בית יוסף/חושן משפט/רנט
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
המוצא את האבידה חייב ליטפל בה להשיבה לבעליה שנאמר השב תשיבם ואם נטלה על מנת לגזלה ועדיין לא נתייאשו ממנה הבעלים עובר משום השב תשיבם ומשום לא תגזול וכו' עד אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בפרק אלו מציאות (כו:) אמר רבא ראה סלע שנפלה נטלה לפני יאוש על מנת לגזלה עובר בכולן משום בל תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם ואף ע"ג דהחזירה לפני יאוש מתנה הוא דיהיב ליה ואיסורא דעבד עבד נטלה לפני יאוש על מנת להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגזלה עובר משום השב תשיבם המתין לה עד שנתייאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד. ופי' רש"י לא תגזול לא שייך אלא בשעת נטילה כמו ויגזול את החנית מיד המצרי לא תוכל להתעלם אינו אזהרה אלא לכובש עיניו ונמנע מלהציל הילכך הנוטל ע"מ להחזיר ולאחר יאוש נתכוין לגזלה אין כאן מתעלם אבל השב תשיבם איכא משנטל עד שישיבנה: המתין לה. בשעה שראה אותה ולא נטלה להחזיר עבר בלא תוכל להתעלם שהרי העלים עיניו עכ"ל. ואהא דאמרינן מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה ואיסורא דעבד עבד כתבו התוספות וא"ת והלא לאו דלא תגזול מיקרי ניתק לעשה פרק שילוח הקן אם כן כיון דלענין גזילה לא מיקרי מתנה גם השב תשיבם למה לא תיקן ויש לומר דלא קאי אלא על לאו דלא תוכל להתעלם שעבר שלא החזיר קודם יאוש:
בד"א שהוא במקום שחייב להשיב משם ובמקום שראוי להסתפק בה באבידה ושתהא בענין שמוכחת שהיא אבידה ושלא תהיה מדעת ויהיה בה שוה פרוטה וסימן בגופה או במקומה ושהיה מטפל בה אם היתה שלו ושתהיה של מי שחייב להשיב אבידתו אבל אם חסר אחד מאלו אינו חייב בהשבתה כל זה מתבאר והולך בסימן זה ובסימנים שאחריו:
ומ"ש כיצד המוצא מציאה במקום שישראל מצויים שם חייב להחזיר וכו' ואפילו אם העיר מחצה כותים ומחצה ישראל או אפי' רובה כותים והוא מצאה במקום שרוב העוברים שם ישראל חייב להחזיר אבל אם רוב העיר כותים או אפי' רוב העיר ישראל ומצאה במקום שהעוברים שם כותים אינו חייב וכו' שם (כד.) תניא וכן היה רשב"א אומר המציל מן הארי ומן הדוב וכו' והמוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויים שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם איבעיא להו כי קאמר רשב"א ברוב כותים אבל ברוב ישראל לא אמר או דילמא ברוב ישראל נמי תא שמע דאמר רב אשי מצא חבית בעיר שרובה כותים מותרת משום מציאה ואסורה בהנאה בא ישראל ונתן בה סימנין מותרת בשתייה למוצאה מאן אזיל בתר רובא רשב"א וש"מ ברוב כותים אמר ברוב ישראל לא אמר לעולם אימא לך ברוב ישראל נמי אמר ורב אסי סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא וכתב רב אלפס כיון דרב אסי סבר כוותיה ברוב כותים ולא ברוב ישראל קיי"ל הכי הילכתא וכ"כ הרא"ש וכן פי' הרמב"ם בפרק י"א מהלכות גזילה ודלא כהראב"ד כפסק כרשכ"א אפילו ברוב ישראל:ומ"ש רבינו ואפילו העיר מחצה כותים ומחצה ישראל משנה בפ"ב דמכשירין ואיתא בפ' אלו מציאות:ומ"ש או אפילו רובה כותים והוא מצאה במקום שהעוברים שם ישראל חייב להחזיר כ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר וכן משמע בגמרא בפרק אלו מציאות בעובדא דההוא דאשכח ד' זוזי בסדינא ושדו בנהר בירן:
ומ"ש אבל אם רוב העיר כותים כבר נתבאר. ומ"ש או אפילו רוב העיר ישראל ומצאה במקום שרוב העוברים שם כותים אינו חייב כן משמע בפרק הנזכר (שם) דתניא המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל מקום שהרבים מצויים שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם ומוקי לה בגמרא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות דיתבי בהו כותים וע"כ בעיר שרובה ישראל מיירי דאל"כ אמאי נקט כנסיות ומדרשות דיתבי בהו כותים הא כל העיר דינא הכי וכן משמע נמי מדקא אמר התם דמצא בשוקא דבי דייסא או בשוקא דגלדאי הרי אלו שלו דוקא מצא באותם שווקים הוי שלו משום דרוב עכו"ם מצויים בהם אבל מצא בכל שאר העיר חייב להכריז משום דרובה ישראל:ומ"ש אפילו אם ידע שמישראל נפלה ויש בה סימן שודאי נתייאשו הבעלים שם רבא הוה שקיל ואזיל בתריה דרב נחמן בשוקא דגלדאי א"ל מצא כאן ארנקי מהו א"ל הרי אלו שלו בא ישראל ונתן בה סימן מהו אמר ליה הרי אלו שלו והלא עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים:ומ"ש וכגון שהוא מדברים שיש לתלות שידע מיד בנפילתו כאשר יתבאר לקמן סימן רס"ב:
ומ"ש לפיכך המוצא חבית של יין בעיר שרובה עכו"ם תולין אותה בשל עכו"ם והיין אסור בהנאה והקנקן מותר אמימרא דרב אשי שכתבתי בסמוך קאמר בגמרא וכי מאחר דאסירא בהנאה מותרת משום מציאה למאי הלכתא אמר רב אשי לקנקנה:ומ"ש ואם בא ישראל ונתן בה סימן אז ודאי של ישראל היא ונתייאש ומותרת בשתייה למוצאה במימרא דרב אסי שכתבתי בסמוך:ומ"ש אם היא רשומה נראה שטעמו משום דאם אינה רשומה איכא למיחש שמא נגע בה שום עכו"ם:
מצא חבית צפה בנהר בעיר שרובה עכו"ם אסורה ובעיר שרובה ישראל מותרת אפילו מצא קרוב לבית העכו"ם. (ב"ה) ועיין בדברי ה"ה פי"א מאבידה: בפרק לא יחפור (דף כד.) איתמר חבית שצפה על פני הנהר אמר רב נמצא כנגד עיר שרובה עכו"ם אסור כנגד עיר שרובה ישראל מותר ושמואל אמר אפילו בעיר שרובה ישראל אסור אימור מהאי דקרא אתאי וכתב הרא"ש והלכתא כרב באיסורי ואם נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל מותר אפילו נמצאת קרוב לבית עכו"ם דאזלינן בתר רוב העיר:
ומ"ש ונודות של יין הנמצאים במקום שרוב מוכרי היין ישראל גדולים מותרים קטנים אסורים ואם יש קטנים וגדולים ביחד הכל מותר גם זה בפ' לא יחפור (שם) וכבר נתבארו דינים אלו בטור יורה דעה סימן קכ"ט כי שם ביתם ולא ניתנו ליכתב כאן אלא שהביאם רבינו אגב גררא:
ואע"פ שמן הדין אינו חייב להחזיר במקום שרוב כותים מצויין שם מ"מ טוב וישר הוא לעשות לפנים משורת הדין להחזיר למי שנותן בו סימן אע"פ שרוב כותים מצויין שם בפ' אלו מציאות (כד:) רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דייסא א"ל מצא כאן ארנקי מהו א"ל הרי אלו שלו בא ישראל ונתן בה סימן מהו א"ל חייב להחזיר תרתי א"ל לפנים משורת הדין:
(יב) מקום שרובן עכו"ם ורוב טבחים ישראל בתר הנמצא שם שחוט מותר וכו' אבל עוף שחטף בשר והשליכו למקום אחר מותר אפי' אם רובן ישראל הוא של מוצאו שודאי נתייאשו בעליו (שם) ההוא דיו דשקל בשרא ושדייה בצנייתא דבי בר מריון אתא לקמיה דאביי אמר ליה זיל שקול לנפשך והא רובא ישראל נינהו ש"מ הלכה כרשב"א אפילו ברוב ישראל שאני דיו דכזוטו של ים דמי רבי חנינא מצא גדי שחוט בין טבריה לציפורי והתירוהו לו א"ר אמי התירוהו לו משום מציאה כרשב"א משום שחיטה כר' חנניא בנו של ר' יוסי הגלילי מדהתירוהו לו משום שחיטה רובה ישראל נינהו ש"מ הלכה כרשב"א אפי' ברוב ישראל אמר רבא רוב עכו"ם ורוב טבחי ישראל:
(יד) המציל מן הארי ומן הדוב ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר הרי אלו שלו אפילו שהבעל עומד וצווח וכו' (שם) וכן היה רשב"א אומר המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויים הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם וכתב הרא"ש האי מתייאשים אסרטיא ופלטיא ורבים מצויין שם קאי אבל אינך אפי' עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל: ומ"ש בד"א שאין מכשולות בנהר להעמיד דבר הצף בו אבל אם יש בנהר מכשולות אם נפל בו דבר שיש בו סימן סתמא לא הוי יאוש נפלו בו קורותיו ועציו שהוא דבר שאין בו סימן שיחזירם על ידו אם בעלים מרדפים אחריה' אז הוכחה שאין שלהן ומחזירין להם וכו' (שם כב.) אהא דאמר רבא יאוש שלא מדעת הוי יאוש ת"ש שטף הנהר קוריו עציו ואבניו ונתנן בתוך שדה חבירו הרי אלו שלו מפני שנתייאשו הבעלים טעמא דנתייאשו הבעלים הא סתמא לא הב"ע בשיכול להציל א"ה אימא סיפא אם היו הבעלים מרדפים אחריהם חייב להחזיר אי ביכולים להציל מאי איריא מרדפין אפילו אין מרדפין נמי הב"ע ביכולין להציל ע"י הדחק מרדפין לא אייאוש אין מרדפין אייאוש ופי' רש"י בשיכול להציל ודכוותה במציאה אחרת דבר שיש בו סימן שיכול ליתן סימן וליטול מודינא בה דחייב להחזירו כתבו התוס' שטף נהר קוריו עציו ואבניו ה"ג אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו דצ"ל דמיירי ביכול להציל בקל אם רודף בשעת שטיפה דאי לאו הכי הוי כזוטו של ים שאבוד ממנו ומכל אדם על זה לא היה אומר הא סתם לא אלא איירי ביכול להציל בקל בשעת שטיפה ואפי' אין בהן סימן ולפי שיעכבם עקולי ופשורי ויקחם שם ואפי' יקדמו אחרים ויקחו יחזירו לו לפי שניכר שהוא בעליו לפי שרדף מיד וס"ד דמיירי דאם לא רדף מיד בשעת שטיפה שלא יכול עוד כלל להציל כדמוכח בסיפא לפי שיקחום אחרים כשיעכבם עקולי ופשורי ולא יחזירו לפי שאין בהם סי' וה"פ אם נתייאשו הבעלים דהיינו שהיו שם בשעת שטיפה ולא רדפו ואפי' אומרים שאינם מתייאשים אין בכך כלום דודאי הם מתייאשים בלבם הא סתמא שלא היו בעלים בשעת שטיפה ולא נתייאשו עד שידעו הבעלים ששטפה נהר ואז כבר אינו יכול להציל לפי שאין בו סי' לא דכשמצאו באיסורא אתאלידיה שהבעלים לא ידעו עדיין אלמא יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ומשני ביכולים להציל אפי' אחר שטיפה כגון שיש באבידה סימן שהבעלים אינם מתייאשי' כשידעו ופריך א"ה אימא סיפא אם היו הבעלים מרדפים וכו' מאי איריא מרדפים אפילו היו בעלים שם בשעת שטיפה ולא רדפו נמי יחזיר ומשני ביכול להציל אחר שטיפה על ידי הדחק דאף על פי שיש בו סימן בטורח יכול להציל לפי שיתרחקו הרבה שהנהר מוליכן ברחוק ולכך אם הוא בשעת שטיפה ואינו מרדף ודאי מתייאש כיון שעתה יכול להציל בלא דוחק ואינו מציל אבל אין הבעלים בשעת שטיפה יחזיר דכשידעו הבעלים לא יתייאשו ויצילו ע"י הדחק עכ"ל:ומ"ש רבינו ואם הוא סתמא שלא ידענו אם נתייאש אם לא לא הוי יאוש (שם) איתמר יאוש שלא מדעת אביי אמר לא הוי יאוש רבא אמר הוי יאוש בדבר שיש בו סימן כ"ע ל"פ דלא הוי יאוש ואף על גב דמייאש לבסוף לא הוי יאוש דכי אתא לידיה באיסורא הוא דאתא לידיה דלכי ידע דנפל לא מייאש מימר אמר סימנא אית לי בגווה יהיבנא סימנא ושקילנ' ליה בזוטו של ים ובשלוליתו של נהרא אע"ג דאית ביה סימן רחמנא שרייה כי פליגי בדבר שאין בו סימן אביי אמר לא הוי יאוש דהא לא ידע דנפל מיניה רבא אמר הוי יאוש דלכי ידע דנפיל מיניה מייאש מימר אמר סימנא לית לי בגווה מהשתא הוא דמייאש ופרש"י יאוש שלא מדעת. דבר שסתמו יאוש לכשיודע שנפל ממנו וכשמצאו עדיין לא ידעו הבעלים שנפל מהם ואיפסיקא בגמרא הלכתא כאביי שזו אחת משמועות יע"ל קג"ם:
ומ"ש ונהר שעושין בו שכר אגמי נפש לצוד בו דגים ופועלים ישראל רגילים לעשותו ולתקנו כשיתקלקל המוצא בו מציאה חייב להכריז וכו' שם (כד:) ההוא גברא דאשכח ד' זוזי דציירי בסדינא ושדו בנהר בירן אתא לקמיה דרב יהודה א"ל זיל אכריז והא זוטו של ים הוא שאני נהר בירן כיון דמתקיל לא מייאש והא רובא עכו"ם נינהו שאני נהר בירן דישראל סכרו ליה וישראל כרי כיון דישראל סכרו ליה אימור מישראל נפול כיון דישראל כרו ליה לא מייאש:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |