דרישה/חושן משפט/קעה

דרישה ‏ חושן משפט קעה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

לא היו כאן כו' דין זה יש לו שורש ומקור בג' מקומות. הא' בב"מ דף ל"א בעובדא דאיסור ורב ספרא. השני בפרק בית כור דף ק"ו בשני אחין שחלקו ובא להם אח ממה"י כו' וע"ש בהרא"ש שכתב שם דאין חילוק בין קרקעי למטלטלי הג' בפרק א"נ גבי הני תרי כותאי כו' ע"ש דף ס"ט. וכתב ב"י ז"ל ומכל מקום הו"ל לרבינו לכתוב מאי דאיתמר התם גופא אר"נ זוזי כמאן דפליגי דמי ה"מ טבי וטבי תקולי ותקולי אבל טבי ותקולי לא כו'. ואני אומר אפשר דרמזה רבינו בקיצור וצחות לשונו במ"ש ואם הם מעות שא"צ שומא כו' ולא כתב אם הם מעות א"צ שומא כו' ש"מ דס"ל נמי דודאי יש מעות דבעי שומא כמו בהיו שני מינים טבי ותקולי אבל אם היו שוים דאז א"צ שומא אין צריך ג' ולא איצטריך רבי' לפרש דהיכא דמדקדקים אחר המשקל דצריך ג' דפשיטא מ"ש משאר מטלטלין ועוד דסמך אדלקמן סימן קע"ו ששם מקור דין זה ושם כתבו בסל"ב: ומיהו כשיבוא חבירו כו' [עיין ב"ח] והביאו רבינו לקמן סי' רפ"ט ע"ש:

ה

אחד מהאחין כו' ב"מ דף ק"ח אר"י האי מאן דאחזיק ביני אחי וביני שותפי חציפא הוה סלוקי לא מסלקי' ליה ור"נ אמר סלוקי נמי מסלקי' ליה ואי משום דינא דב"מ לא מסלקי' ליה ונהרדעי אמרי אפי' משום דינא דב"מ מסלקינן ליה עכ"ל ופירש"י דמיירי בשדה העומדת ליקח ועומדת בין שדות ב' אחין או שותפין כו' ע"ש והתוס' והרא"ש מפרשים בע"א אבל ג"כ ע"ד זו שכולם מפרשי' דאיירי דמחזיק בשדה הסמוך לשדה המשותף. אבל בשם רב האי כתב הרא"ש שפי' גאון דמיירי דמחזיק בשדה השותפים עצמו וז"ל ופי' גאון ג' או ד' שותפים ואינש דעלמא קנה חלקו של א' השותפין חציפא הוה סלוקי לא מסלקינן מדין מצרנות דמצי א"ל שמא לא יפול חלקך במיצר שדה שקניתי וכן יאמר לכולן ור"נ אמר מסלקינן כו' [וע' פי' של גאון בב"ח בסעיף זה] [ועיין בסכ"ב דמוכח דמיירי באחר שקנה אבל לא במצרן שקנה] וכן הך דברי רבי' כפירוש ר' האי. וז"ל בעל העיטור מסתבר היכא דזבין ביני אחין אע"ג דהיא מצרן מסלקי' ליה אליביה דר"נ ונהרדעי דהא ר"נ ל"ל דדב"מ וס"ל דב"מ לא מצי מפיק מאינש דעלמא ואפ"ה ס"ל שאחין ושותפין עדיפי מב"מ הילכך אפי' הוא ב"מ ומקדים וזבין מפקי' מיניה עכ"ל ואף שב"ה פי' להא דר"י הנ"ל כפירש"י ומפיק מיניה דאח ושותף עדיפי ממצרן אף שאינו קונה משדה השותפין גופה אלא משדה הסמוכה להן ובהא לא קיי"ל כוותיה וכמשר"ל סכ"ב מ"מ נשמע מיניה ג"כ לדידן אליבא פי' דרב האי והגאון הנ"ל דאם קנה מצרן משדה השותפות גובה מאחד מהמשותפים ששאר שותפים מסלקים לאותו מצרן מהאי הוכחה דב"ה עצמו בפרק המקבל דאמ"ש לאשה וליתמי ולשותפי לית בהו משום דינא דב"מ כתב רש"י [עיין לשון בב"ח] וכתב הרא"ש ומסתבר דמה"ט אף אם קדם המצרן מסלק ליה שותף דכל זמן שלא חלקו יש לו חלק בכל השדה ועדיף טפי מהמצרן שאינו בא אלא מכח סמיכת המצר וכן נראה ובזה דברי רבי' מבוארין. ובב"י כתב ג"כ דברים אלו אך בערבובי' ובסוף דברים אלו כ' וז"ל וכ"כ הרשב"א בתשובה על ב' שותפין בקרקע א' ומכר א' מהשותפין חלק בן המצר המשותף מסלקו ע"כ והוא לשון שאינו מדוקדק דלא שייך לומר וכן דהא ר' האי והרא"ש ורבינו מיירי אפילו באחין או שותפין רבים כמ"ש בפרישה והרשב"א לא הזכיר ב' אחין ודוק. גם על מש"ר ואפי' קנאן המצרן כו' כתב ב"י ז"ל שהרא"ש כ"כ לדעת רש"י כו' קיצר במקום שהיה לו להאריך שבודאי לפרש"י לא נלמד דין זה שכ"ר שרבינו איירי אף שקנה המצרן משדה המשותף להרבה אחין או שותפין אפ"ה כ"א משאר האחין או שותפין יכולין לסלקו וז"א מוכרח מפי' רש"י שנוכל לומר שרש"י לא איירי אלא בשדה המשותף לשני אחין או שותפין וקנה מא' מהן שאז האח או השותף השני מצרן שלו בודאי ועדיף ממצרן השני כמה שהשדה זו משותפת בינו לבין שותפו אבל כשהרבה משותפים בו י"ל דרש"י מודה דאין שותף שהוא מצרן ספק יכול לסלק מצרן ודאי. ואף שרש"י יהיב טעמו ז"ל כי השותף יש לו חלק בגוף הקרקע מ"מ הא כתב הטעם שיש לו שותפות בכל חלק מהקרקע דנשמע מינה אפי' הם שותפים הרבה. והרא"ש דכ' אדברי רש"י דמסתבר שהשותף יכול לסלק להמצרן מפני שיש לו חלק בכל השדה כו' ומה"ט יליף רבי' אפילו הרבה שותפים בקרקע זו נראה שלא מדברי רש"י לחוד למד כן אלא מכח פי' ר' האי והגאון שפירשו כן אהא דר' יהודה משא"כ רש"י שפי' להא דר"י בע"א וכמש"ל תדע דהא הב"י גופיה כתב מ"ש אחד מהאחין או מהשותפים כו' דהאי דינא ליתא לפירש"י אלא לפי' רב האי הנ"ל אלא שמסיק שגם לרש"י הדין דין אמת כו' ע"ש ודוק:

יד

קנאה במעט בפחות מר' כו' בב"מ שם [עיין ל' הגמרא בב"ח בסעיף זה] וכתב נ"י ע"ז מהא שמעי' דאפילו בפלגא אין אונאה לקרקעות דהא זבין בר' ושוה ק' דלא כדברי מי שלמד מן הירושלמי דבפלגא יש אונאה לקרקעות הרשב"א והרנב"ר ז"ל. אמר המחבר ומיהו הרא"ש כ' דמצי א"ל לתקוני שדרתיך כו' בהאי טעות (נ"ל דר"ל אפילו בטעות כהאי דהוי בקרקע) וכדמוכח פ' אלמנה ניזונת טעה השליח לא קאמינא (ר"ל אע"ג דבלוקח עצמו שטעה אמרינן אין אונאה לקרקעות בשליח לא קאמרינן הכי) ואהא דוקא אר"נ משום שקנאה לעצמו ולא שליח ממש הוא עכ"ל. ונ"ל דכוונת הנ"י במ"ש ומיהו כו' אחר דברי הרשב"א והרנב"ר דאדבריהן קאי וה"ק שהרא"ש מחלק לענין אמירת לתקוני שדרתיך דאע"ג דמצי למימר הכי אפי' בקרקעות ואפי' לא היה הטעות בפלגא מ"מ הכא ל"מ למימר הכי כיון דלא הוי שליח ממש ומה"ט נמי אין ראיה מכאן ללמוד דאין אונאה לקרקעות אפי' בפלגא דשאני הכא דלא הוי שליח והלוקח עצמו לא ביקש לחזור. אבל אין לומר דמ"ש נ"י ומיהו כו' הוא מילתא באפי נפשיה ובא לומר דלפעמים מצ"ל לתקוני שדרתיך דזה גמרא ערוכה היא פ' א"נ ומאי קמ"ל נ"י אלא ודאי כדכתיבנא. נמצא דלפ"ז ספרי רבינו דגרסינן הכא כל' הגמרא קנאה במאתים ואינה שוה אלא ק' כו' היא עיקר וכן ברא"ש כתב כהאי לישנא דכיון דהלוקח לא ביקש לחזור וגם אין אונאה לקרקעות הילכך בכה"ג אפי' בפלגא ג"כ אין מחזירין אותו. ומיהו ע"כ אין כוונת הרא"ש כמ"ש הנ"י דהא הרא"ש בס"פ הזהב אחר שכתב דיש אונאה לקרקעות בפלגא מסיק וכתב והא דאמרינן זבין במאתן ושוה מנה אין אונאה ל"ד מאתן אלא מעט פחות מר' או שוה ק' ומעט יותר עכ"ל. ואי כמ"ש בשם נ"י לא היה צורך להרא"ש לכתוב דל"ד קאמר ר'. ונראה דה"ט דהרא"ש כיון דהגמרא ל"ק אלא הכי אר"נ אין אונאה לקרקעות משמע דמה"ט לחוד צריך ליתן ר' וע"כ צ"ל דה"ק כיון דאם הלוקח רוצה לחזור מצי חוזר כיון דאין אונאה תו לא מ"ל המצרן לתקוני שדרתיך ותחזור בך מכח דדב"מ דלא ליהוי שליח להרע שהרי אילו לא הוי דינא דב"מ לא היה יכול לחזור בו דפעמים שאדם קונה כו' וא"כ ע"כ צ"ל דר' ל"ד קאמר דאינו דוקא הא מצי למיהדר ביה. והנ"י ג"כ ודאי ראה דברי הרא"ש בפרק הזהב ולא בא לכתוב אלא דאין ראיה מזה להרשב"א אף שס"ל דהגמרא דוקא קאמר דהא א"ל דשאני הכא דכמו שא"א לתקוני שדרתיך דלא הוה שליח ממש כיון דלא ביקש לחזור ה"נ מה"ט צריך למיתן ר' אף שבעלמא יש אונאה בפלגא. ולפז"נ דגרסי' הכא בדברי רבינו קנאה במעט פחות מר' כו' צריך ליתן מעט פחות מר' וכ"כ בס"י ועד"י כתב נמי ברמזים י"ל קנאה בר' והיא שוה ק' ומעט יותר צריך ליתן ר' עכ"ל הרי שכתב והיא שוה ק' ומעט יותר וכמ"ש הרא"ש בפ' הזהב. ל' הרא"ש גופא ופירושו כתבתי בחידושים ע"ש:

יח

היה לשדה הנמכר כו' שם הני ד' בני מצרני דקדם חד וזבן זביניה זבינא ואי כולהו אתי בהדדי פלגי לה בקרנזול ופירש"י פלגי לה בקרנזול ד' אלכסונות שיהא נוטל כ"א ע"פ כולו סמוך לו כזה? (קרנזול זיל לקרנות) וב"י מסיק וכתב ע"ז ז"ל וכתב העיטור ולפי המדות אף על פי שהוא מרובע או ארוך או רחב כיון דפלגי לה בקרנזול חלק ארבעתן שוה כו' עכ"ל. ולשונו דהעיטור שהביא ב"י מגומגם דמאי אף ע"פ שהוא מרובע דקאמר. וגם מ"ש או ארוך או רחב ואם הרוחב (מרובע) [מרובה] חשוב הרוחב לאורך ונראה דכן צריך להיות אע"פ שאינו מרובע באורך ורוחב כיון דפלגי בקרנזול חלק כו' ויהיה איך שיהיה עכ"פ העניין א' והדבר הזה נראה לחוש דכשתחלק הציור הנ"ל לשנים תחלק חלק הא' בשוה ותעשה אח"כ בכל חלק ממנו אלכסון מראשו ועד סופו כזה? ימצאו לפניך ד' חתיכות שוות ממש ואח"כ תעשה כן גם בחלק השני מהציור הראשון רק שתעשה קו האלכסון בכל חלק בהיפך מהראשון ותצרפהו להראשון. כזה אז יהיו לפניך ח' חתיכות שוים א' לחבירו וכל ב' חתיכות מהן יחד הוא רביעי מהכל וכן חלק השני ואותן חלקים חלקת לב' בהאלכסונים ששמת תוכן וא"כ ממילא כשהיו ד' מצרנים סביב כל השדה שהוא באורך ורוחב בציור הלזה ותתן לשני המצרנים שהן בצד הקצר ע"פ רוחבן של הציור ב' חלקים דהיינו המצויירים ברוחב השטח יהיו שיעורן ממש כמו הב' חלקים שתתן לב' המצרנים שהן בצד האורך וק"ל:

כג

ואצ"ל שאם קנאה בו' עיין בבית יוסף שהקשה על הלשון ואצ"ל ולפי מ"ש בפרישה דהאצ"ל קאי על מה שהשותף מקרי מצרן א"ש וכדומה לזה כ"ר לקמן סכ"ה ע"ש ודו"ק:

ל

כתב הרמב"ם שאינו כו' ול"ד למש"ל בסי' קי"א סי"ג לוה שמכר נכסיו וחתם המלוה על שטר מכירה לא הפסיד בשביל זה זכותו וטורף מלקוחות דהתם אין למלוה אלא שיעבוד בעלמא על נכסי הלוה ובעת המכירה סבור שהלוה יפרע לו מעותיו במעות מזומנים גם לא היה לו כח בעת המכירה לעכב המכירה שאין לו כלום על נכסי לוה עד שיגיע זמן הפרעון ואין לו פסידא במכירה שגם אחר המכירה שיעבודיה דמלוה הקדום על השדה להכי החתימה לאו מחילה הוא משא"כ הכא שהיה עצמו מצרן והיה לו מיד זכות בקרקע זו והלך ומכרה לאיש אחר ולא גרע מאימליך ביה מוכר ואומר לא בעינא דאבד זכותו מיד כדלקמן סמ"ז וע"ל סי' קמ"ז כתבתי דומה לזה:

לב

ואיני מבין למה אין המצרן מסלק כו' עיין בב"י שרוצה להבין מה שאינו מבין רבינו. וכבר כתבתי בפריש' דעת רבי'. וא"ל הא כ"ר לעיל סי' ק"ג גבי שומא הדרא דאורתא ויהבא במתנה לא הדרא אע"ג דמדידיה הדרא דהא ע"כ צריכין לחלק ביניהן שהרי שם אפילו מכרה לא הדרא והכא אפי' הרמב"ם מודה דמוציא אפי' מיד לוקח שני ועוד דשם פי' רבינו דאורתא ר"ל דאורתא מחיים במתנה ש"מ אבל אורתא לאחר מיתה ממילא הדרא וכאן כתב אפי' כשמת אין מוציאין מיד היורש אלא צריכין לחלק ולומר דדוקא בשומא יש לחלק בין ב"ח לדידהו משום דב"ח דנחית אדעתא דזוזי להכי כי פרע ליה זוזי הדרא מיניה משום הישר והטוב אבל זבנה ואורתא ויהיבנה במתנה דאינהו נחתי אדעתא דקרקע ליכא עליהם משום הישר והטוב משא"כ הכא דגם הלוקח נחית אדעתא דקרקע ואפ"ה המצרן מסלקו א"כ אינהו לא עדיפי מאיהו וכ"כ ב"ה הביאו ב"י ועוד נ"ל לחלק דדוקא בשומא דהב"ד נתנו להאי מלוה בחובו בשומא והכרזה וכדין מכר גמורה ויהא עומדת להשאר ביד המלוה אלא שחז"ל אמרו דרך כלל לעשות הישר והטוב על כל לוה שבא לפדות וכי תקנו אמלוה גופיה תקנו ולא אמי שבא בכוחו בירושה או במתנה או לקוחות משא"כ בהאי לקיחה דמתחילת הקנין לא בא לידו להשאר בידו ואף אם כבר אורתה או יהיב במתנה האי מצרן לא ידע אפי' שבא לידו דהלוקח דא"כ לא הו"מ לסלוקי כמ"ש בסמוך ומש"ה שפיר אמרינן דאין אלו שבאו מכחו עדיפי מיניה וק"ל:

לד

וכתב הרמב"ם ב"ח של מוכר כו' והרמב"ן כתב כו' והב"י הקשה דדברי הרמב"ם כפשטן הם תמוהים ע"ש היאך מפרש דברי הרמב"ם ונלע"ד דאפשר שגם רבינו הבין דברי הרמב"ם כן כמ"ש ב"י ואפ"ה הביא דברי הרמב"ן לפלוגתא עליו וה"ק והרמב"ן כתב שאין המצרן חוזר כלל על הלוקח שאין עשיית הישר והטוב בממונו שיתן ממונו למצרן ואע"פ שהמוכר קבל עליו אחריות ואין הלוקח נפסד (דהא בהכי מיירי הרמב"ם לפי מ"ש) מ"מ כיון דלפעמים לא ימצא למוכר כו' ואז ודאי אין האחריות המצרן על הלוקח. הלכך גם אם יש לו למוכר אין אחריותו של מצרן על הלוקח כלל אלא על המוכר משום דלא פלוג שהלוקח אינו אלא כשליח פי' ואין המוכר יכול לומר למצרן לאו בעל דברים דידי את:

לה

כתב הרמ"ה ז"ל כו' לכאורה נראה לפרש דה"ק המצרן א"י להוריד ולעמוד איש אחר במקומו שהוא יסלק ויקח הקרקע לעצמו אא"כ הקנה לו חלק בקרקע שמחמתה ומזכותה בא לטעון על הלוקח וליקח ממנו קרקע שקנה בטענה אני מצרן ואי לא לא מצי לארוכי לפי' זה ל' אורוכי הוא כאילו כתב לאורודי ור"ל דאינו יכול להוריד להאיש ההוא תחתיו וכמו ויט שמים דמתרגמינן ארכין שמיא ובקצת ספרים איתא הגי' בהדיא לארודי. ומיהו הו"מ לאפוקי מהלוקח וליקחנה לעצמו א"י אבל לעשות שליח ליתן המעות ללוקח ולסלקם מהקרקע בשביל המצרן אפילו ע"י שליח שעשאו בעדים לבד בלא הרשאה אע"ג קרקע יכול לעשות ומ"ש לאזמוני כלומר להכין מעות ללוקח בזימניה הראוי (כמבואר בסמוך סמ"ב): דלא מפקע כו' פי' זה רשאי לעשות כי היכי שלא יאבד זכותו ואע"פ שכ"ר לעיל ר"ס קכ"ב דאפילו אם יש עדים שעשאו שליח להביא לו אין הלוה מחויב ליתנם לו עד שיבא בהרשאה י"ל דהיינו דוקא בפקדון או בהלואה דמטלטלי אבל קרקע לעולם עומדת ובחזקת בעליה קיימא ואין שייך טעמא דלשם שמא ימות או יבטל שליחותיה וק"ל ולפ"ז צריכין לחלק ולומר דהא דכ"ר לעיל סכ"ט שמצרן שמכר שדה שלי אבד זכותו ולא הוא ולא אותו שלקחו יכולים לסלקו וכאן כתב שיקנה לו חלק בקרקע הרי הוא עומד במקומו ויכול לסלק הלוקח דשאני התם דמכר כולו ונסתלק המצרן לגמרי והלוקח קמא הוא קודם לזה שלקח מהמצרן ומש"ה א"י לסלק להלוקח לא מצד עצמו ולא מצד דבא במקום המצרן דהא המצרן בעצמו ג"כ א"י לסלק כיון שמכר הכל משא"כ בזה דלא מכר אלא חלק ממנה והחזיק השאר לנפשו בהא ודאי יכול להוריד אותו שלקחו ממנו במקומו לסלק ללוקח זה בדדב"מ ויחזיק לעצמו. אך ק' דאין זה מן הסברא לומר בזה מיגו דא"כ אפילו לא יקנה לו שום חלק בקרקע נמי אית לן למימר הכי אלא ודאי כיון דאפי' לדידיה אינו מן הדין שיסלקנו אלא מכח ישר וטוב להיות נכסיו במקום א' איך יבא זה במקומו ויחזיק כאן ויגרש לזה המוקדם לו מהסתפח בנחלתו. וע"ק מ"ש וה"מ לאפוקי מיניה דלוקח כו' דהול"ל וה"מ לקנותו לנפשו גם מה שסיים לאזמוני זוזי כו' בזימניה הול"ל אבל למהוי בדוכתיה למתבע' מהלוקח בשבילו של מצרן שרי גם לפי' זה אין מיושב בטוב לי ארוכי שהוא ל' הרשאה כמ"ש בפרישה והיו צריכים לגרוס לארודי במקום לארוכי לכ"נ יותר כמ"ש בפרישה:

לז

ושל מצרן צרורין כו' ל' הגמרא הני ציירי והני שרו לית ביה משום דדב"מ ופי' הרא"ש בשם ר"ח כמש"ר ורש"י פי' בע"א ע"ש ואפשר דלר"ח ורבי' כל שלא אמר שיניחם צרורים יכול לומר המצרן למה לא פתחת אותם מיד והוצאת אותם שלכך שלחתים לך. ובב"י כתב שהרא"ש פי' שיכול לומר אני חפץ בצרורים וחתומים שטוב להצניען ואני חפץ להצניען וכן יכול לומר אני חפץ להוציאן וכל שמותרים מזומנים להוצאה עיין בב"י שהביא בשם הג"מ עוד פי' אחר וסיים הב"י על הג"מ ולפ"ז הני ציירי והני שרי דומיא דטבי ותקילי שפי' דאפשר דניחא ליה בהכי עכ"ל ומדכתב הב"י על הג"מ ולפ"ז משמע דס"ל דלפי' הרא"ש הנ"ל לא נקט הגמרא שניהם למעליותא אלא חד למעליותא וחד לגריעותא אלא שאנו מסופקים בפי' ל' הגמרא הי נקט למעליותא והי לגריעותא אבל אינני רואה שום הכרעה בל' הרא"ש ונראה דפירושו כפי' הג"מ וק"ל:

לח

(לט) וכתב הרמ"ה כו' וא"נ כן מדברי הרמב"ם כו' ע"ש בב"י שנראה מדבריו שהוא הבין שכל הדברים אמורים לענין עילוי ומאי דביני וביני בסכום הדמים דהרמ"ה מיירי כשזה רוצה דוקא בטבי לפי שאם ירצה להחליפם יצטרך להפסיד בהם ועל זה כתב רבינו שאינו נראה כן מדברי הרמב"ם שהוא כתב שם כשהחליף עמו בבהמה או מטלטלין ונותן לו המצרן דמים בעדם בערך השומא ואם אינה שוה אלא ק' וחצי אינו נותן לו אלא ק' וחצי ואף אם יאמר זה תן לי דוקא בהמה או תן לי בעדה ב' מאות ואע"פ שהוא העריכה למוכר ג"כ בעד ר' לפי שאינו אלא ערמה שהעריכה לו ביוקר כדי שלא יחפוץ המצרן לשלם לו כ"כ ותעמוד הקרקע בידו וה"ה ה"נ בטבי אנו אומרים שלערמה עושה כן ונתן למוכר דינרים של כסף עצמם כדי שלא ירצה המצרן ליתן לו אח"כ ככה ותעמוד בידו כך הבין הב"י הדברים ולכ"כ שנ"ל שגם הרמב"ם מודה בהך דהרמ"ה דשאני התם בבהמה ומטלטלין שכשנותן לו ערכם יכול המוכר לחזור וליקח לו בעדם בהמות ומטלטלים דשכיחי לקנות ומה לי בעילוי שהעלם לו זה משא"כ בטבי דאיכא ודאי קפידא דכשירצה המוכר להחליף בעד דינר של כסף יפסיד לכל דינר של כסף דינר אחד של נחושת ולהכי הדין עם הלוקח. ואני תמה שאם הבין רבי' הדברים כמו שהבין ב"י איך לא הרגיש בחילוק גדול כזה ואיך ס"ד לדמות מילתא דהרמ"ה למילתא דהרמב"ם. ועוד מאי קמ"ל הרמ"ה פשיטא שאינו דין שיתן לו המצרן פחות ממה שנתן הוא. וע"ק מדכתב הרמ"ה ה"ה נמי אם הקדים כו' משמע דדומיא דטבי ותקילי הנזכר בגמרא לגבי מוכר קאמר וטבי ותקילי הנזכר פשוט כשערכם שוה דאי ביש ביניהם צריכא למימר דלית ביה דדב"מ דהא דמיא ללוקח שנתן ק' והמצרן בא ליתן נ' דאין שומעין לו. גם בדברי הרמב"ם קשיא לי טובא לפי' דב"י חדא שהעיקר חסר מן הספר שהרי לא הזכיר שהעלה לו זה המטלטלין ואילו בדברי ב"י הכי הול"ל החליף השדה בבהמה ובמטלטלין ביוקר. וע"ק דודאי דומיא דהחליף חצר בחצר קאמר וכשם שהחליף חצר בחצר אין פירושו שהעלה לו חצירו ביוקר ואין המצרן רוצה ליתן לו כ"כ אלא שנתנו לו בכדי דמיו אלא שטען שהמצרן יחזיר לי חצירו ממש לפי שחפץ אדם בקרקע שלו ולהכי אין בו דין מצרן וכדכתיבנא לק' דהאי פי' ברור לכ"ע דכוותיה קאמר נמי החליף בבהמה או במטלטלין. גם ל' כמו שלקחתי לא דייקא לפי' דב"י דהכי הול"ל תן לי בערך שלקחתי. וע"ק דא"כ לא הו"ל לסיים שהערמה היא זו אלא שגזילה היא זו. וע"ק מ"ש מקנאה בר' ואינה שוה אלא ק' דצריך המצרן ליתן ר' או יניחו לו ולא אמרינן שהערים ליתן כן אלא אמרינן בעיני היה שוה כך גם כאן יאמר בעיני היתה הקרקע שוה כך ואם לא היה מתרצה במטלטלין אילו הייתי נותן לו מעות מזומנים בסך ההוא (אך שהריב"ש בסימן תס"ג כתב ול"ד דהתם קנאה כ"כ במעות בעין דין הוא שיתן לו כך מה שאין כן במטלטלין שבאמת הוא לא הוציא יותר סגי כשישומו והוא טעם נכון מכל מקום הטעם שנתן הרמב"ם שהערמה היא זו אינו טעם להאי דינא מקושיא זו) וכעין זה כתב הרשב"א בתשובה ז"ל דבר ברור שאינו יכול להשביעו בדדב"מ דמשום עשיית הישר והטוב בלבד הוא ואין מזקיקין את הלוקח לא לחרם ולא לשבועה תדע שאם זבין בר' ושוה ק' דקיי"ל יתן לו ר' ולמה לא ישביענו שלא עשה כדי לסלקו עכ"ל מדברים אלו מוכח דלא חיישינן לומר שמא העלה בדמים ביוקר כדי לסלק לזה אלא העיקר כמ"ש בפרישה ע"ש:

מא

אי אינש אמיד הוא ל' הגמרא אי גברא דאמיד היא דאזיל ומייתי זוזי נטרינן כו' ופירש"י דאמיד שאנו אומדין אותו שאפשר לו לקיים דבריו עכ"ל משמע מל' שאפי' אם ידוע שאין לו סך זה מ"מ אם אמיד הוא שיכול להשתדל בקלות מאחרים סך כזה שדרך ב"א להקיף לו נטרינן לו ובאמת לישנא דגמרא דייקא הכי ורמב"ם כ' אם הוא אמוד שיש לו שלו לפירושו צריכין שנדע שיש לו בודאי סך כזה בביתו ורי"ו כ' אם הוא אמוד שיוכל להיות לו מעות כאלו ממתינן לו פי' אפילו אינו ידוע בודאי אלא מסופקים אנו בו וז"ש שיוכל להיות ופי' דרך מיצוע בין פי' רש"י ובין פי' הרמב"ם והרא"ש העתיק ל' הגמרא דאמיד דאזיל ומשמע כפירש"י ומדהשמיט רבי' לשון הגמרא דאזיל ואייתי משמע דלא ס"ל כפירש"י:

מד

או גומא ל' הגמרא איפסק משוניתא כו' וכתב הרי"ף ז"ל פי' משוניתא גמא (כך היא הגירסה בכל ספרי הרי"ף גמא בלא ו' וכן הוא ל' הפסוק הג' בחולם) כדכתיב (איוב ה') היגאה גמא וי"מ בנין גבוה וחזק שבונין אותו כדי לסגור בפני המים שעולין בזעף עכ"ל. וק' דכתב תחילה כי משוניתא גמא ואח"כ חזר להביא ראיה על פי' והול"ל תחילה פי' המבורר ותו א"צ לראיה ע"כ נ"ל ביאור דבריו דה"ק הרי"ף פירוש משוניתא קבלתי שהוא גמא והאי גמא אל תטעה לומר דהיינו גומא ושחת אלא פי' כדכתיב היגאה גמא שפי' היגדל סוף. ואח"כ כתב הרי"ף ויש שלא פירשו משוניתא גמא אלא פי' שר"ל בנין כו'. ורבינו כ' פירש"י משוניתא שן סלע ואח"כ כתב פי' גמא של הרי"ף וגם הערוך בערך משוניתא כ' ב' הפי' שכ"ר ע"ש וא"כ יש ט"ס בדברי רבינו שבכ"מ גמא חסר ו' והוא בחולם דאילו בו' משמעותו היא ל' גומא ושחת. וגם ב"י כתב דרבי' נקט פי' קמייתא דהרי"ף וכן מסתבר לומר דאי ר"ל פירוש גומא ובור כפשוטו ק' יכול למלאות הגומא ולחבר השדות יחד משא"כ כשהיא מל' קנה וסוף כמ"ש בערוך שהן מגודלין במקום מים ומתונתא של קרקע שאינה ראויה לזריעה ולחברם יחד וק"ל:

מה

ופי' ר' האי שאף כו' עד וא"א ז"ל כ' שהמכר כו' הנה אעתיק ל' הרא"ש ואפרשו ומתוכו יתבאר דברי רבי' שם בפ' המקבל כתב ז"ל ופי' ר' האי כיון שנתכוין המוכר והלוקח להערים המכר בטל מעיקרא וישאר הקרקע ביד המוכר ולא נכוף המצרנים לקנותו באלו הדמים וכן נראה לשון הרמב"ם כו' (והביאו רבי' בסל"ט) עד ומה שפי' גאון אעירומי קמערים וישאר הקרקע ביד המוכר ואם לא ערערו המצרנים באותה שעה ועמד הקרקע ביד הלוקח ימים רבים ואח"כ קנה מהמוכר פעם ב' נראה שיכולים המצרנים לסלקו כאילו ערערו באותה שעה ונראה לפרש אי זיבורית היא זביניה זבינא ויש לו דין מצרן ואי בינונית היא איערומי קמערים ואין לו דין מצרן ולא נצטרך לומר כדברי הגאון להפסיד למוכר שיבטל המקח דשמא לא כיון הוא להערים ואע"ג דל' זביני הוא דחוק עכ"ל. וק' חדא דנראין [דבריו] כסותרין זא"ז דמתחלה כ' אדברי ר' האי וכ"נ משמע שהסכים לפי' דיחזיר המעט להמוכר ובסוף דבריו הנ"ל כתב ולא יצטרך לומר כדברי הגאון להפסיד להמוכר כו' וכמש"ר בשמו איך שחולק עם ר"ה. ועיי"ל ממה ראה הרא"ש לפ' לדברי ר"ה שאפילו לא ערערו כו' אי משום דכתב המכר בטל מעיקרו אין הכרח דר"ל דכשבאים לבסוף ומערערים בטל מעיקרו דאפשר דשגרת לשון בעלמא הוא ור"ל המכר לעולם לא היה מכר ויכולים לבטל בשעה ראשונה. ועוד דאי דיוקא דרא"ש מהכא הו"ל לציין ולמיכתב ומה שפי' הגאון המכר בטל מעיקרו כו'. וע"ק שאין דבריו מסודרים דהתחיל וכ' ומה שפי' גאון כו' וישאר הקרקע ביד המוכר והיה שייך למכתב עליו ונראה לפרש כו' והפסיק בענין וכתב ואם לא ערערו כו'. וליישב דקדוקים אלו צריכין לפרש דחיבור לשונו הכי הוא דמ"ש ומה שפי' גאון כו' כאילו אמר ואף לפי מ"ש הגאון דעירומי קא מערים שהזכירו בגמ' קאי אאותו מעט שלא נתקיים בו המקח מ"מ יש לדקרק מדסיים וקאמר ואי לא אעירומי קא מערים ולא מסיים לומר ואי לא זביניה לאו זבינא דהוי דבר והפוכו ומתיישב על הלשון יותר אלא משום דאי הוה מסיים הכי הי' משמע דאשעה ראשונה דוקא קאמר שאם באו המצרנים ומערערים לומר לערמה הוא עושה כן זביניה לאו זבינא אבל בשלא ערערו בתחלה ועמד הקרקע ברשות הלוקח הרי חלה קנייתו וכשיבוא אח"כ לקנות האחרות אין המצרנים יכולים לסלקו דכבר נעשה הוא מצרן להכי סיים ואי לאו עירומי כו' דהוא מאמר הכולל דאפילו לא ערערו תחילה יכולים לערער אח"כ ולבטל המקח מעיקרו וע"ז מסיק הרא"ש וכתב נ"ל אי זיבורית כו' כלומר כיון שגם לר"ה תלמודא דקאמר עירומי כו' לאו משעה ראשונה לחודא קאמר אלא כי נמי שתקו בתחלה יכולים לערער אח"כ א"כ נראה יותר לפ' דהאי דקאמר זביניה זבינא לאו אאותו מעט לחוד קאי ולענין שיתבטל המקח ויחזיר להמוכר כמ"ש ר"ה דמאי חטא המוכר שיפסיד הוא דשמא לא כיון להערים ועוד הא אין דינא דב"מ חל על המוכר אלא הכל קאי אשעה בתרייתא כשבא לקנות שדות האחרונות וה"ק חזינן אי עידית זביניה זבינא כלומר קנייתו של המעט הזה קנייה גמורה היא וע"י נעשה מצרן לשדות אחרות המקיפות את זו ואי לאו עירומי כו' ואין קניית המעט הזה קנייה לענין שיחשב ע"י מצרן לאינך שדות אבל המכר של אותו המקצת ודאי אינו בטל ואף ע"ג דל' זביניה זבינא קצת דחוק דמשמע דעל קיום קניית אותו מעט לחוד קאמר לא חיישינן לדוחק זה כיון שגם לר"ה ע"כ תלמודא ל"ד אקניית אותו המעט לחוד קאמר וכדכתיבנא זו כוונת הרא"ש וחיבור דבריו. ומ"ש הרא"ש בריש דבריו הנ"ל אדברי ר"ה וכ"כ כו' לא קאי אלא אדסמיך ליה אמ"ש לפני זה ולא נכוף המצרנים לקנותו באלו הדמים שזהו נראה גם להרא"ש שמביא ע"ז דברי הרמב"ם לראיה שכתב כו' (כמש"ר לעיל בשמו בסל"ט) ודוק:

נ

ומתוך ל' משמע כו' ז"ל כ"מ ול"נ שא"א לפרש כן דברי הרמב"ם כו' [עיין לשונו בב"ח] ובפרישה כתבתי דאין מכאן סתירה לפי' הרא"ש ע"ש ומ"ש שכן פי' הריב"ש כן משמע ממ"ש בסי' תק"א והביאו ב"י ג"כ בסנ"ב ז"ל כל הרוב תלוי אם בא לב"ד בן המיצר מיד שידע או שנתפרסמה המכירה כ"א ידע בן המיצר שקנאו זה וראה אותו משתמש בה ולא מיחה איבד זכותו כמ"ש הרמב"ם גם ר"ה והרי"ף כתבו בתשובה שאם שהה המצרן משידע כדי תביעת ב"ד ושיביא מעותיו בטל דין מצרנות עכ"ל והרי מדכתב אם בא לב"ד כו' מיד משמע אי לא בא מיד הוה צד מחילה והיינו כשראה אותו משתמש בו דאי לא ראהו משתמש א"צ לבוא מיד אבל עכ"פ צריך לבוא תוך שיעור אמטויי זוזי ותביעה בב"ד כר"ה וז"ש וגם ר' האי דאי כוונתו דריב"ש הוה דהרמב"ם ס"ל דאי לא ראה יכול לבוא לעולם לא הו"ל למכתב וגם ר' האי כו' דהא ר"ה בלא ראה מיירי וס"ל דהוי מחילה וגם מהמ"מ משמע כן מדהביא דברי ר"ה ולא כתב פלוגתא ביניהם. אבל מ"מ אין סתירה מכל זה להבנתו דהרא"ש לדברי הרמב"ם דודאי דברי הרמב"ם משמע כן דאל"כ הו"ל לפרש דגם בלא ראה איכא מחילה בשיעור מה. וגם המ"מ כתב שם אדברי הרמב"ם שכתב דלאחר הקנין א"צ קנין למחילתו דין זה אינו מפורש אלא שהכי ס"ל להגאונים משמע שצריך ראיה דמהני המחילה בלא קנין אפי' כשראה אותו משתמש ודוק:

נג

ולא אמרינן שהלוקח כו' כ"כ הרא"ש בפרק המקבל ופי' הטעם משום דלית ליה לב"מ זכותא בהאי ארעא אלא במאי דאית ליה בארעא (צ"ל בארעי') אילו זבנה אינש מעלמא לארעא מי לא מצי ב"מ לסלוקי ללוקח ועוד אני אומר דקנין המצרן אינו אלא סילוק ומחילה שמוחל ללוקח זכות שתקנו להם חכמים משום ועשית הישר והטוב ול"מ הך קנין לגבי מצרני אחריני עכ"ל ונ"ל להגיה בדברי הרא"ש דאית ליה בארעיה ביו"ד וה"א לבסוף ור"ל שאין זה הזכות שהיה למצרן בקרקע זו עדיף מקרקע שהיתה שלו מעולם שאם מכרה לאחר במכירה גמורה המצרן מסלקו ואם לא נגיה כן אין דבריו מבוארים כלל:

נח

אבל משמתינן ליה כו' וכתב הרא"ש לכך משמתינן מהשתא ולא ממתינן ליה עד שיבוא לו היזק משום שהחמירו חכמים עליו לקנסו כדי שיקבל עליו ויכתבו שטר על נכסיו מהשתא ויהא שיעבוד הניזק על נכסיו מהשתא וכתב ב"י משמע מדבריו שאם לא קיבל עליו לשלם ליה כל אונסא דמתייליד ליה ובא לו נזק מהעכו"ם שח"ל לשלם אבל הראב"ד כתב כו' [עיין לשונו בב"ח] ודייק כן מדמשמתינן ליה מהשתא ולא בדמטי ליה נזק:

נט

לא קנסו לבן אחריו כו' עיין בב"י שצידד אי קאי דוקא לדעת הרא"ש דמיחייב אפי' לא קיבל כל אונסא או אי מיירי בקיבל ואפ"ה פטור ע"ש:

סב

ואפשר שגם הרמב"ם ז"ל כו' עיין בב"י שכתב שלא נהירא ליה חילוק זה וע"ש שהאריך ורבי' לא ח"ל סברת הב"י כדי להשוות דעת הרמב"ם לתשובת הגאון ומ"ש ב"י אע"פ שזה יפה כו' ק"ל הא בסעיף שלפני זה כתב בשם העיטור ומסתברא רע הידוע ויפה הידוע קאמר שהוא ניכר לכל אבל רע לזה ויפה לזה כו' לא [וי"ל] דודאי כל שאומר המוכר בפירוש (אני) [איני] רוצה בזה כי היא רעה בעיני שמעינן ליה ההיא דבה"ע מיירי כשבא המצרן לסלק הלוקח והלוקח טוען בקרקע זו שקניתי לא היה בה דין מצרן לפי שמכר ברע כדי לגאול בטוב בהא קאמר בה"ע שיהיה ניכר לעולם שהוא רע וטוב דאלת"ה לאו כל כמיניה דלוקח לדחות את המצרן זהו סברת ב"י ועמש"ל סל"ו וק"ל:

עה

ופירש"י כו' עד ור"ת פי' כו' ל' ב'"י הרשב"א בתשובה כתב שהראשונים פי' דשכני העיר דהיינו שכנים בבתים קודם לבן המצר שבשדה משום דבשכן העיר איכא הישר והטוב טפי לפי שהוא שייך בהדיה טפי. ומשמע דר"ל אפי' שכן שבעיר אינו מצרן לשדה הנמכרת הוא קודם למצרן וזהו דלא כמ"ש הרמב"ן וכתב רבינו בריש הל' מצרנות וצ"ע:

עח

וכן שכן ות"ח כבר כתבתי בפרישה דר"ל דא' שכן עמו בבתים או בשדה והוא מצרן ג"כ לשדה הנמכרת וא' ת"ח ואינו שכן עמו כלל אבל הוא מצרן דאס"ד דר"ל שכן שיש לו שדה הסמוכה לזו אחורי ביתו ובזה הוא ג"כ מצרן והת"ח אינו שכן בעיר אבל הוא מצרן דא"כ הול"ל שכן סתם דמשמע אפי' שכן בשדה והיינו מצרן לחוד או הול"ל בקיצור א' ת"ח ואחד אינו ת"ח וגם ודאי לשכן יש מעליותא בשכינותו זולת שהוא מצרן דומיא דקרוב והיינו שהוא שכן עמו בעיר וגם הוא מצרן וק"ל. אבל שכיני עיר ושכיני שדה לא רצה ר"ת לפרש כפשוטה שהן שכנים לו בבתים או בשדה והם ג"כ מצרנים לו לשדה הנמכרת דאם כן קיצר התלמוד במובן והעיקר חסר דהיכן מוזכר שהם שניהם מצרנים בשלמא לפי' ר"ת א"ש דה"ק מי שהוא מצרן ע"י שדה שיש לו אחורי ביתו שבה הוא שכן שלו בעיר ומי שהוא מצרן בשדות לבד רחוק מהעיר שכן העיר קודם (ומזה) נלמד ג"כ דר"ת אחורי ביתי [לאו] דוקא (קאמר) והשתא שכבר מרומז דשכני העיר ושכני שדה מיירי במצרנים ס"ל דשכן ות"ח ע"ז קאי ומיירי גם כן במצרנים ופירושו כפשוטו:

עט

לפיכך איזה מהם כו' דברי רבי' מבוארים ברא"ש פ' המקבל וגם הרי"ף כתב שכ"א מעכב על חבירו וכתב ב"י וא"ת לדברי הרא"ש אי אית ליה זכותא בארעא כו' ע"ש שהאריך בקושיות ובתירוצים והיותר נ"ל כמ"ש בפרישה דאעובי דקרקע קאי ובזה מיושב ג"כ הכגון דכתב הרי"ף וק"ל: אבל אם אין לו כח כו' כ"כ הרא"ש שם וכתב ב"י ז"ל אבל הרי"ף כתב ז"ל ומפרשי רבנן דה"מ היכא דלית ליה למרי בתי או למרי דיקלי זכותא בארעא ומש"ה א"ל למרי ארעא לעכובי עליה ולית ליה לזבוניה אלא למאן דבעי או דשקול להו לנפשיה דאי לא מ"ל עקור בניינך או דקלך אבל היכא דאית ליה למרי בתי או למרי דיקלי זכותא בההיא ארעא למקבע ביה הנך בתי או הנך דיקלי כגון ההיא דתנן הקונה ב' אילנות כו' ג' קנה קרקע וכגון ההיא דאמר פשיטא מכר הקרקע ושייר אילנות לפניו יש לו קרקע כל חד מנהון אית ליה לעכובי אחבריה וכל חד מנהון א"ל דדב"מ בזביניה דסברא וכן הלכתא עכ"ל. וקשיא בהו טובא חדא דלאו רישא סיפא ולאו סיפא רישא שהתחיל וכתב וקא מפרשי רבנן דהא דאמרינן דמרי ארעא מעכב ה"מ היכא כו' משמע שבא לומר אבל אי א"ל זכותא כו' כל חד מצי מעכב כו' ולפ"ז הכי הו"ל להתחיל הא דאמרינן דמרי בתי אינו מעכב הני מילי דל"ל זכותא למרי בתי אבל א"ל זכותא גם הוא יכול לעכב אמרי ארעא. וע"ק דפתח בחדא דהיינו עיכוב וסיים בתרתי בעיכוב ובמצרנות ואי חדא מילתא הוא יש כפל רב בסיפא ללא צורך. וע"ק דבתחילת דבריו הו"ל להרי"ף למיכתב ה"מ היכא דליתא למרי בתי זכותא בארעא ומצי א"ל זיל שקול כו' עכ"ל דביאור דבריו הכי הוא דמשמע ליה לרי"ף ז"ל דמדנקט תלמודא עיכוב דאמר דמרי ארעא מעכב כו' ולא נקט ל' מצרנות מרי ארעא מצרן הוא ומרי בתי לאו מצרן הוא ש"מ דהאי עיכובא הוא מאמר כלול מב' דברים הא' שהוא מצרן ואם רוצה חבירו למכור הוא קודם וכולל נמי דאף אם הוא אינו רוצה לקנותו אפ"ה יכול לעכבו ע"ז שלא ימכרנו ולא ישכירנו לאחר אלא למי שיחפוץ הוא וכמשר"ל ס"ס שי"ו בשוכר בית שבא להשכירו לאחר שיכול המשכיר לומר אותך אני יכול לקבל ולא אחר וז"ש הרי"ף דקמפרשי רבנן היכא דל"ל למרי בתי זכותא לעמוד שם עולמית אזי שם ודין שכירות עליה ומצי מעכב עליה אפי' מלשכור ואזה מסיק בטענות דאי לא א"ל עקור בניינך וכדאמרי' גבי שכיר שרוצה להושיב אחר במקומו תוך זמן שכירותו משא"כ כשיש למרי בתי זכות על הקרקע יכול להעמיד אחר במקומו דאז אין לו דין שכיר אלא דין כל בעל בית שמושיב בביתו מי שירצה ולא נשאר למרי ארעא עיכוב אמרי בתי אלא כדין מצרן אם בא למכור ביתו לאחרים ואותו דין עיכוב מצרנות יש נמי למרי בתי אמרי ארעא זהו נ"ל נכון ומכוון בביאור דברי הרי"ף (והן) [וכן] בדברי הרא"ש משמע שכן למקבע בה דקאמר הרי"ף בסיפא שיש לו כח למקבע בה הבתים עולמית שאף אם יפול יחזור ויבנה ומ"ש דאי לא א"ל עקור כו' משום דינא דעיכוב להשכירה לאחר נקט וכדכתיבנא. ובדברים אלה מיושב מה שהקשה ב"י על הרא"ש ממה שכתב הרא"ש בתשובה כלל צ"ז בשם הר"יף וב"י דחק עצמו לתרץ ע"ש שהאריך ולפי מ"ש [א"ש] דלא כתב דאי לא א"ל עקור כו' אלא ללמדנו דיש לו דין שכיר וק"ל. וא"ל לפירושינו למה לא כתב הרא"ש בתשובה האי דינא שמרי ארעא יש לו כח לעכב מלהשכיר די"ל בתשובה לא בא אלא להשיב לשואל מה ששאל עליו גם רבינו לא כתבה משום דסמך אמ"ש בסימן שט"ז בדין שכירות וכמ"ש לעיל ודוק. עוד כתב ב"י וצ"ל שהרא"ש ז"ל מפרש דכי קאמר הרי"ף כגון ההיא דתנן וכו' ע"ש שהאריך בדברי הרא"ש וגם בדברי הרמב"ם פי"ב דשכנים האריך היאך מפרש דברי הרי"ף. ודבריו דחוקים בעיני דאיך מביא ראיה מרישא דלא קנה קרקע דיש לו זכות דהא לא נזכר בהאי משנה דיש לו זכות בקרקע. גם במ"ש (ז"ל שיטת) [דלשיטת] הרא"ש צ"ל דראיית הרי"ף היא מהסיפא לא ידעתי מה ק' לו אלא נ"ל דהרי"ף בהאי כגון כו' קאי ארישא ואסיפא דבקנה ב' אילנות מיחשב ליה זכות בקרקע (וברישא) [כמ"ש] ובקנה ג' אילנות מיחשב יש לו זכות בקרקע (ובסיפא) [כמ"ש] ולשיטת הרמב"ם נראה דלא ע"פ הרי"ף כתב מ"ש או אפשר שהיתה לו גי' אחרת בהרי"ף ועכ"פ נראה שהרא"ש ורבי' פירשו דברי הרי"ף כמ"ש ודוק:

פו

ואינו מודה שלקחה ז"ל ב"י ברי"ף כתב אע"ג דלא קמודה דזבנה מיניה וכן כתבתי בעיטור והרא"ש לא כתב אע"ג וכן כתב רמב"ם רפי"ג ואחריהם נמשך רבי' ומ"מ נ"ל שכוונתם כאילו אמרו אע"ג דהא ודאי כי קמודה שלקח נמי שייך טעמא דחזקה דאין אדם מקבל עליו אחריות יותר מדמי המכר שקיבל וכן דעת הר"ן שכתב והיכא דכתב ליה שטרא בל' מכר ולא פי' בכמה מכרה יהיב ליה כשיעור אחריות שקיבל עליו עכ"ל ב"י ולע"ד נראה דלא על חנם השמיטו תיבת אע"ג הרמב"ם והרא"ש ורבי' אלא משום דסבירי להו דדוקא קאמר וכמו שכתבתי בפרישה וגם ברי"ף לא כתב תיבת אע"ג כ"א בדפוס תוגרמא ודפוס קטן אבל בדפוס האלפסי הגדולים שבידי ליתא וכ"מ בר"ן שהרי מביא דברי הרי"ף אמאי דאיירי בה לפני זה דהיינו כשאינו מודה דבמכר הוא ע"ש גם המ"מ כתב אדברי הרמב"ם דמבוארים הם בהלכות ולא כתב דבהרי"ף כתב אע"ג כו' דמוכח הן מודה הן אינו מודה אלא שמל' הרמב"ם אין ראיה כ"כ מפני שכתב בלשון אחר ע"ש ומ"ש ב"י שכן דעת הר"ן ר"ל שכתב שגם היכא דלא נזכר לא בשטר ולא בטענתו לשון מתנה הולכין אחר שיעור אחריות המפורש בשטר אבל אין מזה ראיה לנדון דידן דאיכא למימר דוקא התם דאין כאן שום גילוי הערמה לפנינו מה שא"כ בזה ואדרבא מדלא כתב הר"ן רבותא דאפי' כתב בשטר ל' מתנה הולכין אחר שיעור אחריות שבשטר אע"ג דמודה דזבנה משמע דוקא דבכתב דאיכא לפנינו רמאות לא אזלינן בתר סך האחריות ועוד קצת מוכח דל"ג ברי"ף תיבת אע"ג דהא סיים ואמר דממ"נ אי במתנה כו' והיכא דמודה דלקח ליכא האי צד מעליותא דאי במתנה ועוד נראה דגם לפי הנוסחאות שכתוב בהן אע"ג דלא מודה אינו ר"ל וכ"ש היכא דמודה דיהיב ליה כל שיעור האחריות אלא כלפי שאמר לפני זה דהיכא דכתב בה אחריות ולא מודה דזבנה גרע כחו מאילו מודה קאמר בזה אע"ג דלא מודה [יפה] כחו ונותן לו כל מה שמפורש באחריותו אבל מ"מ אינו מודה דוקא קאמר ודוק. עוד כתב הב"י ז"ל וכתב ה"ה ז"ל הרשב"א ואם זה עומד בטענתו ואומר לא כי כו' ונראה שחולק על הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ותמיהני מהרב המגיד שלא כתב אבל הרשב"א כתב בלשון פלוגתא עכ"ל ב"י אמת שבדפוס גדול דהרמב"ם כתב המ"מ כמו שהביאו הב"י אבל בדפוס קטן כתב המ"מ לפני זה ז"ל וכתב הרשב"א ואם קיבל עליו אחריות סתם ולא פירש לו סך ישבע הלה בכמה לקח ואם זה עומד בטענתו כו' ע"ש ולפ"ז נ"ל דל"ק דאחריות סתם ועומד בטענתו בדין כתב ששמין לו כמה שוה ונותן אלא שלפ"ז ק' מאי קמ"ל המ"מ בהעתקת דברי הרשב"א הלא גם הרמב"ם כתב שם בפי"ג דשכנים כן וגם זה יש ליישב ע"ש ודוק:

צא

אבל אם אין הלוה חפץ לקנותה כו' כתב ב"י ז"ל כ"כ המ"מ בפי"ב דשכנים בשם הרשב"א וכ' ומדברי הרמב"ם שכתב הרי טען הלוקח כו' (ורבי' הביא לעיל סעיף ס"ה) משמע בהדיא שהשוכר קרקע או שהוא ממושכן בידו ונמכר קרקע הסמוך לו אין לשוכר או למי שהוא ממושכן בידו דין בן המצר להוציאו מיד הלוקח ומשמע לי דה"ה נמי אפי' קדם הממשכן וקנה בן המצר מוציא מידו שאם היה לו דין בן המצר לענין זה ג"כ היה לו דין בן המצר להוציאו מיד הלוקח שאינו בן המצר עכ"ל ב"י ואני תמה על משמעותו מנין לו ה"ה זה ואף שנראה שהנמ"י ס"ל האי סברא וכמ"ש ב"י אח"כ מ"מ הלא הרשב"א ס"ל שאם קנה המלוה שדה שאצל המשכונא אין המצרן מסלקו כמ"ש המ"מ שהביא הוא עצמו וכשקדם אחר וקנה ס"ל דאפילו קנה שדה הממושכן עצמו אין המלוה מסלקו ואפי' באים כ"א לקנות יכול הלוה למכרו למי שירצה (כ"כ המ"מ בשמו עמ"ש בסמוך בדרישה שתלמידי רשב"א לא כ"כ בשמו) ש"מ דלא תליא זה בזה ועוד דינא דבעלים ראשונים יוכיח דכשקדם הבעל הראשון וקנה אין המצרן יכול לסלקו ואפ"ה אם קדם אחר וקנאו אין הבעל הראשון יכול לסלקו כמבואר בר"ן וכבר הזכרתי לעיל מזה ועוד מדהביא רבי' דברים אלו דהרמב"ם לעיל סס"ה סתמא משמע דלא פליג עליה לכנ"ל עיקר כמ"ש בפרישה ובזה נתיישבו ג"כ שני תשובות הרא"ש דלא סתרי אהדדי וכמ"ש בדרישה בסמוך בישוב השני לענין שכירות וה"ה לענין משכנתא דמשכנתא ושכירות דינם שוה:

צב

שכירות כתב הרמב"ם כו' בפי"ב משכנים כ"כ וכבר כתבתי בפרישה דעת רבי' בפי' דבריו והמ"מ כתב ז"ל השכירות אין בו דין בן המצר זה לא מצאתי מבואר אבל נ"ל ק"ו ממשכנות וכמו שיתבאר עכ"ל וכתב ב"י ובדין משכונא כתב הרמב"ם בסמוך הממשכן מקום ואח"כ מכרו לזה שהוא ממושכן בידו אין בו משום דדב"מ וא"כ נראה דהמ"מ מפרש דה"ק אם השכיר ביתו לא' ואח"כ מכרה לו אין בן המצר יכול להוציא מידו וק"ו הוא ומה משכונא שאינו דר בה וגם אינה קנויה לו אם קדם וקנה זכה ק"ו שכירות שהוא דר בתוכה וגם היא קנויה לו דשכירות ליומא ממכר הוא שאם קדם וקנה זכה ומשמע שהרא"ש יסכים בדין זה מטעם שכירות ליומיה ממכר הוא נראה דלפ"ז ה"ה אם מכרה לאחר השוכר מוציאה מידו מטעם דדב"מ ולדברי המפרשים דמשכנתא הממשכן מוציא מיד בן המצר ה"ה לשוכר שמוציא מיד בן המצר עכ"ל ב"י אמת שדעת המ"מ ודאי כן הוא אבל פירושו אינו נראה חדא דאיך נאמר שדין שכרות נלמד ממשכונא ומשכונא עדיין לא נזכר בדברי הרמב"ם שם והו"ל להקדים דין משכונא לדין שכירות ועוד אי כדברי המ"מ ודאי לא היה משתמט הרב מלהזכיר השוכר מקום ואחר כך מכרו אין בו משום דדב"מ כמו שהזכיר במשכונא ואין זה מדרך המחברים לסתום בדין הקדום ולפרש ולהאריך בדין המאוחר כשהם שוין בענין אבל לפי מה (שהביא) [שפי'] רבינו דבריו א"ש שבתחלה כתב סתם שכירות אין בו דדב"מ ולא איירי במכר כלל אלא בשכירות כמשמעו שבא להשכיר בית ואח"כ כתב דינא דמשכונתא והרב הזכיר הענין בממשכן בית ובא למכרו דמיניה איירי הגמרא במ"ש מאי משכנתא דשכונה גביה ואין להקשות מ"מ הול"ל ג"כ האי דינא במשכנתא הכא [ס"ל] דיגיד עליו ריעו דמדין שכירות נלמד למשכנתא ועוד דבמשכנתא בלאו ה"ט דאינו אלא לזמן לית ביה דדב"מ מטעם שכתב רבינו לעיל בשם הרא"ש דמצי הלוה למימר זה נוח לי להשכינו בידו ואת אינך נוח לי להכי כתב דאף כשבא הלוה למכרו נמי לית ביה דדב"מ וממילא נלמד דה"ה מי ששכר בית והמשכיר מכרו לו אח"כ אין המצרן יכול לסלקו דומיא דמשכנתא וק"ו נמי איכא מה משכנתא דאינו דר בה כ"ש שוכר שדר בה אבל ליכא למימר דשכירות ק"ו הוא ממשכנתא מטעם דשכירות ליומא ממכר הוא כמ"ש המ"מ דלהרמב"ם ע"כ ס"ל דשכירות ליומיה לאו ממכר הוא ודוק: וא"א כתב בתשובה שיש בו דדב"מ כ"כ בכלל ראשון דין ב' ראובן ושמעון ששכרו ב' בתים זה אצל כו' והביא רבינו לשונו לקמן סימן שי"ו ע"ש ומבואר מלשונו דס"ל כל מי שבא להשכיר ביתו המצרן הסמוך לו יכול לעכב עליו מלהשכירו לאחר ואפילו כשהמצרן ג"כ אינו דר שם אלא בתורת שכירות (וכההיא עובדא דמיירי בה הרא"ש) וכ"ש כשמצרן יש לו בית קנוי במצר קרקע הנשכר והוא שלו לחלוטין דיש לו דין מצרנות ונתן הטעם משום דשכירות ליומיה ממכר הוא כלומר ול"ת לא תקנו תקנת הישר והטוב כשאין הקרקע קנוי לו אלא לזמן מועט אלא כיון דלכל מילי שכירות דינו כמכר גם להאי מילתא חשבינן לשכירות כמכר ויש בו תקנת ועשית הטוב והישר מבואר מזה שחולק על הרמב"ם ולא רצה רבינו לחלק דשאני התם בתשובת הרא"ש שהיה שותף עמו בחצר אחר ומש"ה כתב דאית ביה דדב"מ הא לא"ה מודה דלית ליה דדב"מ כמ"ש ב"י דמדיהיב טעמא דשכירות ליומיה ממכר הוא וה"ט שייך בכל שכירות אפי' היכא דליתא שותף ודוק ועיין עוד בסמוך. ורמ"י בש"ע שלו כתב בכל אלו הדינים דטעמא כמ"ש בסעיף פ"ט דהיאך נוח לי כו' כנ"ל ודברים אלו כפל ושילש בג' מקומות ואין להם עיקר דודאי כשהמוכר אומר בזה אני רוצה וזה נוח לי בהאי כ"ע מודו שהרשות בידו שאין במוכר תקנת ועשית הישר והטוב וכל פלוגתתן כשאין המוכר כאן או שלא איכפת ליה ודוק ואפשר שראה לומר טעם זה מתשובת רשב"א שהביא ב"י בסעיף כ"ט ממחודשים אבל מ"מ העיקר כמ"ש. כתב ב"י ויש לדקדק בדברי הרא"ש שכתב בכלל צ"ד סי' ג' על ארעא דחד דהוי כמו שכירות ואין בו משום דדב"מ וזה כסותר לתשובה שהזכיר רבינו עכ"ל ואני תמה על ב"י דהא אין ענין זה לזה דבתשובה זו שהביאה רבינו כאן דיש בשכירות דדב"מ ר"ל שכירות שרוצין להשכיר בית בצד המצרן יש בו דדב"מ וצריכין להשכיר לו וכ"כ ב"י גופיה פירושו ושם בכלל צ"ד מבואר ומפורש במ"ש דהוה כמו שכירות ר"ל דזה המצרן אינו בביתו אלא בשוכר שהוא בה בתורת שכירות ומש"ה לית ליה דין מצרן לענין שדה הנמכר בצד שדה זו שהוא בה בתורת שכירות ואף שגם בתשובה כלל א' והביאו רבינו כאן איירי שהיה בידו בתורת שכירות ואפ"ה פסק הרא"ש דנחשב כמצרן היינו דוקא לענין אם בא להשכיר בית בצידו אבל לא מיחשב כמצרן אם בא למכור הבית בצידו דכיון שהשוכר לא יהיה כאן אלא זמן מה ולא יהיה מצרן עולמית אינו מן הסברא שיוכל לדחות זה שבא לקנות עולמית ולא חשו הרא"ש ורבינו לפרש דבריהן יותר כי בכלל מ"ש שכירות יש בו דדב"מ נשמע כשבאו להשכיר בית שבצד המצרן באותו שכירות יש דדב"מ ובאיזה ענין הוא מצרן אם הבית הוא שלו או שכור בידו לא איירי כאן כיון שאינו בא אלא לשכור בית שבצידו ובכלל צ"ז קאמר דבשוכר לית ביה דדב"מ וסתם דדב"מ קאי אמכירה ובזה אמר דבשוכר שבא לקנות בצידו ליתא דדב"מ ואין לך מפורש יותר מזה. ועוד היה נ"ל לחלק ולומר דאף א"ת דשכירות ג"כ מיחשב ממכר ליומיה ודינו שוה למכירה מ"מ יש חילוק אם כבר קנאו או שכרו אחר או שעכשיו באו יחד לקנות או לשכור ובתשובה כלל א' ודברי רבינו שבכאן איירי במי שבא לשכור קאמר שהוא קודם לאחר ולהשכירו להמצרן לכתחילה ובכלל צ"ד איירי כשכבר השכירו או מכרו לאחר וקאמר דלית ביה דדב"מ להוציא מיד האחר והראשון נראה עיקר ודוק:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.