ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/רד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה רד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מהותיר תודה. ומלחמץ מנחה. אזהרת לא תותירו דתודה כתיב (בפרשת אמור) וכי תזבחו זבח תודה וגו' לא תותירו ממנו עד בקר וגו'. וכבר ביארנו דברי רבינו הגאון ז"ל בלאו זה (לעיל לאוין קע"א) עיי"ש וכתיב (בפרשת ויקרא) כל המנחה אשר תקריבו לשם לא תעשה חמץ וגו'. ובפרשת צו כתיב במנחה לא תאפה חמץ חלקם וגו'. והנה הרמב"ם ז"ל (בסה"מ לאוין קכ"ד) כתב אזהרה זו רק להמחמץ שירי מנחה. וז"ל שם. הזהירנו מאפות שירי מנחות חמץ. והוא אמרו לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה. כאילו יאמר שחלקם שהם שירי מנחות לא יאפה חמץ ומי שאפה אותה חמץ חייב מלקות כמו שבא לשון המשנה שאמר וחייבין על אפייתה וכו' עכ"ל עיי"ש. וכך הם דברי הסמ"ג (לאוין ש"ל) והחינוך (מצוה קל"ה). והרשב"ץ ז"ל בזה"ר (לאוין סי' קי"ז) עיי"ש. ולכאורה נראה דהיינו משום דעל הקומץ בלא"ה מוזהרין על חימוצו משום לאו דכל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לשם. ולזה לא נקטו אזהרה דהכא אלא מקרא דלא תאפה חמץ חלקם וגו' המאוחר (בפרשת צו). ולא נקטוה מקרא דלא תעשה חמץ המוקדם (בפרשת ויקרא). משום דבקרא בתרא כתיב לא תאפה חמץ חלקם. דדרשינן מיני' אפי' חלקם לא תאפה חמץ. דהיינו השיריים שאינם נקטרים על המזבח אלא נאכלין לכהנים. ולא שייכא בהו אזהרה דכל שאור לא תקטירו. אלא דזה תמוה טובא. דודאי גם לענין הקומץ איכא נפק"מ טובא באזהרה זו דהכא. דהרי משום אזהרה דכל שאור לא תקטירו אין מוזהרין אלא על ההקטרה בלבד. משא"כ משום אזהרה דלא תעשה חמץ דמוזהרין אף על הלישה והעריכה והקיטוף ואפייה אע"פ שלא הקטירה כלל. כמבואר בפ"ה דמנחות (נ"ה ע"א) עיי"ש. וא"כ אין ענין אזהרה זו לאזהרה דכל שאור לא תקטירו כלל. ושפיר איצטריך אזהרה זו על כל המנחה כולה לא על השיריים לחוד. ואין נראה לומר דלא נקטי הרמב"ם ז"ל וסייעתו שיריים אלא לרבותא דאפי' שיריים הם בכלל אזהרה זו. דלא משמע הכי מלשונו. דא"כ הכי הול"ל הזהירנו מאפות המנחות חמץ ואפילו שיריהם והוא אמרו וכו'. וכדרכו ז"ל בכל כיו"ב. וכן בפי"ט מהלכות סנהדרין (בלאו מ"ד) לא כתב הרמב"ם ז"ל מלקות אלא בעושה שירי המנחות חמץ עיי"ש. ולא בכל המנחה כולה. והדבר ברור דהרמב"ם ז"ל לטעמי' אזיל שכתב בסה"מ (לאוין צ"ח) וז"ל הזהירנו מהקריב שאור או דבש. והוא אמרו כל שאור וכל דבש לא תקטירו. וכבר נכפלה האזהרה מזה הענין בלשון אחר. ואמר כל המנחה אשר תקריבו לשם לא תעשה חמץ וגו' וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן כתב הרמב"ן ז"ל שם בהשגותיו דלאו דכל שאור לא תקטירו הוא עצמו לאו דלא תעשה חמץ. אלא שנכפלה אזהרתו בלשון אחר. ומה"ט השיג על הרמב"ם ז"ל שם שמנה שאור ודבש באזהרה אחת. והוא ז"ל כתב דאפי' לשיטת הרמב"ם ז"ל יש למנותן שתים משום דבחמץ באה אזהרה מיוחדת בפ"ע. מדכתיב כל המנחה אשר תקריבו לא תעשה חמץ. וא"כ לאו דכל שאור וכל דבש לא בא אלא משום דבש. ונמצא שיש בכל אחד לאו מיוחד בפ"ע. ויש למנותן שתים לכ"ע עיי"ש. וכן כתב החינוך (מצוה קי"ז) דלאו דלא תעשה חמץ הוא לאו שנכפל עם לאו דכל שאור לא תקטירו עיי"ש. וכן דעת הרשב"ץ ז"ל בזה"ר. ומהאי טעמא מסיק בסוף ספרו דאע"ג דשאור ודבש אין למנות אלא במצוה אחת. מ"מ יש למנות לאו דחמץ בפ"ע. משום שבאה בו אזהרה בפ"ע בקרא דלא תעשה חמץ עייש"ה בדבריו. וזהו כדברי הרמב"ן ז"ל. וכן מתבאר מדברי הרמב"ן בפי' עה"ת (פרשת ויקרא) עיי"ש. וא"כ הרמב"ם וסייעתו ז"ל לטעמייהו אזלי דאחר שמנו לאו דכל שאור לא תקטירו שוב אין לאו דלא תעשה חמץ בא במנין. משום דאינו אלא לאו שנכפל. וכן לדרכו של הרשב"ץ ז"ל הרי כבר מנה לאו דלא תעשה חמץ. ולהכי לאו דלא תאפה חמץ אינו נמנה אלא לאזהרה לשירי מנחות הנאכלין לכהנים אחר שקרב הקומץ. וזהו שכתבו לאו זה רק לאזהרה לשיריים שלא יאפם חמץ:

אבל זה תמוה מאוד כדכתיבנא. דשתי אזהרות אלו אין להם ענין זה לזה. דשאור לא תקטירו לא בא להזהיר אלא על ההקטרה לחודה. אבל לאו דלא תעשה חמץ בא להזהיר על המחמיץ אע"פ שלא הקטיר. ומשנה ערוכה היא במנחות שם. דתנן התם ואם החמיצו שיריה עובר בל"ת שנאמר כל המנחה אשר תקריבו להשם לא תעשה חמץ. וחייב על לישתה ועל עריכתה ועל אפייתה עיי"ש. ובגמרא מייתי ברייתא דתניא לא תאפה חמץ מה ת"ל והלא כבר נאמר לא תעשה חמץ לפי שנאמר לא תעשה חמץ יכול לא יהא חייב אלא אחת על כולם ת"ל לא תאפה אפייה בכלל היתה למה יצאת להקיש אליה מה אפייה מיוחדת מעשה יחידי וחייבין עלי' בפ"ע אף אני אביא לישתה ועריכתה וכל מעשה יחידי שבה. לאתויי קיטוף שהוא מעשה יחידי וחייבין עלי' בפ"ע עיי"ש. וכן הוא בספרא עיי"ש. הרי מבואר דלא תקטירו לחוד. ולא תעשה חמץ לחוד. דלא תקטירו קאי על המקטיר אע"פ שלא החמיץ הוא אלא אחר. ולא תעשה קאי על המחמיץ אע"פ שלא הקטיר הוא. ולא תאפה אתי לפרושי לאו דלא תעשה חמץ לחייב על כל עשייה ועשייה בפ"ע על כל המנחה ולא על השיריים לחוד. אלא דאיתרבו ג"כ השיריים בכלל האזהרה מדכתיב חלקם. כדאמרינן התם עיי"ש. ודברי הרמב"ם וסייעתו ז"ל מתמיהים טובא. וכבר ראיתי למי שהרגיש בזה. אבל מה שכתב לתרץ דכוונת הרמב"ם לומר דאע"ג דלאו דלא תעשה חמץ קאי על כל עשייה בלא הקטרה. מ"מ הקטרה נמי בכלל דהו"ל נמי עשייה דומיא דאפיי'. ולזה הוא שכתבו הרמב"ם וסייעתו שנכפל לאו דשאור לא תקטירו בקרא דלא תעשה חמץ. זה לא יתכן כלל. וטעה בזה. דהדבר ידוע דכל כיו"ב אינו לאו כפול. ויש לו ללקות שתים על ההקטרה. אחת משום הקטרה דעבר בלא תקטירו ואחת משום עשייה מלאו דלא תעשה חמץ. דשני שמות הם. שהרי יש עשייה בלא הקטרה. ובכל שני שמות לוקין שתים. וא"כ לשיטת הרמב"ם וסייעתו ז"ל נמנין שניהם כמבואר בשורש תשיעי עיי"ש. ואין זה לאו שנכפל אלא כל אחד לאו בפ"ע. ובלא"ה ליתא מדאמרינן התם (לקמן נ"ז ע"א) בעי רב מרי חימצה בראשו של מזבח מהו. אשר תקריבו אמר רחמנא והא אקרבה. או דילמא מחוסר הקטרה כמחוסר מעשה דמי תיקו עיי"ש. הרי דאיבעיא דלא איפשיטא היא אם איתי' ללאו דלא תעשה חמץ כשכבר היא בראשו של מזבח אפי' קודם הקטרה. וא"כ היכי יתכן לומר דעל ההקטרה עובר נמי משום לאו דלא תעשה חמץ. דהו"ל בכלל עשייה כמו אפייה וכיו"ב. כיון דאפשר דליתא לאזהרה דעשייה אלא מקמי דמטא לראשו של מזבח:

הן אמת דראיתי שוב שגם בזה כבר הרגיש שם. אבל מש"כ שם דעד כאן לא איבעיא לן התם אלא לענין חימצה. אבל לענין מאי דילפינן מהך קרא לחייב על כל עשייה ועשייה פשיטא לי' דמיחייב אף על העשייה שעשה בראשו של מזבח. משום דלא מיבעיא לי' אלא משום דאשר תקריבו אמר רחמנא והא אקרבה. וא"כ בזו שכבר נתחמצה דלאו בת הקרבה היא. לא קאי עלה אשר תקריבו. וליכא למעוטי למיפטרי' בראשו של מזבח. הא בורכא היא ולא יתכן כלל. דא"כ נמצא דמנחה פסולה שכבר נתחמצה חמירא טפי ממנחה כשרה. דעל מנחה שכבר נתחמצה ונפסלה מתחייב אפי' בראשו של מזבח. ועל מנחה כשרה לא מתחייב תו על חימוצה בראשו של מזבח. והרי אי לאו דגלי קרא בהדיא לא הוה מחייבינן כלל על שום עשייה דאחר שנתחמצה. משום דכתיב כל המנחה אשר תקריבו להשם דילפינן מיני' דוקא כשרה ולא פסולה. כדאמרינן התם (לקמן נ"ז ע"א) עיי"ש. אלא דגלי קרא לחיובא כל דליכא פסול אחר אלא של חימוץ. ומשום הכי מחייבינן מחמץ אחר מחמץ. וכמש"כ התוס' (שם נ"ה ע"ב) בד"ה אף אני וכו' עיי"ש. וא"כ אם איתא דבמנחה כשרה אינו מוזהר על חימוצה בראשו של מזבח. ודאי פשיטא דכ"ש על עשייה דאחר שנתחמצה דליכא למיחייביה בראשו של מזבח. דאל"כ הו"ל יציבא בארעא וכו'. וגם עיקר סברתו לאו כלום היא. דכיון דאיתרבי מחמץ אחר מחמץ מקרא. ע"כ קרינן בי' אשר תקריבו. כלומר דאי לאו איסור חימוץ היתה עומדת להקרבה. וא"כ גם בזה שפיר שייך מיעוטא דאשר תקריבו. והא אקרבה כשהיא בראשו של מזבח. ואין כדאי להאריך בזה. וא"כ ודאי דברי הרמב"ם ז"ל וסייעתו תמוהים מאוד בזה. ומלבד זה יש לתמוה על החינוך (במצוה קי"ז) שכתב דלאו דלא תקטירו אינו נוהג אלא בכהנים עיי"ש. וא"כ היכי כתב דקרא דלא תעשה חמץ אינו אלא לאו דלא תקטירו שנכפל. והרי (במצוה קל"ה) כתב דלאו דלא תאפה חמץ נוהג גם בישראלים עיי"ש. וא"כ ודאי גם לאו דלא תעשה חמץ נוהג גם בישראל. דאל"כ היכי קאמר בברייתא דמנחות שם לא תאפה חמץ מה ת"ל והלא כבר נאמר לא תעשה חמץ וכו'. והא לא תאפה איצטריך להזהיר לישראלים. וכן מאי קאמר התם אפיי' בכלל היתה ולמה יצאת וכו'. והרי אי לאו דיצאת לא הוה ידעינן אזהרה לישראלים. אלא ודאי ע"כ גם בכלל לאו דלא תעשה חמץ אחד כהנים ואחד ישראלים. והשתא א"כ היכי יתכן לומר דלא תעשה חמץ אינו אלא לאו שנכפל עם לאו דשאור לא תקטירו. והא לא ראי זה כראי זה. דזה אינו אלא בכהנים וזה הוא אזהרה לישראלים. וכיו"ב נמנין שניהם לדעת הרמב"ם והחינוך וסייעתם ז"ל. ולכן דברי הרמב"ם ז"ל וסייעתו צ"ע אצלי כעת:

ועכ"פ מבואר דעיקר האזהרה בענין זה אינו אלא קרא דכל המנחה אשר תקריבו לא תעשה חמץ. שהוא אזהרה לכל המנחה ולכל עשייה ועשייה. אבל קרא דלא תאפה חמץ לא בא אלא ללמד על לאו דלא תעשה חמץ לחייב על כל עשייה ועשייה בפ"ע. וכמבואר בספרא ובסוגיא דמנחות שם. וזהו שכתב רבינו הגאון ז"ל בלשון אזהרה זו מלחמץ מנחה. בדרך כלל על כל המנחה. והיינו מקרא דלא תעשה חמץ. ולא הזכיר לא שיריים ולא אפייה כמש"כ הרמב"ם ז"ל וסייעתו. ודבריו מדוקדקים מאוד כמו שנתבאר. אלא דצ"ע לכאורה במש"כ אזהרה זו רק לענין שלא להחמיץ המנחה. והרי לפי המבואר בספרא ובסוגיא דמנחות שם בכלל אזהרה זו היא ג"כ כל עשייה ועשייה במנחה שכבר נתחמצה מאילי' או ע"י אחרים. כלישה ועריכה וקיטוף ואפייה ולא על החימוץ בלבד הזהיר הכתוב. מיהו נראה דלק"מ דהכי נמי אשכחן בסוגיא דמנחות (שם נ"ו ע"ב) דאמרינן הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב דכתיב לא תעשה תמץ ולא תאפה חמץ. ופירש"י וז"ל מודים במחמץ אחר מחמץ במנחות. כלומר כל המסייעין בחימוץ כגון עורך אחר הלש ואופה אחר עורך כולן חייבין עכ"ל עיי"ש. הרי דכל עשייה שהוא עושה במנחה אחר שכבר נתחמצה תחילה. קרי לי' מחמץ אע"פ שכבר נתחמצה. וכן פירש"י בשבת (פרק שמונה שרצים קי"א ע"א) ובבכורות (פרק כל פסהמו"ק ל"ג ע"ב) עיי"ש. וכן פירש"י בסוגיא דמנחות שם (לקמן נ"ז ע"א) בההיא דאמרינן התם בעי ר"פ חימצה ויצאת וחזר וחימצה מהו. כיון דיצאת איפסילה לה ביוצא וכי הדר מחמץ לה לא מיחייב עלה משום מחמץ אחר מחמץ. או דילמא כיון דחימצה פסול יוצא לא אהני לה. וכי הדר מחמץ לה מיחייב עלה משום מחמץ אחר מחמץ תיקו. ופירש"י וז"ל וחזר וחימצה. כלומר גמר מעשה חימוצה שאפאה עכ"ל עיי"ש. הרי דכל עשיה שהוא עושה בה בחימוצה אע"פ שהוא לא החמיצה כלל שכבר נתחמצה מעיקרא. קרי לה בכל דוכתא חימוץ. כאילו הוא חוזר ומחמיצה כבתחילה. ונראה שהוכרח רש"י לפרש כן משום דמחמץ ממש אחר מחמץ לא שייך כלל. שאם כבר נתחמצה כל המנחה כולה נמצא דהשני לאו כלום קעביד ואין זה מחמץ כלל. שהרי לא עשה בה שום דבר כלל. ולא דמי לעושה מום בבעל מום. דהתם עכ"פ מום זה שעשה בה עכשיו לא הי' בה מעיקרא. וכן מסרס אחר מסרס. האחרון עשה דבר חדש נוסף על מה שעשה הראשון. כגון נותק אחר כורת. אבל הכא אחר שנתחמצה כל המנחה שוב אי אפשר להחמיצה. ואין זה מחמץ וליכא למיחייבי'. ואם לקח מקצת מן המנחה והחמיצה ובא השני והחמיץ הנשאר שעדיין לא נחמץ נמי אין זה מחמץ אחר מחמץ אלא כל אחד הוא מחמץ בפ"ע. משום דע"י מקצת שהחמיץ הראשון לא נפסלה כל המנחה כולה. ולא הו"ל אלא כחסרה קודם קמיצה שיכול להביא מתוך ביתו ולמלאות אותה וכשרה. כמבואר בפ"ק דמנחות (ט' ע"א) עיי"ש. ואם החמיץ מקצתה לאחר קמיצה. אם לאחר הקטרת הקומץ פשיטא דהנותרת מן המנחה לא מיפסלא בהכי. וא"כ כל חד דמחמיץ מילתא באנפי נפשי' קעביד. ואין זה מחמץ אחר מחמץ. ואפי' כשהחמיץ מקצתה בין קמיצה להקטרה. דקיי"ל דמקטיר קומץ עליהן כשחסרו בין קמיצה להקטרה והשירים אסורים באכילה. כמבואר בפ"ק דמנחות שם (ט' ע"ב) עיי"ש. והחמיץ מקצתה נמי לא יהא אלא כחסרון ונאסרה כולה. מ"מ הרי לא נאסרו השיריים משום חימוץ. דאפי' בחסרון בעלמא נמי מיתסרי מטעמא דאמרינן התם. דכתיב והנותרת מן המנחה וגו' ולא הנותרת מן הנותרת עיי"ש. וא"כ כשבא השני ומחמץ הנשאר או מקצתה ג"כ אין זה מחמץ אחר מחמץ אלא הו"ל כמחמץ הראשון. דהרי מקצת זו שהחמיץ עכשיו השני עדיין לא נחמץ ולא מחמת חימוץ נאסר. ולזה הוכרח רש"י לפרש דמחמץ אחר מחמץ היינו כל עשייה שהוא עושה במנחה אחר שנתחמצה. משום דכל עשייה שעושה בחימוצה לגמור עשייתה הו"ל כמחמצה. וקרינן בי' לא תעשה חמץ:

ומבואר עכ"פ מזה דכל עשייה שעושה במנחה בחימוצה. אע"פ שנחמצה ע"י אחרים מיקרי מחמץ. כמו המחמץ ממש מנחה שלא נחמצה עדיין. וא"כ מדוקדק לשון רבינו הגאון ז"ל כאן באזהרה זו שכתב מלחמץ מנחה. משום דלשון זה כולל בין מחמץ ממש מנחה כשרה שעדיין לא נחמצה. ובין הלש והמקטף והעורך והאופה מנחה שכבר נתחמצה ע"י אחרים. וכמו שנתבאר. והנה באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות לא מנה רבינו הגאון לאו זה כלל. ולא מנה אלא לאו דכל שאור לא תקטירו בלבד (בדבור ראשון) עיי"ש. ונמשך בזה אחר הבה"ג. אבל כאן חזר בו ומנאו כשאר מוני המצות. אלא שמנאו ע"פ דרכו כמו שביארנו. ועי' מש"כ בזה במבוא:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.