינו נאמן לטעון טענת פתח פתוח ולי נראה דאין מירושלמי זה סתירה לדברי רבינו הרמב"ם דהוא מחלק דשם מיירי דלא טען טענת פתח פתוח רק טענת דמים ואמר שזהו דם צפור ועל זה אמרינן הורע כחו שלא נהג כמנהג להעמיד שושבינין למשמש ולהשגיח מבלי להכניס דם צפור כמ"ש הר"ן א"כ בטלה טענתו ואינו יכול לטעון טענת דמים דהך ברייתא מיירי בטענת דמים כדאמרינן בגמרא דף ט' ע"ב אהך מתניתין וברייתא מאי לאו דקטעין טענת פתח פתוח לא דקטעין טענת דמים משא"כ בטוען טענת פתח פתוח אינו משגיח כלל על הדמים ואין הדמים ראיה.

וזה נראה דהיה דעת ריב"ם שהובא ברא"ש ובתוס' ישנים דדייק מהא דאמר רב אשי דף י"ב תני כל שלא משמש אין לו טענת בתולים דאין הלכה כרב יהודה אמר שמואל דהאומר פתח פתוח מצאתי דנאמן והקשה ר"ת דהא לעיל דחינן למ"ד דאינו נאמן דאיירי בטענת דמים דבהא ודאי נאמן ומ"מ קתני כל שלא משמש אין לו טענת בתולים עיי"ש בתוס' ישנים ולפי מ"ש ניחא דבשלמא אי איירי בטענת דמים שפיר יש לומר כל שלא משמש דמיירי דיש כאן דם רק הוא אומר דם צפור הוא ובזה אמרינן אם לא משמש אבדה טענתו משא"כ למ"ד פתח פתוח מצאתי נאמן א"כ איך קתני סתם כל שלא משמש אינו יכול לטעון טענת בתולים הא יכול לטעון טענת פתח פתוח מצאתי ונאמן ולזה אין מציאת דם ראיה כלל כמ"ש הרמב"ם אלא ודאי דליתא לדשמואל א"כ שפיר קתני כל שלא משמש אינו יכול לטעון טענת בתולים בשום פנים דפתח פתוח אינו נאמן וטענת דמים הא דם לפניך והוא דלא משמש הורע כחו בטענה זו ולק"מ. ומיהו רבינו הרמב"ם אף דס"ל כר"ת דקי"ל כשמואל דהאומר פתח פתוח מצאתי נאמן וס"ל דאיירי אפילו במצא דם לק"מ מירושלמי דהא ר"ת ס"ל כיון דמנהג למשמש והוא שינה מנהגו אינו נאמן והן הן דברי הירושלמי כל שלא נהג ופשפש ומצא דם הוא אומר וכו' הורע כחו הרי לישנא הורע כחו מורה כר"ת הואיל ושינה המנהג הורע כחו דיש כאן ערמה דלמה שינה המנהג אם לא להעליל עליה אבל בעלמא אף דאיכא דם נאמן ומדברי ריב"ם ור"ת מוכח קצת דס"ל כרמב"ם דאל"כ מה דוחקין במילתא דרב אשי דאמר תני כל שלא משמש אי ס"ל כשמואל הו"ל לתרוצי בקיצור כאוקימתיה דירושלמי דמיירי דמצא דם רק דטוען פתח פתוח מצאתי ודם צפור הוא אינו נאמן הואיל ודם לפניך והוא לא משמש ושמואל מיירי בלא מצא דם ומי סני להו לפרש שיהיה דברי תלמודא דידן ותלמודא דבני מערבא בשפה אחת ודברים אחדים אלא ודאי דס"ל דלשמואל אין זה מועיל כמ"ש לעיל.

וכתב הבית שמואל סימן ס"ח ס"ק י"א דמבואר בר"ן דאף להפוסקים החולקים על הרמב"ם היינו לענין ממון אבל לענין איסור במקום דליכא ספק ספיקא כו"ע מודה דאסורה ובאמת ברש"י ותוס' שדחקו עצמן בהא דהאומר פתח פתוח מצאתי דנאמן לאוסרה דמיירי בנאבדה המפה וכדומה ולא פירשו דהדם לפנינו והוא טוען פתח פתוח מצאתי והוא דם צפור ש"מ דאף לענין איסור אם הדם לפנינו אינו נאמן ודוחק לומר שהוצרך רש"י לפרש כן משום דאביי מייתי סייעתא ממתניתין בתולה נשאת ליום רביעי וכו' ואמרינן אי למיתב כתובה ניתב לה ומשם נראה דס"ל דנאמן להפסיד כתובתה כמ"ש התוס' שם ועל זה הוצרך רש"י לפרש דמיירי דאבדו הדמים דלגבי ממון ודאי אינו נאמן וזה דוחק ולכן נראה דס"ל לרש"י דאף לענין איסור אינו נאמן והיינו כיון דדמים לפניך א"כ טענתו פתח פתוח מצאתי מספקא לן לדידן אולי לא קים ליה דרגלים לדבר דהרי דם לפניך ומאין בא וא"כ הוי ספק ספיקא ספק בתולה ספק בעולה ואם תמצא לומר בעולה ספק אינו תחתיו ומותרת אפילו לכהן (ולגבה) בעלה ישראל יש עוד ספק ספק אונס ספק רצון וא"כ אין כאן ראיה מהירושלמי דאמר שם הדא דתימא לממון אבל לקיימה אסור משום ספק סוטה דהירושלמי מחמיר לענין איסור אפילו בספק ספיקא כמבואר בירושלמי ובהרא"ה אבל לדידן דלא קי"ל בהא כהירושלמי יש לומר אף בהא מותרת אפילו לענין איסור דממה נפשך אם אתה מחשבת ליה אף דדם לפניך לודאי דקים ליה ומצא פתח פתוח אף לענין ממון תאמר כן דנאמן הוא מחמת חזקה דאין אדם טורח וכו'.

יג

יש

גאונים וכו'. עיין במ"מ [הי"ב] שכתב שהרמב"ן הכריע כדעת רבינו מהירושלמי דאמר בוגרת כחבית פתוחה דמי עכ"ל וסיים בירושלמי דלקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה והיינו משום דלאו כל הבוגרות פתחן פתוח דאיכא הכי ואיכא הכי כמ"ש במשמרת הבית א"כ הרי היא בכלל הספק והפוסקים שהשמיטו משום דירושלמי אזיל לשיטתו דס"ל אפילו בספק ספיקא אסורה אבל לדידן דקי"ל דמותרת בספק ספיקא כמ"ש הרא"ה א"כ מכל מקום בוגרת מותרת משום ס"ס ספק בתולה ספק בעולה ואת"ל בעולה שמא באונס או אינה תחתיו ומ"מ לא נח דעתי בזה דעדיין כהן שקידש בפחות מג' שנים ובעלה כשהיא בוגרת ומצא פתח פתוח תהא אסורה עליו דליכא אלא חדא ספיקא ספק בתולה ספק בעולה והוי להו להפוסקים לפרש דין זה ואפשר דס"ל דלהירושלמי לא הוי טעמא דרבן גמליאל דמהימנא משום חזקת הגוף רק הוא משום ברי ושמא ובאיסור לא שייך כן ולכך אסורה אבל לגמרא דידן דקי"ל דטעמא דר"ג משום חזקה וא"כ אף לענין איסור יש לומר כן דאוקמא אחזקתה דהיא בוגרת ואין לה פתח נעול והרי היא בתולה כתולדתה בכל אופן וחזקת הגוף וחזקת כשרות מסייעין לה.

והנה הרב בית שמואל סימן ס"ח ס"ק ג' נתקשה בדברי הרשב"א במשמרת הבית להלכות נידה גבי בוגרת דבועל בעילת מצוה ופורש דכתב דמדברי ירושלמי משמע דיש בוגרת שיש להן דמים ויש שאין להם וכן יש דפתחיהן נעול ויש דפתוח א"כ לשיטתו סוגיא דפרק אלו נערות דף ל"ו הן לגירסת רבינו חננאל והן לגירסת רש"י איך יפרש דמאי שנא טענת דמים מטענת פתח פתוח דבתרווייהו יש שני מיני בוגרת עכ"ל ונראה דרשב"א ס"ל כגירסת ר"ח והסכים נמי לדעת ר"ח בזה דמוכת עץ פתחה נעול כמ"ש התוס' בשמו דף ל"ו בד"ה אי דקטעין וכו' וס"ל כיון דאיכא בוגרת דיש להן דמים ופתחן סתום א"כ הממע"ה ויכול הבעל לטעון מספיקא לא אשלם לך אייתי ראיה דאת היה לך פתח פתוח ופסקו הדמים שלך ודלמא זנית תחתי ואפשר דס"ל דרוב בוגרות יש להן דמים ופתחן סתום והראיה מדנותנים לה זמן ארוך כל הלילה וא"כ לענין ממון במקום דרוב מסייע לחזקת ממון ודאי דאין להוציא מיד הבעל וזהו דפריך בגמרא והאמר רב בוגרת נותנין לה לילה הראשון וכיון דנותנין לה זמן ארוך כזה ש"מ דרוב יש להן הכל כמו נערה בתולה ועל זה משני בגמרא לפי מה שכתבו התוס' דף ט' ע"ב בד"ה לא דקא טעין וכו' דהקשו שם כשאומרת בתולה אני תהא נאמנת במגו דמוכת עץ בשלמא נאנסתי לא נח לה לטעון אבל מגו דמוכת עץ הא יש לה ותירצו דהוי מגו במקום חזקה דאין אדם טורח וכו' עיי"ש וא"כ בבוגרת שפיר קושיית התוס' במקומה עומדת כשהיא אומרת בתולה אני רק אצלי כלים הבתולים והרי אני מן המיעוט נאמנת במגו דמוכת עץ ומוכת עץ נאמנת ודאי דרוב הן כן כדאמרינן שם דף ל"ו כולן חבוטי מחבטו וכמ"ש התוס' ומגו במקום חזקה ליכא דאמרינן הוא אומר אמת שפתח פתוח מצא או שלא מצא דם רק היא מאותן בוגרות שכלה מהן הדמים רק דכל זה הוא בטענת דמים דאית לה מגו דמוכת עץ ולכך לית ליה טענת בתולים אבל בפתח פתוח אין לה מגו דמוכת עץ פתחה סתום וא"כ טענתה להיות מן מיעוט בוגרות דפתחיהן כחביות פתוחות אינה נאמנת ויש לו טענת בתולים ואתין דברי הגמרא שפיר.

בסימן ס"ח ס"ק ד' כתב הבית שמואל דמשמע ברמב"ם דס"ל דלא כרבינו חננאל דמוכת עץ פתחה סתום ולא היה צריך לדייק זה ממשמעות לשונו רק הוא מוכרע ומוכרח דעל כרחך לשיטת הרמב"ם הא דקתני בברייתא כתובות דף ל"ו הבוגרת ומוכת עץ אין להם טענת בתולים על כרחך בטענת פתח פתוח איירי דומיא דבוגרת דבוגרת יש לו טענת דמים לשיטת הרמב"ם ואעפ"כ קתני דאין למוכת עץ טענת בתולים ש"מ דפתחה פתוח ופשוט הוא איברא לא הבנתי דכאן אמרו בוגרת ודאי יש לה דמים ואם לא נמצאו לה דמים לא זו בלבד דמפסדת כתובתה אף גם דאסורה לכהן דליכא אלא ספק אחד ספק תחתיו ספק אינו תחתיו הרי דמחזקינן לה לודאי בעולה כשאין דם ולמה אמרו בבעל ולא מצא דם דפורש דאולי ראתה טיפת דם כחרדל וחיפהו שכבת זרע ועיין בשו"ע יו"ד סימן קצ"ג ובטור שם הא כיון דלא ראתה הרי היא בעולה ואין כאן בתולה כלל והתם מספקא ליה שמא חיפהו שכבת זרע וכאן אתה מחשב לודאי בעולה כשאינו רואה דם ויש לחלק (ד).

(ד) אמר המגיה כוונת הרב דיש לחלק דלענין טענת בתולים להפסיד כתובתה או לאוסרה עליו דחשבינן לה לודאי בעולה מיירי דטען שהיה נזהר ובדק בכל זאת שלא היה שכבת זרע לא על הסדין ולא על בגדיהם דבלא"ה לא היינו מחזקינן לה בודאי בעולה דשמא חיפהו שכבת זרע משא"כ התם דלא מיירי בטענת בתולים ולא בדק אחר זה אמרינן שמא חיפהו ש"ז לטיפת דם כחרדל והא דהקשה המחבר דוקא מבוגרת ולא הקשה כן מנערות דלכו"ע יש להן טענת דמים ומחזקינן להו בודאי בעולות אם אין להם דם והתם מספקא לן שמא חיפהו דודאי אי הוי מספקא לן בבוגרת אי יש לבתולות דם לא הוי קושייתו קושיא די"ל דהתם לענין פרישה מיירי בבוגרת מה שאינו כן השתא דאמרינן דגם בבוגרת חשבינן לודאי בעולה כשאינו רואה דם שפיר הקשה הרב.

ויש לפקפק קצת בדברי רבינו חננאל דס"ל דמוכת עץ פתחה סתום א"כ איך אמרינן בדף י"א ע"ב ור' מאיר אמאי מדמה מוכת עץ לבוגרת נדמייה לבעולה הא בעולה פתחה פתוח ומוכת עץ פתחה סתום משא"כ בוגרת אף היא פתחה סתום לדעת ר"ח דלפי גרסתו בגמרא יש לבוגרת טענת פתח פתוח וכן יש לדקדק לשיטת הרמב"ם וסייעתו דס"ל דבוגרת אית לה דמים משא"כ מוכת עץ קשיא לאידך גיסא מה פריך ורבנן אדמדמית לבעולה נדמייה לבוגרת הא בוגרת אית לה דמים ומוכת עץ לית לה דמים ושמא יש לומר משום כך אין חיבתה עליו יותר מבעולה כיון דפתחה פתוח ומה איכפת ליה לבעל בדמים כיון שפתחה פתוח אבל לדברי רבינו חננאל קשיא מה פריך לר"מ ואולי קושיית הגמרא היא ונדמייה לבעולה כגון זאת דהיא בתולה ובא אחר עליה בהטייה כשמואל דודאי מ"מ אם נשאת אח"כ לאחר דכתובתה מנה אף דפתחה סתום ועל זה משני התם אתעביד בה מעשה ודוחק.

טז

הורו

הגאונים וכו' אבל התוספת יש לה וכו'. ועיין במ"מ וז"ל ויש מי שכתב שאין זה אלא בטוען פתח פתוח אבל בטוען טענת דמים נאמן אפילו להפסידה תוספות כתובה ואין כן דעת רבינו ז"ל עכ"ל והנה בגמרא דף ט' אמרינן אף אנן נמי תנינא האוכל אצל חמיו וכו' ומשני לא דקטעין טענת דמים הרי מבואר אף דליתא לחזקה דאין אדם טורח כס"ד דליתא לדשמואל דנאמן בפתח פתוח דלא אמרינן החזקה מ"מ אמרינן בטענת דמים דנאמן וא"כ לפי זה אף בתוספות כתובה דהוא דאורייתא אמרינן כן דמאי שנא כיון דלא צריכנא להך סברא דאין אדם טורח וכו' ואפשר לומר דודאי לולי הך סברא דאין אדם טורח דהוא חזקה פשיטא דאף בטענת דמים לא מהימן רק הא דאמרינן דחזקה אין אדם טורח וכו' היינו דודאי יגרשנה כמ"ש דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת והיינו בטענת דמים דמבורר לו אבל בפתח פתוח דטעה ולא משקר רק דמטעה קטעי ואף היא לא תקניט עליו כי תחשוב שטעה ולכך הו"א דליכא חזקה דאינו משקר בכוונה קמ"ל דגם בזו איכא חזקה אבל מ"מ בין בטענת דמים ובין בטענת פתח פתוח נאמן מטעם חזקה ולכך בתוספות כתובה שהוא מהתורה לא סמכינן אחזקה לגרוע שעבודה מה דנתחייב ועומד זהו מה שיש לומר בדעת הרמב"ם והטור.

אך לפי זה דבין בטענת דמים ובין בטענת פתח פתוח אינו נאמן אלא מטעם חזקה ועל שניהם אמרו הואיל וכתובה דרבנן וא"כ למ"ד כתובה דאורייתא אינו נאמן בשום טענה וקשיא לר' מאיר דס"ל כתובה דאורייתא כדאמרינן פרק אע"פ דף נ"ו ע"ב אם כן הא דקתני ביבמות דף קי"א ע"ב דלר' מאיר טענת בתולים עד שלשים יום האיך משכחת ליה הא אינו נאמן לדידיה ובפרט לפי מ"ש הרא"ש בשם הירושלמי דהך דטענת בתולים עד שלשים יום מבואר דקאי על טענת פתח פתוח או טענת דמים וליתא לפנינו קשה ביותר דהא בטענת פתח פתוח אמרינן בהדיא בגמרא אי כתובה דאורייתא לא מהימן ור"מ אית ליה כתובה דאורייתא וכן יש להקשות על דברי התוס' כתובות דף ט' ע"ב ד"ה מאי לאו וכו' וביהודה לא מצי טעין דודאי בא עליה דלא מוקי אינש אנפשיה ואע"ג דאמרינן ביבמה דעד ל' יום מוקי אינש אנפשיה רוב פעמים לא מוקי וכו' ובודאי קושיית התוס' הוא למה דאוקמינן מתניתין דיבמה כר"מ דלרבה דמוקי התם הך דיבמה כרבי יוסי ומחלק בין ארוסה ליבמה אין מקום לקושיית התוס' דהא יש לומר דהא מתניתין דביהודה אין לו טענת בתולים אתיא נמי לרבי יוסי דס"ל דבארוסה טענת בתולים דוקא לאלתר ועל כרחך צ"ל דס"ל לתוס' דהך מתניתין ביהודה אין לו טענת בתולים ודאי דאף לר"מ אתיא ובפרט דסתם מתניתין ר"מ היא ולזה צידדו התוס' לומר דאף לר"מ דס"ל דעד ל' יום מוקי אינש אנפשיה יש לחלק כמ"ש התוס' וקשה הא לר"מ בלאו הכי אין טענת בתולים ובפרט לענין פתח פתוח דמיירי הכא דלר"מ כתובה דאורייתא (ה) וצ"ל דס"ל לתוס' דודאי אף אי כתובה דאורייתא נאמן מכח חזקה דאין אדם טורח וכו' רק דהו"א אי כתובה דרבנן לא יועיל חזקה דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דכל אחד יערים להפקיע תקנת חכמינו ז"ל דקיל בעיניו תקנת חכמים ולזה קמ"ל דמ"מ נאמן מתורת חזקה והכי דייקא לישנא דגמרא חכמים תקנו כתובה וכו' והם האמינהו וכו' וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן ועל זה משני חזקה ואי דאורייתא היא אין מקום שאלה דנאמן רק אי דרבנן היא הו"א דלא יהיה נאמן כדי שלא להפקיע תקנת חכמים.

ובהכי ניחא דהא דפסק ר"ת כתובה דאורייתא כמ"ש התוס' והרא"ש ור"ת פסק לקמן בהא דאמר רב אשי דף י"ב תני שלא משמש דרב אשי ס"ל דנאמן בטוען פתח פתוח מצאתי רק התם הוגרע כחו הואיל ושינה המנהג כמ"ש תוס' ישנים והרא"ש בהדיא וא"כ קשיא אהדדי וצ"ל כמ"ש ובהכי ניחא דברי הרא"ש דחולק על הגאון לומר דאף בתוספות כתובה נאמן מכח חזקה אף דתוספות כתובה דכתב מעצמו הוא דאורייתא כשאר חוב דמשעבד עצמו וכמ"ש הכ"מ והב"י ועל כרחך צ"ל דס"ל כמ"ש דאף בכתובה דאורייתא מהני חזקה כדמוכח לר' מאיר ואפשר דגם דעת הגאון כך דגם אי כתובה דאורייתא מהימן מכח חזקה רק דס"ל דאין לנו אלא מה שאמרו חכמינו ז"ל דהם אמדו דעת האדם דודאי אף אם יגרש לאשה זאת ויקח אחרת לא יכול לפחות לה ממנה ואם כן כל הריוח מנה ואין טורח הסעודה והפסידה שוה לו בשביל מנה אבל ביותר אפשר דמפסיד הסעודה בשביל הריוח ואין לנו אלא מה שאמרו חז"ל והן אמדו דעתן של אנשים ולכך בתוספות כתובה אזלא החזקה ובהכי ניחא הך דחרשת ושוטה דמיירי בדכתב לה כמ"ש לעיל ומ"מ אמרו בגמרא דאין להן טענת בתולים ולדעת הגאון תקשי הא בדכתב לה הוי כמו תוספות כתובה ומה קמ"ל בחרשת ושוטה הא בשום אשה אינו נאמן אלא על כרחך דהתם בשביל מנה אינו מפסיד הסעודה ואית ליה חזקה רק דבחרשת ושוטה אין לו טענת בתולים ופשוט הוא.

אך כל זה דחוק בעיני ולולי דמסתפינא הייתי אומר בדעת התוס' דס"ל כדעת השלטי גיבורים דכי אמרינן דיכולה לומר תחתיך נאנסתי היינו בכתובה מנה ומאתים דזהו משתעבד לה מן האירוסין וא"כ כבר חל החיוב משעת אירוסין ואם נאנסה אח"כ מזלו גרם משא"כ תוספות כתובה דחל משעת נשואין והיא נאנסה מקודם לא תוכל לומר לו מזלך גרם כי אדעתא דהכי לא כתב לה ולפי זה יש לומר הא דצריכן אנו לחזקה אין אדם טורח וכו' ולא אמרינן בלאו הכי דנאמן מטעם הממע"ה כקושיית הרמב"ן הוא משום דיש לה מגו דמוכת עץ אני תחתיך ולכך צריכן לחזקה דיהיה מגו במקום חזקה כמ"ש דף ט' בד"ה לא דקא טעין וכו' וכמ"ש לעיל בשם הרא"ה עיי"ש ולפי זה לולי דאמרינן דארוסה יש לה כתובה אף בטוענת מוכת עץ אני תחתיך הפסידה הכתובה דאדעתא דהכי לא כתב ואין לומר מזלך גרם כיון שהיה קודם השעבוד בין קידושין לחופה ובין חופה לבעילה ודאי לא שכיח כלל לטעון מוכת עץ אני תחתיך באותו זמן מועט וא"כ אף במכחישתו לית לה מגו כלל משא"כ אי אמרינן דארוסה יש לה כתובה וא"כ בהא נאמנת לומר מוכת עץ אני תחתיך ומזלך גרם וא"כ אף במכחישתו נאמנת במגו לולי דהוי החזקה דאין אדם טורח ולפי זה הא דצריכין אנו לחזקה היינו לבטל כתובה דאירוסין אבל כתובה דנשואין לולי כתובה דאירוסין אין צריכן לחזקה ולפי זה יש לומר הא דכתובה דאורייתא מדכתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות היינו כתובה מנשואין אבל כתובה מאירוסין כו"ע מודה שהיא דרבנן דזה אינו כמוהר הבתולות דכתיב בבעולה וא"כ צריכן אנו שפיר לחזקה.

והשתא לק"מ אדרבי מאיר וגם פסקי ר"ת לא קשיין אהדדי דרק כתובה מנשואין ס"ל שהיא דאורייתא ולכך כותבין אנו בכתובות שהן מנשואין דחזי ליכי מדאורייתא ועל זה בלאו הכי נאמן כקושיית הרמב"ן ואין צריך לחזקה ולית לה מגו כמ"ש לעיל רק אכתובה דאירוסין דאית לה מגו ובזה אמרינן חזקה כיון דהוא דרבנן ולא קשה מידי ולכך בגמרא דף י' ע"א דאיפך בתרייתא ולא קמייתא משום דשמעינן ליה לרבן שמעון בן גמליאל דסבר כתובה דאורייתא מדאמר דנותן לה ממעות קפוטקיא והא יש לומר דקמייתא מיירי בכתובה מן האירוסין דאינו דאורייתא לרשב"ג והא דאמר דנותן ממעות קפוטקיא משום דכתובה דאורייתא מיירי בכתובה מן הנשואין וצ"ל דעל כרחך ליכא למימר הכי דא"כ האיך קאמר רשב"ג אינה גובה אלא מזבורית דמשמע כל הכתובות אפילו מן הנשואין ועוד דא"כ חכמים דפליגי עליה ואמרו בברייתא (כתובות] [כתובת] אשה מן התורה סברי אפילו מן האירוסין ובאידך ברייתא ילפי זאת ממוהר הבתולות ומשם ליכא למילף רק מן הנשואין כמ"ש והשתא על כרחך צריך למיפך בתרייתא ואתי שפיר וא"כ אף בהרא"ש יש לומר כן דלכך חולק על הגאון בתוספות כתובה דגם בזה לית לה מגו כמ"ש לעיל דאף בטוענת מוכת עץ אני תחתיך מ"מ הפסידה תוספות כתובה דלא כתב אלא מעת נשואין כמ"ש השלטי גיבורים וא"כ אין צריך לחזקה דמדינא נאמן כמ"ש הרמב"ן.

איברא דהרא"ש דחה בלא"ה הך טענה דמגו דמוכת עץ דלא שכיח ולא אסיק שמעתין בהך תירוץ דהוי מגו במקום חזקה כלל ולכן נראה היותר נכון בדברי הרא"ש דס"ל דודאי הא דתלא בגמרא הך חזקה דאין אדם טורח בכתובה דרבנן משום דהוי קשיא לן האיך יהא נאמן דלמא שונא אותה ודעתו לגרשה רק דארוסה יש לה כתובה מאתים ולמפטר ממנה כנסה וטען פתח פתוח מצאתי ומתחילה בעלילה בא עליה ועל זה היתה כונתו ועל זה אמר כיון דכתובה דרבנן בכל זאת אמרינן חזקה דאין אדם טורח אבל סברא זו לא אלים כל כך להפקיע שעבוד דאורייתא עד שאמרו כתובה דרבנן והן אמרו והן אמרו משא"כ בתוספות כתובה שכתב לה בעת נשואין ותיכף בא ואמר פתח פתוח מצאתי בזו ודאי ליכא למיחש דיהפוך לבו לשנוא אותה בין לילה היה ובין לילה אבד דמי הכריחו אתמול לתוספות כתובה הא ארוסה לית לה תוספות כלל ובזמן מועט כזה ודאי לא חיישינן ופשוט הוא והכי דייק לישנא דהרא"ש במה דפליג על הגאון להדיא.

ונראה לי דיש לו להרא"ש ראיה מבוררת לזה דהנה בגמרא דף י"ב ע"א פריך אמתניתין דקתני בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן הנשואין כתובתן מנה ואין להם טענת בתולים וליחש שמא תחתיו זינתה ומשני שקידש ובעל לאלתר והרא"ש השמיט הך קושיא דשמא תחתיו זינתה והך פירוקא שקידש ובעל לאלתר וצריך טעם למה השמיטו הרא"ש ובאמת הלח"מ בפרק זה הלכה ח' הקשה קושיא זאת על ההלכות שהשמיטו זאת ותירץ שם בלח"מ דהא דפרכינן שמא תחתיו זינתה הוא דוקא לרבה דאמר זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה ש"מ דאתה מחזיקה בחזקת בתולה וא"כ הבעל שמצאה בעולה יש לחוש דלמא תחתיו זינתה משא"כ לרב אשי דס"ל הרי כנסה ראשון והרי היא בחזקת בעולה לבעל הראשון א"כ ליכא למיחש לשמא תחתיו זינתה דהא היא בחזקת בעולה לראשון ותירוצו נכון הוא וגם הרא"ש ס"ל כן לכן השמיט הך דקידש ובעל לאלתר ולפי זה הך דקידש ובעל לאלתר אתיא דוקא לרבה דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה דיש לה מנה א"כ קשה דמה איריא בתולה אלמנה מן הנשואין דאין לה טענת בתולים אף בתולה דעלמא בקידש ובעל לאלתר נמי אין לו טענת בתולים דהא אינו נאמן דליכא כאן חזקה דאין אדם טורח וכו' דלמ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה אינו מפסיד הסעודה כמ"ש התוס' דף י' בד"ה חזקה וכו' ולכהן או לישראל בקידשה אביה פחות מג' שנים לא מתסרה דהא קידשה ובעל לאלתר ולא זינתה תחתיו וא"כ אין כאן הפסד סעודה בשום פנים ואינו נאמן ובכל בתולות אין לו טענת בתולים אמנם לפי מה שכתבתי ניחא דבקידש ובעל לאלתר נאמן בלי חזקה דמהיכי תיתי יתהפך לבו לשנוא אותה סמוך לנשואין בלי הפסק זמן מה ועל כרחך דאמר אמת ועיקר הטעם דחזקה היכא דלא קידש ובעל לאלתר וא"כ יש לחוש אולי בין כך נתחרט והפך לבו לשנוא ולכך צריכן לטעם חזקה דאין אדם טורח וכו' וא"כ דברי הרא"ש בתוספות כתובה שכתב בעת נשואין מוכרח.

(ה) אמר המגיה הא דהוצרך המחבר לכל האריכות להקשות לשיטת התוס' דר' מאיר אדר' מאיר ולא קשיא ליה בפשיטות כיון דלהתוס' מוקמינן מתניתין דיבמות כר"מ דלתירוץ השני שבגמרא דמוקמינן כר' יוסי יש חילוק בין ארוסה ליבמה וא"כ קשיא אדר"מ דהא ר"מ ס"ל כתובה דאורייתא א"כ אין לו טענת בתולים כלל אבל באמת כונת הרב בזה דאי לאו דהתוס' הוי מוקי ליה מתניתין דביהודה אינו נאמן כר"מ כדמוכח מכח קושייתם דכאן לא הוי קשיא כל כך דר"מ אדר"מ דיש לומר דהא דאמר ר"מ טענת בתולים שלשים יום מיירי בטענת דמים דיש לומר דנאמן אפילו אי כתובה דאורייתא אבל השתא לפי קושיית התוס' דמוקי מתניתין דביהודה אינו נאמן כר"מ ומיירי בטענת פתח פתוח קשיא הא אמרינן בגמרא אי כתובה דאורייתא אינו נאמן לטעון פתח פתוח וזה שכתב הרב בלשונו הצח בפרט לענין פתח פתוח וכו'.

שחזקה

היא שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה. עיין בבית שמואל סימן ס"ח ס"ק (כ"ב) [כ"ד] מה שמביא בשם התוס' דף י' בד"ה חזקה דס"ל לתוס' דהא דאמרינן חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה היינו משום דקידושין המה בטעות וצריך לקידושין אחרים וא"כ מפסיד הסעודה ובדברי הרמב"ם לא משמע כן דכתב [הי"ז] הרי דרצה לקיימה משמע דאין צריך לקדש מחדש וא"כ יש להבין מה טורח הסעודה יש כאן כקושיית התוס' ועיין שם בב"ש שכתב דהרמב"ם ס"ל דבשביל מנה לא יוציא לעז וכמ"ש לעיל דאמדו חכמים דעתו דבשביל מנה לא יוציא לעז אבל לישנא דטורח בסעודה ומפסידה הוא דוחק כיון דאין צריך לקדש מחדש אם לא נאמר דודאי בשביל מאתים יוציא לעז א"כ צריך לגרשה והרי מפסיד הסעודה ואם לקיימה הרי הלעז בשביל מנה וזה אינו עושה וזה דוחק דנאמר דקים להו לרבנן דבשביל מנה לא יוציא לעז ובשביל מאתים יוציא לולי דמפסיד הסעודה עד שאמרו בשם רבי שמעון בן אלעזר דאם אינו טורח בסעודה דאינו נאמן ואפשר דודאי אי רוצה לקיימה פשיטא דנאמן דכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה מנה בעילתו בעילת זנות וחזקה זו אלימה כמו שאמרו בכל דוכתי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וא"כ פשיטא דנאמן דלולי דהאמת אתו הרי בעילתו בעילת זנות רק דחששו אולי יגרשנה ומשקר כדי להפסידה כתובה ועל זה אמרו חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה.

ויש להקשות לדעת התוס' למה יהיה צריך קידושין מחדש וכי גרע זה מקידשה על תנאי שאין בה מומין אפילו מומין גדולים כגון צרעת וכדומה שאדם מקפיד עליהם יותר מבתולה ונמצאת בעולה וכתבו התוס' דף ע"ג ע"א בד"ה אלא טעמא דרב וכו' אפילו כנסה ג"כ על תנאי ומפרש התנאי בשעה שכנסה לא עביד התנאי לסתור הקידושין אלא משום כתובה ומ"מ בעל לשם קידושין דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואיך נאמר בכנסה אדעתא דבתולה ונמצאת בעולה דקידושין בטלים וסתמא אמרינן אין תנאי בנשואין ועיין בתוס' בבא קמא דף ק"י ע"ב בד"ה אדעתא דהכי ובמרדכי ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין דכתבו דוקא מאירוסין אבל בנשואין מקדשה נפשה דטב למיתב טן דו וכו' ועיין שם בפוסקים ומכ"ש בהך קפידא דבתולה ונמצאת בעולה ואולי אפשר דהתוס' שפירשו כן משום דס"ל דאנן לא קי"ל כשמואל בהך חזקה אין אדם טורח וכו' כמ"ש בדף י' ד"ה אמר רב נחמן אמר שמואל ורב נחמן דאמר חזקה זו בשם שמואל אמרה ושמואל לשיטתו אזיל דאיהו לא ס"ל הך דרב דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כמבואר דף ע"ג פלוגתתם בקידשה על תנאי וכנסה סתם וזה דוחק ואפשר עוד לומר דבשלמא שאר תנאים דלא תליא בבעילה אמרינן האיך הכניס עצמו בספק בעילת זנות ולא המתין וראה אם נתקיים התנאי או לא או דהיה לו לבטל התנאי ולא להכניס עצמו בספק בעילת זנות על כרחך אמרינן דודאי בשעת בעילה מחל התנאי שלא לבעול בעילת זנות משא"כ כאן בבעולה כל כמה דלא בעיל אי אפשר לו לידע אם בתולה היא או בעולה ומה היה לו לעשות על כרחו הוצרך להכניס עצמו בספק הלזה ומ"מ דעתו לבעול ולקדש אותה בחזקת בתולה ואם תהיה בעולה לא תהא מקודשת לו כלל על כן לא ביטל התנאי ולא זז ממקומו כלל וגם זה צ"ע.

ויותר נראה דאין דעת התוס' לומר דאם רוצה לקיימה דצריך לקדש מחדש כמ"ש הבית שמואל רק דתוס' ס"ל כדעת רא"ה דודאי מגרשה דאין אדם שותה בכוס ורוקק בו והיינו אם אמת אומר אבל אם שקורי משקר אינו מגרשה וא"כ בשלמא כשאין לה כתובה כלל על כרחך יגרשנה דאם לא יעשה כן יהיה נתפס בעיני כל לשקרן דאומרין אם האמת כדבריך למה אתה מקיימה ואין אתה מגרש לאשה שהיתה זונה משא"כ בכתובתה מנה אינו מגרשה דאף אם מקיימה אינו נתפס לשקרן בעיני ההמון דיאמרו חס הוא מבלי ליתן לה כתובה מנה שעינו צרה בממון או שאין לו ממון וא"כ אינו מפסיד הסעודה.

אבל יש להקשות לדעת התוס' דס"ל דלמ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה ליכא למימר הך חזקה דאינו טורח וכו' משום דאינו מפסיד הסעודה א"כ מה זה דדחקו התוס' בפרק אלו נערות דף ל"ו ע"ב בד"ה אי דקא טעין וכו' לפירוש רבינו חננאל אי ס"ל הך חזקה אין אדם טורח הא קושיית התוס' התם על ר"ח אדברי רב ששת קאי דהוא מתרץ התם הא רבן גמליאל והא ר' יהושע ובדף י"א ע"ב אמרינן בהדיא דרב ששת ס"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה א"כ ודאי לית ליה חזקה כיון דאינו מפסיד הסעודה ואי משום דברייתא דהתם סתמא קתני דמשמע אפילו בכהן או בישראל וקידשה פחות מג' שנים ויום אחד והיא אסורה לו דליכא כאן אלא חד ספיקא ספק מוכת עץ ספק בעולה וא"כ מפסיד הסעודה דמ"מ לשיטת התוס' דכתבו דף ט' ע"א בד"ה ואי בעית אימא דמוכת עץ שכיח אין לאוסרה אפילו בחד ספיקא דלוקמי אחזקה חזקת כשרות דמוכת עץ היא כמו שהקשו בדיבור הנ"ל אספק אונס וספק רצון דלוקמי אחזקת כשרות ובאונס היה וכאן לא שייך תירוצם דשם דרוב ברצון דזה לא שייך במוכת עץ לומר דרובן אינן מוכת עץ לשיטת התוס' דהוכיחו דמוכת עץ שכיח מהא דפריך בגמרא כולהו נמי חבוטי מחבטי.

והא דהקשו התוס' בשמעתין דפתח פתוח בדיבור הנ"ל דתהא מותרת מכח ספק ספיקא ספק באונס ספק ברצון ספק בעולה ספק מוכת עץ ולא הקשו בפשיטות דתהא מותרת בחזקת מוכת עץ כמו שהקשו לעיל מנין דתהא בחזקת אונס יש לומר דאולי הגמרא מיירי דטוענת טענה המתירה כגון בכהן קודם קידושין נבעלתי ובישראל נאנסתי וא"כ איך נאמר אנו מוכת עץ היא מה דלא טוענת ולכך הקשו התוס' רק מכח ספק ספיקא וא"כ אנו אומרים בממה נפשך אם אמת כדבריה הרי היא מותרת ואם לאו הרי היא בכלל הספק אולי האמת אתה ואם שקורי משקרת דלא נאנסה מ"מ אולי מוכת עץ היא ומי יימר דמשקרת והיא נבעלת ברצון דלמא משקרת ומוכת עץ היא ולכך תירצו התוס' דאלו מוכת עץ היא היתה אומרת כן דאין גנאי בכך כמו בביאת אונס ומדלא טוענת כן אינו נכנס בגדר הספק אבל לקמן דף ל"ו בחרשת ושוטה דאין דבריהם להועיל או להזיק קשה שפיר דאין לאוסרה בספק מוכת עץ דלוקמי אחזקתה חזקת כשרות ועל כרחך לענין כתובה איירי וקושיא ראשונה במקומה עומדת דהא על כרחך לרב ששת לית ליה חזקה דאין אדם טורח דאין מפסיד הסעודה לדידיה כיון דסבר דכתובתה מנה.

(ובסברא הנ"ל בתוס' יש להבין דברי מהרש"א שהקשה דלקמן בד"ה לא דקא טעין דהקשו התוס' לענין להפסיד כתובתה דתהא נאמנת במגו דמוכת עץ ולעיל בד"ה ואי בעית אימא לענין דנאמן לאוסרה הקשו התוס' דתהא מותרת משום ספק ספיקא ולמה לא הקשו שם דתהא נאמנת במגו דמוכת עץ ועיי"ש דתירוצו דחוק אי אמרינן מיגו באיסור ולכאורה קושייתו תמוה דאפשר דהתוס' ס"ל כרבינו יונה בטוענת נאנסתי מותרת באמת רק דכל שמעתין מיירי בשותקת או מכחישתו ואומרת בתולה אני וא"כ מה מגו איכא כאן בשותקת או מכחישתו איך נאמנת במגו הלא הוא קים ליה דפתח פתוח מצא ושויא אנפשיה חתיכה דאיסורא והוי כמגו במקום עדים וגם תירוצו דאם אמרינן מגו באיסור אינו ברור דפשיטא דאמרינן מגו אפילו באיסור דכל דיני מגו ילפינן מאיסור דאת בתי נתתי לאיש הזה ולכן נראה דמהך דלעיל דהקשו התוס' במוכת עץ בספק ספיקא ולא הקשו בפשיטות מכח חזקה ש"מ דהתוס' מפרשי דטוענת טענה המתירה כמ"ש לעיל וא"כ ש"מ דהתוס' לא ס"ל כרבינו יונה דלרבינו יונה בטוענת טענה המתירה נאמנת באמת ושפיר הקשה מהרש"א דתהא נאמנת במגו ומ"ש לחלק בדיני מגו בין איסור לממון והוא משום דכיון דרוב ברצון כמ"ש התוס' ואף דהוא רק רוב דרבנן מ"מ אפשר כיון דבמקום חזקה לא אמרינן מגו אף ברוב דרבנן לא אמרינן מגו וא"כ היא דטוענת נאנסתי ואינה נאמנת כמ"ש הרא"ש על רבינו יונה משום דאיכא רוב דרצון איך תהא נאמנת במגו נגד הרוב ואף דקי"ל כרבן גמליאל לקמן באומרת נאנסתי דנאמנת מטעם מגו דלקמן לענין להפסידה כתובתה הטעם דבממון אמרינן מגו נגד רוב רצון דרבנן דבממון אפילו במקום חזקה אמרינן מגו משום דהוי בעיא דלא איפשיטא ותלינן לקולא משא"כ באיסור ולכך חזר מהרש"א להביא ראיה מהך דמדברת משום דשם ג"כ המגו הוא נגד רוב פסולים אצלה וש"מ דאמרינן מגו במקום רוב זהו מה שיש לפרש בדברי מהרש"א שכונתו למה שכתבתי).

וצ"ל דהא בלא"ה יש לעיין דהתוס' הביאו ראיהדמוכת עץ שכיח מהא דפריך בגמ' דף ל"ו דכולן מחבט חיבוטי דהא זה דוקא לסומכוס אבל חכמים לא ס"ל כן כמ"ש הרא"ה ז"ל אלא ודאי דאין כונת התוס' דמוכת עץ שכיח לגמרי דח"ו דיהיו רוב בנות ישראל מוכת עץ ובטלת כתובה מאתים ובירושלמי מבואר להדיא דאינו מצוי רק התוס' ס"ל דהוי כמו רוב דרצון דהוא רוב דרבנן ואינו רוב גמור וא"כ אי אפשר לומר לוקמי אחזקת מוכת עץ הואיל והוא נגד רוב דרבנן שאינם מוכת עץ ומ"מ נכנס בכלל גדר הספיקות כמו ספק דאונס הואיל ואינו רוב גמור ולזה הביאו התוס' ראיה מהך דחבוטי מחבטי ואף דסומכוס אמרה ולא ס"ל לחכמים כן מ"מ פלוגתא רחוקה לא אמרינן אם לסומכוס רוב נשים ישנן בגדר מוכת עץ נימא אנן לרבנן דרוב גמור רוב דאורייתא הם אינם מוכת עץ וזהו הוי מהיפך להיפך ודי דנאמר דלרבנן הוא רק רוב דרבנן וא"כ היכא דליכא אלא חדא ספיקא היא אסורה עליו א"כ הוא מפסיד הסעודה ואתי שפיר.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.