נשמת אדם/ב/קב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
עיין ריש סי' תקכ"ז במ"א שתמה על תוספות ריש ביצה שהקשו לרבה דאית ליה הכנה איך מבשלין מי"ט לשבת. ותירצו דרבה לטעמיה דאית ליה הואיל. ואפילו לדידן ניחא דכ"ד שא"צ לתקן וכבר יש בעולם לא נקרא הכנה ע"כ. וכתב המ"א שדבריהן צריכין ישוב עם הגמרא דפסחים. כוונתו דע"כ מה שכתבו תוס' ואפילו לדידן היינו דס"ל כשיטת ר' אפרים דקיי"ל כר"ח דל"ל הואיל. וא"כ לפי מה שתירצו ל"ל לרב חסדא שם בפסחים לתרץ מדאורייתא צרכי שבת נעשים ביום ולמה לא תירץ כמש"כ תוס'. ונ"ל דבוודאי דבריהם צריכין באור בלא"ה. דמש"כ שם מהר"ם לובלין דכוונת התוס' דאנן קיי"ל דלא אמרינן הואיל. וגם ס"ל דצרכי שבת אין נעשין ביום טוב וגם ס"ל הכנה דרבה וא"כ יקשה היאך מבשלין ע"ז תירצו דבאפיה ובישול ל"ש הכנה. ומהר"ם שי"ף קלסיה וכתב הוא עוד דבגמרא מקשים לקושית תוספות ומתרצים תירוצם. וכ"ז תמוה לי דמה בכך דל"ש הכנה כיון דל"ל הואיל וצרכי שבת אין נעשין ביו"ט. וא"כ מ"ש מאופה ומבשל מיו"ט לחול דלוקה וא"כ הוא הדין לשבת. ודברי מהר"ם שי"ף אין משמעות כלל בגמרא. ולכן נ"ל דה"פ בתוספות דודאי מה שתירץ ר"ח מדאורייתא צרכי שבת כו'. היינו דס"ל דשבת ויום טוב קדושה אחת היא מדאורייתא. או דס"ל דיש שום דרש על זה. ועל כל פנים מוכח דלא ס"ל ג"כ הכנה דרבה. וא"כ לדידן דקיי"ל הכנה דרבה כדאיתא התם בביצה דהלכה כרב דנולדה בשבת אסורה בי"ט ואנן קיי"ל דשבת ויו"ט ב' קדושות הן. וא"כ ע"כ מטעמא דהכנה דרבה אסור. וא"כ כיון דלשיטת התוס' לא קיי"ל כרבה ול"ל הואיל. וא"כ הקושיא במ"ע היאך מבשלין מיום טוב לשבת. ואמנם כבר כתבתי בריש הלכות יו"ט דע"כ רבה ור"ח ל"ל מתוך דאל"כ לישני ר"ח מטעם מתוך. וגם רבה מאי מקשה וכדס"ל לרבה בהדיא ביצה י"ב ע"א. אבל לדידך דקיימא לן מתוך שהותרה לצורך. וא"כ בלא"ה אין כאן איסור דאורייתא אפילו אי ל"א הואיל. אך עדיין קשה דבשלמא מיום טוב לחול שפיר אמרינן מתוך. אבל מיום טוב לשבת כיון דקיי"ל הכנה. וא"כ עדיין עכ"פ אסור באיסור עשה דוהכינו כו' וזה שכתבו תוספות דלרבה ניחא דאית ליה הואיל. וא"כ חזי ליו"ט ואין כאן הכנה לשבת. ואפילו לדידן ניחא ר"ל אע"ג דלא נאמר הואיל עכ"פ אמרינן מתוך. אך עדיין קשה דהרי קיי"ל הכנה ובזה לא מהני מתוך וכל זה כתבו דבזה ל"ש הכנה א"כ דברי התוס' ישרים ונכונים ואין בהם תמיה כלל. וכן מוכח נמי בר"ן בפרק ג' דפסחים שכתב בשם רמב"ן דע"כ מוכח דקיימא לן כרבה דאמרי' הואיל דכיון דקיי"ל הכנה. וא"כ צרכי שבת אין נעשין ביו"ט. וא"כ איך אופין מיום טוב לשבת אע"כ משום הואיל. וקשה מנ"ל דילמא טעמא משום מתוך ולעולם לא קיי"ל כרבה. אע"כ כמו שכתבתי דענין הכנה לא מהני מתוך רק שחולק עם התוספות. דלתוס' דוקא הכנה דביצה אסור. אבל הכנה בידי אדם לא מקרי הכנה. והרמב"ן ס"ל דכל שכן הכנה בידי אדם אסור. ואדרבה קיי"ל הואיל ובאמת דברי תוספות תמוהים בזה דבכל המקרא לא מצינו הכנה אלא בדבר שיש כבר בעולם כמה שכתוב והכינו את אשר יביאו. והכינו המנחה. וטבוח טבח והכן. וכדומה הרבה. וכבר כתב הרמב"ן שאינו מחוור ועכ"פ בזה צדקו דברי המ"א דסמוך לחשיכה דל"ש הואיל אסור לבשל מיום טוב לשבת מדאורייתא היינו מאיסור הכנה. אבל לשי' התוס' אפי' סמוך לחשיכה אין כאן איסור דמדאורייתא בלא"ה מותר מטעם מתוך רק הכנה ובבישול ל"ש הכנה. ולכן איני מבין מ"ש המ"א דתו' לא כ"כ אליבא דמ"ד דל"ל הואיל דאיך תליא זו בזו. ודברי הב"י בזה תמוהים וכבר השיגו ביש"ש:
נ"ל דמותר לערב בביצה מבושלת שכ"כ הרמב"ם להדיא בפ"ו כגון בבשר ודגים וביצים. ואמנם המ"א בסי' ת"ב כתב דרש"י כתב דבעינן דבר שאינו אוכל בכל יום שהוא מוכח מילתא שעושה לכבוד שבת. ולפ"ז היה נראה דאין לערב בביצה וצ"ע דלענ"ד לא נתכוין רש"י לזה דע"כ יותר היה לו לרש"י לפרש זה אהא דאמרי' מידי דלא שכיח בעינן. ועוד דא"כ למי שיש לו בשר ודגים בכל יום נמי נימא דאין מערבין בו לרש"י. ועוד דא"כ הו"ל לרש"י לכתוב זה בד"ה מידי דמלפת פרש"י לפתן בעינן דמוכחא מילתא שעשוי לשבת. והו"ל לכתוב לפתן בעינן שאינו אוכל בכל יום כמ"ש המ"א. אבל נראה ודאי דרש"י לא כוון לזה אלא בעינן מידי דמלפת בו. דבחול לפעמים אוכל בלא לפתן. וכיון שהוא דבר המלפת אף דשכיח בכל יום מ"מ מוכח שלכבוד שבת הוא. וכמ"ש הרמב"ם בהדיא דמערבין בבצים ולכך לא כתב רש"י כמ"ש המ"א. אלא שכתב בד"ה ופת לא מלפתא וא"כ לא מוכח מילתא דפת יש אפי' אצל עני שבישראל גם בכל יום. ולמ"ד מידי דלא שכיחי נמי אין ר"ל דל"ש כלל אלא ר"ל דלא שכיח אצל עניים. ונ"ל דמותר לערב בפת מבושל במרק ונקרא חביצא כדאיתא בברכות ל"ו. וזהו אפשר נמי כוונת ירושלמי הביאו בביאורי הגר"א ס"ק ו' ודוקא כשהוא בענין שמלפתין בו את הפת. או דיש לומר דירושלמי ס"ל כל' א' דאפילו בדייסא מערבין:
המ"א בס"ק ג' כ' דאע"ג דבכבוש מותר לערב היינו משום דכבוש הוי כמבושל משא"כ מליח דאינו אלא כרותח וכ"כ היש"ש וצ"ע דמ"ש כבוש ממליח דעכ"פ הוא כרותח דצלי ומערבין בצלי ומצאתי בתשובת ח"צ שכתב דלא מסתבר חילוק של מ"א ואפשר מטעם שכתבתי ונ"ל כדעת המ"א מדקאמרי' כבוש כמבושל ומליח כרותח ול"ק מליח כצלי משמע דבאמת דאינו כצלי ממש רק כרותח דנני וכבר העיר הח"צ בעצמו שלא מצא לאחד מן הפוסקים לכתוב שמערבין במליח רק שהח"צ הכריע כן מדעתו ולכן נ"ל דצ"ע גדול ומכ"ש הפשרה שעשה ח"צ לערב בו בלא ברכה לא הבנתי כלל דאין זה דומה לשאר דברים כגון אתרוג וכיוצא בו דקיימא לן דנוטלין בלא ברכה היינו משום דכיון דאין לו אחר ואין איסור בנטילה זו וכיוצא בו מה שאין כן כאן דאם חיישינן לברך מספק א"כ איך יבשל מיו"ט לשבת בלא עירוב ודומה לספק בציצית דקיי"ל דלא מברכין וגם אסור לצאת בו בשבת אבל בדרך זה של ח"צ אין יוצא מידי עבירה בודאי ונ"ל דבשעת הדחק יערב בו ויסמוך על עירוב חבירו אפי' לכתחלה כמו שנכתוב בסי' הסמוך אי"ה: ונ"ל דמוכח דאין מערבין במליח מהא דע"א ל"ח דא"ר דגים מלוחים קטנים אין בהן משום בש"נ אר"י ואם צלאן נכרי סומך עליהן משום ע"ת וכתבו התוס' שם דדוקא אם מלחן תחלה אבל אם לא מלחן תחלה אסורים משום ב"נ דאין נאכלין חיים ומיירי בגדולים קצת דעולין על ש"מ וכתבו תוס' דל"ג אם צלאן נכרי אלא אם צלאן ור"ל ישראל ע"ש וצ"ל משום דקשה להו כיון דר"י קאי על דברי רב שאמר דגים מלוחים וא"כ ע"כ צ"ל דר"י מיירי שצלאן נכרי קודם שמלחן דאל"כ אסורים משום בש"נ ואיך יסמוך לע"ת אע"כ לאחר שמלחן וא"כ מאי קמ"ל דל"ל דקמ"ל דאין בו משום בש"נ הא רב בהדיא קאמר אין בו משום בש"נ וע"כ צ"ל דר"י בא לאשמועי' דל"ת דלא חשיבי מידי וקמ"ל דחשיבי ולכן סומך משום ע"ת וא"כ אין חילוק בין צלאן נכרי או ישראל וא"כ אי נימא דגם במליח מותר לערב ל"ל לר"י לומר אם צלאן לימא סתם וסומך עליו משום ע"ת אע"כ דקודם הצלי אין מערבין ואע"פ שהוא מלוח ולכן קאמר ר"י דוקא אם צלאן. אח"ז מצאתי במהרש"א שם שכתב דר"י אשמועי' דהו"א כיון שמלחו כבר ונאכל חי אע"פ שצלאן לא מקרי תבשיל לכך אשמעי' ר"י דמקרי תבשיל מוכח נמי דבמליח לא יצא דאל"כ מה"ת וכ"כ הח"צ סברא זו דהא דאיתא בברייתא תבשיל זה אפי' כבוש שלוק ומבושל ר"ל אפי' היה כבר כבוש ושלוק ואח"כ בשלו כמ"ש הח"צ אבל קודם הבישול לא יצא כלל אבל לגי' רי"ף דגים קטנים אין בהם משום בש"נ מיירי דאינם מלוחים כמ"ש הח"צ והא דנקט ר"י צלאן נכרי לרבותא דאע"פ שצלאן נכרי הו"א דהוי כתרתי דסתרי (ע"ש בר"ן) א"כ באמת לא מוכח מידי וכמ"ש הח"צ אך תמיה לי על הח"צ שלא עי' ברי"ף בע"א וברא"ש שם דאיתא להדיא דגים קטנים מלוחים וכ"כ הרמב"ם בפ' י"ז מה' מ"א והב"י כתב בטור סי' קי"ג שכ"ה גי' רי"ף ורמב"ם ורא"ש דגים מלוחים קטנים וא"כ אין ס' דט"ס הוא ברי"ף ביצה אלא צ"ל דמלוחים וכדמוכח נמי מר"ן שם וא"כ אין שום דיעה להתיר לערב במליח כי הח"צ לא עי' אלא ברי"ף במסכת ביצה:
כ"כ הרא"ש והטור וכ"כ בש"ע דכל שאפשר לו לערב ולא עירב נקרא פושע ואינו יוצא בו ועי' בב"י ומאד תמיה לי איך לא הביא הב"י מדעת הרמב"ם כלום שכתב בפ"ו הל' ו' ז' ח' דמוכח להדיא דס"ל דאף לכתחלה מותר לאדם לסמוך על חבירו. וגם לא הביא דין זה דההוא סמיא כלל. ונ"ל דס"ל כפירש"י דהכי א"ל לדידך אסור דאין דעתי על המזידים והפושעים והיינו כמ"ש הר"ן דעציבת גלית אדעתך דאין רצונך לסמוך על אחרים. והא דאמרי' אבל מי שהיה לו להניח ולא הניח הוי פושע ומזה הקשה הב"י דלמה נקרא פושע דאי איתא דיכול לסמוך היינו לפי מ"ש הטור שמצוה על כל גדול העיר לערב בשביל כולם. וכבר תירץ בא"ר תי' מספיק על קושית הט"ז דבגמרא משמע שאין מצוה. עי' ט"ז ס"ק ה' וכ"מ בביצה דף ו' ע"א. ותירץ בא"ר דבאמת בזמן הש"ס שהיו כולם חרדים לדבר ה' לא היה כלל מצוה. רק שהטור כתב בזמנו שהיה הרבה שוכחים ובאמת ברמב"ם לא נמצא מצוה זו. וכן מצאתי בעה"ק דף מ"ט להדיא. משמע ג"כ מדבריו שאין שום איסור לסמוך על חבירו. ואח"ז כתב לההוא דסמיא וכתב וז"ל המערב על כל בני עירו והיה שם מי שאינו רגיל לסמוך עליו אלא מערב לעצמו ושכח ולא עירב היה יכול לסמוך על עירובו של זה. בד"א בשלא שכח אלא פעם אחד לפי ששוגג הוא אבל אם שכח פעם אחר פעם פושע הוא ואין דעת המניח על הפושעים. ויראה לי שאם היה דעתו על הפושעים מותר עכ"ל. הרי להדיא דמותר לסמוך. אלא דאפי' באינו רגיל לסמוך מ"מ בפעם ראשון מותר לסמוך וכן י"ל שהוא דעת הרי"ף. אע"ג דהביא הא מעשה דסמיא ומפרש כמ"ש הרשב"א או כהר"ן. ונראה שזה דעת הר"ן וכמ"ש הב"י וא"צ לדחוק במ"ש הב"י. ובזה א"ש דברי הר"ן הביאו רמ"א סעיף ט' דאם דרך הגדול לערב סומכין עליו מסתמא. וכתב המ"א פירוש אם שכח היינו דוקא לדעת הש"ע אבל דעת הר"ן דלכתחלה מותר לסמוך עליו. ומה שהאריך הר"ן בלישנ' וכ' גלית אדעתך שאין רצונך לסמוך על אחרי' ואף אני אין דעתי על הפושעים היינו דאל"כ אף שלא היה בדעת הסמיא לסמוך מ"מ יכול לסמוך עליו בי"ט שהרי א"צ דעת מי שהניחו לו. אלא אפי' כשיודיע לו בי"ט קודם שיבשל. ולכן כתב דגם הוא לא היה בדעתו על הפושעים ודעת מניח בעינן מעי"ט. ומיהו בזה פליג הר"ן על הרשב"א דלר"ן אפי' בפעם ראשון. כיון שרגיל שלא לסמוך ושכח נקרא פושע והדברים נראים ברורים.
כתב א"ר דמשמע בגמרא דאם שכח ב' פעמים נקרא פושע והיינו כההיא דסמיא וכן מוכח לשיטת הש"ע דבשכח מותר לסמוך. וצ"ל דההיא דסמיא הוא משום שהיה פעם ב' ונ"ל לדקדק דאפי' לא היו ב' י"ט רצופין. אלא ששכח בשנה זו בר"ה שחל ה"ו ולשנה אחרת חל ג"כ ה"ו אע"פ דאז גם סוכות חל ה"ו ועירב בו. מ"מ כיון שהוא בפעם ב' נקרא פושע. שהרי פירש"י שם לשנה ור"ה היה לשנה אחרת. א"כ מוכח כמו שכתבתי. ומרשב"א שהבאתי שכתב פעם אחר פעם לא משמע הכי וצ"ע. וגם מרש"י אינו מוכרח די"ל דל"ד שנה שלימה אלא שהיה פ"א בפסח:
הב"י כתב בשם ר"ש בונבורק שהתיר לסמוך ביו"ט על התבשיל שהיה לו מעי"ט אפי' לא התנה כלל משום דבירושלמי איכא פלוגתא ורש"ל ביש"ש כ' שאין בו מחלוקת וז"ל ירושלמי ר"ח רבה אעל לביתיה אמרי' ליה אנשינן מערבא אמרי ליה אית הכא טלופחין מן אתמול אמרי ליה אין הדא אמרה אע"פ שאין בו כזית ודאי אית בהון שיעורא (ר"ל שהיה בו כשיעור) הדא אמרה אינו צריך להתנות אמר רב חסדא תנאי היה לו לר"ח רבה עכ"ל (וכתב רש"ל) [*)הלשון מגומגם וצ"ל בהיפוך כי מסקנת הרש"ל שהדא אמרה הוא הלכה וט"ס נפל בהעתקה ע"ש] וא"ל דמה שאמרה א"צ להתנות הוי כמו פסק הלכה דסתמא דתלמודא ור"ח פליג ז"א שהרי אמר שם ג"כ הדא דאמרה א"צ כזית ודחי דהיה בו כזית והך דחיא היא פסק הלכה דל"ל דאי משום הא י"ל דבאמת דגם בזה הויא לפסק הלכה שהרי בתר הכי איתא בירושלמי רב אמר אין פחות מכזית ור' יוחנן אמר א"צ כזית מתניתא מסייע לר"י עירוב תחלתו וסופו א"צ שיעור הרי להדיא דלר"י א"צ כזית ורב ור"י הלכה כר"י וכתב מתניתא מסייע לר"י ואף דאנן קי"ל כתלמודא דידן דצריך כזית מ"מ סתמא דתלמודא דירושלמי אדרבה משמע ודאי דס"ל כר"י וא"כ שפיר י"ל דמ"ש הדא דאמרה א"צ כזית הוא לפסק הלכה וא"כ ה"ה מ"ש הדא דאמרה א"צ להתנות הוא לפסק ואף דר"ח פליג וס"ל דיש לדחות לא שבקינן פשיטותא דתלמודא משום דחיית ר"ח ולפי הנראה דר"ח לא קאמר שבוודאי היה תנאי דמנין ידע אלא דאמר י"ל שהיה תנאי וא"כ במי שדר יחידי בכפר יש לסמוך על דעת רש"י ולבשל וכ"ש בשכח ולא בירך וגם לא אמר בדין דיש לסמוך על זה דזה הוי כאילו התנה כיון שהפריש התבשיל כן נלע"ד ומ"מ לכתחלה יחזור ויאמר בדין ולא יברך וכמ"ש הט"ז:
וצ"ע דאפשר הוא כשני מצות וקי"ל בסוכה דף מ"ו כר"י דצריך לברך על כאו"א בפ"ע עי' מ"א סי' כ"ח ס"ק ט' ונ"ל דשאני התם כיון דהיה לו לברך על ציצית ועל תפילין וכיוצא בו שעל כ"א צריך לברך נוסח אחר משא"כ כאן שאף אם יברך על כאו"א בפ"ע הנוסח הכל א' ולכן יכול לברך על שניהם ברכה א' וא"כ נסתר ג"כ מ"ש המ"א שם כיון שהכל נוסח א' וראיה ברורה בי"ד סי' של"א סעיף ע"ח דמברך להפריש תרומות ומעשרות ובאמת הוא פלוגתא בירושלמי דמאי דף י"ג ע"א ע"ש:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |