ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/פרשה/ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג פרשה ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

קמי סרה כאשר זממו. כתיב (בפ' שופטים) כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה וגו' ועשיתם לו כאשר זמם לעשות וגו'. וזו היא פרשת עדים זוממין. שמנו הבה"ג ז"ל וסייעתו במנין הפרשיות שלהם. ומצוה זו מנאוה גם הרמב"ם ז"ל (בסה"מ עשין ק"פ) ובחבורו הגדול (ר"פ י"ח מהלכות עדות) עיי"ש. ושאר ראשונים. וגם באזהרותיו שע"פ עשה"ד (דבור לא תענה) מנאה רבינו הגאון ז"ל. אלא דלשונו שם צ"ע במש"כ וז"ל עד זומם לגמלו כמחשבתו אשר חשב להמית אח ולדקרו. עכ"ל עיי"ש. דמשמע מדבריו דס"ל שאין תורת עדים זוממין אלא בעדות נפשות בלבד. וזה תמוה מאוד דהדבר פשוט ומבואר בכל דוכתי דגם ממון ומלקות בכלל מצות כאשר זמם. ובהדיא אמרו במקומו בספרי (שופטים פיסקא ק"צ) ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. אם ממון ממון. אם מכות מכות. אם עונשים עונשים עיי"ש. ואולי אפשר לומר דלא נקט חייבי מיתות אלא משום דהוה ס"ל שם כדעת הרמב"ם ז"ל (פ"כ ה"ב מהלכות עדות) שכתב וז"ל נהרג זה שהעידו עליו ואח"כ הוזמו אינן נהרגין מן הדין שנאמר כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשה וכו'. אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין. וכן אם יצא הממון מיד זה ליד זה בעדותן חוזר לבעליו ומשלמין לו עכ"ל עיי"ש. ואע"ג דהראב"ד ז"ל בהשגות שם כתב עליו דשבוש הוא זה עיי"ש. מ"מ כבר הביא בכ"מ שם בשם רבינו ירוחם ז"ל שכתב שדברי הרמב"ם ז"ל נראין עיקר עיי"ש. וא"כ אפשר לומר דזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל שם. ולזה כיון שכתב שם עד זומם לגמלי כמחשבתו אשר חשב. דמשמע שבא להשמיענו בזה דין כאשר זמם ולא כאשר עשה. להכי שפיר הוכרח לסיים ולכתוב להמית אח ולדקרו. משום דדין זה ודאי אינו נוהג אלא בדיני נפשות בלבד. אבל במלקות ובממון ודאי מיחייבי זוממין אף לאחר שכבר נעשה מעשה ע"פ עדותן:

וראיתי באו"ז (פ"ג דסנהדרין סוף סי' ל"ב) שכתב וז"ל ופי' רבינו שמואל ז"ל דגבי ממון נמי דוקא כשנגמר דינו לשלם ועד שלא שלם הוזמו. אז חייב עד זומם לשלם. אבל אם כבר שלם ואח"כ הוזם אינו חייב לשלם. דדרשינן כאשר זמם ולא כאשר עשה. ורבינו יצחק ב"ר אברהם פי' דגבי ממון אע"פ שכבר שלם ואח"כ הוזם חייב לשלם. דדוקא לגבי דיני נפשות שייך לומר ולא כאשר עשה וכו'. והרב רמב"י זצ"ל הכריע כדברי ריב"א ז"ל דאמר לקמן בההיא שמעתא חייבי מלקות מנין ת"ל רשע רשע. חייבי גלות מנין ת"ל רוצח רוצח. ופירש"י זצ"ל דאמתניתין קאי. דאמר אין עושין דין הזמה עד שיגמור הדין. ויליף לה מנפש בנפש דמשתעי בחייבי מיתות. חייבי מלקות מנין. העידו שחייב מלקות והוזמו מנ"ל דאין לוקין אלא א"כ נגמר הדין תחילה על פיהם. והשתא אמאי לא בעי חייבי ממון מנין. אלא משום דגבי ממון אפילו הוזמו לאחר ששילם חייב. להכי לא בעילה. דגבי חייבי מיתות הוזמו אחר שהרגו פטורין. אע"פ שיש לפרש דאאין עונשין מן הדין קא בעי. ולא אמתניתין. ולהכי לא קאמר ממון מנין. משום דגבי ממון קיי"ל דעונשין מן הדין. מ"מ ראי' גדולה מפירש"י ז"ל עכ"ל עיי"ש. ולפי דבריו אלו ממילא מוכרח מזה דחייבי מלקיות וחייבי גלות דינם כחייבי מיתות בזה דבהוזמו אחר שלקו וגלו פטורים. ונראה דזו היא ג"כ כוונת רבינו ירוחם ז"ל שכתב שנראה מפירש"י דחייבי מלקות לוקין אע"פ שכבר לקה עיי"ש. והובא בכ"מ שם. ולא נתבאר לכאורה מהיכן יצא לו כן מפירש"י. אבל ע"פ דברי האו"ז אלו דבריו מבוארים על נכון:

אבל עיקר דברי האו"ז הללו נפלאים בעיני טובא. דעיקר קושיא מעיקרא ליתא כלל. דהא בחייבי ממון ליכא למיבעיא מנ"ל. משום דממקום דנפק"ל בדיני נפשות דלא מיחייבי עד שיגמר הדין משם נשמע גם לדיני ממונות. דהא דיני נפשות לא גמרינן אלא מדכתיב נפש בנפש. דמשמע לן מדכתיב בנפש שכבר נגמר דינו להנטל נפשו. וא"כ מדכתיב בההוא קרא גופי' עין בעין שן בשן וגו'. שמעינן נמי לענין חייבי ממון דדוקא כשכבר נגמר דינו לשלם דמי שנו ועינו. דהא עין בעין שן בשן היינו ממון תשלומי עינו ושנו. דבהדיא ריבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין. כדגמרינן בכתובות (ל"ב ע"ב) ובב"ק (פ"ד ע"א). וא"כ חייבי מיתות וחייבי ממון מחד קרא נפקי דזוממין לא מיחייבי בהו עד שיגמר הדין. ולהכי לא בעי אלא חייבי מלקות וחייבי גלות מנ"ל. אבל ודאי לעולם אימא לך דחייבי ממון נמי לא משלמי אלא משנגמר הדין על פיהם קודם ששילם. אבל אם הוזמו אחר שכבר נעשה מעשה ושילם פטורין. וגם עיקר יסודו תמוה אצלי טובא. דאטו אם נימא דבממון אפי' כשהוזמו אחר תשלומין נמי מיחייבי מכאשר זמם לא איצטריך שוב קרא לומר דלא מיחייבי קודם שיגמר הדין. ולא ידענא מי תלה זה בזה. הרי אדרבה אית לן למימר דכיון דחמירי להתחייב בהו אפי' לאחר שעשו מעשה. הכי נמי מיחייבי בהו אפי' קודם גמר דין משנתקבלה עדותן. וא"כ השתא נמי קשה אמאי לא בעי נמי חייבי ממון מנין דלא מיחייבי קודם גמר דין. אלא ודאי עכצ"ל דהיינו טעמא דלא פריך הכי מטעם שביארנו. וא"כ ליכא למשמע מינה מידי אפי' לפי פירש"י. ודברי האו"ז ורמב"י ז"ל צע"ג אצלי כעת. וממילא מבואר דליכא להוכיח מדברי רש"י אלו לומר דס"ל דגם בחייבי מלקות אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה. ואדרבה יש מקום קצת להוכיח מדבריו איפכא. דמדלא פירש דהא דקאמר חייבי מלקות מנין קאי אדסמיך ליה אמילתא דבריבי דקאמר הרגו אין נהרגין. וכמו שפירש רבינו חננאל ז"ל בפירושו שם עיי"ש. משמע דס"ל לרש"י דבחייבי מלקות וחייבי גלות לא אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה וכדעת הרמב"ם ז"ל. וכבר ראיתי להרג"א ז"ל בחי' מכות שם שהוכיח כן עיי"ש בדבריו. ומיהו גם זה אינו מוכרח ואין להאריך בזה. ועכ"פ ודאי אין שום הכרח כלל משם לומר דדעת רש"י כהראב"ד ז"ל. וממילא גם דברי רבינו ירוחם ז"ל צ"ע אצלי בזה. ואכמ"ל בענין זה יותר. ומ"מ בדעת רבינו הגאון ז"ל שם שפיר אפשר לומר כמו שביארנו. אבל כאן דבריו סתומין. ויותר מטין דבריו דס"ל דבכל ענין אין תורת עדים זוממין נוהגת אלא כאשר זמם ולא כאשר עשה. ואין שום חילוק בדבר בין מיתה למלקות וממון. אלא שאין זה מוכרח כמבואר:

ועדיין צריך ביאור מה שמנה מצוה זו במנין הפרשיות. דלכאורה היה נראה לומר דכיון דתורת עדים זוממין נוהגת גם בדיני ממונות דלא בעו יותר משלשה דיינים. א"כ הו"ל מצוה שנוהגת גם ביחידים. ומקומה במספר העשין המוטלות על היחידים. ולא במספר הפרשיות שהן מצות שאין מוטלות אלא על הצבור בלבד. ומיהו לזה היה אפשר לומר דהיינו טעמא משום דס"ל דקיי"ל דעדים זוממין ממונא הוא. ולא כר"ע דאמר עדים זוממין קנסא. לפי המבואר בסוגיא דרפ"ק דמכות (ד' ע"ב) דסתמא דתלמודא מוקי לר"מ כר"ע דאמר עדים זוממין קנסא. וחכמים כרבנן דר"ע דאמרי עדים זוממין ממונא עיי"ש. וכיון דהתם קיי"ל כחכמים דר"מ. א"כ מבואר דלא קיי"ל בהכי כר"ע. וגם קיי"ל הלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו. והכי משמע נמי מסתמא דתלמודא (רפ"ק דבב"ק ה' ע"א) דפריך עדים זוממין דממונא הוא ליתני. ומשני סבר להו כר"ע דאמר אין משלמין ע"פ עצמן עיי"ש. הרי דסתמא דתלמודא התם פסיקא ליה דקיי"ל דעדים זוממין ממונא הוא. ולהכי פריך בפשיטות עלי' דר"א עדים זוממין דממונא הוא ליתני. אלא דמשום דלא אשכח שינויא אחרינא איצטריך לשנויי דס"ל כר"ע. והכי נמי משמע מדאמרינן (רפ"ק דמכות ב' ע"ב) מ"ט דר"ע קסבר קנסא הוא וקנס אינו משלם ע"פ עצמו עיי"ש. ומדלא קפריך אלא מ"ט דר"ע. ולא קא בעי מ"ט דת"ק. משמע דטעמא דת"ק מילתא ברירא היא. ומסתברא ליה לתלמודא דממונא הוא ומשתלם ע"פ עצמו. ולהכי לא איבעיא ליה אלא מ"ט דר"ע דאמר אינם משלמין ע"פ עצמן. והוכרח לומר דקסבר קנסא הוא. וכיו"ב כתב הריטב"א ז"ל שם לעיל מיניה עיי"ש בדבריו. וגם לפמש"כ בספר התרומה (הלכות א"י) ובסמ"ג (סוף עשה קל"ג) דהיכא דקאמר תלמודא קסבר משמע דאנן לא קיי"ל הכי עיי"ש. וכן כתב הרדב"ז ז"ל בתשו' (ח"ב. בלשונות הרמב"ם סי' ק"ו). וכ"כ באס"ז (כתובות פ"ד ע"א) עיי"ש. וא"כ הכא נמי מדקאמר קסבר קנסא הוא. משמע דלדידן ליתא ולא קיי"ל הכי. ומההיא דאמרי רבה ור"נ התם על מילתא דר"ע תדע שהרי לא עשו מעשה וכו'. תדע שהרי ממון ביד בעלים וכו' עיי"ש. אין הכרע דהכי הוא לדינא. דאיכא למימר שלא באו אלא לפרש מה שהכריחו לר"ע לומר כן. דמסתמא ודאי לא יתכן לומר על דין המבואר בתורה שאינו מדינא אלא קנסא בעלמא כל כמה דליכא הכרח לומר כן. אבל רבה ור"נ גופייהו אפשר דלא ס"ל הכי לדינא. מדלא פסקו בהדיא הלכה כר"ע:

והנה כבר הרפ"י שם עמד לחקור מ"ט דרבנן דר"ע דאמרי ממונא הוא דהא ודאי הסברא נותנת לכאורה דקנסא הוא. כדקאמר רבה תדע שהרי לא עשו מעשה וכו'. וכדקאמר ר"נ תדע שהרי ממון ביד בעלים וכו'. ומשום זה נדחק לומר דס"ל דמשום כפרה הוא עיי"ש בדבריו. ולא משמע כן בסוגיא דרפ"ק דב"ק שם. דא"כ מי הכריח לתלמודא לומר דס"ל לר"א כר"ע דקנסא הוא. הא כת"ק דר"ע נמי מצי סבר ובממונא קא מיירי בכפרה לא קמיירי. כי היכי דמשני בממונא קא מיירי. בקנסא לא קמיירי וגם סתירה מבוארת בההיא סוגיא גופא דפ"ק דמכות שם דאמרי' דעדים זוממין לאו בני כפרה נינהו. לפי מה שפי' הריטב"א ז"ל שם דהיינו משום שעשו במזיד ולאו בני כפרה נינהו בהא. ולא עשתה תורה כפרה זו למזידין. אלא למי ששורו הרג אדם בפשיעתו שלא שמרו כראוי. ולא היה מזיד. וכתב דזו היא כוונת רש"י ז"ל שם עיי"ש. וא"כ מהאי טעמא ליכא למימר נמי דמה שאמרה תורה ועשיתם לו כאשר זמם לעשות משום כפרה הוא. וכן לפי מה שפי' ר"ת ז"ל והביאו הריטב"א שם. נמי ע"כ לא יתכן לומר דכפרה הוא עיי"ש בדבריו. וע' ג"כ במש"כ בתוס' שאנץ שם עייש"ה. וכן כתב הריטב"א ז"ל בפשיטות דכאשר זמם לא בא לכפרה אלא לממונא או לקנסא עיי"ש בדבריו. וכן נראה מוכרח מהסוגיא בדוכתה. דאם איתא דטעמא דת"ק משום דס"ל כפרה הוא. ור"ע פליג דלאו כפרה הוא אלא קנסא. א"כ מאי קאמר רבה תדע שהרי לא עשו מעשה ומשלמים. ור"נ אמר תדע שהרי ממון ביד בעלים ומשלמים. ומאי הוכחה הוא זה לומר דקנסא הוא ולא כפרה. דהא גם אם כפרה הוא ניחא שפיר מה שמשלמים ולא עשו מעשה ועדיין ממון ביד בעלים. ולפי דברי ר"ת ז"ל שהבאתי לעיל שפירש בההיא דאמרינן התם שאין משלמין את הכופר משום דכופרא כפרה הוא והני לאו בני כפרה נינהו. דהיינו משום דבחייבי קרבן שהוא כפרה קיי"ל דבעינן מעשה ממש. כדכתיב תורה אחת לעושה בשגגה. וכופרא נמי דהוי כפרה לא שייכא בעדים זוממין מהאי טעמא עיי"ש בריטב"א. לפ"ז היה מקום לומר דהיינו דקאמר תדע שהרי לא עשו מעשה וא"כ לאו בני כפרה נינהו ומשלמין. וע"כ אין זה משום כפרה אלא קנסא הוא. אבל זה ליתא דמלבד מה שהקשה ר"י ז"ל על ר"ת ז"ל. וכאן תקשה קושייתו ביתר שאת עיי"ש. בלא"ה א"כ דברי ת"ק סתרי אהדדי דלענין כופר ס"ל דאין משלמין משום דכופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו משום דלא עבדי מעשה. וא"כ היכי ס"ל דעיקר כאשר זמם משום כפרה הוא אלא ודאי הא ליתא. ובודאי לת"ק דר"ע עדים זוממין ממונא הוא. וכפשטא דסוגיא דרפ"ק דב"ק שם דפריך עדים זוממין דממונא הוא ליתני ומשני ס"ל כר"ע. מכלל דלת"ק דר"ע ממונא הוא. ועי' בפירש"י שם. וזה מוכרח:

ולכן נראה דלרבנן ממון גמור הוא. ומשום מזיק ממון חבירו הוא כשאר מזיקין. ואע"ג שעדיין לא עשו מעשה. מ"מ כי היכי דאמרינן בבור ברשות הרבים דאינו ברשות המזיק ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו. ולאו קנסא הוא אלא ממון גמור הוא כשאר המזיקין. הכי נמי הכא בזוממין אמרינן לאידך גיסא שאע"פ שהממון ברשותו הוא עשאו הכתוב כאילו אינו ברשותו. וכדאמרינן (פרק בתרא דכריתות כ"ד ע"א) שור הנסקל שהוזמו עדיו ועיר הנדחת שהוזמו עדיה כל המחזיק בהן זכה בהן עיי"ש. הכא נמי משנגמר דינו של זה לשלם. כבר נתייאש מן דמי התשלומין והו"ל הפקר. ואע"פ שעדיין בידו הוא. מ"מ אחשבי' קרא כאילו כבר הפקירו ויצא מרשותו. ושוב אח"כ כשהוזמו אינו אלא כחוזר וזוכה מהפקר. וחייבינהו הכתוב לשלם לבעלים דמי נזקן. ומ"מ שפיר קרינן בהו כאשר זמם ולא כאשר עשה. דמ"מ הם לא עשו מעשה ולא נעשה מעשה על ידם. ובהכי ניחא נמי שפיר מה שהקשו הראשונים ז"ל בסוגיא דרפ"ק דבב"ק שם היכי קתני עדים זוממין במנין המזיקין והא לא הזיקו כלום. דהא כתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה. ולא מיחייבי אלא קודם שיצא ממון מיד בעלים. והוכיחו מזה דבממון לא אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה. כמש"כ בש"מ שם. וזו היא ג"כ כוונת התוס' שם (ד"ה ועדים) עיי"ש. וא"כ לדעת הסוברין דגם בממון אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה הקושיא במקומה עומדת. אבל למה שביארנו הדבר נכון. דודאי מתורת מזיק גמור אתינן עלה כשאר המזיקין. אע"פ שעדיין לא יצא ממון מיד בעלים. וראיתי להרשב"א ז"ל בב"ק שם שכתב וז"ל עדים דממונא הוא ליתני דאפילו לא שלם קרינא ליה ממונא משום דאתו לאפסודי' ממונא עכ"ל עיי"ש. ואין דבריו ז"ל מובנים כלל לכאורה. ואולי כוונתו כדכתיבנא. וקיצר דבריו ביותר. ורבה ור"נ דקאמרי תדע דהרי לא עשו מעשה וממון ביד בעלים ומשלמין. היינו רק לומר דזהו יסוד סברת ר"ע דמינה נפק"ל לומר דקנסא הוא. אע"ג דמסתמא אין לנו לומר על מה שחייבה תורה דאינו אלא קנס. וכדפירש"י בב"ק שם עיי"ש. אבל לת"ק אין מזה הכרח וכמו שביארנו. ואין מזה הכרח לומר דס"ל דהלכה כר"ע כמש"כ בכ"מ (פי"ח מהלכות עדות ה"ח) עיי"ש. וכבר קדמו בזה באו"ז (סנהדרין פ"ג סי' ל"ג) עיי"ש. ומה שהביא באו"ז שם עוד ראי' לזה מדאמרינן במכות שם (לקמן ג' ע"א) אר"י א"ר עד זומם משלם לפי חלקו. ומוקי לה באומר העדנו והוזמנו בב"ד פלוני ופריך כמאן דלא כר"ע. דאי כר"ע הא אמר אינו משלם ע"פ עצמו. ומשני אלא באומר העדנו והוזמנו בב"ד פלוני ונתחייבנו ממון. ומדדחיק לאוקמי' כר"ע ש"מ הילכתא כוותי' עיי"ש. ג"כ נראה דאין זה מוכרח דאפשר לומר דאע"ג דלית הילכתא כר"ע. מ"מ הך דינא לא הו"ל למינקט אליבא דרבנן לחודייהו כיון דהך דינא שייך שפיר גם אליבא דר"ע. ולמה לו לעיולי נפשי' בפלוגתא דר"ע ורבנן בכדי. מאחר דהך דינא דאיירי ביה לאו בהך פלוגתא מתלי תלי. ולהכי אוקמה בגוונא דאתי שפיר אליבא דכ"ע. אבל אין ה"נ דלדינא לא קיי"ל כר"ע. משום דרבנן פליגי עלי' והו"ל יחיד במקום רבים. ובפרט דאליבא דרב קיימינן דאפילו במקום יחיד לית ליה לרב הלכה כר"ע מחבירו. דרב לית ליה הני כללי. כדאמרינן פ"ד דעירובין (מ"ז ע"ב) עיי"ש:

ומעתה עפ"ז אפשר לומר דזו היא דעת רבינו הגאון ז"ל דלפ"ז ע"כ לא נמנית פרשת עדים זוממין במנין הפרשיות אלא משום הזוממין שבחייבי מיתות ב"ד. דבזוממין שבממון כיון דקיי"ל דממונא הוא מטעם אדם המזיק וכמו שביארנו. הו"ל בכלל פרשת נזקין שמנו הבה"ג וסייעתו ז"ל. ובכלל פרשת חובל בחבירו שמנו רבינו הגאון ז"ל וסייעתו לקמן (פרשה י"ד) כמו שיתבאר שם עיי"ש. ולענין זוממין במלקות כיון דמלקות דעדים זוממין משום כאשר זמם אינה אלא משום אזהרת לאו דלא תענה וגו' לרבנן דקיי"ל כוותייהו (פ"ק דמכות ד' ע"ב). הרי כבר נמנה לאו זה במנין הלאוין (ל"ת ל"ד). ואי משום המצוה שעל הב"ד להלקות הרי מנה לקמן פרשה מלקות (פרשה ט') וגם מלקות דעדים זוממים בכלל. מיהו בזה יש לפקפק דכיון דלאו דלא תענה הו"ל לאו שאין בו מעשה דקיי"ל שאין לוקין עליו. אלא דלקי מכאשר זמם. א"כ אינו בכלל פרשת מלקות. אלא שאפשר לומר דרבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל דס"ל דגם מלקות ליתא אלא ע"פ סנהדרין. אלא דבתלתא מינייהו סגי. וכמו שנתבאר לעיל (סוף מנין העונשין). וא"כ גם משום זוממים שבמלקות מקום מצוה זו הוא במנין הפרשיות:

איברא דכל הראשונים ז"ל כולם פסקו כר"ע דעדים זוממין קנסא הוא. כמתבאר מדברי רבינו חננאל והרי"ף והרא"ש ז"ל (פ"ק דמכות שם) וכן פסקו הרמב"ם ז"ל (פי"ח מהלכות עדות) והרא"ם ז"ל ביראים (סי' רמ"ג) והסמ"ג (עשין ק"י) והאו"ז שהבאתי לעיל. וכל שאר ראשונים ז"ל. ולא ראיתי לאחד מן הראשונים שיפסוק דלא כר"ע. ולכן יותר היה נראה לומר דאפי' את"ל דקיי"ל כר"ע. מ"מ משום דעיקר תורת עדים זוממין בעדות נפשות הוא דמיירי. דהרי בהך קרא גופי' כתיב ובערת הרע מקרבך. וגם מדכתיב לאחיו דרשינן ולא לאחותו. וזה ליתא אלא בעדות נפשות. ומדכתיב והנשארים ישמעו ויראו דרשינן דעדים זוממין צריכין הכרזה. ואין זה אלא בדיני נפשות. כנראה מפירש"י (פרשת שופטים). וכן נראה מהתוספתא (פי"א דסנהדרין) עיי"ש. וגם בברייתא דתלמודין (פרק הנחנקין פ"ט ע"א) אע"ג דקתני עדים זוממין סתם. מ"מ הו"ל דבר הלמד מענינו דבחייבי מיתות מיירי התם עיי"ש. אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל (פי"ח מהלכות עדות ה"ז) שכתב כן גם לענין מלקות וממון עיי"ש. ונמשך אחריו ג"כ בסמ"ג (עשין ק"י) עיי"ש. ומקורו לא מצאתי. דגם מפשטי' דקרא משמע דלא קאי אלא על עדות שבמיתה. דהרי הך קרא דוהנשארים ישמעו ויראו כתיב מיד בתר קרא דובערת הרע מקרבך. דלא קאי אלא אנפשות ואכמ"ל בזה. ומ"מ ודאי עיקר הך פרשה על דיני נפשות קאי. וכן מאי דדרשינן כאשר זמם ולא כאשר עשה ס"ל להרמב"ם וסייעתו דלא קאי אלא על דיני נפשות בלבד. כמבואר בדבריו (פ"כ מהלכות עדות ה"ב). וגם מדכתיב בההיא פרשה ועמדו שני האנשים וגו' לפני הכהנים וגו' וע"כ מה שכתוב כאן כהנים היינו כמו שדרשו בספרי (שופטים פיסקא קנ"ג) בקרא דובאת אל הכהנים הלוים וגו' שמצות סנהדרין שיהיו בו כהנים עיי"ש. וא"כ מבואר דבמאי דצריך סנהדרין מיירי פרשה זו. ואע"ג דהרמב"ם ז"ל (פ"ב מהלכות סנהדרין ה"ב) לא כתב דבעינן כהנים אלא בסנהדרין סתם. וכבר הרגיש בזה הרב לח"מ על דברי הרמב"ם ז"ל שם. אבל מש"כ שם בזה דטעמו של הרמב"ם ז"ל משום דההוא קרא דדריש מיניה בספרי הך מילתא בסנהדרי גדולה כתיב עיי"ש. אין זה מספיק כלל. דמ"מ כיון דלא מיעט סנהדרי קטנה. ובספרי סנהדרין סתמא קתני. ודאי משמע דל"ש סנהדרי גדולה ול"ש קטנה. והרי גם מש"כ הרמב"ם שם לעיל מיניה בסמוך דאין מעמידין בסנהדרין אלא כהנים לוים וישראלים המיוחסים הראוים להשיא לכהונה שנאמר והתיצבו שם עמך בדומין לך עיי"ש. הך קרא בסנהדרי גדולה כתיב (בפרשת אספה לי שבעים איש). ומ"מ כתב הרמב"ם ז"ל סנהדרין סתם. ולא חילק בין סנהדרי גדולה לקטנה. וע"כ היינו משום דכיון דליכא מיעוטא לסנהדרי קטנה אין לנו לחלק בין סנהדרי גדולה לקטנה. וא"כ גם כאן מהיכא תיתי לן לחלק בזה. וביותר תמוה. דהרי הכא בפרשת עדים זוממין נמי כתיב כהנים וע"כ היינו נמי מהאי טעמא משום דמצוה שיהיו כהנים בסנהדרין. אע"ג דגם בדיני נפשות לא צריך יותר מסנהדרי קטנה. וע"כ מתבאר מזה דגם בסנהדרי קטנה נוהגת מצוה זו. וראיתי בקרית ספר להמבי"ט (ריש פ"ב מהלכות סנהדרין) שכתב וז"ל. אין מעמידין בסנהדרין אלא חכמים ונבונים ויהיו מיוחסים ראוים להשיא לכהונה. כדכתיב והתיצבו וגו'. ומצוה שיהיו בהם כהנים ולוים. כדכתיב ובאת אל הכהנים הלוים כדדרשינן בספרי וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שהוא כולל שני דינים אלו יחד. ובשניהם לא כתב אלא סנהדרין סתם. דמשמע שאין חילוק בזה בין גדולה לקטנה. ועכצ"ל דבנוסחת הרמב"ם שלפניו גם כאן לא היה כתוב סנהדרי גדולה. אלא סנהדרין סתם. וזה נראה מוכרח. וא"כ מתבאר מזה דעיקר פרשת עדים זוממין בדיני נפשות מיירי. אע"ג דאיתרבו נמי דיני ממונות ודיני מלקות לדין עדים זוממין. וזו היא כוונת רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שע"פ עשה"ד שהבאתי לעיל. שכתב מצוה זו רק בדיני נפשות. ואין צריך למש"כ לעיל בזה. וכן הוא ג"כ באזהרות הר"ש בן גבירול ז"ל. שכתב וז"ל וחולם ועד זומם כאהד החרימם עכ"ל. הרי שלא כתב פרשת עדים זוממים אלא בדיני נפשות שהם במיתה. וכבר הרגיש בזה הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר עשין סי' ע"ט) וכתב שם וז"ל ולפי שיש עד זומם נהרג אמר כאחד החרימם עכ"ל עיי"ש. ואין זה מספיק. אבל עפמש"כ הדברים נכונים בפשיטות. דמשום דעיקר פרשת עדים זוממין ודאי בדיני נפשות הוא דמיירי. לכן נקטוה רבינו הגאון ז"ל ואחריו הר"ש בן גבירול ז"ל בדיני נפשות כפשטי' דקרא. ומעתה עפ"ז אפשר לומר דמהאי טעמא נמי מנאוה רבינו הגאון ז"ל והבה"ג וסייעתו ז"ל במנין הפרשיות. משום דעיקר פרשת עדים זוממין בדיני נפשות כתיבא שאין דינם אלא בסנהדרין. וכל כיו"ב הו"ל כמצוה המוטלת על הצבור ונמנית במנין הפרשיות:

אמנם העיקר נראה שאין צריך לכל זה. דבלא"ה מנה רבינו הגאון ז"ל כמה מצות כיו"ב שאינם צריכין יותר מב"ד של שלשה. כמו פרשיות של ארבעה אבות נזיקין (י"ט כ' כ"א כ"ב) ופרשיות של ארבעה שומרים (כ"ג כ"ד כ"ה) ועוד רבות כיו"ב. ואין לנו בזה אלא כמו שביארנו בפתיחה (סי' י"ב) ובשאר דוכתי. דכל הענינים שלפי מנהגם של בני אדם מסתמא אין נעשין אלא בע"כ של הנתבע וצריך כפייה. שאי אפשר אלא ע"י הצבור. שבידם הכח לכוף את בעלי הדין בזרוע לקבל עליהם את הדין שע"פ הדיינים. אף ע"פ שאין צריכין אלא ב"ד של שלשה חשיבי מצות המוטלות על הצבור ונמנות במנין הפרשיות. וממילא מבואר דדין עדים זוממין נמי אפי' בענין שאינו צריך אלא ב"ד של שלשה. אין מקומו אלא במנין הפרשיות. וזה ברור ומוכרח לשיטת רבינו הגאון ז"ל. ונראה דכוונתו למנותה לתשלומי מנין הלאוין. דלשיטתו אזיל שמנה כל העונשין שבמיתה במנין הלאוין. אף ע"ג דלגבי הב"ד הו"ל מצוה בקום ועשה. ועיקר מנין העונשין אינו אלא משום המצוה שבהן על הב"ד. והיינו מטעם שכבר ביארנו במקומו בפתיחתנו למנין העונשין עיי"ש. וממילא מבואר דגם כאשר זמם שהוא עונש של עדים זוממין. בין מיתה בין מלקות בין ממון. למה שפסקו הראשונים דהו"ל קנסא. הו"ל בתורת לאו לענין מנין המצות. לשיטת רבינו הגאון ז"ל ואיני נמנה אלא לתשלומי מנין הלאוין. כשאר העונשין. כן נראה ברור:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.