בית יוסף/אורח חיים/תרנא

בית יוסף ‏ אורח חיים תרנא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מצות ד' מינים שיטול כל אחד מישראל לולב אח' וב' ערבות בפ' לולב הגזול (לד.) תנן ר' ישמעאל אומר ג' הדסים וב' ערבות לולב אחד ואתרוג אחד אפי' ב' קטומים ואחד שאינו קטום ר"ט אומר אפילו שלשתן קטומים רבי עקיבא אומר שכשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד וערבה אחת ופסק הרמב"ם בפ"ז במנין כדברי ר' ישמעאל דבעי ג' הדסים וכתב ה"ה שכן דעת כל הגאונים משום דר"ט נמי כרבי ישמעאל ס"ל במניינא שהרי אמר שלשתן קטומין אלמא תלתא בעי כר' ישמעאל אבל הרמב"ן כתב דהלכה כר"ע במניין שאפי' בהדס אחד יוצא י"ח ור"ט נחלק על רבי ישמעאל בדין הקטימה ולא הכניס עצמו במחלוקת המנין אלא בקטימה וקיימא לן כר"ט בקטימה לפי שנפסקה הלכה כמותו וקיימא לן דהלכה כר"ע במנין ושתיהן להקל דאפי' אחד וקטום יוצא בדיעבד אלא שלא קיים מצוה מן המובחר עכ"ד ונתלה בזה באותה סוגיא האמורה שם ולדרוש להו כר"ע וכבר כתבתי שדעת כל הגאונים כרבינו עכ"ל:

ומ"ש רבי' בדין קטימ' ראשי ההדס וערבה כבר נתבאר כל אחד במקומו:

ויעשה מההדס והלולב והערבה אגודה אחת אע"ג דקיימא לן לולב א"צ אגד מצוה לאגדו משום נוי פרק הקומץ רבה (כז.) ופרק לולב הגזול (לג.) פליגי רבי יהודה ורבנן אם לולב צריך אגד ואמרינן דאפילו לרבנן דאמרי א"צ אגד מצוה לאגדו משום זה אלי ואנוהו: כ' המרדכי בפ' לולב הגזול כתב רא"מ צריך שיאגדנו ב' קשרים זה על זה דתניא הותר אגדו בי"ט אוגדו כאגודה של ירק וכו' הא בחול יש לאגדו אגד הנאסר בשבת וי"ט ואין אסור אלא שני קשרים זה על זה וראבי"ה כ' אנן נהגינן לקשר פעם א' ושוב מתעגל וכורכו סביב ומתוך כך מהודק יפה כאילו קשרום בב' ראשי האגד ב"פ :

ומ"ש וכיון שאין חובה לאגדו אפי' אגדו במין אחר ש"ד בפ' לולב הגזול (לז:) תנן אין אוגדין את הלולב אלא במינו דברי ר"י ר"מ אומ' אפילו בחוט ואפי' במשיחה ובגמרא (שם.) אמרינן מ"ט דר"י קסבר לולב צריך אגד ואי מייתי מינא אחרינא הוה ליה ה' מינים פי' ועובר משום בל תוסיף ובפרק הנחנקין אמרינן דאי ס"ל לולב א"צ אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כלומר מש"ה אגדו במין אחד לית ביה משום בל תוסיף ופסקו הפוסקים כר"מ:

ומ"ש ומשום חציצה נמי ליכא אע"פ שהקשר מפסיק בין ידו ללולב דכיון שהוא לנאותו אינו חושש בפ' לולב הגזול (לו:) אמר להו רבה להנהו דגדלי הושענא דבי ריש גלותא שיירו ביה בית יד כי היכי דלא תהוו חציצ' ופירש"י שיירי בית יד מתחת לאגד שלא יקחנו במקום אגדו דקסבר אין האגד מן המצוה כרבנן דאמרי א"צ אגד דלא להוי חציצה בין יד להושענא ואין זו לקיחה רבא אמר כל לנאותו אינו חוצץ ופסקו הפוסקים כרבא:

ומ"ש הלכך אם נשר מעלי הלולב או מעלי ההדס ונשארו בתוך האגודה בענין שמפסיק אין לחוש שם אמר רבה לא לדוץ איניש לולבא בהושענא דנתרי טרפי והוי חציצה ורבא אמר מין במינו אינו חוצץ ואמר רבה לא ליגוד איניש לולבא בהושענא דמשתיירי הוצי והוי חציצה ורבא אמר מין במינו אינו חוצץ ופירש"י לא לדוץ איניש לולבא בהושענא. לאחר שאגד לולב הערבה וההדס יחד לא יתחוב הלולב מלמעלה בתוך האגד דלמא נתרי טרפי הלולב משיר עלי ההדס והערבה ומשתיירין באגד וחוצצין בין מין ומין ואינן אגודין להיות אגודה אחת: לא ליגוד איניש לולבא בהושענא אם הוא ארוך יותר מדאי מן הערבה ובא לקצצו מתחת לא יקצצנו בעודו באגודה אלא יוציאנו ויגוז מתחת ויחזור ויאגוד דמשתייר הוצא של לולב תלושים מן השדרה בתוך האגד ופסקו הפוסקים כרבא דאמר מין במינו אינו חוצץ:

ומ"ש רבינו ורש"י פירש אע"ג דלולב א"צ אגד מ"מ לכתחלה חובה לאוגדו וכו' שם בפרק לולב הגזול (לג.) בהא דת"ר הותר אגדו ביום טוב אוגדו ביום טוב כאגודה של ירק וכו' כתב רש"י שמעינן מהכא דבעינן בלולב קשר גמור שיקשור ב' ראשי האגד והאוגדן כאגודה של ירק לאו אגד הוא ואפי' רבנן דפליגי עליה דרבי יהודה ואמרי לולב שאינו אגוד כשר מודו דמצוה לאגדו כדתניא משום זה אלי ואנוהו ואוקימנא כרבנן ע"כ ומ"מ אין מכאן ראיה לומר דהוא סובר שחובה לאוגדו דהא רש"י מצוה קאמר ולא חובה:

ומ"ש ואם לא אגדו מאתמול או שהותר אגודו בי"ט א"א לאגדו בקשר גמור אלא אוגדו כאגודה של ירק וכו' שם גמ' הדס הגזול והיבש פסול ת"ר היתר אגדו בי"ט אוגדו כאגודה של ירק אמאי לענביה מיענב הא מני ר"י הוא דאמר עניבה קשירה מעליא היא ופירש"י דכריכה בעלמא יכרוך האגד סביב וידחוק ראשו בתוך הכרך כמו שאוגדין אגודת ירק ולא יקשור ב' הראשים כאחד כשאר קשרים דקשר של קיימא מאבות מלאכות הוא וזה של קיימא הוא שאינו חושש להתירו עולמית נראה מדבריו שהוא גורס כאגודה של ירק וכ"נ שגורס הרא"ש אבל מדברי הר"ן נראה שהרי"ף גורס באגודה בבי"ת שהרי כתב לא אגיד ליה אלא באגודה של ירק משום דחזיא לאכילה ולאו מוקצה הוא ומאחר דאמרי' דהא דלא קתני דליענביה מענב היינו משום דרבי יהודה היא דאמר עניבה קשירה מעלייתא היא א"כ לדידן דלא קי"ל כרבי יהודה בהא אלא דעניבה לאו קשירה היא מותר לאגדו ע"י עניבה וכ"כ הרי"ף והרא"ש דאגיד ליה כאגודה של ירק א"נ דעניב ליה מענב ונ"ל דחוט או משיחה נמי לאו מוקצה הוא והא חזי לענוב מענב:

ויטול האגודה בידו הימנית שם אמר רבא לולב בימין ואתרוג בשמאל מ"ט הני תלת מצות והאי חדא מצוה:

ומ"ש ויהיו ראשיהם למעלה ועיקריהם למטה בפרק לולב וערבה (מה.) כל המצות אין יוצאין בהם אלא דרך גדילתן:

ומ"ש ואתרוג בידו השמאלית בפ' לולב הגזול מימרא הזכרתיה בסמוך וכתב עליה הרא"ש ואם הוא איטר יד ימין יקח הלולב בשמאל דימין דידיה הוא נראה מדבריו שאיטר יד ימינו יטול הלולב בימין דידיה שהוא שמאל כל אדם ואתרוג בשמאל דידיה שהוא ימין כל אדם דבתר ימין ושמאל דידיה אזלינן אבל מלשון ואף שכ' רבינו וגם מדכתב יטול האתרוג בשמאל כל אדם משמע בהיפך דאיטר נמי נוטל לולב בימין כל אדם שהוא שמאל דידיה ואתרוג בשמאל כל אדם שהוא ימין דידיה דבתר רוב ב"א אזלינן ור"י כתב בשם התוס' ובשם מהר"מ אם הוא איטר כלומר שמשתמש תמיד בצד שמאלו נוטל הלולב בשמאלו שהוא ימין שלו ע"כ ונראה דהיינו לומר דבתר ימין ושמאל דידיה אזלינן וכדמשמע לדברי הרא"ש ז"ל אח"כ מצאתי שכתב העיטור אהא דת"ר איטר מניח תפילין בימינו שהוא שמאלו מסתברא תפילין דאורייתא דוקא בימין אבל לולב דרבנן הוא ומשום חשיבותא איטר הוא ככל אדם ומניח בימינו שהיא לכל אדם ואי עביד איפכא לית לן בה דלא גרע מתפילין עכ"ל והדבר מבואר שסתם רבינו דבריו כדברי בעל העיטור ומ"ש דלולב דרבנן היינו לומר דנטילתו בימין הויא דרבנן משום דהני ג' מצות והאי חד מצוה: כתב הרוקח גידם שאין לו אלא יד אחת נוטל לולב והאתרוג בזרועו כמו (סנהדרין מה) גבי אין לו בוהן נותן על מקומו ודיו ויותר טוב ממה שיקח הלולב ואח"כ אתרוג או אם אין לו אלא שמאל או איטר עכ"ל:

וכשיטול הלולב בידו קודם שיטול האתרוג יברך על נטילת לולב כדי שיברך קודם לעשייתו וכו' כל זה כתבו התוספות בפרק לולב הגזול (לט.) גבי כל המצות כולם מברך עליהם עובר לעשייתן וכ"כ הרא"ש שם בסוף הפרק וז"ל צריך לדקדק מתי יברך אדם על הלולב אם יברך אחר שנטלו בידו הא אמרינן הכא מדאגבהיה נפיק ביה ובעינן שיהא מברך על כל המצות עובר לעשייתן והיה נראה שיברך עליו קודם שיטלנו בידו אבל לא מסתברא דהיאך יברך עליו בעוד שהוא מונח בכלי הא אמרינן בפרק הקומץ רבה (לה.) תפילין מאימתי מברך עליהם משעת הנחה עד שעת קשירה דכל זמן דאין המצות מזומנות בידו לעשותם לא מסתבר שיברך וטוב שיברך משיתחיל ליטול הלולב קודם שיטול האתרוג דהיינו עובר לעשייתן שמעכבין זה את זה אי נמי יהפוך אחד מהם עד שיברך כדאמרינן הכא שאינו יוצא אלא כדרך גדילתן אי נמי יכוין שלא לצאת עד אחר הברכה אע"ג דאמרינן בר"ה (כח:) דמצות אינן צריכות כונה הני מילי בסתם אבל במכוין שלא לצאת לא נפיק בעל כרחיה אי נמי משום דלא נגמר מצות הלולב עד אחר הנענוע ועוד כדקאמר בסוף פרקין אדם יוצא מביתו ולולבו בידו קורא שמע ומתפלל ולולבו בידו אע"פ שכל אלו הדברים אינן מעכבין מ"מ הואיל ויש בהם מצוה מן המובחר חשיב כעובר לעשייתן והר"ן בסוף הפרק הנזכר כתב סברות אלו ומסקנת דבריו דאע"ג דמדאגבהיה נפק ביה מ"מ עדיין יש כאן שיורי מצוה שצריך לנענע הלכך שפיר מיקרי עובר לעשייתן שלא בא למעט אלא שאין גומרין את המצוה כולה קודם שיברך עליה:

ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם שיברך קודם שיטלנו בידו נראה שהוא ממ"ש בפ"ז ז"ל מצוה מן המובחר לאגוד לולב והדס וערבה ולעשות שלשתן אגודה אחת וכשהוא נוטלן לצאת בהם מברך תחלה על נטילת לולב הואיל וכולן סמוכים לו ואח"כ נוטל האגודה הזאת בימינו:

ומ"ש שאין נראה לר"י הוא מהטעם שכתבתי בסמוך בשם הרא"ש והיאך יברך עליו בשעה שהוא מונח בכלי: ודע שזה שכתב הרמב"ם שיברך ע"נ לולב לאו למימרא שיברך בלשון הזה שמאחר שכתב שהוא מברך עליו עובר לעשייתו צריך לברך בלמ"ד ולא בא לומר אלא שיברך על הלולב ולא על שאר מינים ובענין נוסח הברכה סמך על מ"ש בסוף ה' ברכות נטל את הלולב מברך על נטילת לולב שכיון שהגביהו יוצא ידי חובת לולב אבל אם ברך קודם שיטול מברך ליטול לולב כמו לישב בסוכה מכאן אתה למד שהמברך אחר שעשה מברך על העשייה ואע"פ שכתב עוד בפרק הנזכר ובכל יום ויום מברך עליו אקב"ו ע"נ לולב מפני שהיא מצוה מדברי סופרים איכא למימר דהכא נמי סמך על מ"ש בהל' ברכות בנוסח הברכה ולא בא אלא ללמדנו שאע"פ שאינו חייב בלולב מן התורה מיום ראשון ואילך צריך לברך עליו אבל לא נחת לפרושי נוסח הברכה וא"כ מי שעושה באחד מהדרכים שכתב רבינו היה ראוי שיברך ליטול כיון דאכתי לא נפק ביה והעולם אינם נוהגים לברך אלא ענט"ל משום דכיון דאגבהיה נפק ביה אע"ג דלא נפק ביה לגמרי מפני שעשה באחד מהדרכים הנזכר דע"כ לא קאמר הרמב"ם דיברך ליטול אלא כשמברך קודם שיטלנו בידו כלל: ומ"ש רבינו שמברך שהחיינו בשעת נטילה ולא בשעת עשייה בפרק לולב וערבה (מו.) ת"ר העושה לולב לעצמו אומר ברוך שהחיינו נטלו לצאת בו אומר אקב"ו על נטילת לולב וכתב הרא"ש האידנא לא נהוג לברך שהחיינו בשעת עשייה אלא בשעת נטילה כדאמרינן לקמן בשהחיינו דסוכה דרב כהנא מסדר להו אכסא דקידושא ה"נ דלולב מברכין ליה בשעת נטילה: כתב הרשב"א בתשובה דאף ע"ג דקי"ל לולב א"צ אגד ויכול ליטלן כל אחד לעצמו אין מברכין אלא ברכה אחת על כולן דמצוה אחת היא ואין מברכין על כל חלק דמצוה ברכה אחת: כתב :

ולקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה בפרק לולב הגזול (לז.) אמר רבה לא לינקוט איניש הושענא בסודרא דבעינן לקיחה תמה וליכא ורבא אמר לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה ופסקו הפוסקים כרבא ובסוף פרקא (מב.) אמר רבא שאם הוציא הלולב בכלי לא יצא ופריך והא רבא הוא דאמר לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה ומשני ה"מ דרך כבוד אבל דרך ביזיון לא ופירש"י דרך כבוד. כגון כורך ידיו בסודר כדאמרן לעיל ודרך ביזיון כגון בקערה וכתבו התוספות אהא דאמר רבא דבעינן לקיחה תמה וליכא הכא לא שייך למימר דלא ליהוי חציצה כדאמרינן לעיל דיש לומר דמיירי שעשה מן הסודר כמין בית יד ללולב ואין שייך כאן חציצה שכל הלולב חוץ מידו ואוחזו בית יד הבולט הנעשה מן הסודר ולא חשיב ליה רבה לקיחה תמה ורבא סבר שמה לקיחה עד כאן וזהו שכתב רבינו אפילו עשה בית יד ונתן בו הלולב ונטל שפיר דמי אפילו כל הלולב חוץ מידו אלא שיש לדקדק על לשון אפילו דנקט דמשמע לא מבעיא אם אין כל הלולב חוץ מידו דיצא אלא אפילו כל הלולב חוץ מידו יצא ולכאורה משמע מדברי התוס' דאיפכא הוי דבשכל הלולב חוץ מידו לית ביה משום חציצה וכשאין כל הלולב חוץ מידו לא יצא משום דהוי חציצה וי"ל שסובר רבי' דהיינו דוקא לרבה אבל לרבא דאמר כל לנאותו אינו חוצץ לא הויא חציצה משום דסתם בית יד לנאותו הוא אבל קשה שהרי התוס' כתבו בפ' הוציאו לו (נח.) ובפ' מקום שנהגו (נז.) דהא דאמר רבא לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה מיירי שכורך סודר סביב הלולב ומאריך בו ועושה מן הסודר כמו בית יד אבל היכא דכריך ידיה בסודר ותופס הלולב לא שמה לקיחה ע"כ וכתב המרדכי דבריהם פ' לולב הגזול וכ"כ ר"י ולפיכך צריך לומר דגבי לקיחה בשכל הלולב חוץ מידו גרע טפי ומשום הכי קאמר דאפ"ה שמה לקיחה וכשהלולב תוך ידו אלא שכרך סודר על ידו או על הלולב אע"ג דלית ביה משום לקיחה ע"י דבר אחר בק"ו מבשכל הלולב חוץ מידו מ"מ מיפסיל מטעם חציצה אם אינו לנאותה וכבר נתבאר זה בדבריו לעיר בסמוך שכתב וכיון שאין חובה לאגדו אפילו אגדו במין אחר שפיר דמי ומשום חציצה נמי ליכא אע"פ שהקשר מפסיק בין ידו ללולב דכיון שהוא לנאותו אינו חוצץ דמשמע בהדיא דאם אינו לנאותו חוצץ: ודע שכתבו התוס' עוד ולולב שהוציא בכלי בס"פ לא כשאוחזו כדופני הכלי אלא מניח ידו תחת שוליו או שאוחז בבית יד של כלי ע"כ וה"פ לא באוחז בדופני הכלי מיירי דא"כ הוו ממעטי ליה בגמרא משום חציצה אלא במניח ידו תחת שוליו או אוחז בבית יד של כלי מיירי דליכא משום חציצה אלא משום דלא הוי לקיחה תמה אפילו לרבא משום דדרך ביזיון הוא והלכך כל בכלי בין אוחז בדופני הכלי בין מניח ידו תחת שוליו לא יצא אוחז בדופני הכלי אף משום חציצה ומניח ידו תחת שוליו משום לקיחה תמה ומפני כך סתם רבינו לומר שכל שנטלו בכלי לא יצא ולא חילק בין אוחז בדופני הכלי למניח ידו תחת שוליו והר"ן כתב אהא דאמר רבא לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה וא"ת וכיון דלא הוי לנאותו ליהוי חציצה יש לומר דאנן לית לן קרא לפסול חציצה בלולב ומאי דחיישינן ביה היינו משום דלא הוי לקיחה תמה ומסקינן לנאותו בטל לגבי לולב והרי הוא כאילו נוטל בו ממש וכל שכן טפל לידו בטל לגבי ידו והרי הוא כאילו נוגע ממש ידו בלולב לאפוקי כל שאינו לנאותו ולא טפל לידו כגון שכרך הסודר על הלולב או שנטלו בכלי שאינו דרך כבוד כדאמרי' לקמן דמפסיל משום דלא הוי לקיחה תמה והויא כחציצה אבל לאו משום חציצה ממש אתינן עלה דלא פסלינן משום חציצה אלא היכא דאיכא קרא כטבילה ותפילין עכ"ל ומצאתי כתוב בשם ספר אגודה בפרק מקום שנהגו שכל דבר חוצץ בין הלולב ובין היד ולכן מסירין ציציות ותפילין מן היד ונשים טבעותיהם אבל נראה לי דמשום הכי א"צ להסירן דדוקא היכא דכרך כוליה ידיה :

וינענע בשעה שמברך וכן ינענע בשעת קריאת ההלל וכו' בפרק לולב הגזול (לז.) תנן והיכן מנענעים בהודו לה' תחלה וסוף אף באנא ה' הושיעה נא כדברי ב"ה ב"ש אומרים אף באנא ה' הצליחה נא וידוע דהלכה כב"ה וכתבו התוס' והרא"ש דבשעת ברכה לא מצינו שצריך לנענע בתחלת הנטילה אלא מדאמרי' בסוף פירקין קטן היודע לנענע חייב בלולב משמע שמנענע בתחלת הנטילה אע"פ שאינו יודע לקרות את ההלל ועוד מדתניא בס"פ תפלת השחר השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע אלמא בשעת נטילה בעי נענוע וכתב הרא"ש שראבי"ה הביא ראיה לזה מן הירושלמי וזהו שכתב רבינו שינענע בשעה שמברך וכ"כ הר"ן ג"כ שמנענע בשעת נטילה וכן נהגו העולם והא דתנן בהודו לה' תחלה וסוף פירש"י הודו שבתחלת הפסוק והודו שבסוף הפסוק בסוף ההלל דמהודו ועד סוף ההלל חדא פרק הוא ממנין הפרשיות של תהילים וי"מ תחלת הפסוק וסוף הפסוק ולא מסתבר לנענע בפסוק א' ב"פ הא דמנענעים באנא ה' הושיעה נא אף ע"פ שאינה תחלת הפסוק ולא סוף הפסוק היינו ע"פ המקרא דכתיב אז ירננו עצי היער וגו' וכתיב בתריה הודו לה' כי טוב וכתיב נמי בתריה ואמרו הושיענו אלהי ישענו ואיתא במדרש לפי שבר"ה באין לדין ישראל ועו"ג ואין יודעין מי יצא זכאי ומי יצא חייב נתן הקב"ה מצוה זו לישראל שיהיו שמחים בלולביהם כאדם היוצא לפני השופט זכאי שהוא שמח והיינו דכתיב ירננו עצי היער כלומר ירננו בעצי היער כאשר יצאו מלפני ה' זכאין כשבא לשפוט את הארץ ובמה ירננו בהודו ובהושיעה נא ועכשיו שנהגו שש"ץ אומר יאמר נא והצבור עונין הודו וכן ביאמרו נא בית אהרן וכן ביאמרו נא יראי ה' הצבור מנענעין על כל הודו והודו שיאמרו ע"כ ל' הרא"ש וכן הם דברי רבינו שכתב וכן מנענע בשעת קריאת ההלל בהודו בכל פעם שמחזירין אותו הקהל ונראה מדבריהם שש"צ לא ינענע בשעה שאומר יאמר נא ויאמרו נא והתוס' כתבו שי"מ שאף ש"צ מנענע אגב צבורא שעונין בכל פעם ופעם הודו ומנענעין מנענע נמי ש"צ ביאמר נא ויאמרו נא והר"ן כתב שכל זה אינו מחוור שכיון שמה שעונין הצבור הודו אינו אלא כדי לצאת מיאמר נא ויאמרו נא כשם שיאמר נא ויאמרו נא א"צ נענוע כך עניית הודו אינה צריכה נענוע ולפיכך אין מנענעין בהודו לה' שבתחלה אלא פעם אחת אבל בהודו לה' שבסוף שכופלין אותו ש"צ והצבור מנענעין בו ע"כ פעם ופעם וכן באנא ה' הושיעה נא וכן נהגו :

והניענוע הוא שמוליך ידו מכנגדו להלאה וינענע שם ג"פ בהולכה וג"פ בהובאה וכו' שם תנן התם שתי הלחם ושני כבשי עצרת כיצד הוא עושה מניח ב' הלחם ע"ג ב' הכבשים ומניח ידו תחתיהם ומניף מוליך ומביא מעלה ומוריד שנא' אשר הונף ואשר הורם אר"י מוליך ומביא למי שד' רוחות שלו מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו במערבא מתנו הכי מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים אמר רבא וכן ללולב פירש"י וכן ללולב. מוליך ומביא מעל' ומוריד וכתב הרא"ש איכא מאן דאמר צריך לנענע ג"פ בהולכה ובהובאה חוץ ממוליך ומביא מעלה ומוריד וגמיר לה מגמרא דבני מערבא דגרסינן התם תנא צריך לנענע ג"פ על כל דבר ודבר ר' זירא בעי הכין חד והכין חד א"ד הכין והכין חד כלומר ההולכה אחד וההובאה אחד א"ד ההולכה וההובאה שניהם אחד אלמא נענוע זה חוץ ממוליך ומביא מעלה ומוריד הוא ופירש"י כן על כל דבר ודבר כלומר לכל רוח שמוליך הלולב צריך לנענע ג"פ חוץ ממוליך ומביא וכו' כלומר אין מספיק לו ההולכה וההובאה עד שינענעו ג"פ בכל הולכה והובאה והיה ראוי לפרש שיתפוס ידו במקום א' וינענע נענוע כל דהוא ג"פ לולא בעיית ר' זירא דבעי הכין וכו' משמע דלכל צד בעי להוליך ולהביא ג"פ ומיבעי ליה אי הולכה א' והובאה א' או ההולכה והובאה שתיהן אחד וכתבו התוס' וכיון דלא איפשיטא עבדינן לחומרא וכ"כ ר"ח בשם רב האי ואף ע"ג דנענוע זה מדרבנן משום חביבות המצוה אמרו כן נמצא שצריך ג' הולכות וג' הובאות לכל צד וצד שהם שלשים וששה בין הכל ובעל העיטור כתב כיון דנענוע דרבנן הוא לקולא אמרינן לחומרא לא אמרינן עכ"ל ורבינו סתם דבריו כדברי הרא"ש וז"ש והנענוע הוא שמוליך מכנגדו להלאה וינענע שם ג"פ בהולכה וג"פ בהובאה ואח"כ מטה ידו לצד צפון ועושה כן ג"פ וכן לצד דרום וכן לצד מערב ומעלה ידו למעלה ועושה כן ג"פ ומורידה לצד מטה ועושה כן ג"פ סך הכל ל"ו פעמים ולפי גירסא זו דבריו פשוטים וא"צ ביאור אבל יש ספרים דגרסי הנענוע והוא שמוליך ידו מכנגדו להלאה וינענע שם ג"פ בהולכה וג"פ בהובאה ומביא אליו ועושה כן ג"פ ואח"כ מטה ידו לצד צפון ועושה כן ג"פ וכן לצד דרום ג"פ ומעלה ידו למעלה ושמעתי שזאת היתה גירסת חכמי ספרד ושהיו מדקדקין מדכתב ומביאה אליו ועושה כן ג"פ ולא כתב ומטה ידו לצד מערב כמ"ש גבי צפון אלמא שהוא סובר שא"צ להטות את ראש הלולב לצד מערב כדרך שהוא מטה אותו לשאר הרוחות אלא כשהוא מביאה אליו מן המזרח מוליך ומביא באחורי הלולב כלאחר ידו ג"פ למערב ואח"כ מטה ראש הלולב לצפון ואם הדבר כן צריך טעם למה נשתנה רוח מערב משאר רוחות ואפשר שהטעם מפני שבשאר הרוחות שהם לפניו או לצדדים ע"כ צריך להטות ראש הלולב לרוח שהוא מוליך לו אבל ברוח מערב שהוא לאחוריו כשמביא ידו מן המזרח ומוליך אחורי ידו כלפי מערב מינכר מלתא שפיר שלרוח מערב הוא מוליך ולפיכך אם רצה שלא להטות ראש הלולב לצד מערב אלא לנענע בענין זה רשאי הוא ואף לפי גירסא זו אפשר לפרש שמ"ש ומביאה אליו ועושה כן ג"פ היינו לומר שמטה ראש הלולב לצד מערב כדרך שהטה לרוח שכנגדו ואפשר עוד לומר שא"צ להטות ראש הלולב לשום רוח אלא הלולב דרך גדילתו מוליכו לרוח שכנגדו ומנענעו ומביאו לרוח שכנגדו ומנענע וכן לשאר רוחות דשתי הלחם וכבשי עצרת כה"ג הוה מוליכם ומביאם והדבר ידוע שלהוליך היד לרוח שכנגדו או להביאה אליו א"צ לנטות ימין ושמאל משא"כ כשמוליכה לצפון או לדרום ומפני כך כתב מטה ידו לצד צפון וכן לצד דרום ובשאר רוחות לא הזכיר לשון הטייה אבל דרך העולם להטות ראש הלולב לכל רוח ואף כשהוא מוריד הלולב מטה ראשו כלפי מטה ואבא מורי ז"ל היה אומר שאין להטות ראשו כלפי מטה משום דהוי שלא כדרך גדילתו וכיון דכשנטלו שלא כדרך גדילתו לא יצא כל נענועיו נמי צריך לעשותן כדרך גדילתו שכתב בפרק ז' שיש לו לטרוף הלולב ג"פ כשמוליך וכן כשמביא וכן כשמעלה וכן כשמוריד ונראה שהוא ז"ל היה מפרש הירושלמי דה"ק צריך לנענע על כל דבר ודבר היינו על כל תנועה של הולכה והובאה והעלאה והורדה ובתר הכי מיבעי ליה אם מוליך ומביא חשוב חד ואין לנענע בשניהן אלא ג' תנועות קטנות וכן במעלה ומוריד או כ"א מהם חשוב אחד ויש לו לנענע ג' תנועות קטנות בכל א' וא' מהם וכיון דלא אפשיטא עבדינן לחומרא ומנענעו ג"פ בכל דבר ודבר זו היא שטת הרי"ף ואחרים פירשו הירושלמי על דרך אחרת לפי שטה זו דמצרכת לטרוף הלולב ג"פ חוץ ממעלה ומוריד מוליך ומביא ואומרים דכי אמרינן דצריך לנענע על כל דבר ודבר היינו על כל מקומות הללו ועל שעת הנטילה שמנענעין בהן שצריך לטרוף את הלולב ג"פ בתנועות קטנות חוץ ממוליך ומביא מעלה ומוריד ואח"כ שאלו באותן תנועות קטנות אם ההולכה הקטנה חשיבא חד וההובאה הקטנה חשיבא חד וסגי במוליך ומביא ומוליך בתנועות קטנות או דלמא ההולכה וההובאה לא חשיבא אלא חד וצריך ג' זוגות של תנועות קטנות מהולכה והובאה וכיון דלא איפשיטא נקטינן לחומרא ונמצא על זה סדר נטילת לולב מוליך ומביא מעלה ומוריד על כל דבר ואח"כ יטרוף את הלולב שלשה זוגות של תנועות קטנות וכן דעת הרמב"ן ז"ל עכ"ל ושטה זו האחרונה היא שטת הרא"ש ז"ל: וכתב הרא"ש בשם הראבי"ה עיקר הנענוע נראה בעיני שהיא בשעת ברכה אבל נענוע דמתניתין בהודו ובאנא ה' הושיעה נא הוא נענוע בעלמא ע"כ אבל מדברי הר"ן שכתבתי יתבאר לך דלא שאני לן בין ניענוע דמתניתין לנענוע דבשעת ברכה בכולם צריך לנענע בענין אחד וגם המרדכי כתב על דברי ראבי"ה אמנם באלפסי ובר"ן לא משמע הכי וכן נהגו העולם ונראה שמפני כך השמיט רבינו דברי ראבי"ה משום דסוגיין דעלמא דלא כוותיה:

וכתב עוד מנהג אבותינו מוליך ומביא מעלה ומוריד בלבד וכו' הרא"ש בפרק לולב הגזול הביא דבריו וכתב עליהם והעולם לא נהגו כן וכו' עד יש לו ו' קצוות:

כתב ב"ה הולכה והובאה הוא הנענוע וא"צ נענוע שדרה ועלין וכ"כ הגאון ז"ל וכו' כבר כתבתי שהר"ן הביא סברא זו וכתב שאינה נכונה אלא צריך לטרוף הלולב ולכסכסו וכן דעת הרמב"ם ז"ל ונראה שכך היה סברת הרא"ש שהרי מצריך לנענע ג' זוגות של תנועות קטנות על כל הולכה והובאה וא"כ יש לתמוה האיך סתם רבינו כהרא"ש ואח"כ כתב דברי ב"ה כאילו אין ביניהם מחלוקת ואפשר שרבינו סובר דלא פליגי אהדדי דנהי דכתב הרא"ש דצריך לנענע ג"פ על כל הולכה והובאה היינו שעושה ג' הולכות וג' הובאות קטנות דכל הולכה והובאה בלא נענע דשדרה ועלין. אם צריך לחבר האתרוג ללולב בשעת נענוע לנענע שניהם יחד או אם אינו מנענע אלא אגודת הלולב לבד ויד שמאלו שהאתרוג בה תהא עומדת במקומה בלי נענוע דבר זה נתבאר בגמרא ולא בדברי הפוסקים אבל ה"ר מנחם מרקנ"ט כתב בפרשת אמור צריך לסמוך האתרוג עם שאר המינים שלא להפריד מן הבניין וסוד זה נגלה אלי בחלום בליל י"ט הא' של חג הסוכות בהתאכסן אצלי חסיד א' אשכנזי שמו הרב ר' יצחק ראיתי בחלום שהיה כותב השם יו"ד ה"א והיה מרחיק הה"א אחרונה מן הג' האותיות ראשונות ואמרת לו מה זה עשית והשיב כך נוהגים במקומינו ואני מחיתי בו וכתבתי אותו שלם ואשתומם על המראה ואין מבין למחר בעת נטילת לולב ראיתי שלא היה מנענע רק הלולב ומיניו בלא אתרוג והבנתי פתרון חלומי וחזר בו ורז"ל רמזו סוד זה בויקרא רבה אמר שם פרי עץ הדר זה הקב"ה שנאמר הוד והדר לפניו כפות תמרים זה הקב"ה שנאמר צדיק כתמר יפרח וענף עץ עבות זה הקב"ה שנאמר והוא עומד בין ההדסים וערבי נחל זה הקב"ה שנאמר סולו לרוכב בערבות תראה שכל המינים האלו רומזים בשי"ת עכ"ל:

ואלו הארבעה מינים מעכבים זה את זה שאם חסר לו אחד מהם לא יברך על הנמצאים בידו אבל אם יש לו כולם אפילו לא נטלן ביחד אלא נטלן זה אחר זה יצא ובלבד שיהיו כולן לפניו ויטול הלולב תחלה בפרק הקומץ רבה (לז.) תנן ד' מינין שבלולב מעכבין זה את זה ובגמרא שם א"ר חנן בר רבא לא שאנו אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין וכתבו הרי"ף פרק לולב הגזול וסיים בה ואע"ג דנטל כל חד וחד לחודיה נפיק י"ח דקי"ל לולב א"צ אגד וכתב שם הרא"ש שכ"כ בה"ג לא נהירא לר"ת דכיון דכולם מצוה אחד לא מסתבר שיועילו בזה אחר זה והגיה בספרים לא שנו דמעכבין זה את זה משום תמה אלא שאין לו אבל יש לו תמה הוא אע"פ שלא חברם באגודה אחת כרבנן דלא דרשינן לקיחה לקיחה ולא נהירא לי גירסתו ופירושו אלא אתא לאשמעינן דכיון שמונחין כל ארבעתן לפניו שמברך ונוטלן זה אחר זה ומסתבר שמגביה הלולב תחלה שמזכירין אותו בברכה עכ"ל. וגם הרמב"ם כתב בפ"ז שאם נטלן אחד אחד יצא וכדברי הרי"ף והרא"ש וכ"נ מדברי רש"י בפרק הקומץ גם הר"ן כתב שלא נראה לו דברי ר"ת אלא אפילו נטל כל חד וחד לחודיה נפיק י"ח וכתב עוד ובשם הרמב"ן מקילין עוד ואומרים שאע"פ שלא היו ברשותו ביחד כל שנטל כולם יצא וכי אמרינן דאין לו מעכבין היינו לומר שכל שלא נטל את כולן אפי' באחד מהם לא יצא אבל כל שבאו לידו אפילו בזה אחר זה יצא ואע"פ כן אין ראוי לברך על הלולב אא"כ הוא יודע בבירור שיבואו לידו כולן שאפי' שאין מברכין אלא על הלולב אפ"ה כיון דאמרינן שאם לא יבאו כולן לידו לא יצא שמא לא יבאו לידו והו"ל ברכה לבטלה עכ"ל והרמב"ם חולק בזה שכתב בפרק הנזכר ואם לא אגדן ונטלן אחד אחד יצא והוא שיהיו ארבעתם מצויין אצלו אבל אם לא היה לו אלא מין אחד או שחסרו מין אחד לא יטול עד שימצא השאר וז"ל א"ח כ' הראב"ד אם נטלן אחד אחד מברך על כל אחד לעצמו מאחר שאינן אגודים ביחד שתהא ברכת הלולב פוטרתן עכ"ל. ולענין מעשה נ"ל שיברך על הלולב לבד וכדברי הרמב"ם דבסמוך וכ' עוד א"ח אם נטלן שניהם בידו אחת כתב הירושלמי דלא יצא כדאמרינן בגמ' דלא אגדינן אתרוג עמהם משום דכתיב כפות ולא וכפות: וכתב הרא"ש בשם הראב"ד דכשם שאמרו ביבשה שנוטלין אותם לזכרון בעלמא כדי שלא תשתכח תורת לולב ה"נ במקום שיש לולב ואין לו אתרוג אע"פ שמעכבין זה את זה ואין מברכין על הלולב בלא אתרוג אפ"ה מצוה ליטול את הלולב לבדו בלא אתרוג לזכרון בעלמא כדי שלא תשתכח תורת לולב ולפי שדברים אלו כתבם הראב"ד לפי סברתו שסובר שאין מברכין על לולב יבש אפילו בשעת הדחק אלא שנוטלין אותן בידים כדי שלא תשתכח מהם תורת לולב ולא נראו דבריו בעיני הרא"ש אלא דבשעת הדחק מברכין עליו וא"כ אין ראיה לומר דכשחסר מין אחד יטול שאר המינים מפני כך השמיט רבינו דין זה ומהר"י קולן כתב בשורש מ"א בשם בעל ההשלמה שאם אין לו אחד מהמינים יביא השאר ויברך עליו והוא ז"ל תמה עליו ודעתו שלא יברך אבל יטלם כדי שלא תשתכח תורת לולב: כתב בהג"א דהא דד' מינין מעכבין זה את זה דוקא בי"ט ראשון אבל ביום טוב שני אין מעכב ואפילו אין לו אתרוג יטול שאר מינים ויברך דהא דרשינן לקיחה תמה למעוטי חסר ודרשינן נמי לד' מינים שמעכבין זה את זה הלכך כי היכי דלקיחה תמה פוסלת אתרוג חסר דוקא בי"ט ראשון ה"נ לקיחה תמה המעכב בד' מינים דוקא בי"ט ראשון וכן הלכה מא"ז עכ"ל וכ"כ המרדכי בשם ר"ת מאורליינ"ש וכתב ואע"פ שראבי"ה חולק היא נראה לו לעשות מעשה כדברי ר"ת מאורלייניש ואין דעת הפוסקים כן שהרי סתמו דבריהם ולא חילקו בדבר זה בין י"ט שני לראשון ומצאתי בתשובת מהרי"ל דמי שאין לו אתרוג יטול שאר המינין ולא יברך אע"ג דא"ז מסיק דיברך דולקחתם דמיניה דרשינן לד' מינים שמעכבין זה את זה בראשון דוקא הוא משום דהרא"ש סותר אותה סברא דא"כ האי דילפינן מלכם שתהא לקיחה לכל אחד ואחד שמא נמי דוקא בראשון אלא מסיק הרא"ש דמלתא דתליא בעיקר המצוה כגון לכל אחד ואחד וכן דבעינן ד' מינים התקינו רבנן כולי יומי זכר למקדש הלכך הואיל ופלוגתא דרבוותא אמינא מספיקא דאין לברך ואפילו בי"ט שני אמינא ליטול הג' מינים אע"ג דהרא"ש כתב כל דפסול בי"ט ראשון פסול לדידן בשני וא"כ כיון דמעכב בי"ט ראשון ניחוש בי"ט שני לזילותא כמו בשמיני עצרת דלא שקילנא לולב משום זלזול אע"פ דספק ז' הוא אפ"ה אמינא ליטלו כמ"ש רבותינו בשאול וחסר דכשר בי"ט שני וזלזול לא שייך הכא דדוקא בשמיני עצרת דאם ח' הוא הוי לולב מוקצה אבל בי"ט שני אפילו אם הוי יום ראשון מ"מ לאו מוקצה הוא דמצות היום בד' מינים ונהי דאין לו כולם מ"מ חזו למי שיש לו אתרוג ע"כ:

חסר לו אחד מן המינים לא יקח מין אחר במקומו ברייתא ר"פ לולב הגזול אינו מדוקדק:

ומ"ש דכשמוסיף מין אחר אם יאחזנו בידו עמהם שלא לשם מצות לולב אינו עובר עליו קשה דהא אסיקנא בס"פ ראוהו (כח.) דלעבור בזמנו לא בעי כונה:

אבל מאותם המינים יכול להוסיף עליהם ובהדס שוטה שאינו עבות נחלקו בו הגאונים וכו' בפרק לולב הגזול (לד.) אהא דתנן רבי ישמעאל אומר ג' הדסים וב' ערבות לולב אחד ואתרוג אחד כתב הרא"ש וכל הני שיעורי שלא לפחות מהם אבל להוסיף יכול ואין כאן משום בל תוסיף אפילו למ"ד לולב צריך אגד אא"כ מוסיף מין אחר כדמוכח בסוף פרק ראוהו ב"ד והרמב"ם כתב אם רצה להוסיף בהדס כדי שתהיה אגודה גדולה מוסיף ומנויי מצוה היא אבל שאר המינים אין מוסיפין על מניינם ואין גורעין מהם ואם הוסיף או גרע פסול ואיפכא מסתברא דבהדס כתיב ענף עץ עבות ובערבות כתיב ערבי ומיעוט ערבי שתים אבל כל מה שמוסיף בכלל ערבי הוא וחכמי פרובינצא הקשו עליו וחזר בו והכשיר הכל ויראה שכן באתרוג ולולב אין בהם משום בל תוסיף אף על גב דכתיב כפות ופרי עץ כיון שאינו מוסיף מין אחר והא דאמרינן פרי אחד אמר רחמנא ולא שנים וג' (כי היכי דתנכר לקיחה פרי אמר רחמנא ולא שנים וג') היינו לענין חובת לקיחה כלומר אם באת להצריך שנים וג' כי היכי דתנכר לקיחה פרי אחד אמר רחמנא ולא ב' ובהדס שאינו עבות נחלקו הגאונים אם הוא מין הדס ויכול להוסיף ממנו לנוי בה"ג כתב דהדס שוטה אפילו אסא אחריני פסול ורב נטרונאי כתב אם יכול לעשות כולו מן העבות מצוה המובחר ואם אינו מוצא אלא ג' הדסים עבות ממלא אותו הדס שוטה ושפיר מי וכ"כ רב פלטוי מן המקרא היה משמע דשני מינין הן כדכתיב בעזרא ועלי הדס ועלי עץ עבות ואמנם אנו רואין שגדלים בערוגה אחת ושוין במראה ובקומה זה יוצאין עליו עבות וזה אין יוצאין עליו עבות ואפילו שפסלו הכתוב למצות הדס מכל מקום מין אחד הוא ואין כאן בל תוסיף מידי דהוה אסיב ועקרא דדיקלא דאמר לעיל דאוגדין בו את הלולב לר"י אבל לא במין אחר משום דסבר לולב צריך אגד ואי מייתי מינא אחרינא הו"ל חמשה מינים אבל סיב ועיקרא דדיקלא אין בו משום בל תוסיף משום דמינא דדיקלא הוא אע"פ שאינו כשר ללולב ומה שחלקו הכתוב לשנים לאו משום דשני מינים נינהו אלא אמר להן עזרא שידקדקו ויחפשו להביא עבות למצות לולב ומעלי הדס יביאו הרבה לעשות סוכה עכ"ל הרא"ש ז"ל ומדברי הראב"ד בהשגות ג"כ נראה שסובר שאפילו באתרוג ולולב ליכא משום בל תוסיף וה"ה הקשה עליו מסוגיא דפרק המוצא תפילין דאמרינן התם בהדיא שהמניח ב' תפילין בראש עובר משום בל תוסיף ומה בין זה לב' לולבין והוא ז"ל כתב שמה שנראה לו לתרץ הסוגיות הוא שאם נטל ב' לולבין הוסיף ועבר והוא שנטלן כאחת דומיא דתפילין אבל אם לקח עמו מין אחר לדידן דקיימא לן לולב אין צריך אגד לא עבר משום בל תוסיף דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כמוזכר בפרק הנחנקין (פח:) ומ"מ אין מוסיפין לכתחלה כמוזכר פרק לולב הגזול כשם שאין פוחתין מהם כך אין מוסיפין עליהם והעמידוה שם אפילו למ"ד לולב אין צריך אגד והוא בלכתחלה וה"נ מדברי רבינו שכתב למעלה ואין מוסיפין עליהם ולא כתב ואם הוסיף פסול וכאן כתב ואם הוסיף או גרע פסול מ"מ כל לנוי מוסיף הוא בין במינו בין מין אחר ורשאי לאגדו בכל מה שירצה ולזה הותר רבוי ההדס בין עבות בין שוטה וכן היה מן הגאונים שהיה מתיר תוספת הערבה דומה להדס וכבר השיב רבינו תשובה שכיון שלא מצינו בתלמוד היתר תוספ' אלא בהדס אין להוסיף במין אחר עכ"ל ה"ה ונראה מדבריו שלא באה לידו תשובת הרמב"ם לחכמי פרובינצא שהזכיר הרא"ש ובספר ר"י כתב שכתב הרמ"ה בתשובה אם יכול אדם להוסיף על ב' בדי ערבה או לא כבר נשאלתי מאתכם פעם אחרת והייתי מורה בדבר לאיסור כדברי הרמב"ם ואח"כ העיד לי אדם גדול מחכמי פרובינצא שהוא עמד על תשובת הרמב"ם שחזר בו בסוף ימיו מדבר זה והורה בדבר להכשיר וכן הדעת נוטה להכשיר מ"ט ערבי נחל כתיב ומשמע שנים ואפילו מאה כדדרשינן מכות (ח:) גבי עדים והעלה בסוף הלכך גבי לולב ואתרוג כיון דחד חד משמע אסור לאוסופי ואי הוסיף כיון דקי"ל לולב א"צ אגד אפילו אגדו ביחד האי לחודיה קאי והאי לחודיה נמצא שלא פסול וגבי הדס וערבה אפילו לכתחלה נמי ע"כ:

כתב ר"ע נהגו במקומינו במתיבתא מכמה דורות שלא לפחות מששים ושמנה ערבות זה לשון הג"א יש נוהגין שעושין פארות ערבה כמנין לולב שזהו ס"ח ושלשה כנגד אתרוג ולולב והדס הרי ע"א כנגד סנהדרי גדולה וכן מנהג בישיבה ובהגהת מיימוני כתב שכן נוהגים באשכנז וכן כתב המרדכי בפרק לולב אנן נהגינן ליטול ערבה כמנין לולב ג' קשרים כנגד ג' אבות סך הכל כמנין סנהדרין :

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.