ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/קכג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה קכג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לא תשיכו. ולא תשימנהו. כתיב (בפרשת תצא) לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אכל וגו' ולאחיך לא תשיך. וכתיב (בפרשת משפטים) אם כסף תלוה וגו' לא תשימון עליו נשך. ומבואר בספרי (תצא פסקא רס"ב) ובתלמודין (סו"פ איזהו נשך). דלא תשיך הוא אזהרה ללוה שלא יתן רבית. ולא תשימון מבואר במתניתין ובגמרא שם שהוא אזהרה למלוה ולערב ולעדים עיי"ש. והנה הבה"ג וסייעתו ז"ל מנו בענין רבית ארבעה לאוין. דמלבד שני לאוין אלו מנו עוד שני לאוין כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. דכתיבי בפרשת בהר. והרמב"ם וסייעתו ז"ל מנו שלשה לאוין. משום דמסקינן (בר"פ איזהו נשך) דאי אתה מוצא לא נשך בלא תרבית ולא תרבית בלא נשך. ולא חלקן הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין עיי"ש. וא"כ שני לאוין אלו אינם אלא לאו אחד כפול. ואין נמנין אלא אחד. כמו שביאר הרמב"ם ז"ל (בסה"מ לאוין רל"ה) עיי"ש. ולענ"ד יש להליץ בעד הבה"ג וסייעתו ז"ל דאין כוונתם למנות שני לאוין דנשך ודמרבית. אלא דכסף ודאוכל. שהרי אף דנשך ותרבית חדא מילתא הוא. מ"מ הרי כסף ואוכל נאמר בכל אחד לאו בפ"ע. דכתיב את כספך לא תתן לו בנשך. ובמרבית לא תתן אכלך. ואין אוכל בכלל כסף ולא כסף בכלל אוכל. והרי קתני בברייתא שם (ר"פ איזהו נשך) אין לי אלא נשך בכסף ורבית באוכל נשך באוכל מנין וכו'. רבית בכסף מנין וכו' עיי"ש. ומבואר דכסף ואוכל לא גמרינן מהדדי. כל כמה דלא גלי קרא בהדיא. וא"כ מאחר דמפורש בקרא באוכל לאו בפ"ע ובכסף לאו בפ"ע שפיר יש למנות שניהם. ואדרבה יש מקום עיון בזה על הרמב"ם וסייעתו ז"ל שלא מנו אזהרה דכסף ודאוכל בשתי מצות. ומיהו לשיטת רבינו הגאון ז"ל אין בזה מקום קושיא משום דכל כיו"ב אין נמנין לשיטתו אלא במצוה אחת. משום דענין אחד ושם אחד הן. דכל נשך אסרה תורה בין דכסף ובין דאוכל וכל דבר. וכדכתיבנא בכמה דוכתי. אבל דעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו צע"ק. ואין להאריך בזה:

גם אפשר לצדד בדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל ע"פ מה שהקשה הר"ב לח"מ (בפ"ו מהלכות מלוה ה"א) במאי דאמרינן (בר"פ איזהו נשך) דלא משכחת לה נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך ולא חלקן הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין. הא משכחת לה שפיר בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר. דהו"ל זה נהנה וזה לא חסר. דכשאמר לו הלויני ודור בחצרי זה. הו"ל תרבית בלא נשך ואי הוי איפכא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר. הו"ל נשך בלא תרבית. והניח בצ"ע עיי"ש בדבריו. וראיתי להר"ב מרכבת המשנה (שם בח"ג) שכתב עליו דכיון דליכא רבית דאורייתא אלא בשקצץ בשעת הלואה. היכי שייכא קציצה בזה כשהמלוה לא עביד למיגר ולא נהנה עיי"ש בדבריו. ואין דבריו נכונים כלל. דמה בכך דלא עביד למיגר ולא נהנה. מ"מ שפיר שייכא בזה קציצה כשלא הניחו הלוה לדור בחצירו דקיימא לאגרא אא"כ ילוה לו מעות. ומיהו בלא"ה דברי הלח"מ וגם דברי המה"מ תמוהים בזה. דהרי אליבא דהרמב"ם קיימי התם. והא דעת הרמב"ם (בפ"ג מהלכות גזילה ואבדה ה"ט) דבחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר חייב לשלם שהרי הפסידו ממון עיי"ש. וא"כ אית בה נשך ותרבית. דכיון דמדינא חייב לשלם שכר רק שפוטר עצמו בהלואה זו. הרי יש כאן נשך ותרבית. ואין מקום לקושית הלח"מ אלא בתרבית בלא נשך. דשפיר משכחת לה בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר. ונראה עוד דאפי' לדעת הסוברין דאפי' בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר פטור. כמבואר בראשונים ז"ל (בפ"ב דב"ק שם) עיי"ש. אפי' הכי לק"מ בנשך בלא תרבית. משום דאפי' אם תמצא דבכה"ג שפיר משכחת לה נשך בלא תרבית. מ"מ הכא בגוונא דקתני במתני' בעינן לאשכוחי נשך בלא תרבית דלפי מאי דס"ד דמאי דקתני במתני' איזהו נשך ואיזהו תרבית. היינו נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך. וקתני בסיפא איזהו נשך המלוה סלע בחמשה דינרין סאתים חטים בשלש מפני שהוא נושך וכו'. א"כ בההוא גוונא הוא דבעינן לאשכוחי נשך בלא תרבית. ועלה שפיר פריך ותיסברא דאיכא נשך בלא תרבית וכו' היכי דמי וכו' עיי"ש. דודאי בהך גוונא דמתניתין שהלוהו מעות ע"מ לשלם קרן ונשך במעות או חטים בחטים. לא משכחת לה נשך בלא תרבית כדפריך התם. אבל בעלמא לעולם אימא לך דשפיר איכא לאשכוחי גוונא דאית בה נשך בלא תרבית. וכן רבא דקאמר אי אתה מוצא נשך בלא תרבית וכו'. איכא למימר דהיינו בהך גוונא דנקט במתניתין. ולא אתי למימר אלא דמשום זה ע"כ אי אפשר לומר דמתניתין איזהו נשך בלא תרבית קאמר. ואין מקום לקושית הלח"מ אלא בתרבית בלא נשך. דתרבית דאורייתא לא פירש תנא דמתניתין כלל. ועיקר פירכא עלה הוא דקאי. דפריך אמתניתין דשביק לרבית דאורייתא וקא מפרש רבית דרבנן. ועל זה משני דנשך ותרבית דאורייתא חדא מילתא היא. ואי אתה מוצא תרבית בלא נשך. ולא חלקן הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין. ובזה ודאי קשה קושית הלח"מ. דהרי שפיר משכחת לה נמי תרבית דאורייתא בלא נשך בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר. ואמאי שביק תנא דמתניתין מלפרושי תרבית דאורייתא ונקט לפרושי תרבית דרבנן. וגם מאי קאמר רבא אי אתה מוצא וכו' ולא חלקן הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין. בשלמא אם נימא דמיהת תרבית בלא נשך לא משכחת לה. אפי' את"ל דנשך בלא תרבית שפיר איכא גוונא דמשכחת לה. שפיר איצטריך לומר דלא חלקן הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין. משום דאל"כ לאו דתרבית למה לי דכתב רחמנא. תיפוק לי' משום לאו דנשך. דהרי לא משכחת לה בשום ענין תרבית בלא נשך. אבל כיון דגם תרבית בלא נשך שפיר משכחת לה. ודאי תרוייהו הנך לאוי מיצרך צריכי כל חד למילתי':

וראיתי להרא"ש ז"ל (בפרק איזהו נשך סי' י"ז) שכתב וז"ל וכתב הרמב"ן ז"ל דמש"כ רב אלפס ז"ל בהלויני ודור בחצרי דמפקינן מיני' וכו'. היינו דוקא בחצר דקיימא לאגרא דחסרי' ממונא. ולאו אחצר דשמעתין קאי דאיירי בלא קיימא לאגרא. ולא הוי רבית כלל אפי' בהלויני ודור בחצרי. דהא לא חסרי' ממונא. ואפי' הוא גברא דעביד למיגר דנהנה ונתרבה ממונו. מ"מ נשך אין כאן דהא לא שקיל מיני' מידי ולא חסרי' ממונא. ואמרינן לעיל דאין תרבית בלא נשך וליכא איסור תרבית לאפוקי מיני' ממונא. כיון דהוי זה נהנה וזה לא חסר. דרחמנא אמר אל תקח מאתו נשך ותרבית. ואם לקחת אהדר לי' דניחי בהדך. וזה שלא לקח מה יחזיר וכו'. הדירה שדר בחצר אינה חשובה ממון כיון דלא קיימא לאגרא. וליכא למימר כיון דא"ל הלויני ודור בחצרי הו"ל כאילו השכירה לו. דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן. שיאמר לו הלויני ודור בחצרי בשכר בתורת רבית. אלא אדרבה א"ל הלויני ודור בחצרי. דבלא"ה איני משכירו לאחרים. הילכך לא מפקינן מיני' וכו' עכ"ל. וכתב על זה הר"ב תוס' יו"ט במע"מ שם וז"ל ואמרינן לעיל דאין תרבית בלא נשך וכו'. דרחמנא אמר אל תקח וגו' ואם לקחת אהדר לי' וכו'. ומשוה"כ כי מהדר תלמודא היכי דמי תרבית בלא נשך לא אמרינן הך דהכא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר. דפשיטא לי' לתלמודא דבהכי לא איירי קרא. דהא אל תקח ואם לקחת אהדר לי' קאמר קרא. ובכי הא לא שייך. הילכך פשיטא לי' לתלמודא דבהכי לא מיירי קרא עכ"ל עיי"ש. הרי שכבר הרגיש בקושית הלח"מ. אבל מה שתי' דבריו תמוהים מאוד אצלי. דהרי הרא"ש ז"ל כתב בהדיא שהי' ראוי לומר דכשאמר לו הלויני ודור בחצרי הו"ל כאילו השכירה לו ואע"ג דעד עכשיו לא הי' רגיל להשכירה. עתה השכירה לו. ושפיר מפקינן מיני' אלא שכתב דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן שיאמר לו דור בחצרי בתורת רבית. וא"כ זה לא שייך אלא לדידן עכשיו. אבל בסוגיא (דריש פרק איזהו נשך) דקיימינן בעיקר פירושא דלאו דתרבית דבעינן לאשכוחי תרבית בלא נשך היכי משכחת לה. שפיר איכא לאוקמי בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר. דהו"ל תרבית בלא נשך. ועל זה הוא שהזהיר הכתוב במרבית לא תתן. ואל תקח מאתו תרבית. ואם נתן ולקח אהדר לי' כי היכי דניחי. דבזה לא שייך לומר סברת הרא"ש ז"ל דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן. דמלבד דאיכא לאוקמי בדאמר לי' בפירוש בתורת רבית. בלא"ה הרי השתא בעיקר אזהרת תרבית קיימינן. והיכי שייך לומר אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן. והא אי לאו דאסר קרא רבית הי' הדבר מותר לגמרי ואין כאן רשיעא. ובודאי קשה טובא למה לי' לאוקמי קרא בלאוי יתירי לעבור עליו בשני לאוין. כיון שיש לפרש הכתוב כפשוטו ומשמעו לתרבית בלא נשך. ואף דלזה אפשר לומר דמשום לאו דנשך איצטריך לאוקמי' לעבור עליו בשני לאוין. כיון דס"ל להרא"ש דחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר חייב. וא"כ נשך בלא תרבית לא משכחת לי'. מ"מ הדבר תמוה מאי דאמרינן התם דתרבית בלא נשך לא משכחת לי' ותרבית ונשך חדא מילתא היא. ולהכי מפרש תנא דמתניתין תרבית דרבנן ושביק תרבית דאורייתא. והרי שפיר משכחת לי' תרבית דאורייתא בלא נשך. ודברי הר"ב תוס' יו"ט נפלאים מאוד בעיני. ויפה הקשה הלח"מ. ודברי הרא"ש ז"ל גופי' צ"ע טובא אצלי במה שמביא ראי' מההיא סוגיא. מדאמרינן דאין תרבית בלא נשך. לומר דבהלויני ודור בחצרי לא מפקינן מיני'. והוא תמוה. דהרי הא גופא קשה אמאי באמת לא משכחינן בכה"ג תרבית בלא נשך:

ואמנם נראה דעיקר הקושיא לפום חומר הנושא אפשר ליישב ולומר דכיון דהא דקיי"ל בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר דפטור משום זה נהנה וזה לא חסר. תליא בפלוגתא דאמוראי (בפ"ב דב"ק כ' ע"ב) עיי"ש. דרב חסדא ורמי בר חמא ורבי אבהו ס"ל התם דחייב. א"כ אפשר לומר דסוגיא דהכא אזלא אליבא דהנך אמוראי. וכן רבא דאמר הכא אי אתה מוצא תרבית בלא נשך כוותייהו ס"ל. הן אמת שראיתי להאור זרוע (בפ"ב דב"ק סי' ק"כ) שכתב להוכיח דרבא נמי ס"ל דאין צריך להעלות לו שכר. מדקאמר התם עלי' דרב חסדא שהביא לו רב"ח ראי' ממתניתין דצריך להעלות לו שכר. כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמרא סייעי' דאע"ג דלא דמי למתניתין קבלה עיי"ש. אבל לענ"ד לא ידענא מאי ראי' מהתם. דהרי לא הקשה רבא התם אלא על ראייתו של רמי ב"ח ממתניתין. ועל זה הוא שהקשה רבא וקאמר דלא דמי למתניתין. אבל בעיקר דינא לא אשכחן כלל דפליג. ואדרבה מדלא פסיק בהדיא איפכא ממאי דפסק רמי ב"ח. כדקא פסקי שאר אמוראי התם. משמע דלעיקר דינא ודאי כר"ח ורמי ב"ח ס"ל. ואמנם אפי' להאור זרוע איכא למימר דהכא רבה הוא דקאמר לה ולא רבא וכמו שהביא בדק"ס שכן הגירסא בש"ס כת"י עי"ש. ורבה שפיר אפשר לומר דס"ל כמ"ד דבחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר צריך להעלות לו שכר. והכא לא שייך ההיא דאמרי' דכל מידי דרבה עביד כרב ורב ס"ל דאין צריך להעלות לו שכר. משום דדוקא באיסור והיתר הוא דאמרינן דעביד כרב ולא בדיני ממונות. ועוד דאמרינן (שבת מ' ע"א) דכחומרי דרב עביד כקולי דרב לא עביד עיי"ש. ושפיר י"ל דפליג עלי דרב בהכי. ולזה שפיר קאמר דאי אתה מוצא תרבית בלא נשך דכיון דבלא הלואתו הוה מחייב להעלות לו שכר. הרי יש כאן נשך ותרבית. אבל לדידן דקיי"ל דאין צריך להעלות לו שכר אין הכי נמי דשפיר משכחת לי' תרבית בלא נשך. ולא צריך לאוקמי קרא דתרבית לעבור בשני לאוין:

איברא דלפ"ז קשה לכאורה דא"כ לדידן דקיי"ל דבחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר אין צריך להעלות לו שכר. וא"כ איכא לאשכוחי תרבית בלא נשך. ונשך ותרבית לאו חדא מילתא היא. וכ"ש להסוברין דגם חצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר פטור. דא"כ משכחת לה נמי נשך בלא תרבית. וא"כ קשיא מתניתין דשביק רבית דאורייתא וקא מפרש רבית דרבנן. אבל נראה דלק"מ. דודאי לפום מאי דס"ד מעיקרא דתנא דמתניתן נחית לפרושי נשך בלא רבית ורבית בלא נשך. שפיר פריך אמאי שביק רבית דאורייתא ומפרש רבית דרבנן. אבל למאי דמסיק דנשך ותרבית חדא מילתא היא וחדא בלא אידך לא משכחת לה. עכצ"ל דלא נחית תנא אלא לפרושי פירושא דנשך ופירושא דתרבית. ולא לפרושי נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך. דהרי אי אתה מוצא זה בלא זה. ולהכי ניחא לי' השתא מאי דשביק תרבית דאורייתא. משום דלא שביק לה. דבהך גוונא גופי' דמפרש נשך מאי הוא מתפרש נמי תרבית. דבמלוה סלע בחמשה דינרין נושך את הלוה ומחסרו ומרבה הונו של המלוה. ויש כאן תרבית. וכן פירש"י במתניתין בד"ה המרבה. וז"ל ובגמרא מפרש דבהלואת כסף או פירות נמי הוי תרבית. שהרי מתרבה ממונו. והכא רבית דרבנן קמפרש דרך מקח וממכר עכ"ל. ורצה לומר כמש"כ דבגמרא במסקנא מפרש דבמאי דפירש תנא דמתניתין מאי הוא נשך מתפרש נמי מאי הוא תרבית דכתיב בקרא. והא דקתני איזהו תרבית מילתא אחריתא הוא. דאתי לפרושי נמי רבית דרבנן. וזה מוכרח. דאל"כ תקשה למסקנא נמי מאי דשביק רבית דאורייתא ומפרש דרבנן. ובאמת דלפי מאי דס"ד דתנא אתי לפרושי נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך. הוה מצי לאקשויי בפשיטות טפי. דהא בהך גוונא דנקט תנא דמתניתין לפרושי נשך המלוה סלע בחמשה דינרין וכו'. איכא נשך וגם תרבית ואין כאן נשך בלא תרבית. אלא דבמסקנא הא נמי ניחא. משום דלא נחית תנא לאשכוחי נשך ותרבית זה בלא זה. אלא עיקר פירושא דנשך ותרבית אתי לפרושי. והשתא א"כ גם לדידן דקיי"ל בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר דפטור. ומשכחת לה שפיר תרבית בלא נשך. נמי אתי שפיר מאי דשביק רבית דאורייתא ומפרש רבית דרבנן. משום דלא נחית תנא דמתניתין כלל לאשכוחי נשך בלא רבית ורבית בלא נשך. וכדמוכרח מגופא דמתניתין. דהא בהך גוונא דמפרש נשך אית בי' נמי תרבית. וע"כ לא נחית אלא לפרושי פירושא דנשך ודתרבית בעלמא כמו שביארנו. וכדפריך והא קראי כתיבי נשך כסף ורבית אוכל הו"מ לשנויי דמשכחת לה רבית בלא נשך למ"ד בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר דפטור. אלא משום דאזלא הך סוגיא אליבא דמ"ד דחייב כמו שנתבאר. משני לי' דחדא מילתא היא ולא חלקן אלא לעבור עליו בשני לאוין:

ואמנם כל זה לא יתכן אלא לענין תרבית בלא נשך. אבל לענין מאי דקשה מנשך בלא תרבית. לדעת הסוברין דבחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דפטור לא מיתרצא בהכי. דהרי לדעת הסוברין בהכי דפטור לכ"ע פטור. וליכא מאן דפליג בהכי. וא"כ ודאי קשה מדאמרינן הכא דאי אתה מוצא נשך בלא תרבית. אלא דכבר ביארנו דמנשך בלא תרבית בלא"ה לק"מ. משום דאע"ג דודאי שפיר משכחת לה בהך גוונא נשך בלא תרבית. מ"מ בההוא גוונא דנקט תנא דמתניתין לא משכחת לה אלא תרוייהו בהדי הדדי. ועפ"ז ניחא נמי שפיר קושית הר"ב גידולי תרומה (בשער מ"ו ריש ח"א) דלמאי דקיי"ל שאם המלוה אומר ללוה תן דינר לפלוני ואלוה לך מעות דאסור. כמש"כ בטור יו"ד (סי' ק"ס) לדבר פשוט. א"כ שפיר משכחת לה בכה"ג נשך בלא רבית שהלוה נשוך ואין ממין המלוה מתרבה. ונדחק בזה דאולי אפשר לומר דמסתמא אי לאו דמטי לי' הנאה מההוא פלוני לא הוה יהיב לי' מתנה עיי"ש בדבריו. והם תמוהים אצלי דהרי ההיא הנאה כבר זכה בה מעיקרא. ואפי' כשלא יתן לו עכשיו מתנה לא יפסיד הנאה זו. וא"כ אכתי קשה דכיון דבכך אין הונו מתרבה כלום אין כאן אלא נשך בלא תרבית. אבל לפי מה שביארנו אין בזה מקום קושיא. משום דאע"ג דודאי שפיר משכחת לי' גוונא דאית בי' נשך בלא תרבית. מ"מ אנן בעינן לאשכוחי נשך בלא תרבית בההוא גווגא דנקטי' תנא דמתניתין. ובההוא גוונא שפיר קאמר דלא משכחת לי' חדא בלא אידך. ומאי דאיצטריך למימר דלא חלקן הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין. היינו רק משום לאו דתרבית. דודאי רבית בלא נשך לא משכחת לי' לפום מאי דקיימינן בהך סוגיא אליבא דמאן דס"ל דבחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר צריך להעלות לו שכר כמו שנתבאר. וא"כ ע"כ לאו דרבית לא איצטריך אלא לעבור עליו בשני לאוין. והשתא עפ"ז ממילא מתבאר דלדידן דקיי"ל דבחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר אין צריך להעלות לו שכר. שפיר איכא לאשכוחי נשך בלא תרב ת ותרבית בלא נשך. וכדין חלקן הכתוב. ולא משום לעבור עליו בשני לאוין בלבד. וא"כ נכונים היטב דברי הבה"ג וסייעתו ז"ל שמנו הנך תרי לאוי דנשך ודתרבית כל אחד בפ"ע:

ואמנם רבינו הגאון ז"ל בירר לו דרך לעצמו ולא מנה מן הלאוין האמורים במלוה לא לאו דנשך ולא לאו דתרבית. וטעמו ברור משום דלשיטתו אזיל דכל מצוה שיש בה שני לאוין אע"פ שהאחד כללי והשני פרטי אינו מונה אלא את הכללי בלבד. וכמו שביארנו בהרבה מקומות כיו"ב. וא"כ כאן כיון שמנה לאו דלא תשימון עליו נשך שנכלל בו גם אזהרה למלוה. וכדאמרינן (סו"פ איזהו נשך) דמלוה עובר בכולן עיי"ש. שוב לא הי' לו למנות שאר הלאוין הנאמרים במלוה. ולכן לא מנה אלא לאו דלא תשיך שהוא אזהרה ללוה וכדאמרינן התם. ולאו דלא תשימון לא שייך אלא במלוה וערב ועדים. ומכל הלאוין האמורין גבי רבית ליכא בלוה אלא לאו דלא תשיך לאחיך. ואף דכתיב בי' עוד לאו ולאחיך לא תשיך. מ"מ אין זה אלא לאו כפול ולכ"ע אינו בא במנין. הן אמת שראיתי בפסיקתא זוטרתא (פרשת בהר) שכתב דגם לאו דאת כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך הוא אזהרה ללוה. וז"ל שם את כספך לא תתן לו בנשך בלוה הכתוב מדבר שלא יתן לו כספו בשביל רבית ובשביל מרבית הפירות לא יתן לו פירותיו עכ"ל עיי"ש. וא"כ אם הי' דעת רבינו הגאון ז"ל כמו שביארנו דעת הבה"ג הי' לו למנות גם לאו דבמרבית לא תתן אכלך. אלא דדברי הפסיקתא זוטרתא תמוהים טובא. דלהדיא מבואר (בסו"פ איזהו נשך) דקרא דאת כספך לא תתן לו בנשך וגו' אזהרה למלוה הוא ולא ללוה. ואין בלוה אלא לאו דלא תשיך. וכן מתבאר שם (לעיל ס"א ע"א) עיי"ש. וכן מבואר בכל הראשונים ז"ל. ואולי אפשר דט"ס הוא בפסיקתא. וצ"ל במלוה הכ"מ. ומש"כ שלא יתן לו כספו בשביל רבית וכו'. אין כוונתו לומר שלא יתן הלוה למלוה כספו לתשלומי הרבית שנתחייב לו. אלא שלא ילוה המלוה ללוה את כספו בשביל רבית שיתן לו הלוה בעד הלואתו. ומיהו בלא"ה ע"כ מוכרח דדעת רבינו הגאון כשאר ראשונים ז"ל דנשך ותרבית חדא מילתא נינהו. דאל"כ כיון דלאו דלא תשימון לא כתיב אלא בנשך וא"כ נהי שלא מנה לאו דנשך במלוה משום שכבר הוא בכלל לאו דלא תשימון עליו נשך שמנה. מ"מ אכתי הו"ל למנות במלוה לאו דבמרבית לא תתן אכלך. דתרבית ליתא בכלל אזהרת לא תשימון. כיון דנשך ותרבית תרתי עניני נינהו. ובקרא דלא תשימון נשך הוא דכתיב. אלא ודאי ע"כ מוכרח דס"ל כפשטות הסוגיא דר"פ איזהו נשך. וכדעת שאר הראשונים ז"ל דנשך ותרבית חדא מילתא היא. וא"כ לאו דלא תשימון איתי' בתרבית כבנשך. ולזה לא מנה מן הלאוין שבמלוה אלא לאו דלא תשימון בלבד:

אלא שיש לתמוה בדברי רבינו הגאון ז"ל. דלפי שיטתו לא הי' לו ג"כ למנות אפי' לאו דלא תשיך. שהרי הלוה הוזהר ג"כ מלאו דלפני עור לא תתן מכשול. וכמבואר התם (סו"פ איזהו נשך) דהלוה עובר משום לא תשיך לאחיך ומשום לאחיך לא תשיך ומשום לפני עור לא תתן מכשול. וא"כ כיון שכבר מנה רבינו הגאון ז"ל לעיל (לאוין נ"ה) לאו דלפני עור. שוב לא הי' לו לפי שיטתו למנות לאו דלא תשיך. ובשלמא לאו דלא תשימון. אע"ג דהמלוה ג"כ עובר משום לפני עור כדאמרינן התם. מ"מ ע"כ הוצרך למנותו משום שכולל ג"כ אזהרה לערב ולעדים. דאמרי' התם שאינן עוברין אלא משום לא תשימון עליו נשך בלבד. ועי' שם בתוס' בד"ה ערב ועדים וכו' ובשאר ראשונים שם. אבל לאו דלא תשיך ודאי לא הי' לו למנותו. כיון דבלא"ה הו"ל הלוה בכלל לאו דלפני עור שכבר נמנה. ואמנם נראה בזה ע"פ מש"כ המל"מ (בפ"ד מהלכות מלוה ה"ב) משם אחד מגדולי האחרונים ז"ל דהיכא דהלוה הוה חזי דהמלוה הוה מוזיף הני דמים גופייהו לישראל אחרינא ליכא משום לפני עור כדאמרינן (בפ"ק דע"ז) דמושיט כוס יין לנזיר לא עבר בלפני עור אלא היכא דקאי בתרי עברי דנהרא. והר"ב מל"מ דחה דבריו בשתי ידים דשאני התם. דאיסור דלפ"ע לא הי' נעשה אם לא הי' זה מושיע לו הכוס. ולהכי אף אם מושיט אמרינן דאינו עובר. אבל גבי רבית אם לא הי' לוה זה הי' הלוה האחר עובר בלפ"ע. והילכך כשלוהו זה לא נפטר מלפני עור. ודכוותה בנזיר נמי אם הי' מושיט לו אחר כוס יין בתרי עברי דנהרא. ובא זה והושיט לו. פשיטא דעובר. ונמשכו אחריו בזה הרבה אחרונים ז"ל. ולענ"ד אין סברתו מכרעת כלל. דהרי מאי דאמרינן דאי לא קאי בתרי עברי דנהרא לא עבר בלפ"ע. ע"כ היינו טעמא משום דכיון דכתיב לפ"ע לא תתן מכשול. משמע דאין האזהרה אלא היכא דבלאו איהו לא הי' נכשל. דאל"כ אין זה נתינת מכשול. שהרי המכשול הזה עצמו כבר נתון גם זולתו. וא"כ מה בכך אם הי' המכשול מוכן ועומד לפניו בדרך היתר או בדרך איסור. סוף סוף הרי לא הוא נתן המכשול אלא גם זולתו הי' נכשל בכשלון זה עצמו ע"י אחר. אלא שראיתי להמל"מ שם שהביא ראי' לסברתו מדאמרינן (בפ"ב דחגיגה י"ג ע"א) אין מוסרין ד"ת לעכו"ם שנאמר לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. וכתבו בתוס' קשה להר"ר אלחנן תיפוק לי' דעכו"ם העוסק בתורה חייב מיתה וכו' והמלמדו עובר אלפני עור לא תתן מכשול. ויש לומר דהכא מיירי אפי' היכא דאיכא עכו"ם אחר שרוצה ללמדו דליכא לפני עור כדאמרי' (בפ"ק דע"ז) המושיט כוס יין לנזיר עובר אלפני עור והני מילי דקאי בתרי עברי דנהרא שבלא נתינתו אי אפשר להביאו אליו. אבל אי לאו הכי אינו עובר אלפני עור. הכא נמי אפי' במקום שעכו"ם אחר רוצה ללמדו דליכא לפ"ע. מ"מ אסור משום מגיד דבריו ליעקב וגו' עכ"ל. ומדלא קאמרי דאיכא ישראל שרוצה ללמדו. ש"מ שאינו נפטר משום לפ"ע בשביל שיש ישראל אחר שעובר עיי"ש. ולדידי אין מזה הכרע. דאיכא למימר דלהכי נקטו התוס' בדאיכא עכו"ם. משום דבדאיכא ישראל ס"ל לתוס' דאפי' משום מגיד דבריו ליעקב לית בה. מדקאמר אין מוסרין דברי תורה לעכו"ם ולא קאמר אין מוסרין ד"ת לפני עכו"ם. משמע דכל דאיכא ישראל דשמע לית לן בה. אע"פ שגם העכו"ם שומע דברי תורה. ולא מיתסר אלא היכא דליכא באותו מעמד אלא עכו"ם בלבד. והיינו דהוצרכו התוס' לומר דנפק"מ לענין היכא דאיכא עכו"ם אחר שרוצה ללמדו. אבל אי הוה ישראל אחר גם משום טעמא דמגיד דבריו ליעקב שרי. דכיון דאיכא באותו מעמד גם ישראל שפיר קרינן בי' מגיד דבריו ליעקב. אע"ג דאיכא נמי עכו"ם. ואע"ג דאותו ישראל האחר לא צריך לי'. שהרי הוא גופי' רוצה ללמד את העכו"ם דברי תורה. מ"מ אין שיעור לדברי תורה. ואפשר שישמע מזה מה שלא ידע הוא. ושפיר קרינן בי' מגיד דבריו ליעקב. ומדברי התוס' אלו אדרבה משמע איפכא. מדכתבו דטעמא דקעבר בל"ע בתרי עברי דנהרא משום דבלא נתינתו אי אפשר להביאו אליו. דמשמע דכל שאפשר באיזה ענין שיהי' שיבוא אליו לא עבר בלפ"ע. ואפי' כשיבוא אליו בדרך איסור דלפ"ע ע"י אחר. דאל"כ הכי הו"ל לומר שבלא עבירת לפ"ע אי אפשר להביאו אליו. דהוה משמע שפיר דאפי' איכא ישראל שרוצה להושיט לו קעבר בלפ"ע. אבל השתא משמע מלשונם דכל שיש אפשרות להביאו אליו באיזה ענין שיהי' בדרך היתר או בדרך איסור. שוב אין זה עובר עליו משום לפ"ע. וע"פ דברי התוס' ממילא נסתר ג"כ מה שכתב במל"מ שם עוד לחלק דבשביל שיש לוה אחר שרוצה ללות דמים אלו. אין להתיר לזה. משום שאפשר דהלוה יחזור בו ולא ילוה. ונמצא דאיהו הוא דקא מכשיל למלוה עיי"ש בדבריו. ומדברי התוס' אלו מבואר דע"כ ליתא לחילוק זה. דא"כ גם כשיש עכו"ם אחר שרוצה ללמדו היכי כתבו התוס' דלא קעבר בלפ"ע. והא הכא נמי אפשר שאותו עכו"ם יחזור בו ונמצא דהישראל הוא דקא מכשילו ועבר בלפ"ע. אלא ודאי הא ליתא דכל שעומד מוכן ורוצה לעשות לית לן למיחש שמא תכ"ד תשתנה דעתו לחזור בו. ותמיהני על המל"מ דהוא גופי' הביא דברי התוס' אלו ולא הרגיש בזה:

ומה שהביא שם עוד ראי' מדברי התוס' (סו"פ איזהו נשך) על מאי דאמרינן התם מלוה עובר בכולן. לוה עובר משום לא תשיך וכו' ולפני עור לא תתן מכשול. ערב והעדים אין עוברין אלא משום לא תשימון. וכתבו התוס' וז"ל זימנין דעברי נמי אלפני עור. כגון שלא הי' מלוה בלא ערב ועדים. אבל לא תשימון פסיקא לי'. אבל לפני עור זימנין דלא עברי. כגון שהי' מלוה לו בלאו הכי כי היכי דמושיט יין לנזיר לא עבר אלא היכא דקאי בתרי עברי דנהרא שלא הי' שותהו אם לא הי' זה עכ"ל. ואם איתא דגבי לוה נמי זימנין דלא עבר אלפ"ע. היכי קאמר דלוה עובר משום לפ"ע כיון דלוה נמי לא פסיקא מילתא דעובר. אלא ודאי הלוה לעולם עובר עיי"ש. אמנם לדידי גם מהא לא איריא. דהרי בלא"ה הדבר תמוה טובא לכאורה דהרי בין הלאוין דמלוה קחשיב לאו דלא תהי' לו כנושה. ופירש"י שם (בד"ה מלוה עובר וכו') וז"ל והוא לו כנושה כשתובעו ודוחקו עכ"ל עיי"ש. וכן כתב באור זרוע (בב"מ סי' רל"ז) עיי"ש. וא"כ כשאינו תובעו ודוחקו אינו עובר בלאו זה. הרי דאע"ג דלא פסיקא מילתא וזימנין דלא עבר חשיב לי' בין הנך לאוין משום דזימנין דעבר. וא"כ ע"כ הא דאמרינן דערב ועדים אין עוברין אלא משום לא תשימון. היינו לומר דזולת לאו זה לא קעברי בשום לאו אחר כלל בשום ענין. איברא דראיתי להה"מ (בפ"ד מהלכות מלוה ה"ב) שכתב וז"ל ונראה לי שלאו זה כולל כל דבר שדרך הנושים לעשות. והוא שאין מלוין ממונם בחנם ולכשמגיע זמן הפרעון רוצים מעותיהם ונוגשים בחזקה. ועל שניהם הזהירה תורה עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו דס"ל דלקיחת הרבית מצד עצמה הו"ל בכלל לאו דלא תהי' לו כנושה. דמה שצריך לשלם אגר נטר כל זמן שאינו משלם חובו חשוב נושה. וכן מתבאר מדברי הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר לאוין סי' ל"ט) עיי"ש. וא"כ בהלואה ברבית מילתא פסיקתא היא דעובר בלאו דלא תהי' לו כנושה. בין דוחקו ובין שאינו דוחקו. משום דהרבית מצד עצמו הו"ל כנושה. אלא דגם לדעתם לא בכל ענין איכא לאו דלא תהי' לו כנושה. שהרי הה"מ ז"ל סיים שם וכתב וז"ל. ובודאי שלא אסרה תורה הנגישה אלא בעני ולא בעשיר. אבל הרבית נאסר בכל עכ"ל עיי"ש. וכן מבואר ברמב"ם (ריש פ"א מהלכות מלוה) ובסמ"ג (לאוין קפ"ה) עיי"ש. וכן מבואר במכילתא (שהביא בילקוט פרשת משפטים) עיי"ש. ובמש"כ שם על זה בז"ר עיי"ש. הן אמת שראיתי להרא"ם ז"ל (ביראים סי' רע"א) שכתב וז"ל הזהיר הכתוב (בפרשת משפטים) אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהי' לו כנושה וכו'. לא תראה עצמך לו בשעה שאין לו. ונראה כאילו אתה תובעו. ומש"כ את העני עמך לא תהי' לו כנושה. לא להתיר עשיר דיבר הכתוב. אלא דיבר הכתוב בהווה. שדרך העני ללות יותר עכ"ל עיי"ש. הרי דפשיטא לי' להרא"ם ז"ל דאפי' העשיר בכלל אזהרה זו. אלא דנראה דמ"מ גם לדידי' ודאי דוקא כשאן לו באותה שעה הוא שעובר עליו. משום דעני הוא באותה שעה. אבל כשיודע שיש לו באותה שעה. ודאי גם להרא"ם ז"ל אינו עובר עליו בלא תהי' לו כנושה. דהרי בהדיא אמרינן (סו"פ איזהו נשך) מנין לנושה בחבירו מנה ויודע שאין לו שאסור לעבור לפניו ת"ל לא תהי' לו כנושה עיי"ש. הרי להדיא דלא עבר אלא כשיודע שאין לו. וכן הביאה הרא"ם ז"ל גופי' שם כמשכ"ל. ומעתה א"כ כשעשיר לוה ברבית להרווחה בעלמא. כדי שיהיו בידו מעות הרבה מזומנים לכשיצטרך. ודאי לכ"ע אינו בכלל אזהרה דלא תהי' לו כנושה אפי' להרא"ם ז"ל. וא"כ מבואר דלכ"ע אין לאו זה נוהג בכל מלוה ברבית. ומ"מ קחשיב לי' בין הנך לאוין. וא"כ היכי כתבו התוס' דהא דקאמר דערב ועדים אין עוברין אלא משום לא תשימון. אע"ג דאיכא בהו נמי לאו דלפ"ע משום דזימנין דלא עברי בלפ"ע ולא פסיקא לי'. והא לאו דלא תהי' לו כנושה נמי זימנין דלא עבר המלוה. ואפי' הכי קחשיב לי' בין הלאוין שעובר המלוה. וא"כ גם בערב ועדים הו"ל למיחשב נמי לאו דלפ"ע. אע"ג דזימנין דלא עברי. וכן קשה בלאו דלא תקח מאתו נשך ותרבית. והרי מלוה ברבית קתני. וכן אביי דקאמר מלוה עובר בכולן וכו'. מלוה ולוה נקט. ואטו מי לא אפשר למלוה ולוה ברבית שלא יהיו עוברים על לאו דלא תקח מאתו נשך ותרבית ולאו דלא תשיך ולאחיך לא תשיך. כגון שלא בא הרבית לידי גביי' לבסוף. וא"כ גם בהנך לאוין לא פסיקא מילתא אם יעברו עליהן. ואפי' הכי קחשיב הנך לאוי במלוה ובלוה. וגם לאו דאת כספך לא תתן לו בנשך וגו'. נראה דלא עבר אלא כשבא לבסוף לידי גביי'. ובפרט לדעת הסוברין בלאו דלפ"ע לא תתן מכשול דלא קעבר אלא כשבא אח"כ לידי מכשול. אבל בנתינת המכשול לא עבר כמשכ"ל (לאוין נ"ה) עיי"ש. וא"כ כאן נמי אע"ג דכתיב את כספך לא תתן לו בנשך וגו'. מ"מ כל זמן שלא קבל הנשך לא עבר בלאו זה. וא"כ היכי קחשיב לי' בין הלאוין דמלוה. כיון דאפשר שלא יעבור עליו כשלא יבוא לידי גביי' לבסוף. ולא פסיקא מילתא. אלא ודאי קחשיב כולהו לאוי שאפשר שיעברו עליהם ע"י הלואה ברבית. אע"ג דזימנין שאין עוברין על כל הלאוין הללו. וא"כ גם לאו דלפ"ע הו"ל למיחשב גם גבי ערב ועדים. אע"ג דזימנין דלא עברי. ואין מקום לתי' התוס':

ולכן נראה דודאי מאי דקתני במתניתין עוברין משום לא תתן ומשום וכו'. וכן אביי דקאמר בגמרא מלוה עובר בכולן. לוה עובר וכו'. האי עובר ע"כ לאו דוקא שעוברין ממש בכל לאוין אלו ע"י הלואה ברבית. דהרי בלאו דלא תהי' לו כנושה. לפירש"י והאו"ז שפירשו שעובר בלאו זה כשתובעו ודוחקו ויודע שאין לו. אפי' קבל את הרבית אין הכרח שיהא עובר בלאו זה. שהרי אפשר שיבוא לידי גביי' בלא תביעה ודחק כלל. ועכצ"ל דאין הכוונה אלא לומר שע"י הלואה ברבית הם מוזהרים ועומדים בכולהו הנך לאוי דקחשיב ואפשר שיעברו עליהם. אבל אין הכי נמי דקצת מלאוין הללו אפשר שלא יעברו עליהם כמו שנתבאר. אלא דמשעת הלואה מוזהרים שלא יעברו בלאוין אלו. וזו היא כוונת התוס' שכתבו דערב ועדים זימנין דלא עברי אלפ"ע. כלומר שאינם מוזהרים כלל בלפ"ע. כגון שהי' מלוה לו בלא"ה. דכיון דלא באו הערב והעדים בהלואה זו אלא לרווחא דמילתא. ולא הי' שום עיכוב בהלואה זו גם בלא עדים וערב. אין כאן ענין לאזהרת לפ"ע כלל בערב ועדים אלו. ולהכי לא פסיקא לי' למימר דערב ועדים עוברים גם בלפ"ע. כיון דאיכא הלואה ברבית שאין הערב והעדים מוזהרים עלי' בלפ"ע. אבל בלאו דלא תשימון פסיקא לי'. משום דליכא שום הלואה ברבית שלא יהיו גם הערב והעדים מוזהרים עלי' בלאו דלא תשימון. והשתא ניחא שפיר בלאו דלא תהי' לו כנושה וכן לאוי דלא תקח מאתו נשך ותרבית. ואת כספך לא תתן לו בנשך וגו'. דאע"ג דזימנין דלא עברי מלוה ולוה בהנך לאוי. מ"מ פסיקא מילתא דלעולם בכל הלואה ברבית הוא מוזהר עלי' בהנך לאוין שלא יעבור עליהן. וכן הלוה בלאו דלא תשיך לאחיך ולאחיך לא תשיך. אע"ג דאפשר שלא יבוא הרבית לידי גביי' לבסוף ולא יעבור בלאוין אלו. מ"מ הרי הוא מוזהר עליהן שלא יעבור ולא יתן הרבית למלוה. וכיון דפסיקא מילתא דלעולם הן מוזהרין בלאוין אלו בכל הלואה ברבית. שפיר קחשיב להו בהנך לאוי שהמלוה ולוה ברבית מוזהרין עליהן. משא"כ לפ"ע בערב ועדים כיון דזימנין דאינם מוזהרין בלאו זה כלל. לכך לא פסיקא לי' ולא חשיב לי' בין הלאוין שמוזהרין עליהן. והשתא לפ"ז ממילא מבואר דבמלוה ולוה שפיר נקט נמי לאו דלפ"ע בין הנך לאוי. אע"ג דזימנין דלא עבר לוה בלפ"ע. כגון דבלא לוה זה הי' כאן לוה אחר שרצה ללות מעות הללו עצמן ברבית מן המלוה. שנמצא דבלא"ה נמי הי' המלוה נכשל בהלואה זו באיסור רבית. ולא עבר לוה בלפ"ע. מ"מ כיון דמיהת גם בהלואה כזו עכ"פ ודאי מוזהר הלוה שלא לעבור על לפ"ע בהלואה זו. ואע"ג דכיון דאיכא אחרינא דמכשיל את המלוה לא קעבר הוא בלפ"ע. מ"מ הרי הוא מוזהר על הלואה זו עצמה שלא להכשילו הוא אי ליכא אחרינא. והילכך שפיר פסיקא לי' דלעולם איכא אזהרת לאו דלפ"ע גבי לוה. משא"כ בערב ועדים דהיכא דגם בלא ערב ועדים היתה ההלואה נעשית אין הערב והעדים מוזהרין בהלואה זו על לפ"ע כלל. כיון דהלואה זו אינה צריכה לערב ועדים כלל. הילכך לא פסיקא לי' למינקט בהו גם לאו דלפ"ע. משום דמשכחת הלואה ברבית דלית בה כלל אזהרה דלפ"ע:

והשתא א"כ אין מקום כלל להוכחת המשל"מ מדברי התוס' אלו לומר דבכיו"ב שאם לא הי' הוא עושה הי' האחר עובר בלפני עור. גם הוא לא נפטר מעבירת לאו דלפ"ע. אע"ג דבלא"ה נמי היתה העבירה נעשית. דלפמש"כ אין זה ענין כלל לדברי התוס'. ואדרבה מדברי התוס' איפכא משמע. מדכתבו התוס' שם. וז"ל כי היכי דמושיט כוס יין לנזיר לא עבר אלא היכא דקאי בתרי עברי דנהרא שלא הי' שותהו אם לא הי' זה עכ"ל עיי"ש. משמע דס"ל דדוקא היכא שאם לא הי' זה לא הי' שותהו. אבל אם שותהו גם אם לא הי' זה. וכגון שהי' כאן ישראל אחר שרוצה ליתנו לו לשתותו. לא הי' עובר זה אלפ"ע. אע"ג דבלא איהו הי' האחר עובר בלפ"ע. כיון דמ"מ היתה העבירה נעשית גם בלא שהי' זה מושיט לו. ולא קרינן בי' לא תתן מכשול. וכן דעת הר"ב כנה"ג (ביו"ד סי' קנ"ט). וכן כתב עוד בחו"מ (סי' ל"ד) בשם מהר"א ששון ז"ל עיי"ש. וכן דעת הרדב"ז (בתשו' ח"ב בלשונות הרמב"ם סי' רט"ו) שכתב עלה דאמרינן (בפרק איזהו נשך ס"ח ע"ב) בני רב עיליש נפק עלייהו ההוא שטרא דהוה כתוב בי' פלגא באגר פלגא בהפסד. אמר רבא רב עיליש גברא רבה הוה ואיסורא לאינשי לא הוה ספי וכו' עיי"ש. וכתב הרדב"ז ז"ל שם וז"ל קשה מאי איריא משום דרב עיליש גברא רבה הוה אפי' אינש דעלמא נמי איכא לפני עור לא תתן מכשול. וי"ל דלא עבר בלפ"ע אלא כגון מושיט יין לנזיר דקאי בתרי עברי דנהרא דאי לא מושיט לי' לא מצי שקיל. אבל הכא אי לא שקיל מרב עיליש הוה שקיל מאחריני והרא"ש ז"ל כתב דעבר אלפ"ע וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו דס"ל דלא כסברת המל"מ וכל סייעתו. אלא דמדברי הרא"ש ז"ל שהביא נראה לכאורה דס"ל כסברת המל"מ. אבל עיקר דברי הרדב"ז ז"ל לכאורה תמוהים. דא"כ לפי דבריו לאו דלפני עור גבי רבית היכא משכחת לי'. דהא לעולם איכא למימר אי לא שקיל מזה שקיל מאחריני. אבל נראה פשוט דע"כ כוונתו לומר דרבא הכי קאמר רב עיליש גברא רבה הוה ואיסורא לאינשי לא הוה ספי אפי' בענין דליכא לאו דלפ"ע. וכגון שהי' לפניו אדם אחר שרצה ללות מעות אלו עצמן ברבית. אבל ודאי אי ליכא לפניו בשעת הלואה אדם אחר שרוצה ללות מעות הללו עצמן ברבית. שייך בי' אזהרת לאו דלפני עור. כמבואר במשנתנו ובגמרא שם. והיינו משום דמאן יימר שימצא לו אדם אחר שירצה ללות ברבית. ואם זה הוחזק כל ישראל מי הוחזקו ברשיעי. והשתא א"כ שוב אין שום הכרח מדברי הרא"ש ז"ל דס"ל כסברת המל"מ. משים דאיכא למימר דלא כתב הרא"ש דאית בה משום לפ"ע אלא משום דסתמא דמילתא לא מיירי בהך גוונא שנמצא לפניהם אדם אחר הרוצה ללות מעות הללו ברבית. אבל ודאי בכה"ג איכא למימר דגם להרא"ש ז"ל לית בה משום לפ"ע. וכן ראיתי למהרש"ק ז"ל בתפארת שמואל על דברי הרא"ש שם (בפרק איזהו נשך סי' מ"ב) שכתב וז"ל אלא משום לפ"ע לא תתן מכשול. ונפק"מ היכא שידוע שבלא"ה מלוה ברבית ויש בני אדם שמוכנים ללות הימנו ברבית דשרי ליקח הימנו למחצית שכר. שהרי יכולין ליתן כוס יין לנזיר היכא שיכול ליקח בעצמו וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דס"ל ג"כ בפשיטות איפכא מסברת המל"מ ומפרש דברי הרא"ש ז"ל כדכתיבנא. וכן מתבאר מדברי התוס' (בפ"ב דקידושין נ"ו ע"א) בד"ה אבל במתכוין וכו'. עלה דתניא התם אין לוקחין בהמה במעות מע"ש ואם לקח בשוגג יחזרו דמים למקומם במזיד תעלה ותאכל במקום. אמר ר"י בד"א במתכוין ולקח תחילה לשם שלמים אבל במתכוין להוציא מעות מע"ש לחולין בין בשוגג בין במזיד יחזרו דמים למקומן. ופרכינן עלה והא אנן תנן ר"י אומר במזיד קידש. ומשני אמר ר"א אשה יודעת שאין מעות מע"ש מתחללות על ידה ועולה ואוכלתן בירושלים. ופירש"י וז"ל מתניתין ליכא למקנסי' כלל דאשה יודעת וכו'. ולא נתכוונה להוציאן לחולין. אבל מוכר זה יודע שהמעות מתחללות על הבהמה וחולין הן בידו ועבר על לפני עור לא תתן מכשול דיודע שהלוקח מתכוין לאוכלה בעירו עכ"ל. וכתבו על זה בתוס' שם וז"ל וקשה טובא חדא דאטו ברשיעי עסקינן שפי' שהלוקח מתכוין לאכלה חוץ לירושלים. ועוד קשה מאי לפני עור לא תתן מכשול שייך הכא. הלא אם לא יקח ממנו יקח מאדם אחר. ולא שייך לפני עור אלא דוקא דקאי בתרי עברי דנהרא. כגון מושיט כוס יין ואבר מן החי לבן נח כדאמרינן בפ"ק דע"ז עכ"ל עיי"ש בדבריהם. הרי בהדיא דמשום שהלוקח יכול לקנות בהמה במעות מע"ש מאחר כדי לאכלה חוץ לירושלים. אע"ג דגם האחר יעבור במכירה זו בלפ"ע. מ"מ שוב לא עבר המוכר בלפ"ע. וזה איפוך סברת המל"מ. וכבר ראיתי לקצת אחרונים שהרגישו בזה. וכתבו לדחות די"ל דכוונת התוס' לומר שיקח מאדם אחר ולא יודיענו. שהמעות הם ממע"ש. ואמנם אע"ג דודאי כשלא יודיע את המוכר דמעות מע"ש הם לא יעבור המוכר אלפ"ע אפי' בשוגג. משום דאנוס הוא. דלא הו"ל לחוש על המעות שנותנין לו בחזקת חולין שמא של מע"ש הם. מ"מ ודאי מדברי התוס' לא משמע הכי כלל. דאם איתא דבמה שיכול לקנות מאדם אחר לא מיפטר מלאו דלפני עור אלא משום שלא יודיע את המוכר דמעות מע"ש הם. וגם בעינן דוקא מוכר כזה שלא ידע מעצמו או שלא נודע לו ע"פ אחרים דמעות הללו של מע"ש הם. ודאי הי' להתוס' לפרושי הכי בהדיא. שיכול ליקח מאחר שלא ידע דממע"ש הם או מעכו"ם. אלא ודאי משמע דס"ל דבכל ענין שיכול ליקח מאחר. אפי' אם גם האחר יודע ומזיד באיסור לפ"ע. שוב לית בה איסורא דלפ"ע:

והשתא עפ"ז נראה דאפשר לומר דזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל. דאפי' בכה"ג ליכא אזהרה דלפ"ע. ולהכי שפיר מנה לאו דלא תשיך. משום דשפיר משכחת לה אזהרת לא תשיך גם היכא דלא שייכא אזהרת לפ"ע. וכגון דהי' כאן אדם אחר שרצה ללות דמים אלו עצמן ברבית מן המלוה. דמשום לפ"ע ליכא. אבל משום אזהרה דלא תשיך איכא. והילכך אע"ג שכבר מנה לאו דלפני עור. מ"מ לאו דלא תשיך שפיר בא במנין בפ"ע אפי' לפי שיטתו.

אמנם עדיין יש לי מקום עיון בזה. דנראה דאפי' להסוברין דבכי האי גוונא לא הוי בכלל אזהרת לפני עור. היינו דוקא לענין איסור לפ"ע שבשעת הלואה. דאע"ג דהלוה עובר בלפ"ע מיד בשעת הלואה משום שמכשיל את את המלוה בלאו דלא תשימון עליו נשך. מ"מ כיון דבלא"ה הוה בעי המלוה לאוזופי הנך דמים גופייהו לישראל אחר שוב לא עבר איהו בלפ"ע. אבל מ"מ בשעת פרעון הרבית ודאי פשיטא דגם בכה"ג עבר הלוה בלאו דלפ"ע. דנהי דבשעת הלואה הוה מוזיף הנך דמים לאחר. מ"מ השתא בשעת פרעון דקא מכשיל את המלוה בלאו דאל תקח מאתו נשך ותרבית אי לא יהיב לי' איהו הרבית לא יעבור המלוה בלאו זה בדמים אלו. ורק בדידי' לחוד הדבר תלוי ליתן לו ולהכשילו או שלא ליתן לו ולא יכשל. וא"כ פשיטא דקעבר בלפ"ע אע"ג דמעיקרא בשעת הלואה לא עבר משום שהכשילו בעבירת לאו דלא תשימון עליו נשך. דודאי הדבר פשוט דבהלואה ברבית מלבד מה שעוברין המלוה והלוה בלפני עור בשעת הלואה. עוברים ג"כ בלאו זה בשעת גביית הרבית. דבשעת הלואה איכא כשלון בעבירה אחרת ובשעת פרעון נוסף כשלון חדש בעבירה אחרת. ומילתא אחריתא היא ולא תליא הא בהא כלום. שהרי אפשר שלא ישלם הרבית או שהמלוה ימחול על הרבית ולא יגבהו. ובזה לא קעברי אלא בלאו דלא תשימון שבשעת הלואה לחוד. ולא בלאוין האמורים בלקיחת הרבית. דלא חיילי אלא בשעת גביי'. וא"כ פשיטא דבשעת תשלומי הרבית איכא נמי לאו דלפ"ע. ומתניתין לאוי קחשיב. ולא נחית למיחשב כמה זימנין עוברין בלאוין אלו דקחשיב. אבל ודאי פשיטא דעל כל כשלון בפ"ע קעברי בלפ"ע. והכא איכא תרתי. ולפ"ז תמיהני מאוד על המל"מ וכל הנמשכים אחריו שהשיגו על הר"ב פ"מ מדברי התוס' דסו"פ איזהו נשך. ולפי המתבאר אין בזה שום סרך קושיא כלל. דהרי דברי הר"ב פ"מ הם על דברי הנמוק"י (בפרק זה בורר כ"ה ע"א) דאמר רבא לוה ברבית פסול לעדות. ופרכינן והאנן תנן מלוה ברבית. ומשני מליה הבאה ברבית עיי"ש בפירש"י ובשאר ראשונים ז"ל. והנמוק"י שם פירש מלוה הבאה ברבית קתני ומשום לוה איצטריך לי' למיתני דלא מיפסל אלא מדרבנן. דאע"ג דעבר מדאורייתא לא פסול מדאורייתא. דלא משמע לאינשי איסורא אלא למלוה דאית לי' רווחא אבל ללוה דמפסיד לא וכו' עיי"ש בדבריו והביאו הב"י (בחו"מ סי' ל"ד סעי' ט"ז) עיי"ש. ועל זה נשאל בתשו' פ"מ דלפי דברי הנמוק"י לפסל לוה מדאורייתא משום שעבר על לפ"ע לא תתן מכשול שמכשיל את המלוה ועל זה השיב שם דלא קשיא דמשכחת לה דהלוה הוה חזי דהמלוה הוה מוזיף ברבית הני דמי גופייהו לישראל אחרינא ודאי. כההיא דאמרינן בפ"ק דע"ז וכו' עיי"ש. והן הן הדברים שהביא במל"מ שם. והנה לפי מה שנתבאר עכצ"ל דכוונת הר"ב פ"מ לומר דהנמוק"י מוקי למתניתין בשעדיין לא בא הרבית לידי גבוי. דאל"כ אכתי קשה דליפסל לוה מדאורייתא משום שעבר אלפ"ע בנתינת הרבית שמכשיל את המלוה בלאו דאל תקח מאתו נשך ותרבית ובלאו דאת כספך לא תתן לו בנשך וגו'. דבזה לא שייכא סברת הר"ב פ"מ. והשתא א"כ אין מקום כלל למה שהשיגו עליו הרב מל"מ ושאר אחרונים מדברי התוס' שם. שכתבו דלהכי לא נקט נמי בערב ועדים לאו דלפ"ע משום דלא פסיקא לי'. דזימנין דלא עברי אלפ"ע כגון שהי' מלוה לו בלא"ה. וכ"כ ג"כ הריטב"א ז"ל שם עיי"ש. דכוונתם לומר דבלוה שפיר נקט לאו דלפ"ע משום דאע"ג דבשעת הלואה לא פסיקא מילתא גם בלוה דעבר אלפני עור. משום דמשכחת לה דלא עבר בלפ"ע כמש"כ הר"ב פ"מ. מ"מ אי אפשר שלא יעבור אלפ"ע מיהת בשעת פרעון הרבית וכמו שנתבאר. משא"כ בערב ועדים דזימנין דלא עברי כלל אלפ"ע ולהכי לא פסיקא לי' למינקט בהו לאו זה:

איברא דבלא"ה דברי התוס' שם צ"ע לפמש"כ התוס' שם (לעיל ס"ב ע"א) סוף ד"ה לא מאי וכו'. דכשהערב קבל הרבית מהלוה ונתנו למלוה עובר ג"כ בלאו דאל תקח מאתו נשך ותרבית. ומאי דאמרינן דערב אינו עובר אלא משום לא תשימון. היינו דוקא כשלא קבל הרבית מן הלוה עיי"ש בדבריהם. וע"כ כוונתם דלהכי לא נקטינן התם גבי ערב גם לאו דאל תקח. משום דלא פסיקא לי' כיון דזימנין דלא עבר וכגון שלא קבל הוא הרבית מן הלוה. וכמש"כ התוס' כאן לענין לאו דלפ"ע. וא"כ הדבר תמוה דגבי מלוה נמי לא הו"ל למינקט לאו דאל תקח מהאי טעמא גופי' דלא פסיקא מילתא וזימנין דלא עבר. וכגון שלא בא הרבית לידי גבוי. וגם קשה דהרי לפי דברי התוס' שם ודאי כי היכי דהערב הרי הוא לגבי לוה כמלוה גופי' לעבור בלאו דאל תקח כשקבל הרבית מן הלוה ליתנו למלוה. הכי נמי חשיב כמלוה לענין לעבור עליו בלאו דלא תהי' לו כנושה אם דחקו ותבעו ללוה. וא"כ קשה נמי אמאי לא נקט אביי בערב גם לאו דלא תהי' לו כנושה ועכצ"ל כתירוצם משום דזימנין דלא עבר כשלא דחקו. וא"כ קשה דגם במלוה לא הו"ל למינקט לאו זה מהאי טעמא דזימנין דלא עבר וכמשכ"ל. והשתא ליכא למימר כמשכ"ל דמ"מ פסיקא לי' משום האזהרה. דעכ"פ לעולם המלוה מוזהר בלאוין אלו וכמו שנתבאר לעיל. דזה ליתא דא"כ גם בערב הו"ל למינקט נמי הנך תרי לאוי מהאי טעמא גופי'. דאע"ג דזימנין דלא עבר עלייהו מ"מ לעולם חיילי עלי' אזהרתן שלא יקבל הרבית מן הלוה וגם לא יתבענו וידחקנו. והיינו ממש בקושית האחרונים ז"ל על דברי הר"ב פ"מ. ואדמקשו על הר"ב פ"מ הו"ל להקשות מדברי התוס' עצמן מדידהו אדידהו דקשה ביתר שאת וביתר עז. דעל זה לא שייך מה שתירצנו לדברי הר"ב פ"מ ז"ל. ועכצ"ל דמש"כ התוס' כאך דלא נקט נמי בערב ועדים לאו דלפ"ע משום דלא פסיקא לי'. היינו דוקא בערב ובעדים. משום דאפשר להלואה ברבית בלא ערב ועדים כלל. ולא חייש למינקט כולהו לאוי שאפשר שיעברו עליהם ע"י הלואה ברבית. אלא במלוה והלוה שאי אפשר בלא הם. והם העיקר בעסק זה. משא"כ הערב והעדים שאינם אלא כטפל ואפשר להלוות גם זולתם. והילכך לא חשש למינקט בהו אלא לאו דלא תשימון שאי אפשר שלא יעברו עליו. ולא כל הנך לאוין דלא פסיקא מילתא אם יעברו עליהן. משא"כ במלוה ובלוה שהם העיקר באיסור רבית ואי אפשר כלל זולתם. מונה והולך כל הלאוין שאפשר שיעברו עליהם. אע"ג דזימנין דלא עברי בקצתן. ועדיפא מינה כתב הראב"ד ז"ל. והובא בריטב"א ובש"מ שם דלהכי לא קתשיב תנא דמתניתין גם לאו דלא תשיך שהוא אזהרה ללוה. משום שלא חשש למינקט אלא הנך לאוין דאיתנייהו כולהו במלוה. וכדאמרינן בגמרא מלוה עובר בכולן עיי"ש. וע"כ היינו משום שהוא עיקר בעסק זה שהוא הנושך והלוה טפל לו. ולא הזהירה עליו תורה אלא שלא יגרום להמלוה שישכנו:

וכן מוכרח לומר לפמש"כ הרא"ם ז"ל (ביראים סי' רע"ב). וז"ל וערב ועדים אין עוברין אלא משום לא תשימון עליו נשך בלבד. פי' מלאוין האמורין ברבית אין עוברין אלא משום לא תשימון. מיהו בלפ"ע לא תתן מכשול עוברין עכ"ל עיי"ש. ומבואר דגם הוא ז"ל הרגיש במאי דקשה אמאי לא נקט בערב ועדים נמי לאו דלפני עור כמו במלוה ולוה. כמו שהוקשה להתוס'. ולזה תי' דמלאוין האמורין ברבית קאמר דאין הערב והעדים עוברין אלא משום לא תשימון בלבד. אבל ודאי עוברין ג"כ בלאו דלפ"ע. אבל הדבר קשה טובא לכאורה מאי שנא דבמלוה ובלוה נקט נמי לאוין שאינם אמורין ברבית. ובערב ועדים לא בעי למינקט אלא דוקא מה שאמור ברבית גופי'. ועכצ"ל כדכתיבנא דדוקא במלוה ולוה שהם עיקר בהלואה ברבית ואי אפשר זולתם. טרח למינקט בהו כולהו לאוי שאפשר שיעברו עליהן ע"י כך. בין אותן שאמורים ברבית עצמו או שנאמרים בענין אחר. אבל בערב ועדים דלא פסיקא מילתא שיהיו בהלואה ברבית. דשפיר אפשר להלואה גם זולתם. להכי לא חייש למינקט בהו אלא הלאו האמור בענין רבית בלבד. וכמו שביארנו. ונראה שכדברי הרא"ם ז"ל ביראים שם מוכרח גם כן מדברי הפסיקתא זוטרתא (פרשת משפטים) שכתב וז"ל לא תשימון עליו נשך. זו אזהרה לערב ולעדים שהן גורמין לך וכו' עכ"ל עיי"ש. ומבואר דס"ל דליכא אזהרה זו בעדים ובערב אלא כשהן גורמין להלואה זו ואי לאו אינהו לא הי' מלוה לו. אבל אם הי' מלוה לו בלא"ה אפי' לאו דלא תשימון לית בהו. משום דלאו אינהו קא גרמי להך איסורא ולא קרינן בהו לא תשימון. וזה דלא כדעת התוס' והריטב"א ז"ל דס"ל דלאו דלא תשימון פסיקא לי' דבכל ענין עברי עלי'. אלא דלפ"ז ודאי קשה טובא אמאי לא נקט אביי נמי לאו דלפ"ע. וע"כ אין לנו בזה אלא כתירוצו של הרא"ם ז"ל. דמלאוי דרבית קאמר שאין עוברין אלא משום לא תשימון בלבד. אבל ודאי קעברי נמי בלאו דלפ"ע. אלא דבערב ועדים לא חשש למינקט אלא מהנך לאוין שנאמרו ברבית בלבד. וכמו שנתבאר. ומעתה מתבאר מזה דגם מלבד מה שביארנו לעיל בלא"ה אין שום הכרח כלל מדברי התוס' איפוך מדעת הר"ב פ"מ וסייעתו ז"ל. דאע"ג דודאי גם בלוה לא פסיקא מילתא שיעבור בלפ"ע בכל ענין דשפיר משכחת לה דלא עבר בלפ"ע. כמש"כ הר"ב פ"מ ומהרש"ק ומהר"א ששון והכנה"ג והרדב"ז ז"ל. מ"מ שפיר נקט גבי' גם לאו דלפ"ע אע"ג דבערב ועדים לא חשש למינקטי' מהאי טעמא דלא פסיקא לי' וכמו שביארנו:

ועכ"פ נתבאר דגם לדעת הר"ב פ"מ וסייעתו ז"ל דוקא בשעת הלואה הוא דמשכחת לה דלא עבר הלוה בלאו דלפ"ע. אבל מ"מ אח"כ בשעת פרעון הרבית ודאי לכ"ע אי אפשר שלא יעבור הלוה בלאו דלפני עור. והשתא א"כ הדרא קושיא לדוכתה לרבינו הגאון ז"ל דלפי שיטתו לא הי' למנות לאו דלא תשיך. מאחר שכבר מנה לעיל לאו דלפני עור לא תתן מכשול. וכבר מוזהר הלוה שלא ליתן רבית מאזהרת לאו דלפני עור. ולאו דלא תשיך לא קאי אלא אשעת פרעון כמו. לאו דאל תקח. וא"כ ליכא נפקותא בלאו דלא תשיך אלא לעבור עליו בשני לאוין. והרי בכל כיו"ב לשיטת רבינו הגאון ז"ל אינו בא במנין אלא הלאו הכללי בלבד. וא"כ אחר שמנה לאו דלפני עור לא הי' לו למנות לאו דלא תשיך. מיהו נראה דלאו דלפני עור לא תתן מכשול כיון דאפקי' קרא בלשון נתינה לא שייך אלא היכא דקעביד מעשה בפועל להכשילו. אם במעשה ממש בידים ואם אפי' בדבור. כגון משיאו עצה רעה. דמבואר בספרא דהו"ל בכלל אזהרה זו. אבל היכא דלא עביד ולא מידי לא קרינן בי' לא תתן מכשול. אע"פ שזה נכשל על ידו. וא"כ שפיר משכחת ללאו דלא תשיך אפי' היכא דליתא ללאו דלפ"ע לא תתן מכשול. וכגון הלוהו ודר בחצרו. דלא שייך בי' לאו דלפ"ע אלא בשעת הלואה. דאז כיון דמסר לו חצרו לדור בו ברבית שקצץ לו בשביל הלואתו. הרי מכשיל את המלוה בלאו דלא תשימון. וגם בלאו דאל תקח מאתו ושאר לאוין דרבית. דהשתא הוא דעבד לי' שימה וגם לוקח נשך ותרבית. וכגון שמורידו מיד בשעת הלואה לתוך חצרו. או שכבר הי' דר בו מעיקרא. אבל בתר הכי בכל משך זמן ההלואה. אע"ג דהמלוה ודאי קעבר בכל יום בלאו דאל תקח מאתו נשך ותרבית. וכן הלוה עובר בכל יום ובכל שעה בלאו דלא תשיך. מ"מ לא שייכא כאן אזהרת לפני עור לא תתן מכשול. דהרי השתא לא קעביד ולא מידי ולא קרינן בי' לא תתן מכשול. והשתא א"כ לפי דעת התוס' (בפ"ב דקידושין) וגדולי האחרונים ז"ל דבשעת הלואה משכחת לה שפיר גוונא דלא קעבר הלוה בלאו דלפ"ע היכא דהוה כאן אחרינא דבעי לאוזופי הנך דמים גופייהו ברבית. וכמו שנתבאר. שוב משכחת לה שפיר הלואה ברבית דלא קעבר הלוה בלאו דלפ"ע כלל לא בשעת הלואה ולא אח"כ ובכה"ג שכתבנו. ובכל כיו"ב דלא קעביד שום מעשה כלל אח"כ בשעת פרעון הרבית. וגם בשעת ההלואה הוה חזי דהמלוה מוזיף הנך דמים גופייהו לישראל אחרינא. וא"כ אין בזה לגבי לוה אלא לאו דלא תשיך בלבד. ושפיר מנה רבינו הגאון ז"ל לאו זה גם לפי שיטתו:

והנה אע"ג דבהך קרא דלא תשיך כתיב נשך כסף נשך אוכל וגו'. וא"כ לפי שיטת רבינו הגאון ז"ל בכל שני דברים שבאו בלאו אחד למנותם בשני לאוין. גם כאן ראוי למנותן שנים. מ"מ כבר ביארנו לעיל דהכא וכל כיו"ב שהם מענין אחד ושם אתד ממש אין למנותן אלא בלאו אחד לשיטת רבינו הגאון ז"ל. ובפרט דהכא מסיים קרא נשך כל דבר אשר ישך. וא"כ כייל להו קרא לכל עניני נשך כחדא. וכבר ביארנו דגם להבה"ג אין צריך לומר דכסף ואוכל מנה בשנים. אלא משום נשך ותרבית הוא שמנה שני לאוין. משום דס"ל דלדידן איכא נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך. כמו שנתבאר לעיל. ובלא"ה יש מקום לדון בזה ע"פ מה שראיתי לאחד מהאחרונים ז"ל שהקשה במאי דאמרינן (ר"פ איזהו נשך) דאי אתה מוצא לא נשך בלא תרבית ולא תרבית בלא נשך. הא משכחת שפיר כגון דנכרי לוה ברבית מישראל וישראל אחר נעשה לו ערב דתרבית איכא משום דממונו של מלוה מתרבה. ונשך אצל הערב ליכא. דהא איהו נוטל הרבית מהנכרי. ואם ישראל לוה ברבית מנכרי וישראל נעשה לו ערב. איכא נשך אצל הלוה ותרבית ליכא דהא לא מתרבה אלא ממונו של מלוה הנכרי. עי' בסוגיא דפרק איזהו נשך (ע"א ע"ב) ובראשונים שם ובטוש"ע (יו"ד סי' ק"ע) עיי"ש היטב ובאחרונים שם. וזה קשה טובא לכאורה. ואמנם לדידי נראה דבלא"ה איכא לאקשויי דעדיפא מינה לפמש"כ התוס' (ר"פ איזהו נשך ס"ב ע"א) בד"ה לא מאי וכו' שהבאתי לעיל. דכשהערב קבל הרבית מן הלוה ונתנו למלוה עובר משום אל תקח מאתו נשך עיי"ש. והרי בזה נשך איכא ותרבית ליכא. דהא אין ממונו של הערב מתרבה בכך. דהא לא קבל הרבית לעצמו אלא כדי ליתנו להמלוה. וכן הערב לגבי המלוה איכא תרבית בלא נשך. שהרי ודאי לדעת התוס' כי היכי דלגבי הלוה חשיב הערב כמלוה לענין שעובר בקבלת הרבית ממנו בלאו דאל תקח מאתו נשך. הכי נמי לגבי המלוה חשיב הערב כלוה לענין שיעבור עליו המלוה בלאו דאל תקח מאתו נשך ותרבית. וכאן תרבית איכא שממונו של מלוה מתרבה. ונשך ליכא דהא הערב נוטל הרבית מהלוה ולאו דידי' קיהיב. והמלוה אין לו ענין עם הלוה גופי' כיון דהערב מיחשב הוא גופי' כלוה לגבי המלוה. ומיני' דידי' הוא דשקיל רביתא. ונמצא דתרבית איכא נשך ליכא. הרי דאיכא נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך. ואמנם נראה דאפשר לומר בזה ע"פ המתבאר בסוגיא דפרק בתרא דבב"ב (קע"ג ע"ב) דלכולהו אמוראי ס"ל דעיקר מאי דערב משתעבד אין זה אלא מדבריהם. דלא אשכחו התם ראי' דערב משתעבד אלא מאסמכתא דקראי דדברי קבלה בעלמא עיי"ש. ואפי' מאן דמייתי התם ראי' מקרא דאורייתא מדכתיב אנכי אערבנו ודאי אין זו דרשא גמורה אלא אסמכתא בעלמא. אלא דרב אשי מסיק התם דמשתעבד מטעמא דבההיא הנאה דקא מהימן לי' גמר ומשעבד נפשי' עיי"ש. ולפ"ז ודאי ערב מדאורייתא משתעבד. אבל לשאר אמוראי דהתם משמע ודאי דלאו מדאורייתא הוא. והנה מדברי הרשב"ם ז"ל שם משמע דס"ל דלא מיירי התם אלא בערב באמירה בעלמא בלא קנין. ומיבעי לאשכוחי ראי' מנ"ל דמשתעבד באמירה בעלמא אבל ערב בקנין פשיטא לי' דמשתעבד. וא"כ אפשר דערב בקנין לכ"ע מדאורייתא משתעבד. אלא שכבר הכריח הר"ב ת"ח שם דאפי' בערב בקנין מיירי התם עיי"ש בדבריו. וכן נראה מדברי כל הראשונים ז"ל שם עיי"ש. ולפ"ז נראה דמאי דדרשינן (בפרק איזהו נשך ע"א ע"א) בברייתא אל תקח מאתו נשך ותרבית אבל אתה נעשה לו ערב עיי"ש. וכן מה שדרשו בברייתא דפרק המקבל (קט"ו ע"א) לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לביתו של ערב עיי"ש. ע"כ להנך אמוראי דס"ל דערב לא משתעבד אלא מדרבנן. אסמכתא בעלמא הוא דלדידהו אין לנו מדאורייתא ערב משתעבד:

ומעתה עפ"ז נראה דאפשר לומר דסוגיא דר"פ איזהו נשך. וכן רבא דקאמר התם דאי אתה מוצא תרבית בלא נשך ונשך בלא תרבית ס"ל ככל הנך אמוראי דס"ל התם (בפרק בתרא דבב"ב) דמדאורייתא אין ערב משתעבד. והא דתנן (סו"פ איזהו נשך) דהערב עובר בל"ת איכא למימר לדידהו דהיינו רק בל"ת דלפ"ע. דכיון דלא הי' מלוה בלא"ה. אע"ג דאינו משתעבד אלא מדבריהם. הרי זה עובר מדאורייתא בלפני עור. ואביי דקאמר התם דעובר נמי בלא תשימון. איכא למימר דס"ל כרב אשי דערב משתעבד מדאורייתא. וגם אפשר לומר דכיון דמדרבנן משתעבד וגובין ממנו בע"כ כמו מן הלוה עבר מדאורייתא בלא תשימון כהמלוה. או י"ל דלא קאמר הכי אלא מדרבנן. ומאי דקתני בברייתא (דר"פ א"נ ס"ב ע"א) ר"נ וראב"י פוטרים את המלוה ואת הערב מפני שיש בהם קום ועשה עיי"ש. באמת בתוספתא (פ"ו דמציעא) דשם עיקר ברייתא זו. לא גרסינן ערב אלא מלוה לחוד עיי"ש. וכן נראה שהיתה גירסת הרמב"ם ז"ל. כנראה מדבריו (בפ"ד מהלכות מלוה ולוה ה"ג) עיי"ש ובמש"כ בלח"מ שם. ומיהו לפי הגירסא שלפנינו בגמרא אפשר לדחות כמשכ"ל. ומ"מ כיון דסוגיא זו אזלא אליבא דמ"ד דשיעבודא דערב אינו אלא מדבריהם. א"כ ע"כ לא יתכן לאוקמי קרא בערב. והיינו דקאמר דאי אתה מוצא נשך בלא תרבית ולא תרבית בלא נשך. אבל למאי דמסיק רב אשי דבההיא הנאה דמהימן לי' גמר ומשעבד נפשי'. וא"כ מדאורייתא הוא. שפיר משכחת להו נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך כדכתבינן. ואפשר דזו היא דעת הבה"ג וסייעתו ז"ל שמנו נשך ותרבית בשני לאוין. ומ"מ כבר ביארנו דאפי' לפ"ז דברי רבינו הגאון ז"ל נכונים לפי שיטתו. דבמלוה לא מנה לא לאו דנשך ולא לאו דתרבית. משום שכבר מנה לאו דלא תשימון שכולל המלוה והערב והעדים. וליכא נפק"מ בלאוין האחרים האמורים בנשך ובתרבית אלא לאפושי לאוי. ואינם באים במנין לשיטתו. ומה שמנה לאו דלא תשימון. אע"ג דבלא"ה הו"ל בכלל אזהרה דלפני עור שכבר נמנה. היינו משום דלא תשימון כולל נמי אזהרה לערב ולעדים. דזימנין דלא עברי בלפני עור אם הי' מלוה לו בלא"ה. כמש"כ התוס' והריטב"א ז"ל שהבאתי לעיל. ולא מנה אלא אזהרה דלא תשיך שהוא אזהרה ללוה דלא הו"ל בכלל לאו דלא תשימון. וגם בלפ"ע זימנין דלא עבר כמו שנתבאר ובלוה ליכא שום אזהרה לתרבית אלא לנשך בלבד.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.