דרישה/חושן משפט/רצב

דרישה ‏ חושן משפט רצב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

דשליחות יד אינה צריכה חסרון פלוגתא דרב ולוי בב"מ דף מ"א ומפרש התם רבא דמ"ד אין צריך חסרון יליף מדכתב רחמנא שליחות יד גבי ש"ח דלא איצטריך דבלא"ה תיתי משואל ומה שואל דלדעת בעלים קעביד שלח בה יד (לעשות מלאכתו) חייב (באונסים) ש"ש וש"ח לא כ"ש למה נאמרה אלא לומר לך שליחות יד א"צ חסרון (וכתבו הרי"ף והרא"ש כיון דרבא הוא בתראה ס"ל הכי קיי"ל כוותיה) וז"ל התוספות שם בד"ה חדא כו' [עיין לשון התוס' בב"ת בסעיף זה] וצ"ל אף לפי מאי דאתי קרא דש"ח ללמדנו דאין צריך חסרון בשליחות יד מ"מ לא ריבה הקרא אלא דא"צ חסרון ממש אבל מ"מ הגבהה כדי לחסר בעינן ומה"ט שכתבו התוס' דאין סברא לומר דבמשיכה או הגבהה גרידתא כדי להשתמש בה תשמיש שאינו מחסרה יהיו נחשבים בזה שלא עשה ברשות וכבר נשתמש בה ויחוייב באונסין ומש"ה כ"ר שאינו חייב משום ש"י עד שיגביהנה כדי לחסרה ואין להקשות מנ"ל לרבינו והפוסקים הא דילמא נאמר לפי מאי דאתי קרא הושוה לשואל לגמרי לחייב משעה שמשכה להשתמש בה אף שלא היה דעתו לחסרנה דזה נלמד מכמה מקומות חדא מהא דתנן התם דף מ"ג הגביה החבית ונטל ממנה רביעית ונשברה משלם הגזילה ע"כ ואמר שמואל עלה כיון ש הגביה ליטול אע"פ שלא נטל ש"מ דהגבהה כדי ליטול עכ"פ בעי' והוי כאילו נטל ומש"ה קתני המשנה סתם נטל ועוד דבשמעתין דחבית דף מ"א איכא מ"ד דמוקמי לה כשדעתו לשלוח בה ידו ומפרש שם דאותו מ"ד ס"ל דש"י א"צ חסרון ופריך עלה ורב ששת מידי נוטלה קתני פירש"י דמשמע שרוצה ליטלה לעצמו ש"מ דאפילו למ"ד דא"צ חסרון היינו שחייב אפילו לא חסרו אבל עכ"פ בעינן שיגביהנו כדי לחסר או ליטול לעצמו עוד כמה ראיות לזה מהסוגיא של שם וא"ת למ"ד ש"י צריכה חסרון והיינו שנשתמש בה וכיון שנשתמש בה דין הוא שיתחייב מטעם שואל שלא מדעת אפילו בלא חסרון וכן רבא ל"ל קרא דש"י א"צ חסרון פשיטא י"ל דאותו מ"ד דס"ל דצריכה חסרון ס"ל דשואל שלא מדעת לא הוה גזלן דשם בגמרא אוקמא רב ששת להמתני' בשואל שלא מדעת וקאמרינן דקסבר שואל שלא מדעת גזלן הוי משמע דשאר אוקימתות לא ס"ל הכי ועי"ל דמטעם שואל אין לחייבו שז"א כנשתמש בכולה דאז שייך טעם שואל דהוה כל הנאה דידיה ועש"ה דין הוא לחייבו אפי' לא חסרו כיון ששמש בו שלא מדעת הוי גזלן ובעי השבה מעליא אבל כשלא שימש אלא במקצת לא שייך לחייבו בכולה מטעם שואל אלא מטעם שליחות יד והיינו שתשמיש זה הוא תשמיש שמחסרו וק"ל ועיין בנ"י דכתב במתני' דחבית דגם אם הגביה כדי לשמש בה אע"פ שלא שימש בה עדיין חייב בה ולפ"ז צ"ל ג"כ האי חילוק דבשואל שלת מדעת צריך להגביהו ע"מ לכמש בכולו משא"כ בש"י ובזה דברי רבינו מבוארין ועמ"ש הרמב"ן במלחמית ה' אהא דפרכינן על מ"ד דש"י צריכה חסרון:

ח

דין השולח יד בפקדון כו' שם דף מ"ג השונח יד בפקדון בש"א ילקה בחסר וביתר ובה"א כשעת הוצאה ור"ע אמר כשעת התביעה ובגמרא שקלו וטרו בפלוגתא ב"ש וב"ה ומסקינן אנא הכא בשבח של גזינה קמיפלגי ב"ש סברי שבח גזילה דנגזל הוה וב"ה סברי שבח גזילה דגזלן הוה ובפלוגתא דהני תנאי דתניא הגוזל את הרחל גזזה וילדה משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה דברי ר"מ ר' יודא אומר גזילה חוזרת בעינה דיקא נמי דקתני בש"א ילקה בחסר וביתר ובה"א כשעת הוצאה ע"ש בפירש"י ושם לפני זה ביאר רש"י דהוצאה מבית בעליה ר"ל כשעת הגזילה דהיינו שעת ש"י ופסק התם שמואל הלכתא כר"ע ורבא פסק הלכתא כב"ה וכן פסקו כל הפוסקים וא"כ יש לדקדק על רבינו שכתב משלם כשעת התשלומין דלשון זה לכאורה כסברת ר"ע דאמר כשעת התביעה דאי כב"ה הול"ל כשעת ש"י וע"ק דלא הו"ל לרבינו למכתב בהך רישא וגזזה או ילדה דהא אפילו אם היא עדיין טעונה ומעוברת אינו משלם אלא פרה ורחל ריקנית כעין שגזל וכמו שאמרו ב"ה כשעת הוצאה וע"ק מ"ש בסיפא ואפילו היתה טעונה כו' אינו משלם אלא כמו שהיא עתה הא גם לב"ה צריך עכ"פ לשלם דמי פרה מעוברת ודמי רחל טעונה דהיינו נמי כשעת הוצאה וסתם משנה הוא כל הו לנים משלמין כשעת הגזילה וכ"ע מודים בה כמש"ר עצמו לקמן סימן שנ"ד וא"ל דרבינו ס"ל דלפי אוקימתא בתרא דפליגי ב"ש וב"ה בשבח גזילה הוה פירושו דמשעת הוצאה שהזכיר בית הלל כשעת הוצאת הנגזל הגזילה מיד הגזלן דהיינו שעת תשלומין וכשעת התביעה דאמר ר"ע אינו שעת תשלומין אלא שעת תביעה לדין וע"ד שפירשו הרי"ף או בשם אופן אחר דזה לא נראה חדא דאכתי קושיא בתרייתא במקומה עומדת ועוד דרש"י ור"י ונ"י כולם פירשו בפירושם שעת הוצאה מבית בעליו ובאמת שלשון הוצאה אין במשמעותה אלא מבית בעלים או מן העולם דשעת תשלומין לא שייך לקרותו בלשון הוצאה ועוד דלפ"ז אם תדקדק לא נמצא בינייהו דבית הלל ורבי עקיבא כלום וליישב אכתוב תחלה בסייעתא דשמיא פלוגתת בית שמאי ובית הלל לפי המסקנא על פי הדקדוקים שנדקדק בה והוא שי"ל חדא דקאמר וב"ה כר"י הא ר"י קאמר גזילה חוזרת בעינה ומשמע דאם גזלה טעונה וגזזה משלם ריקנית וב"ה אומרים כשעת הוצאה מבית בעלים ממילא גזלה טעונה משלם טעונה ועוד האי דיקא נמי דקאמר העיקר חסר לפירש"י דלא מייתי אלא לשון המשנה בלי תוספת כלל והוה ליה למימר דיקא נמי מדלא קתני דב"ש אמרי ילקה ביוקרא וזולא ועיד סיומא דבית הלל אמרי כשעת הוצאה בהדיקא נמי למה לי הא מיניה לא מוכח מידי וליישב הדברים צריך שתדע תחלה דבית הלל ור"י לאו בדיוק נקטו לשונם ולא תפרש לשונם כמשמען ממש אלא כל אחד לא נקט אלא ההיפוך מבר פלוגתיה ולאפוקי מיניה לחוד אתא דמשר"י גזילה חוזרת בעינה לאו כללא הוא דהא תנן בפרק הגוזל כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה ואם גזל פרה מעוברת או רחל טעונה צריך לשלם דמי פרה מעוברת דמי רחל טעונה ועוד דקאמר גזילה חוזרת בעינה דמשמע היא עצמה וזהאינו דהא קנאה בשינוי ואין צריך לשלם אלא דמיה וכמו שכתב רבינו בסימן שנ"ד אלא ודאי לא אתי אלא לאפוקי מר"מ בר פלוגתיה וכדפירש"י בפ' הגוזל עצים דף צ"ה ע"ב אמ"ש נמי רב זביד שם דפליגי בשבח גזילה דר"י סבר כמות שהיא עתה ולא דנגזל הוה ופי' רש"י ז"ל דר"י אתי לאפלוגי אדר"מ דאמר כולי שבחא יהיב ליה ואע"ג דקנה גיזה וולדה בשינוי חזינן ליה כמאן דכולי שבחא אכתי עלה כמי שלא נגזלה ומשלם כולה משום קנסא וקאמר ליה ר"י כדאיתא השתא הדרה ואי הדר תבע מיניה גיזה וולדה יהיב ליה דמי דמעיקרא דקנה גיזה וולד בשינוי והיכא דעדיין כל השבח עליה חוזרת כמות שהיא עכ"ל וכן ב"ה דאמרי כשעת הוצאה מבית בעליו לא הוה כללא דאי גזלה טעונה ובא הנגזל והיא עדיין טעונה נוטל אותה ממנה כמות שהיא וכמ"ש לדעת ר"י ואילו לפי כללא דשעת הוצאה מבית בעלים לא הו"ל ליקח אלא דבר מועט דהיינו דמי פרה מעוברת ודמי רחל טעונה כדמעיקרא אלא ודאי ב"ה קאי אב"ש דאמרי ילקה בחסר ויתר וביאורו בחסר שגזלה טעונה וחסרה שגזזה וביתר היינו שגזלה ריקנית ונטענה אצלו וגזזה וקאמר דבשניהן ילקה ולא זא"ז קאמר דלא זו חסר דהיינו גזלה טעונה וגזזה דפשיטא ילקה דצריך לשלם הגיזה שהרי ליכא אלא חדא שינוי אלא אפילו ביתר דהיינו שגזלה ריקנית ונטענה אצלו וגזזה דהשתא איכא תרתי שינויי שינוי טעינה ושינוי גזיזה אפ"ה נלקה וצריך לשלם הגיזה (נמצא דלא איירי ב"ש כשהיא עדיין טעונה בשעת תביעה) ואתרווייהו פליגי ב"ה וקאמרי ג"כ לא זא"ז על הפטור שאינו נלקה אלא משלם כשעת הוצאה מבית בעלים (כלומר שעת ש"י) דלא זו ביתר שגזלה ריקנית ונטענה אצלו וגזזה דאיכא תרתי שינויי דפשיטא שאינו משלם אלא כשעת ש"י דהיינו פרה ריקנית אלא בחסר שגזלה טעונה וגזזה דליכא אלא חדא שינוי אפ"ה הוה כגזלן וקנה הגיזה והולד ע"י השינוי ואינו משלם אלא כשעת ש"י דהיינו דמי פרה מעוברת ודמי רחל טעונה נמצא השתא דבין ב"ש ובין ב"ה ס"ל דדין שולח יד כדין גזלן וב"ש ס"ל כר"מ ממש דלעולם צריך לשלם כל שבח גזילה וכל שבח ולד וב"ה ס"ל כר"י ממש דלעולם אינו משלם אלא הגזילה כעין שגזל אם ריקנית דמי ריקנית ואם מעוברת דמי מעוברת והשתא שכתבתי דב"ש וב"ה לא איירי בעודה טעונה א"ש הא דקאמר דיקא נמי כו' כלומר דיקא נמי דפליגי בשבח גזילה דקתני ילקה בחסר ויתר וב"ה אומרים כו' משמע דב"ה אתרווייהו פליגי אחסר ואיתר ואילו לאוקימתא קמייתא לא פליגי אלא או אחסר או איתר (ולאפוקי אי איירי בגזל טעונה דגם ב"ה ס"ל דמחזירה טעונה כמו שהיתה עתה אף שנתרבה הגזיזה עליה ולא הוי פליגי אלא ביתר דהיינו כשגזלה ריקנית) כך נראה פשוט ביאור סוגיית הגמרא ונראה דגם רש"י ותוס' מפרשי הכי אלא שמפרשים הדין נמי בענין אחר ובזה דברי רבינו מבוארים שכתב דין שולח יד כדין גזלן גמור לענין שבח גזילה ואינו משלם כל שבח הגזילה אלא גזילה כעין שגזל (כרבא דפסק כב"ה) ולפי שדין ש"י נתבאר בגמרא מדין גזל פלוגתא ר"מ ור"י מש"ה גם רבינו כתב כלשון הגמרא ותלה דין ש"י בדין גזל וכתב דין השולח יד בפקדון הוי כשאר גזלן ומש"ה סיים נמי כל' דאמר ר' יודא בדין גזילה וכתב שאינו משלם אלא כמו שהוא בשעת תשלומין ואגזילה קאי (ומיירי כשגזלה ריקנית ואי גזלה כשהיתה טעונה וגזזה ג"כ הבהמה משלם כמו שהיה והגזיזה שהיתה עליה בשעת הגזילה קנאה בשינוי וא"צ לשלם ממנה אלא מה שהיתה שוה בשעת גזילה וזהו פשוט וכמש"ר בפירוש בסימן ש"ס דהקונה בש נוי מ"מ צריך לשלם אותו הדבר בדמי שוויו וכנ"ב) ור"ל וכך הוא נמי דין ש"י וכיון שהתחיל בל' זה סיים בו נמי וכתב ג"כ אח"כ כמו שהיתה עתה ול"ד קאמר וסמך אמ"ש בסימן שנ"ד בדין גניבה ששם מקור הדברים וק"ל ונקט רבינו נמי בלשונו ב' בבות דב"ה הנ"ל גזלה ריקנית וגזלה טעונה ודייק וכתב ג"כ ברישא גזזה וילדה ללא זא"ז כמ"ש בדברי ב"ה ודוק:

ט

וכן לענין יוקרא וזולא אם כו' יש גורסין ואם בוי"ו ומפרשין דהאי וכן נמשך למעלה והאי ואם הוא ענין בפני עצמו שמתחלה אמר וכן לענין יוקרא וזולא אם הוא בעין דינו שמשלם כמו שהוא עתה הואיל והדר' בעינה ואח"כ כתב דאם הוציא מן העולם יש לו דין אחר שאם בשעה ששלח בה יד כו' אבל אין הלשון משמע כן כלל דא"כ לא הול"ל ואם בשעה כו' ובשעה שמוציאה כו' אלא הכי הול"ל ואם מוציאה מן העולם ונתייקרה צריך לשלם כשעה שמוציאה ועוד דא"כ האי אע"פ שאם היה בעין ללא צורך כתבו שכבר נכלל במ"ש וכן לענין יוקרא וזולא שאם הוא בעין משלם כמו שהוא בא באותה שעה לכן נ"ל עיקר כמ"ש בפרישה:

י

אלא אפילו כו' שם דף מ' תנן המפקיד חבית אצל חבירו ולא יחדו לה בעלים מקום וטלטלה ונשברה מתוך ידו לצרכו חייב לצרכה פטור אם משהניחה נשברה בין לצרכו בין לצרכה פטור יחדו לה בעלים מקום וטלטלה ונשברה בין מתוך ידו ובין משהניחה לצרכו חייב לצרכה פטור עכ"ל ובגמרא הא מני ר' ישמעאל היא דאמר לא בעינן דעת בעלים (פירש"י מני הא דקתני רישא אם משהניחה פטור) אימא סיפא יחדו לה בעלים מקום וטלטלה ונשברה בין מתוך ידו בין משהניחה לצרכו חייב את אן לר"ע דאמר בעינן דעת בעלים כו' רישא ר"י וסיפא ר"ע אין דאמר ר' יוחנן מאן דמתדגם כו' עכ"ל ואע"ג דאיכא אמוראי התם שתרגמו המשנה אליבא דר"י כבר כתבו הרי"ף והרא"ש דלשון המשנה לא משמע כוותייהו אלא העיקר כר"י דמתני' במחלוקת שנויה והדרינן לכללא דר"י ור"ע הלכה כר"ע כו' ע"ש ומוכח מל' הרי"ף והרא"ש דאף דפסקו כר"י ולאפוקי מרב ששת היינו דוקא דר"ש מוקי לכולי מתני' כר"י ומדסתם ר' כוותיה הלכה כמותו ואם החזירה למקומה הראשון פטור אף שטלטלה לצרכו משום דלא בעינן חזרה מדעת בעלים לר"י אבל בפירוש דמתני' דפירשה לה ר"ש בטלטלה להביא גוזלות סבירא ליה כוותיה ומש"ה הרי"ף והרא"ש פירשו והזכירו אוקימתא דר"ש ולא הזכירו אוקימתא ופירושו דר' יעקב דמוקי לה דנטלה ע"מ לשלוח בה יד דכיון דר"י בעצמו סתם דבריו מש"ה ניחא להו לפרש גם אליביה דר"י בטלטלה להביא עליה גוזלות וכדיוקו דר"ש מידי בוטלה קתני טלטלה קתני אלא שבמה דפי' ר"ש שהניחה ר"ל שלא במקומה בזה לא ס"ל לר"י כוותיה ובזה דברי רבינו מבוארים שג"כ כ"כ בטלטלה לצרכו וס"ל שטלטלה לתשמישו ודעתו להחזירה למקומה דאל"כ הו"ל לחלק מיניה וביה בטלטלה לצרכו בין אם היה דעתו חסרה או לא אלא ודאי כדכתיבנא ולכן צ"ל דמ"ש בריש דבריו ז"ל שלח יד בחבית דל"ד אמר שלח יד דמשמע דבקש לחסרה וכמ"ש בפרישה ודוק. ומדברי התוס' והמרדכי נראה שיש להם שיטה אחרת בזה וכתבתיה בחידושים:

יד

מפני שהם תופחות ז"ל הגמרא שם דף מ"ב א"כ ליפקע כדא הוה עובדא ופקע כדא ואי בעית אימא משום איצצא ע"כ והרי"ף והפוסקים סתמו ולא חילקו בפקדון בין המפקיד בידו בכד או בלא כד ומשום דאין נ"מ לענין פקדון דאי הניח של פקדון לבד בכד הרי עכ"פ אומר לו הרי שלך לפניך ואי עירב של פקדון עם שלו והניחו בכד ונתמצא מהם הכד בשעת הפקדון ונסתפק ממנו ונתרוקן הכד מ"מ בימות הגשמים כשבא להחזיר מנכה לו החסרון דהא כיון רנתרוקן הכד היה יכול לתפוח ולעלות במקום הריקן:

יז

אם חסרו יותר מכדי חסרון שראוי כו' משנה בב"מ דף ל"א הפקיד פירות ואצל חבירו ואפילו הן אבודין לא יגע בהן רשב"ג אומר מוכרן בפני ב"ד כו' ובגמרא אר"י מחלוקת בכדי חסרון אבל ביתר מכדי חסרון ד"ה מוכרן ופירש"י דמתני' בכדי חסרונן כדרך שאר תבואות כמו שמפרש במשנתינו אבל אם אבודין יותר כי' אפילו רבנן מודים שמוכרן וז"ל התוס' מחלוקת כו' [עיין לשונם בסעיף זה בב"ח] ולפ"ז פי' דגמרא הכי הוא מחלוקת כלומר שחלקו חכמים על רשב"ג וסבירי להו שלא יגע בהן כשהחסרון עד בכדי שדרך התבואות הוא להתחסר לשנה אף על פי שנחסר בזמן מועט לית לן בה אבל יותר מכדי חסרונן כו' כלומר אבל כשנתחסר בב' חדשים יתר מכדי שדרך תבואה ההיא להתחסר לשנה מודים לרשב"ג דימכור ולרשב"ג אפילו נחסר בפחות מכדי חסרון לשנה כשנחסרה יותר מכדרכה להתחסר בחדש אז שם חסרון ומאירה עליה למכרן בב"ד ובזה מתורצין קושיות שהקשו וכי פליגי במשהו דהשתא ודאי טובא איכא בינייהו דרשב"ג ורבנן דלרשב"ג אפילו לא נחסר לחדש א' אלא חצי קב צריך למכרן ולרבנן אפילו נתחסר בחדש כו' ט' חצאי קבין לא ימכרנו כיון דדרך אורז להתחסר בשנה אחת כשיעור זה ושמא לא יתחסר עוד ומ"ש התוס' עד שיעלה החסרון כו' ר"ל עד ועד בכלל (דאל"כ אין לשון הגמרא מתיישב וגם אין טעם לדברי חכמים) כנ"ל לדעת תוס' ונ"ל שגם רש"י אפשר שיסבור כן אבל המ"מ פ"ז דשאלה בשם הרמב"ן ז"ל פי' בכדי חסרונן שחסר בפעם א' או בחצי שנה כדי חסרון שמתחסרין שאר פירות כל השנה ואם אי אתה אומר כן היאך אמר רשב"ג מוכרן בב"ד עכ"ל ונראה שזו דעת רבינו שכתב יותר מכדי חסרונם שראוי לשנה וכן בסמוך כתב וא"א הרא"ש ז"ל כתב כיון שחסרו כו' ש"מ דס"ל ג"כ דע"כ לא קאמר רשב"ג אלא דוקא בשחיסר בזמן מועט כדי חסרון שרגיל להתחסר בשנה אחת דהיינו ט' חצאי קבין לכור אבל כל שהחסרון פחות מזה אפילו הוא יותר מכדי שיעורו לערך זמן ההוא מודה שלא יגע בו ורבנן ס"ל דאפילו נתחסר ט' חצאי קבין לכור בזמן מועט אפ"ה לא יגע בהן עד שיחסרו יותר משיעורן ויש לתמוה דלפירושו קשה קושיא ראשונה דהקשו בתוס' וכ"פ במשהו דהא כל שנחסר פחות מט' חצאי קבין אפילו רשב"ג מודה שלא ימכרן וכשהחסרון יותר מט' חצאי קבין אפילו רבנן מודים שימכרם נמצא דלא פליגי אלא במשהו ודוק: לדעת רי"ף לא ימכרם כו' שם איתמר רבא בר יעקב אר"י הלכה כרשב"ג ורבא אר"נ הלכה כחכמים וכתב ב"י ז"ל וכתב הרי"ף והלכתא כדפסק רב נחמן דבתראה הוא כו' ע"ש בב"י שהביא מה שהקשה הרא"ש על הרי"ף ולעד"נ (כיון) דטעם דהרי"ף והרמב"ם כיון דשם בגמרא שקלו וטרו רב כהנא ור"נ בר יצחק בטעמייהו דרבנן ש"מ דמסתבר להו לכולהו אמוראי דהלכתא כוותייהו ואפשר עוד דמ"ש הרי"ף כדפסק רב נחמן דבתראה הוא אינו ר"ל האי פסקא שפסק רבא משמיה דר"נ אלא ר"ל ר"נ ב"י הנ"ל שהוא היה באמת בתראה שהוא היה בימי רבא ול' כדפסק ל"ד אלא כיון שנתן טעם לדברי רבנן ממילא משמע דס"ל כוותייהו וק"ל:

יח

הופקד אתו יין והחמיץ כו' ברייתא שם ופלוגתא דר"מ ורבנן ר"מ אמר לא יגע בהן וחכמים אומרים מוכרן בב"ד ומפרש הרא"ש דרבנן דברייתא כרשב"ג דמתניתין ורבנן דמתניתין כר"מ ואפילו הלכתא כרבנן דברייתא דהיינו כרשב"י דמתני' והרי"ף אע"פ דלעיל פסק כרבנן אפ"ה בהאי דינא פסק ג"כ כמש"ר אלא משום דס"ל דרבנן דברייתא שפיר מצי ס"ל כרבנן דמתני' ודוקא משום הפסד הקנקן יכול למכרן אבל משום הפסד הפירות לא כיון שדרכן של פירות להתחסר כשיעור זה וממילא הלכתא כרבנן דמתני' וכרבנן דברייתא כן מפורש שם ברי"ף ובהרא"ש ע"ש:

כא

לא ימכרנו כ"א ע"פ ב"ד שם וכשהוא מוכרן מוכרן לאחרים ולא לעצמו וכב"י ולא ידעתי למה השמיטו רבינו והרמב"ם כתבו בפ"ז מהלכות שאלה עכ"ל והיה לכאורה נראה לומר שס"ל לרבינו דמ"ש וכשהוא מוכרן לא אמוכרן בב"ד קאי אלא כשהוא עצמו מוכרן והכי דייק לשון וכשהוא מוכרן ולא קאמר וכשמוכרן כו' ותרתי קאמר מוכרן בב"ד ואפילו לעצמו או מוכרן בעצמו לאחרים וכן נראה קצת מל' הרא"ש שכתב סתם כלשון הברייתא אבל מתוס' דף ל"ב בד"ה ב"ד הדיוטות כו' מוכח דאינו כן גם ל' רבי' שכתב כאן לא ימכרם כ"א ע"פ ב"ד לא [משמע] כדכתיבנא דהא יכול למכרם אפילו שלא בב"ד מוכרן לאחרים עוד יש לדקדק דלעיל בסימן ר"ץ כ"ר דגנאי היא דאפוטרופוס יקנהו לעצמו וב"י כתב שם עליו דאינו גנאי כיון דהודיע הדבר לב"ד ע"כ נראה ליישב כמ"ש כאן בפרישה ועמ"ש עוד מזה בביאור יותר שם בסימן ר"ץ וגם ע"ל סימן רפ"ז סכ"ב:

כב

גוללן כל ל' יום לשון ב"י בפרק א"מ תניא כו' [עיין ל' הגמרא בב"ח] ומשמע לרבינו דהלכה כראב"י דמשנתו קב ונקי והרמב"ם פ"ז מהל' שאלה פסק כת"ק וכן דעת הרי"ף והרא"ש שלא כתבו אלא דברי ת"ק בלבד עכ"ל וק' דאם כדבריו לא היה לרבינו להשתמט מלהזכיר הרי"ף והרא"ש כמו שהזכיר הרמב"ם ועוד דאין זה מדרכו לכתוב היפך דעת אביו ולא יזכירנו כלל לכן נלע"ד דס"ל לרבינו פשוט כיון דתניא התם בדף ל' כדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון (וב"י עצמו כתבו בר"ס זה ע"ש) ובאבידה תנן התם בהדיא אצל ספרים קורא א' לל' יום ה"ה בפקדון נמי האי שיעורא עיקר ומה שהביאו הרי"ף והרא"ש דברי ת"ק לאו ללמדנו שיעור די"ב חדש כתבוהו אלא משום סוף דבריו דגם בפקדון פותחו וקורא בו ולא ילמוד לכתחלה ע"ש ברא"ש ותמצא שכן מוכח ולא הצריכו הרי"ף והרא"ש להזכיר דברי ר"א ב"י משום דסמכו אמ"ש שם לפני זה באבידה ל' המשנה דקורא בהן כל שלשים יום וסמכו אכללא דדין פקדון ואבידה אחד הוא כמ"ש וכן מוכח להדיא ברמזים שרבינו הבין הרא"ש כמ"ש שכתב אשיעורא דמתני' וכן בפקדון איכא כל הני דינים ע"ש:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.