הכתב והקבלה/בראשית/מא

הכתב והקבלה בראשית מא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

שנתים ימים. שתי שנים שלמות, כדכתיב ימים תהיה גאולתו ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה, וכן ימים או עשור, וכן למועדה מימים ימימה, אבל מקץ שנתים בלא ימים היה משמע מקץ שנה ויום, כדכתיב, בן שנתו, בתוך שנה קורהו בן שנתו (רשב"ם), דוגמת חדש ימים היינו חדש שלם מימים:

ופרעה חלם. לרש"ד אין חלם פעל בינוני כי לא מצאנו בינוני במקום עבר, אבל הוא תואר, ותחסר מלת ההרכבה היה, ושיעורו היה חלם, ולרוו"ה אין צורך לזה, כי חולם לדעתו פועל עבר מבנין פיעל המדומה למרובע, כי כבר הניחוהו קדמוני הקדמונים לבנין מיוחד לעצמו, והעבר ממנו פועַל פועַלה פועַלְתָ, כמו והיא שופטה את ישראל בעת ההיא (שופטים ד׳:ד׳) שהוא פעל עבר מבנין זה, ואיננו פועל בינוני מהקל, והעדות בעת ההיא ולא בעת הזאת, וכן ואת הנערים יודעתי (שמואל א כ״א:ג׳), זורמו מים עבות (תהילים ע״ז:י״ח), וכן מזה ארמי אבד אבי הוא פעל עבר ויוצא, ביקש להאביד ע"ש רש"י ורוו"ה:

ב

באחו. פרש"י באגם, ולרמב"ן הוא שם לדשא ועשב הגדל באגם ועל שפת הנהרות, וכתיב"ע בגו גומיא, מן היגאה גמא (איוב ח'), וא"ת באחוא, אפשר שהעשב נקרא כן בארמי, כבתלמוד ירושלמי (פ' כיצד מברכין) הב אחוונא לתוריא. וקרוב לומר שדעתו לפרש באחו, ענין קרבות ואחדות, כמו להפר את האחוה (זכרים י"א), וכלשונם אברהם האחוה את כל באי עולם (פערברידערט, פעראיינט), וכמ"ש במכדרשב"י, ותרעינה באחו בחבורא באחוותא דלא אשתכח בהו פרודא:

ג

ותעמדנה. לשון עכבה, היו עומדות אצלם קודם שתאכלנה אותם להורות שיהיה רעב ושובע יחדיו רעב בכל ארצות ושובע במצרים (רוו"ה):

ח

ותפעם רוחו. ובנבוכדנצר אמר ותתפעם רוחו (דניאל ב׳:א׳), לפי שהיו שם שתי פעימות שכחת החלום והעלמת פתרונו (רש"י מב"ר), והוא לכאורה דרש רחוק מאד ממשמעות התיבות, כי ההבדל שבין בנין נפעל לבנין התפעל כפי שהורונו בעלי לשון הוא, שהנפעל מקבל הפעולה ברוב מזולתו, וההתפעל מתוכו, ועוד יש בהתפעל סגולה מיוחדת שאינה בנפעל, כי הנפעל מורה על דבר שהוא כן באמת, וההתפעל מורה על חקוי הדברים ודמוי הענינים בנפש, יהיה כן חוץ לנפש או לא יהיה כן, כמו יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב (משלי י״ג:ז׳-ח׳) ופירש"י מראה עצמו עשיר, או שהוא מתעשר בגזל עניים, ולשני הפירושים אין העושר כ"א לפי הדמיון בלבד, וכן ממתכבד וחסר לחם (שם י"ב) פירש"י ממתכבר בעיניו, וככה איש מתהלל במתת שקר (שם כ"ה), שכב על מטתך והתחל (שם י"ב), וישכב אמנון ויתחל (שם), הראה עצמו חולה ורבים כאלה, ועוד מסגולתו שיורה לפעמים על חזרת הענין והתעסקות בו, מה שלא יורה הנפעל, אבל מעולם לא עלה על הדעת שיהיה בהתפעל כפל ענין הוראת הנפעל, עד שיפורש ותפעם פעימה אחת ותתפעם שתי פעימות ! ואמר רוו"ה דלפי המתברר מדברי התנחומא (פ' זו) גם בנבוכדנצר לא היה שכחת החלום באמת כ"א לפי הראות, שעשה עצמו כאלו שכחו, כי אמר אם אומר להם החלום אולי יבדו מלבם פתרון שלא אוכל לעמוד על אמתתו, כי אולי הוא לזמן רחוק כמו שפתר דניאל באמת, לכן בקש מהם שיגידו לו חלומו אשר חלם, ואם יש בחכמתם כן אז ודאי ידעו גם פתרונו על נכון, וזה שאמר להן הן חלמא אמרו לי ואינדע די פשריה תהחווני, היוצא מזה הספור, כי הפעימה של נבוכדנצר פי שנים ברוחה, פעימה ואינה פעימה, פעימה מצד העלמת הפתרון והיא פעימה באמת והיא יכונה לבנין נפעל, ופעימה מצד שכחת החלום והיא אינה פעימה באמת כ"א לפי הדמיון, לכן היא נכונה לבנין התפעל, ועתה ראה והפלא מחכמת בעל הטעמים ואמתת המסורה, וזה שכבר אמרו הקדמונים שמדרך ההתפעל להניח הדבור בתיבתו מלרע, אף בבא בוי"ו הפתוחה בראש תיבתו, כמו ויתנכר אליהם, ויתמודד על הילד, ויתגעש ודומיהם, ובנפעל שיכון התיבה מלעיל, כגון וינגף וילחם ויצמד, וכן כל וינחם מלעיל, בר מן ב' מלרע ואמרו ששני אלה הם באמת מן ההתפעל הקל, כי כבר מצאנו התפעל קל, ויתפקדו, התפקדו, וכן דעת רש"י שהרי הוא חבר יחד ותתכס (לעיל כ"ד כ"ה) עם ותקבר ותשבר, והורה בזה שגם הם מן ההתפעל להיותם מלרע ותמצא כי הם מההתפעל, וכן שיטת כל המתפעל ואין בו זרה, כי אם ותתפעם רוחו דנבוכדנצר שהוא בא מלעיל כמנהג הנפעל, לפירושי הוא מורכב משניהם, להורות על שני מיני הפעימה שהזכרתי, שהאחד, היתה באמת והוא הנרמזה בנפעל, והאחרת לפי הדמיון והיא הנרמזת בהתפעל, ולכן בדברו עם חכמיו לא אמר להם ותתפעם רוחי כ"א ותפעם רוחי לדעת החלום וכמו שאמרנו, ובזה דעת רבותינו מסכמת עם יסודי הלשון:

ט

את חטאי. אונקלס תרגם סורחני לשון יחיד, ויב"ע תרגם סורחניי לפי המקרא בלשון רבים, דבאמת חטא בכפלים, האחד חסרון השגחתו ואזהרתו על המשרתים העומדים תחתיו לשמירת היין בעודו מונח באוצר, לבלי יתערב בו דבר המקלקלו והמעכירו והשנית שחטא הוא בעצמו בעת הושיטו הכוס על כף פרעה שלא נתן אז בכוס עינו לראות אם המשקה נקי' בלתי עיכור וקלקול, ורבותינו אמרו ברבה, שני חטאים יש בידי, אחת שלא עשיתי ליוסף טובה לפניך, ואחת שראיתיך מצטער על פתרונו של חלום ולא גליתי לך עליו שהוא יודע פתרונו:

יב

איש כחלמו פתר. לפי החלום וקרוב לעניניו (רש"י) וכפי' רשב"ם כמשמעות חלומו, וכבר טען רמב"ן דא"כ ימעט בזה חכמת הפותר, כי אם חלום פרעה לא יהיה כן לא ידענו יוסף, אמנם לרבותינו שלכל אחד מהם חלם חלום עצמו ופתרון חלום חברו (כמבואר במקומו) וזהו בעצמו שסיפר מתחלה שר המשקים לפרעה ונחלמה חלום בלילה אחד אני והוא איש כפתרון חלומו חלמנו הודיע לפרעה בזה שלכל אחד מהם חלם גם פתרון חלום חברו, לכן אחר שאמר כאן ויפתר לנו את חלמותינו הוסיף לאמר עוד, איש כחלומו פתר, הודיע לפרעה בזה פליאת חכמת הפותר, כי פתר לכל אחד פתרון כמו שראה כל אחד מהם בחלומו על חברו:

יז

בחלמי הנני עמד. האריכה התורה בספור פרטי חלום פרעה אל יוסף, ולא אמר' בקצור ובדרך כלל ויספר פרעה ליוסף את חלומו, כמ"ש הפסוק בדברו לחכמיו ולחרטמיו, ונ"ל כי בא זה הספור להודיענו גדל השגחתו ית' על יראיו, כי אף ששינה פרעה כמה דברים בספור פרטי חלומו, אשר ממשמעותם אין להם שייכות אל הפתרון, בכל זאת מהש"י היתה נסבה להודיע ליוסף ענין הפתרון כפי מה שראוהו פרעה באמת, אף שאינו מוסכם עם ספורו את חלומו, והוא זה. אחר שידענו כי כל מחית ארץ מצרים היתה מן היאור, כמ"ש (ישעיהו י״ט:ז׳-ח׳) ערות על יאור על פי יאור וכל מזרע יאור יבש נדף ואיננו, וכתיב ואנו הדייגים ואבלו כל משליכי ביאור חכה ובשו עובדי פשתים שריקות וגו' והיו שתתיה מדוכאים וגו', הנה לפי זה מראית החלום היו הפרות העולות מן היאור שהוא עיקר ומקור מחיתם יפות מראה, והוא דבר פשוט שזה יורה על שנות שובע, כי יפות מראה איננו שבח לפרות רק לבני אדם, כי המראה היפה בזיו קלסתר וצבע העור כשהוא לבן צח ואדום וכדומה הוא המיפה מראית פני אדם, ובימי השובע הבריות נראות יפות, וכן רעות מראה איננו גריעות כ"כ בבהמה, אמנם בבני אדם היא אחת מהחסרונות הגדולות, והדבר פשוט שהפרות רעות המראה יורו על שנות רעב שיעשו רושם בזיו פני אדם, כל פנים יהפכו לירקון וכל תוארה ישונה למראה מגונה, ועל כן במראית החלום אמר קרא ותעמודנה אצל הפרות על שפת היאור, מזה הוראה עצומה ששנות השובע יהיה להן התחברות והשתתפות עם שנות הרעב שיבואו אחריהן ע"י רבוי ההשפעה מאלה לאלה. אמנם בספור החלום אמר פרעה ויפת תואר, ורעות תאר שהוא שם הונח לבד על צורת הפנים והאיברים, כמו דפוס החוטם המצח הפה ולחיים, אשר הם בערך שווי ומוצע וכן קומת הגוף (ערש"י לעיל כ"ט י"ז), הנה מכל אלה אין הוראה על השובע והרעב, כי אין פעולתם על התאר רק על המראה, גם לא הזכיר בספורו בפרות הרעות שהן היו עולות מן היאור, אשר יורה על חסרון המחיה הבא מן היאור, וכן לא הזכיר עמידת הפרות הרעות אצל הטובות, גם הוסיף בספורו לאמר מה שלא ראה כלל, והוא, ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחלה, הנה מדבריו אלה רמז ברור הפך מראית חלומו, דהיינו שלא יהיה לשנים אלה שום השתתפות והתחברות זע"ז, הטובות לא יועילו למלאות חסרון הרעות, כמו שלא הועילו הבריאות להבריא הכחושות, גם בספור חלום השבלים באו שנויים שאין ממשמעותם כ"כ השובע והרעב, כי כפי מראית חלומו היו השבלים בריאות והוא לשון שאין לו שייכות כ"כ בשבלים ואינו אלא דרך השאלה. וע"כ יורה על שנות שובע, שבתוספת טובתם יבריאו את בני אדם, אמנם פרעה לא אמר רק לשון מלאות אשר יורה על השבלים עצמן שהן שלמות בגרעיניהן, ואין במשמעות לשון זה הוראה על שנים משופעות בטובה ובשובע, גם הוסיף פרעה מלה אחת שמשמעותה חסרון מוחלט עד שאין בהן מאומה, כי אמר לשון צנומות אשר יורה על קשוי ושאין בהן לחלוחית, הנה אם השבלים הן דקות ושדופות קדים שלא נגמר בשולם הראוי (ערשב"ם), וגם אין לחלוחית בהן, מזה יש הוראה עצומה הפך ממראית החלום, שהראשונות היו נראות בריאות והאחרונות לא היו כ"א דקות ושדופות, שבזה יש רמז גדול שהשבלים הבריאות יועילו אל בריאות האדם משפעת טובה עד שיפרנסו את בני האדם גם בשנות הדוחק והרעבון; הנה עפ"י הדברים האלה יש לנו הבדל גדול בין מראית החלום ובין ספורו והצעת דבריו אל יוסף, עד שלפי הספור אין במובנם כלל הוראה על השובע והרעב עד שהראשונות יועילו למלאות חסרון האחרונות, (ואפשר שגם לחרטמיו וחכמיו ספר חלומו בשנויים כאלה, ולזה לא עלתה על דעתם לפתרו כראוי), אמנם בעל המסבות הודיע ליוסף פתרון החלום לפי מראיתו אף שאינו לפי הספור, ולזה כאשר שמע פרעה מיוסף את פתרון החלום, נתן על דעתו פרטי חלומותיו כפי מה שראהו, ומזה הבין שכל ענינו מתאים ומסכים עם דברי הפתרון, לכן אמר אל יוסף שהוא איש אשר רוח אלהי' בו וכאלו אמר לא זה בלבד שיבין לפתור החלומות אף גם רוח נבואה שורה בו לדעת פרטי החלומות כפי מה שראיתים, הפך ממשמעות ספורי אותם אליו; הנה לסבה זו האריכה התורה בדבור פרעה אל יוסף בזה. ודברים קרובים לזה אמרו במדרש תנחומא, כשבא פרעה לומר לו את החלום בקש לבדקו והי' מהפך לו החלום, א"ל יוסף לא כך ראית אלא יפות מראה מלאות וטובות. לא צנומות אלא דקות ושדופות קדים, התחיל פרעה תמה בעצמו וא"ל אחרי היית כשחלמתי, שנאמר אחרי הודיע וגו', ע"כ - ובמכדרשב"י (קצ"ו א') יוסף אסתכל מגו מלולא דפרעה דהוה אמר בדרגין ידיען וחמא ליה דקא טעה וא"ל לאו הכי אלא הכי הוא בגין דדרגין כסדרן אתיין. ויש עוד שנוי לשון בספורו מראיתו, דבראיתו אמר והנה הוא עומד על היאור, ובספורו אמר עומד על שפת היאור, ויש הבדל בין שתי לשונות אלה, דבלשון עומד על שפת היאור אין בהוראת העמידה כ"א עמידה לראות שנויים הנעשים בפרות ובשבלים המשונות, אמנם בלשון עומד על היאור נכלל עמידה עצמית, היינו שהועמד הרואה לממשלה ושולטנות על ענין המחיה והכלכלה, כי היאור הוא לו מקור המחיה והכלכלה, ולשון על היאור הוראתו ממשלה על היאור (דוגמת ונתתיך על ארץ מצרים), והנה לפי"ז יהיה מאמר יוסף ועתה ירא פרעה וגו', פתרון לראייתו עומד על היאור, ואיננו מעצת נפשו כי לא לייעץ לקחוהו, ודמיון לכונה זו ראיתי בדברי רבותינו ברבה שאמרו שם אמר פרעה מי מתקיים על מי, אני על אלהי, או אלהי עלי ? א"ל אתה על אלהיך, ע"כ. ואפשר שמזה נשתבש פרעה לאמר לי יאורי ואני עשיתיני:

כה

הגיד לפרעה. לא היה כאן הגדת דברים כ"א מראית החלום שממנו יובן מה שהאלהים רוצה לעשות, ודומה לזה הגדת היום (שמואל ב י״ט:ז׳) שאינו כ"א הבנת דברים מתוך מעשה והונח לשון הגדה לכזה, כי שרשו נגד, וכל צורה הנשואה על דבר שהוא חוץ מן המצייר יפול עליו בבחינת המצייר ענין נגד, (געגענשטאנד), במה שנושא הצורה מעמד בהקבלה להסתכלות המצייר, שעי"ז יכול לעשות לי ציור ממנו. וכל ענין הגדה הוא התגלות דבר חדש והעמדת דבר הנעלם נגד המקבל, וכשנאמר מי הגיד לך, טעמו מי העמיד את הדבר לנגדך (פערגעגענוואֶרטיגט), ואין בזה הבדל אם ע"י דבור או ע"י דבר אחר, ואפשר שנכלל במלת הגיד הוראת הנגיד המושל והמנהיג את העם (בעפעהלסהאבער) ויהיה טעמו עשה אותך לנגיד ומנהיג על הדבר שיתחדש בארצך, ולמ"ד לפרעה מורה על העצם כמלת את כמו הרגו לאבנר, שא נא לפשע שהם במקום את, וכן מה שאמר אח"כ הראה את פרעה, נכלל בו גם הוראת השגחה ושימת לב על הדבר, כמו ראה ראותי את עני (אכט האבען) ולזה אמר עליו לבסוף ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו וגו':

לב

ועל השנות. מלת על פה לדעתי ענין סבה, כמו על אשר מריתם, על כי אין אלהי בקרבי, וטעמו סבת השנות החלום (אורזאכע דעס וויעדערהאָלענס), ובזה א"צ להוסיף על לשון המקרא כאשר חשב רש"ד:

לג

ועתה ירא פרעה. התעוררו המפרשים מי נתן את יוסף להיות יועץ למלך כי לא נקרא רק לפתור החלום ונ"ל שאין זו עצה מדעתו אבל גם זה הוא לפתרון. מדהזכיר בסוף חלום הראשון ויקץ פרעה, וכן פרעה בספרו חלומו ליוסף הזכיר בסוף חלום הראשון ואקיץ, וכל זה מיותר כי מה לנו אם הקיץ בינתיים או לא, ומזה למד יוסף כי פרעה בעצמו צריך להיות מתעורר ולתת לבו על הענין הנודע לו בחלומו להיות זריז ומקיץ על הרע המעותד לבוא בארצו ולעשות כל ההכנות וההזדמנות בזמן ההטבה להמעיט בו בכל יכלתו את הרע שיבא אחריו, כי כמו שהקיצה תורה על התעוררות מן השינה, ככה תורה על ההתעוררות אל המעשה. כמו העירה והקיצה למשפטי, כי כמו שהישן אין לו כוונה והער יש לו, ככה המתעורר לכווין אל דבר יכונה מעיר משינה:

ירא פרעה, יעשה פרעה. אם פרעה יפקיד פקידים והבר יהיה תחת יד פרעה, מה צורך אל האיש הנבון, ויאמרו המפרשים יעשה פרעה, מה שזכרתי תחלה שישית האיש הנבון על כל ארץ מצרים שזה האיש הנבון יפקיד פקידים והוא יקח החומש מן התבואות, ויקבצו ויצברו חוזר על הפקידים. ונ"ל להוסיף על דבריהם, אחרי שמלת ירא כאן משונה היא מכל חבריו בנקודו וטעמו, שבכולם הנגינה מלעיל וכאן מלרע, וכולם הרי"ש בשלש נקודות וכאן צרוי' (כמבואר בשוום שכל לרוו"ה עפ"י מסירה), לכן לדעתי אין לפרש ירא ענין בחירה ורצון כמו יראה לו השה, וכמו בכל מקום אשר תראה שפי' יבחר ויחפוץ (אויסערזעהען), אבל הוא ענין השגחה ושימת לב על הדבר, כמו אין מי רואני (ישעיה מ"ז), רואה את כל מאומה בידו (אויפזעהן, נאכזעהען, אכט האבען), והוא כאן פועל יוצא, וטעם ירא פרעה איש נבון, האיש הנבון והחכם יעשהו פרעה לרואה ומשגיח (צום אויפזעהער אנשטעללען), כי גביית החומש מכל התבואות, ולקיים התבואה שלא תרקב בשימת דבר המקיים אותה בטבעה, ולנהל כל ארץ מצרים לפי הטף ולתת להם כדי חיותם ולמכור המותר לארצות אחרות באופן לאסוף עושר וממון לפרעה, הנה כל אלה אף שיעשו ע"י פקידים העומדים תחת ממשלת האיש הנבון, דבר הכרחי הוא בלי ספק, שלא יעשה הפקידים כל אלה כרצון לבבם, אבל מן ההכרח להיות עליהם משגיח אחד כללי אשר יתן עין השגחתו על כל פרטי הענינים האלה שיעשום בעתם כראוי ועל סדר הנכון. וזהו התכלית המכוון באמת בהתמנות האיש הנבון. וע"ז אמר ירא פרעה איש, כלומר פרעה יעשהו לרואה ומשגיח:

לח

ויקבצו, ויצברו. שרש קבץ נאמר על התחברות דברים בבחינת היותם זה אצל זה, וזה ג"כ היראת שרש צבר, אלא שהדברים הצבורים קרובים זה לזה יותר מן הנקבצים, כמו ויצברו אותם חמרים חמרים; הנה תחלה קבץ יוסף אוכל שדה כל עיר ועיר ונתן אותו בתוך העיר אשר לוקח מסביבותיה, וזה לצורך בני אותה העיר, ואח"כ לקח מכל עיר ועיר היותר מצורך בני העיר ויצבור אותו באסמיו לצורך הנכרים בני ארצות אחרות, כי המצרים לא היו באים אל יוסף כי בעריהם הופקדו פקידים למכור להם האוכל אשר נשמר שם לצרכם, לכן אמר פרעה למצרים לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו, ולא אמר והוא יתן לכם שבר, כי הוא לא נתן להם, רק צוה להפתח כל האוצרות אשר בעריהם ולמכור להם, וזה טעם ויפתח יוסף את כל אשר בהם כל האוצרות אשר ביניהם ובעריהם, ושאר העמים כגון הכנענים ובני יעקב באו אל יוסף עיר המלוכה לשבור בר אשר נשבר בעיר ההוא לצורך בני הנכר לכן כתיב ויצבור יוסף בר ולא ויקבץ יוסף, כי הקבוץ היה בכל עיר ועיר, והצבור לא היה אלא אצל יוסף בעיר הממלכה, ויובן ג"כ מה שכתוב ויקבצו את כל אכל השנים הטובות הבאות האלה, ויצברו בר תחת יד פרעה אכל בערים ושמרו, תחלה יקבצו בכל עיר ועיר, ואח"כ יצברו תחת יד פרעה בעירו, ושמא תאמר כל מה שיקבצו בכל עיר ועיר יצברוהו אח"כ תחת יד פרעה, לכן הוסיף אוכל בערים ושמרו, כלומר לא את הכל יצברו תחת יד פרעה כי גם יניחו אוכל בערים, ושמרוהו לצורך בני העיר והזכיר האוכל אצל הקבוץ והבר אצל הצבור, כי ראה יוסף בחכמתו שאין ראוי לו למלא אוצרותיו אשר בעיר המלוכה לצורך כל הארצות בדברים פחותים הממלאים מקום מרובה, ואשר מחירם קל, ולא יתכן שיעמדו בני עיר המלוכה צפופים להניח מקום לאלף אוצרות של צמוקים וגרוגרות, ע"כ לא צבר באסמיו רק בר שהוא דגן נקי מן התבן, אשר הוא עיקר מזון האדם והוא זן הרבה ומקומו מועט בערך שאר מיני מאכל, אבל ביתר הערים שלא היה לו לשמור בתוכן רק לצורך בני העיר הניח את כל האוכל, כלומר כל דבר אשר יאכל בר ולחם ומזון וכל מיני זרעונים ואפי' גרוגרות וצמוקים (כדברי רב"ח) לכן כתיב ויקבץ את כל אוכל, ויצבור יוסף בר, והנה כל תיבה ותיבה בכתובים האלה מדוייקות בצמצום, וכל מעשי יוסף בחכמה ובדעת (רשד"ל):

תחת יד פרעה. תיב"ע תחות אפוטרופין דפרעה, וכפי' רשב"ם תחת ממונה פרעה, יראה שפי' יד מן כי אזלת יד ענין כח יכולת וממשלה, והממונה מפרעה הוא בא בכח פרעה (ערמאֶכטיגטער) שניתן לו הכח להיות מושל על הדבר:

מ

על ביתי. תרגם אונקלס ממנא על ביתי וכפי' הראב"ע תהיה שר על ביתי, הוסיפו ענין ההתמנות והשררות על לשון המקרא, ובאמת אין כאן חסרון, כי מלת על הוא שם תאר כמו ואל על יקראוהו (הושע י"א) שפירושו עליון, א"כ יהיה על שם נסמך אל ביתי, וטעמו תהיה העליון של ביתי (אָבערסטע מיינעס הויזעס) וכן נתתי אותך על כל ארץ מצרים, ונתון אותו על כל א"מ, ויצא, יוסף על א"מ, בכולם הוסיף יב"ע סרכן, שליט, ואין זה תוספת, כי הוא בעצמו המובן במלת על:

מג

אברך. ערש"י ובעלי לשון אמרו אברך כמו הברך, אל"ף תחת ה"א כמו אשכים ודבר (ירמיה כ"ה) שהוא כמו השכים. וטעם אברך כל איש יכרע על ברכיו כי הוא ראוי אשר לו תכרע כל ברך. ול"נ שהוא ענין ברכה. וטעם אברך, זה הוא האיש המביא ברכה קרב הארץ (זעגענברינגענדער) שבחכמתו הבין הפתרון ובעצתו עשו תקונים שמסיבתם תנוח שפעת ברכה במדינה. ולפי"ז דומה אברך לשם צפנת פענח, שהמכוון בו לרבותינו בהודיעו הצפונות מניח רוחן של בריות:

ונתון אתו. הטבעת והבגדים ורביד הזהב היו סימנים אשר הוציא בם אל הפועל את דבורו שאמר אליו ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים, אמנם להיות יוסף מפורסם עד הנה לעבד שבוי במאסר האסורים זה זמן רב ולא בנקל יכנס באזני העם להאמין כי עבד מבית האסורים יצא למלוך, לכן הוסיף פרעה להרכיבו במרכבת המשנה ולקרוא לפניו אברך, שבזה ישמע ויתפרסם ברבים, כי הוא זה האיש אשר רצון המלך בו להשליטו על כל הארץ וזהו שאמר ונתון אותו על כל ארץ מצרים, לשון נתינה ישמש גם על פרסום הדבר והשמעתו ברבים, כמו ויתנו קול ביהודה (דה"ב כ"ד) ויתנו את קולם, וכן בלי התלוות מלת קול, כמו שאו זמרה ותנו תוף כנור וגו' כלומר השמעת קול מיני זמר - ומלת אותו מן יאותו לנו האנשים, שהוא לשון התרצות וטעם ונתון אותו על כל ארץ מצרים. שההרכבה והקריאה הנעשה בפרסום יהיו סבה שבו ינתן תודע על כל ארץ מצרים שהוא האיש אשר ההתרצות אליו, אות וי"ו במלת ונתון ישמש כמלת למען כמו לא ירבה לו סוסים ולא ישיב. שטעמו למען לא ישיב כן ונתן למען נתון כלומר שההתרצות בו תהיה נתונה (דאמיט זיינע אנערקעננונג (בעווילליגונג) ערטהיילט ווערדע):

מה

צפנת פענח. צפונות מודיע בדעת מניח רוחן של בריות בהן (בראשית רבה), נראה שפירשוהו על שתי כוונות, האחד כפי התרגום דמטמרין גליין ליה, והב' יסכים עם לשון מצרי, שבו לשון, "צפנת פענח" הוא ישועת העולם (הייל דער וועלט):

ויצא יוסף. אין לפרשו ענין טלטול הגוף ותנועתו, דכבר אמר מיד אח"ז ויעבור בכל ארץ מצרים, גם אין מלת על נופל היטב על לשון יציאה, אבל הוא ענין הפרשה ויציאה מן הכלל, כמו יצאו אנשים בני בליעל, שענינו יציאה מכלל דת האומה, ולשון זה נופל על כל דבר זר ונפלא היוצא ממנהג הטבעי. ואין לך דבר יותר זר ונפלא ממה שנתהווה ביוסף, היה עבד נמכר, יושב בבית האסורים, גר בארץ כפרי, אין איש מכירהו לא אותו ולא משפחתו, מובדל מכל בני המדינה בדת, והוא פתאום יתנשא עליהם למלך, הנה על היציאה הזאת הנפלאת אה"כ ויצא יוסף על ארץ מצרים, (יוסף ראגטע הערפאר איבער), ואונקלס שתרגם ויוסף נפק שליט, אין זה תוספת על לשון המקרא, כי הוא נכלל בלשון ויצא:

נא

נשני. ענינו עזיבה שקודם שכחה שבתחלה יסור ויעזיב הדבר מזכרונו ואח"כ תבא השכחה, לכן אמר צור ילדך תשי ותשכח, כי כפל הלשון במלת שונות השני חזק מן הראשון. ונ"ל שמזה אמר (איוב ל״ז:ז׳) ביד כל אחד יחתום לדעת כל אנשי מעשהו, מלת אנשי משרש נשה והאל"ף כבהרבה שמות שבתוספת אל"ף כמו אצבע אזרוע, וטעם אנשי מעשהו עזובי ושכוחי מעשיו (פערגעססנע האנדלונגען) אף שהיו נשכחים ממנו יבואו אח"כ בזכרונו וידע אותם, ובזה א"צ למ"ש המפרשים שם שחסר הנסמך:

ואת כל בית אבי. גנות גדולה היא לבן המרוחק מבית אבותיו הנכבדים אם ישכחם עת היותו משופע בכל טוב. ויוסף שהיו בן זקונים לאביו ואותו אהב יותר מכל אחיו, ומצד אהבתו הגדולה אליו נסתבב התנשאותו להיות מושל המדינה, איך יתייחס אליו דבור המגונה גם מצד טבע אנושי לאמור נשני אלקים את כל בית אבי, כי יורה בזה פחיתות גדולה וכמבזה בכבוד אביו והיה ראוי לומר נשני אלקים את כל אחי, להורות שנמחה מזכרונו את כל אשר מצאהו מהם ואין לו טינא בלב עליהם, אבל באמרו כל בית אבי שכולל גם את אביו זה נראה דבור בלתי נאות גם לאיש ההמוני אף כי לאיש מעלה כמוהו - אמנם אין ספק כי זכרון כבוד אביו אף רגע לא נשכח מלבו, ויצר לבבו על צער אביו היה הרבה יותר מעל צער עצמו ובמשך זמן הרב שהיה נפרד ונעזב ממנו, אם היה בידו להודיע לאביו מקומו איה אם ע"י מכתב או ע"י שליח או ע"י בני אדם הנוסעים ממצרם לכנען, בודאי לא היה נמנע מלעשותו כדי לשמח את אביו הזקן המתאבל על אבידת בנו, ומה שלא מצאנוהו משתדל על זה, קרוב לודאי שבהיותו במעמד העבדות היה נמנע מלעשותו מצד נמוסי המדינה להשגיח ביותר על העבדים הנמכרים להם למנעם בל יתערבו עם בני אדם ממדינה אחרת. אבל אחרי שהתנשא להיות שר ומושל במדינה, ומארץ כנען רבים באו לשבור אוכל מיד יוסף והיה לו דבר קל לערוך דברי תנחומין ולהודיע את אשר נעשה ממנו, וזה היה חיוב גדול עליו בין מצד טבע אנושי בין מצד חיוב התורה המוטל עליו לכבד את אביו להפך אבלו לששון ויגונו לשמחה. ולמה לא קיים יוסף הצדיק את החיוב הגדול הזה ? (ורחוק לומר שמצד חרם אחיו היו נמנע מזה, גם מי זה ידע אם החרימו בפניו) ובאמת גודל צדקת לבבו עם ה' היא מנעתהו מלקיים מצות כבוד אביו, כי כמו שכל התנהגותו עם אחיו כעת, אף דבהשקפה ראשונה נראה כמתנקם בם, להחזיקם כמרגלים, לאסרם במאסר, לצער אותם ואת אביו בהבאת בנימין, לעשותם כגנבים, ואת בנימין שלא פשע נגדו מאומה תפשו לעבד, ובאמת לא עשה כל אלה רק מצד צדקתו הגדולה, לבלי עשות דבר שהוא נגד רצון קונו, כי כן היתה גזירת עליון אשר הראה לו בחלום הנבואי, ותשתחוינה לאלומתי, אחד עשר כוכבים משתחוים לי, ובחכמה גדולה ובעצה עמוקה עשה שלא יתקיימו השתחואות האלה והכנעתם לפניו בידעם שהוא יוסף אחיהם, כי זאת היתה להם בושה ולכלימה גדולה, הנה להצילם מזה השתדל שיתקיימו בלתי ידיעתם מי הוא זה שיכרעו וישתחוו לפניו, כמו שהעיד הכתוב ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם כמבואר שם ברחבה, ככה היה יוסף חושש בלבבו, אם בתחלת התנשאותו היה מודיע לאביו שהוא חי ושהוא מושל במדינה, פן ע"י זה יתבטל גזירת עליון מהשתחואות אלומות ואחד עשר ככבים, הנה לסיבה זו אף שמצד נפשו הטהורה היה משתוקק לכבד את אביו בבשורה טובה ולשמח את נפשו המלאה לה יגון ואנחה, בכל זה היה צריך להתאמץ ברב כח ולהתאפק על נפשו לבטל מצות כבוד אביו (כמו שאין מקום למצות כבוד האבות בהבטל ע"י זה אחת ממצות ה') ובפרט דלפי מראה חלום הנבואה נגזר גם על אביו ההשתחואה אליו, ומן השמים נמנע מלקיים מצות כבוד אביו בזה, הנה כדי לקיים רצון קונו היה מוכרח להשכיח מלבו כבוד אביו אף שהיה מוצא א"ע בכל רגע מחוייב לכבדו ולבשר לו הבשורה הטובה, מ"מ מצד קיום רצון קונו הנבואית היה מצווה ומוכרח לרחק ממחשבתו כבוד אביו, והיה נותן תודה לעליון ית' הנותן לו עוז ותעצומה בנפשו ועומד על ימינו לסייעו לבטל רצון נפשו מפני רצון קונו, ולהשליך כבוד אביו מנגד כדי לקיים גזירת עליון, לכן קרא את בנו מנשה לאמר כי נשני אלקים את כל בית אבי, האלהים הוא העושה זאת, הוא הוא המסייעני לבלתי חשבי כבוד אבי ולהיותו כאילו הוא שכוח מלבי, ורוב לשון שכחה אינו כ"א מניעת שימת המחשבה על הדבר להיותו בלתי חשוב בעיניו לתת עליו דעתו ומחשבתו (אויססער אכט לאססען) כמו עזבני ה' וה' שכחני (ישעיהו מ״ט:י״ד) וטעם נשני אלהים (מיך פעראנלאססט, אויססער אכט צו לאססען) ואמר כל בית אבי לכלול כל המצורפים לאביו, כי כולם היו שוים בעיניו לטובה, ולא היה לו שום טינא בלב על כל מה שעשו לו כאמרו אח"כ אליהם, לא אתם שלחתם אותי הנה כ"א האלהים, ומה שאמר את כל עמלי, אין כוונתו לתת תודה שבמעמד התנשאותו שכח את כל נגעי לב ורעות רוח שהיו לו קודם כניסתו לכל הכבוד הזה, כי אמנם כוונתו גם בעת עמלו, בהיותו במעמד העבדות, אף שהיה מוכרח להתעסק בדברים בלתי טבעים לו, לא היה עמלו זה עליו לטורח ולמשא, כי היה מקבלם עליו בלב שמח, והיה נותן תודה אליו ית' שהיה מסייעו בנפשו בזה לבלי חשוב אותם לטורח ולמשא כ"א לעשות אותם בטוב לב, יכל העמל הגדול היה בשעתו כנעזב וכשכוח, והיה כאילו לא היו, וכמדת אנשי מעלה הגדולים השמחים ביסורים:

נב

בארץ עניי. עם כל הגדולה והתפארת והכבוד שהיו לו, ועם עושר התבואה שהיה בידו בכל זאת היה מצרים בעיניו ארץ עניי להיותו מרוחק מבית אביו ונפרד מארץ הקדושה (רי"א):

נד

רעב בכל הארצות. אשר סביב ארץ מצרים (כן פי' הראב"ע) כי מה יעשו הרחוקות אם היה בהן רעב כזה. וכן אמרו בב"ר בשלוש ארצות בפינקיא (פעניציע) ובערביא (אראביאה) ובפלישתיני (הוא ארץ כנען שקראוהו כן ע"ש הפלישתים) (הרמב"ן) לפי"ז נראה לי לפרש מלת בכל ענין היקף וסביבה (אומגעבונג) כמבואר (ביתרו י"ט י"ח) ויחרד כל ההר, כלומר סביבות ההר והקיפו, וכן כאן בכל הארצות טעמו בסביבות הארצות (אומגעבענדען לאנדשאפטען) כלומר הארצות סביבות מצרים:

נו

את כל אשר בהם. לכל המפרשים המקרא חסר, לכן יוסיפו עליו דברים לאמר, ויפתח יוסף את כל (האוצרות) אשר בהן (תבואה), הנה מלבד הדוחק הזה, כי אין התורה חסרה כלום, יקשה מאד לביאור זה, הכזה פועל חכם יחשב, אם בתחלת שנות הרעב יפתח מיד כל האוצרות למכרם, ולא יחוש פן יתמעטו אחת אחת, ולא ישאר על שנות הרעב העתידות לבוא, לכן נ"ל לפרש מקרא זה ע"ד המליצה באין צורך למלאות חסרונות בו, והוא: שרש פתח ישמש ג"כ להוראת התחלת הדבר, כי הוא יוצא מגדר תעלומתו לאור עולם (עראֶפפנען, בעגיננען), כמו מצפון תפתח הרעה, וכמו פתח תקוה, ומזה מלת ויפתח כאן ומלת אשר במקרא שלפנינו הוא מהנפרד אשרי, על ההצלחה הנפשית והזמנית, (אשריך בעוה"ז), וכן לרבותינו ממלת אשרי הנפרד אשר, כאמרם (הוריות יו"ד) אשר נשיא יחטא, אשרי הדור שהנשיא יחטא ויביא קרבן, וכן אשר נעשה על הארץ, ע"ש. וקצת סמוכים משם אשרה (לא תטע לך אשרה), שהוא לד"ק שם אילן הנעבד להרבות הצלחות הזמניות, ויקרא לפי דעתם המשובשת (גליקקסגאֶטטין), הנה ניקוד שם זה יורה שהנפרד בלא ה"א הוא ח"פ וסגו"ל, וכבר ידענו מספיקות בעלי הלשון, על ניקוד הנפרד ממלת אשרי אם הוא אֱשר או אֶשֶר או אַשִוּר (עי' לעיל בפסוק באשרי כי אשרוני בנות), ומזה לדעתי ג"כ ענין ואשר חרב גאותך (דברי' ל"ג), כלומר הצלחת חרב גאותך, ולרש"י שם לשון המקרא מהופך, ובמכדרשב"י (בראשית ד' מ"ט) אשרה ע"ש דכתיב באשרי כי אשרוני, הנה לדעתם ג"כ מלת אשרה מסתעפת ממלת אשר, וכולם מענין עושר והצלחה, ובמדרש אמרו ויפתח יוסף את כל אשר בהם, את המאושרים שבהם, ר"ל את היותר משובח והיותר יקר והם אוצרות התבואה (ע"ש בקרח בויודע את אשר לו, בכורי כל אשר בארצם), ויהיה לפי"ז המכוון במקרא שלפנינו, יוסף פתח בתוכם פתח ההצלחה הזמנית; ויודיע הכתוב לנו הודעה כללית אל פרטי הענין הבאים אח"ז וישבור למצרים, כי במכירת התבואה פתח פתח תקוה למשוקעי הדאגה מעוצר הרעב, והוציא לחפשי האסורים במאסר הצער והיגון על השנים הבאות עליהם:

ויחזק הרעב. יאמר כי לא פתח יוסף עד שחזק הרעב בארץ לא כאשר צעקו אל פרעה מיד, כי העם צועקים כשיש להם מחיה מעט והוא רצה שלא ישאר להם כלום, זה טעם והרעב היה על כל פני הארץ, כי טרם פתחו אוצרותיו היה הרעב על פני כל הארץ, ועוד חזר לבאר שלא מכר להם עד שחזק עליהם מאד, או שיפליג הכתוב לומר שהיה רעב של מהומה (רמב"ן) ולדעתי אין אנו מוכרחים לפרש לשון ויחזק הרעב שנתוסף הרעב, ונתגדל על מה שהיה תחלה (שטארק) כי יכולים לפרשו על ההפך שנתקטן ונתמעט הרעב, כי שרש חזק מצאנוהו לתיקון הדבר לסעדו ולתמכו, כמו לחזק ידים רפות, שאינו להגדיל הרפיון כ"א למעטו לעשות סעד ותמוך לידים שלא יהיו עוד רפויים (אונטערשטיטצען) להחזיק עני ואביון, היינו לעזר וישועה בל ימוטו לארץ (אויפהעלפען) לחזק בדק הבית, שאינו להוסיף ולהרבית בדקים, כ"א להסיר כל בדק, יתקנוהו עד שלא ימצא בו כל בדק, ככה ויחזק הרעב פירושו מכירת התבואה היתה סבה להיות סעד בהסרת הרגשת הרעב, ואף שלא היה להם תבואות למותרות כבשנות שובע, עכ"פ הועיל להם מה שהשביר להם יוסף שלא היה להם דוחק בתבואות, והיו יכולים לסבול רעב כזה (דער הונגער וואר ערטראֶגליך, ליידליך) דומה ללשון מחזיק בתים שלש אלפים (דה"ב ד') מיעוט מחזיק המרובה שהוא מה שיכול הכלי לקבל אל תוכו ולסבול אותו, ובירמיה נ"ב ו', ובמ"ב כ"ה ג' לשון ויחזק הרעב ענינו התרבות והתגדלות הרעב, ודבר שהוא למד מענינו כי נאמר מיד אחריו ולא היה להם לחם, אמנם כאן מענינו אנו למדים ההפך, כי שבירת התבואה היה להם לתועלת שבירת הרעבון, ולשינוי הוראת שרש זה, להגברת הכח (שטאֶרקע) ולסבול דבר (ערטראגען) תמצא דוגמתו בשרש עזב (משפטים כ"ג ה') עזב תעזוב עמו, וכמה שרשים משמשים דבר והפוכו בנין וסתירה כמ"ש רש"י במלת לדשנו (תרומה כ"ז ג'), והנה ממה שאמר יוסף, ולא יודע השבע מפני הרעב, ולא תכרת הארץ ברעב, למדנו ששפעת התבואות שמשנות השובע לא יועילו שיהיה להם בשנות הרעב תבואות למותרות כ"א בצמצום, בכדי שיכולים לסבול את הרעב ולא יכרתו מפניו, וע"ז אמר ויחזק הרעב, הרעב היה בדרך שהיו יכולים לסבול אותו (וואר ערטראֶגליך):

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.