ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/רמח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה רמח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לא תתעמר. כתיב (בפרשת תצא) גבי יפת תואר לא תתעמר בה תחת אשר עניתה. וצ"ע לכאורה אמאי לא מנה ג"כ לאו דמכור לא תמכרנה בכסף. ומנאוהו כל מוני המצות כולם. וגם באזהרות שע"פ עשרת הדברות (בדבור לא תנאף) לא מנה רבינו הגאון ז"ל אלא לאו דלא תתעמר בה בלבד עיי"ש. והוא תמוה טובא לכאורה. ולכאורה נראה שנמשך בזה אחר המתרגם שתרגם לא תתעמר בה לא תתגר בה. וא"כ היינו ממש כלאו דמכור לא תמכרנה ולא נכתב אלא לתוספת ביאור ללאו דמכור לא תמכרנה. ולטעם שלא ימכרנה משום שאין לו לעשות בה סחורה אחר אשר עינה. אבל צ"ע דהרי בקרא דוהתעמר בו ומכרו דכתיב גבי גונב נפש מבואר בפרק הנחנקין (פ"ה ע"ב) דלכ"ע אין עימור אלא שימוש עיי"ש. ובספרי (תצא) איפליגו תנאי בהכי. דלרבי יונתן לא תתעמר בה לא תשתמש בה. דבר אחר הרי זו אזהרה לב"ד עיי"ש. וכתב בז"ר דלהך תנא ס"ל דלא תתעמר פירושו כדמתרגם אונקלוס לא תתגר. אלא שנכפל הלאו לאזהרה לב"ד עיי"ש. וא"כ חזינן דלכ"ע הוא לאו בפ"ע. מיהו אפשר לומר דלמ"ד שהוא אזהרה לב"ד אינו ראוי למנותו לשיטת רבינו הגאון ז"ל. משום דכיון דהו"ל לאו שיש בו מעשה ולוקין עליו. כמש"כ הרמב"ם ז"ל (בסה"מ לאוין רס"ב). וא"כ בלא"ה הוזהרו ב"ד על כל חייבי מלקות להתרות בהן ולהלקותן. וכבר מנה רבינו הגאון ז"ל במספר הפרשיות פרשת מלקות. והיינו המצוה שעל הב"ד להלקות מחייבי מלקות. וליכא נפק"מ באזהרה זו אלא להוסיף עוד לאו על הב"ד בענין זה. וכל כיו"ב אינו בא במנין לשיטתו. ולכך מנה לאו דלא תתעמר בה לאזהרה להמוכר. דהא דמוקמינן לי' לאזהרה לב"ד הרי לא משום דהכי משמע מלישנא דקרא הוא. אלא משום דאייתר קרא ואם אינו ענין להמוכר תנהו ענין לב"ד. אבל משמעותא דקרא ודאי לשון סחורה הוא להך תנא. כמו שתרגם אונקלוס. וניחא לי' לרבינו הגאון ז"ל למינקט האזהרה מהך קרא ולא מקרא דמכור לא תמכרנה. משום דבספרי איתרבאי נמי מתנה. ולזה עדיפא לי' למינקט לאו דלא תתעמר שלא נזכרה בו לשון מכירה בהדיא. ומשום דהמתרגם נמי תרגם כן להכי ס"ל דהכי נקטינן. וכמש"כ רבינו יהודאי גאון ז"ל (בתשו' הגאונים ליק סי' מ"ה) ורב נטרונאי גאון ז"ל (בתורתן של ראשונים ח"ב סי' א') דכל היכא דפליגי רבנן במילתא ומתרגם אמר כחד מנהון הילכתא כותי' עיי"ש. ועי' במש"כ הרמב"ן ז"ל (בשורש חמישי) ובמש"כ עליו המג"א שם:

ואפי' למאי דמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל (בחבורו הגדול) דליכא הכא מלקות. מ"מ אפשר דמשום אזהרה לב"ד אין למנותה בפ"ע. משום דבלא"ה הוזהרו ב"ד למחות ביד כל עוברי עבירות שבתורה מצד מ"ע דתוכחה. וכדאמרינן נמי בעלמא קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו. הא גדול מצווין. ועי' ג"כ ברפ"ק דמו"ק וברפ"ק דשקלים ועוד בכמה דוכתי. וליכא נפק"מ באזהרה דהכא אלא לעבור עליו בלאו. ואין זה בא במנין לשיטת רבינו הגאון ז"ל. וא"כ אין למנות אלא לאו אחד. ולזה ניחא לי' טפי למינקט לא תתעמר מטעם שנתבאר. וביותר ניחא לפמש"כ הרא"ם ז"ל (ביראים סי' ש"א) וז"ל ותניא ומכור לא תמכרנה בכסף מנין שלא יתננה במתנה ולא יעשה בה טובת הנאה. פי' שלא ישעבדנה לאחר ת"ל לא תתעמר בה. ד"א אזהרה לב"ד שיענשוהו ויכפוהו שלא יעשה כן עכ"ל עיי"ש. נראה שכך היתה גירסתו בספרי שם. ולפ"ז לת"ק נמי ודאי אין כאן אלא לאו אחד לענין מנין הלאוין. משום דהכל ענין אחד הוא. שהכתוב מזהיר שלא ישעבדנה לאחרים בשום ענין כלל. אלא דקשה על זה מההיא דפרק הנחנקין שם. דמבואר דלכ"ע עימור היינו שימוש. וא"כ ודאי הכי נקטינן. וגם ראיתי בפסיקתא זוטרתא שם שכתב וז"ל ומכור לא תמכרנה בכסף אין לי אלא כסף. שוה כסף מניין ת"ל ומכור לא תמכרנה לא תתעמר בה. הואיל ואינו מקיימה דרך אישות אסור להשתמש בה עיי"ש. והנה מש"כ לרבות שוה כסף ע"כ מוכרח מזה דמתנה אינה בכלל אזהרה זו ושרי. דאל"כ תיפוק לי' דאפי' בלא כסף ושוה כסף כלל אלא במתנת חנם לגמרי נמי הזהיר הכתוב. ונראה דגירסא זו היתה ג"כ לפני הרמב"ם ז"ל. ולהכי לא הזכיר באזהרה זו אלא מכירה בלבד. דמשמע ודאי דמתנה שריא. דבכל מקום אין מתנה בכלל מכירה מסתמא לכ"ע. כמבואר (סוף פ"ח דבכורות) עיי"ש. ולזה לא כתב אלא מכירה סתם דכולל בין כסף ובין שוה כסף. אבל לא במתנה. ועכ"פ לפי גירסא זו גם הכא ליכא מאן דפליג לומר דעימור אינו שימוש:

והיה נראה דאפשר לומר לפי מה שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ח מהלכות מלכים ה"ו) דלאו דלא תמכרנה בכסף ליתא אלא לאחר שנתגיירה. אף דלאו דלא תתעמר בה איתא מיד משנבעלה בעילה ראשונה עיי"ש היטב וחזר בו ממש"כ בסה"מ (לאוין רס"ג) דגם לאו דמכירה איתי' מיד אחר ביאה ראשונה עיי"ש. וכן כתב הרא"ם ז"ל (ביראים סי' ש"א) בהדיא עיי"ש. והיינו משום דס"ל דתחת אשר עניתה דדריש מיני' בספרי אפי' לאחר מעשה יחידי. לא קאי אלא על לאו דלא תתעמר בה דסמיך לי'. ולא על לאו דומכור לא תמכרנה וכן נראה מתרגום יונתן שם עייש"ה וזה דלא כדעת הרמב"ן ז"ל (בפרשת תצא) שם עיי"ש. וא"כ לפ"ז עכצ"ל דלא איצטריך קרא דלא תמכרנה אלא כדי לעבור עלה בשני לאוין. דהרי משנתגיירה הו"ל כישראלית גמורה ובלא"ה עובר על מכירתה בלאו דלא ימכרו ממכרת עבד. וכמבואר בפרק הנחנקין (פ"ו ע"א) עיי"ש. והשתא לשיטת רבינו הגאון ז"ל אין לאו זה בא במנין. שהרי כבר נמנית אזהרה זו בישראל. אבל ז"א שהרי רבינו הגאון ז"ל לא מנה גם לאו דלא ימכרו ממכרת עבד. משום דס"ל דלאו זה לא קאי אלא על גונב נפש. וכמו שביארנו לעיל (לאוין צ"א) באריכות עייש"ה. ולא כדעת שאר ראשונים ז"ל. וא"כ הך דהכא אינו בכלל לאו זה. אלא דלכאורה היה אפשר לומר ע"פ מש"כ בחנוך (מצוה תקל"ד) וז"ל שלא נעבוד באשת יפ"ת אחר ביאה עלי'. ועל זה נאמר לא תתעמר בה תחת אשר עניתה וכו'. ואין ענין הכתוב שלא נשתמש בה בכל שימוש וכו'. אבל הכתוב יאסור מלעשותה שפחה כמו שאסור למכרה ג"כ לשפחה והכוונה אחת עכ"ל עיי"ש. וא"כ מבואר דענין שתי אזהרות אלו אחד הוא. שלא יעשנה לשפחה לא אצלו ולא אצל אחרים. וא"כ רבינו הגאון ז"ל לשיטתו דבכל כיו"ב אינו מונה אותן אלא במצוה אחת. איברא דעיקר דברי החינוך צ"ע אצלי טובא. דנראה מדבריו דליכא לאו דמכור לא תמכרנה בכסף אלא כשמוכרה לשפחות אבל רשאי למכרה לאישות. דגם לאישות ודאי שייכא מכירה. כמבואר בפ"ק דקידושין (י"ח ע"א) עיי"ש. וכן כתיב בנשי יעקב הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו. וזה ודאי תמוה. ולא ידענא מנא לי' הא למידרש מדעתי' טעמא דקרא. כיון דסתמא כתיב קרא ומכור לא תמכרנה בכסף. דודאי כל ענין מכירה במשמע. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל (בסה"מ לאוין רס"ד) שכתב וז"ל הנה התבאר לך שאלו שני לאוין יזהירו משני ענינים חלוקים. וזה שהוא מזהיר מלמכרה לזולתו ומהשאירה ג"כ אצלו על דרך העבדות. אבל יעשה כמו שצוה האל יתעלה ושלחתה לנפשה עכ"ל עיי"ש. הרי שכתב שהם שני ענינים חלוקים. והיינו משום דמכירה מצד עצמה אסורה אפי' שלא לשפחות. וכפי הנראה הבין החינוך דמש"כ הרמב"ם ז"ל שם על דרך העבדות. קאי גם על מלמכרה לזולתו. וא"כ גם למכרה לזולתו לא הזהיר הכתוב אלא על דרך העבדות. וזהו מקור דברי החינוך בזה. אבל ודאי אין כוונת הרמב"ם ז"ל כן כמש"כ. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ח מהלכות מלכים ה"ו) עייש"ה. ולכן דברי החנוך בזה תמוהים אצלי:

ולכן יותר נראה בטעמו של רבינו הגאון ז"ל בזה עפמש"כ הרמב"ן ז"ל (בפרשת תצא) וז"ל לא תתעמר בה וכו' הוא לשון אזהרה שלא ישתמש בה כשפחה כלל. ואם נשתמש בה לוקה. והנראה בעיני לפי פשוטו כי לא תתעמר הוא כמו לא תתאמר מלשון יתאמרו כל פועלי און. וכן את השם האמרת היום וכו' וכולם לשון רוממות וגדולה. האמרת היום. רוממת וגדלת אותו להיות לך לאלקים. האמירך היום. רומם וגדל אותך על כל העמים וכו'. יאמר לא תתרומם ותתגדל בה להיות אתה אדוניה למוכרה ולהשתמש בה כשפחה וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו ז"ל דלאו דלא תתעמר בה כולל שני הענינים בין מכירה ובין שימוש. ולפ"ז מה שאמרו בספרי לא תשתמש בה. לא נקט אלא הענין החדש שהוסיף הכתוב על הלאו דמכירה. אבל ודאי גם המכירה בכלל לאו דלא תתעמר. וא"כ על המכירה עובר בשני לאוין. דמלבד לאו דלא תמכרנה עובר ג"כ בלאו דלא תתעמר בה. ובגונב נפש כיון דכתיב והתעמר בו ומכרו. עכצ"ל דעימור היינו שימוש לחוד. ואילו לא הוה כתיב אלא והתעמר בו לחוד. הוה משמע דבאיזה עימור שיהי' בין בעימור דמכירה לחוד. ובין בעימור דשימוש לחוד מתחייב. אבל השתא דכתיב והתעמר בו ומכרו שמעינן דלא מתחייב עד דעביד תרוייהו. ועכ"פ לאו דלא תתעמר בה כולל בין המכירה ובין השימוש. והשתא א"כ מלבד דלפי דברי הרמב"ן ז"ל שני לאוין אלו ענין אחד ממש הם. בלא"ה כיון דלא תתעמר הוא אזהרה כללית למכירה ולשימוש. א"כ רבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל דבכל כיו"ב לדעתו אינו בא במנין אלא הלאו הכללי בלבד. והפרטי אינו אלא כלאו שנכפל שאינו נמנה וכמו שנתבאר. ולזה באו דבריו מדוקדקים שלא מנה אלא לאו דלא תתעמר בה ולא לאו דמכירה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.