מפתח/נדה/ס/ב
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רמב"ן רשב"א תוספות הרא"ש ריטב"א מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א חתם סופר רש"ש |
כאן למפרע כאן להבא.
ק' כיון דבעי לאוקומי כרשב"ג, אמאי לא אוקים הא והא כרשב"ג כאן בראשון וכאן בשני. מל"מ איסו"ב פ"ט הכ"ט ד"ה תו אמרינן.
י"ל דזה דוחק ליה. מל"מ שם.
עוי"ל דאין כוונתו לאוקים דווקא כרשב"ג, אלא אפי' כרשב"ג וה"ה לרבי, ולתרוייהו להבא אין תולין בשני, ולמפרע תולה אף בשני. מל"מ שם ועייש"ע.
יל"פ דלמפרע היינו שבעלת הכתם ראתה קודם ששאלה חלוק מחברתה, ומשו"ה חברתה תולה בה, אבל ראתה הכתם אחר ששאלה חלוק מחברתה, אין חברתה תולה בה, [ומשום דבשעת שאלה שוות הן לגמרי, ומה ראית לתלות בה, רשב"א ד"ה כאן]. תוד"ה כאן. רמב"ן בע"א ד"ה הא דאמרינן. רשב"א ד"ה כאן. חי' הר"ן בע"א ד"ה כאן. תורא"ש ד"ה כאן.
עוד ביאור ענין למפרע ולהבא לרש"י ותוס', עי' משנ"ת ברד"ה כאן, ובתוד"ה כאן.
מ"ט דר"נ דכתיב ונקתה וכו'.
ק' איך מש' קרא זה לענין טומאת הנדה, ויל"פ עפימש"כ רש"י [בשבת ס"ב:] הקרא ושפח ד' קדקד וגו' ואמרי' בגמ' שנשפכו כקיתון, ופירש"י שיהיו שופכות דם זיבה. ערול"נ ד"ה לארץ, ועייש"ע.
דכתיב ונקתה.
דרשא זו אסמכתא בעלמא היא. נובי"ק יו"ד סי' נ"ה ד"ה ולפ"ז, ועיי"ש בד"ה והנראה. חת"ס לעיל נ"ח. ד"ה אינו. פתחי נדה בחכמ"ב, ד"ה מ"ט, ועי' בדבריו לעיל נ"ח. ברד"ה ר"א. מהר"ץ חיות נ"ח. ד"ה כל. מעדני יו"ט פ"ט סי' ב' אות י'. ערול"נ נ"ח. בתוד"ה כרבי.
מטעם זה [דהוי אסמכתא], הוצרכו התוס' [שם ד"ה כרבי] לומר טעם אחר לדבר. ערול"נ שם.
שמואל [לעיל נ"ח.] הסמיך דין זה על קרא "בבשרה" עיי"ש, ולדבריו נמי הוי אסמכתא בעלמא. נובי"ק יו"ד סנ"ה ד"ה ולפ"ז. חת"ס לעיל נ"ח. ד"ה אינו. מעדני יו"ט פ"ט סק"מ. חכמ"ב לעיל נ"ח. ברד"ה ר"א.
נ"מ בין האסמכתות, לענין דבר המקבל טומאת נגעים, דל"ד לבשר, ואינו דומה לארץ. חת"ס שם.
הטעם שלא גזרו טומאת כתמים, בדבר שאינו מק"ט, דכיון שהבגד אינו מק"ט, לא גזרו על טומאה גם על האשה. תוס' לעיל נ"ח. ד"ה כרבי. ועי' להלן.
לשי' התוס', טעם גזירת כתמים היה בכדי שלא יקילו בנדה דאו', [ודלא כר"ן, הו' להלן]. סד"ט סי' ק"צ סקצ"ג ד"ה אבל מדברי. וכעי"ז בנוב"י, [הו' חוו"ד דלהלן, וע"ע להלן בשם הנוב"י]. ועי' חוו"ד סי' ק"צ סק"ח.
י"מ הטעם, דכל גזירת כתמים היה בכדי שלא יבואו לטהר בגד שנגע בו דם ונטמא טומאת ערב, ומשו"ה דוקא במק"ט. ר"ן נ"ז: ד"ה מודה. וכעי"ז ברשב"א נ"ז: ד"ה אמר שמואל בשם מורו [רבינו יונה]. מאירי נ"ז: ד"ה זה שביארנו. וכעי"ז בנוב"י קמא יו"ד סי' נ"ב [ועי' להלן פלוגתא בדעת הנוב"י]. ובהגמ"י איסו"ב פ"ט אות ה'. ועי' שו"ת ברית אברהם יו"ד סי' נ"ה אות ב', ומקור מים חיים סי' ק"צ ס"י. ועי' שו"ת דברי חיים ח"ב סי' פ'. ועי' להלן בשמו. ועי' תהלה לדוד יו"ד סי' ס"ב משה"ק.
ביאור פלוגתתם, דלהר"ן ר"א מיירי כשודאי יצא הדם מגופה, וס"ל דמה"ת בעי' הרגשה, ורבנן גזרו בה [לאפוקי כשספק אי מגופה], וא"כ הדם עצמו טמא משום מקור מקומו, ומשו"ה גזרו חכמים עליה אטו בגד, ולהתוס' ר"א מיירי כשספק אם יצא מגופה, [אבל כשודאי מגופה טמאה מה"ת אף בלא הרגשה], ומשו"ה אין לחשוש שיטהרו הבגד. סד"ט סי' ק"צ סקצ"ג ד"ה ועפי"ז.
מו"מ בפי' הר"ן, אי תלי' בהפלוגתא אי מקור מקומו טמא, וכן מו"מ אי בדם לכו"ע מקור מקומו טמא. פרי דעה בפתיחה, שער הרביעי, [יעו"ש דתלי' בהפלוגתא]. אמנם עי' שו"ת רע"א סי' ס"ב, [דבדם לכו"ע מקור מקומו טמא]. ובעיקר הענין אי לכו"ע בדם מקור מקומו טמא, עי' שו"ת רע"א שם. ועי' חוו"ד סי' ק"צ סק"ח [יעו"ש דפליג על הרע"א]. ועי' חי' מהר"י שפירא, בתוד"ה כרבי, [יעו"ש לחלק בין דם מכה לדם נדה, דלכו"ע מקור מקומו טמא]. ועי' חוו"ד סי' ק"צ סק"ח. חת"ס נ"ח. ד"ה כל. ועי' להלן.
י"מ דבעצם ל"ה לרבנן לגזור כתמים, כיון דל"ה הרגשה, וספק אי מגופה, והוי סד"ר דלקולא, וגזרו רק משום דהבגד טמא ומשום דמקור מקומו טמא, וטומאת הבגד הוי סד"א דלחומרא. נוב"י שם. וילה"ק לתי' זה, דלרבי דס"ל מקור מקומו טהור, לא יהיה דין כתמים. חוו"ד סי' ק"צ סק"ח. חת"ס נ"ח. ד"ה כל. עוד ילה"ק להנוב"י דא"כ כשודאי מגופה בלא הרגשה, יהי' דין כתם, ודלא כהמבו' בד' שמואל דבדקה קרקע עולם, חוו"ד שם. ובעיקר הענין, אי בבדקה קרקע עולם, חשיב דהוי ודאי מגופה, עי' סד"ט סי' סקצ"ג ד"ה אלא הכי, [דל"ה ודאי]. ובעיקר ד' הנוב"י, עי' משנ"ת לעיל נ"ז: ד"ה מטמאה.
לדרך זו, המ"ד דס"ל מקור מקומו טהור, פליג על רבי נחמיה. פרי דעה שם. חוו"ד שם. חת"ס שם. ועי' לעיל מה שהו' מהרע"א דפליג.
ילה"ק להנוב"י שכ' [במהדו"ת סי' ק"ט] דדבר המטמא מדרבנן חשיב מק"ט, ולמש"כ במהדו"ק דגזירת כתמים הוא משום טומאת ערב דאו', אמאי איכא דין כתם במק"ט דרבנן. פרי דעה סי' ק"צ שפתי דעת סקט"ז.
מו"מ בד' הנוב"י הנ"ל, אי באופן שודאי מגופה, אין חילוק בין מק"ט לאינו מק"ט, פלוגתא בזה. עי' חוו"ד שם [בדעת הנוב"י, דאין חילוק, אמנם עי' שו"ת ברית אברהם יו"ד סי' נ"ה אות ב', ומקור מים חיים סי' ק"צ ס"י, דיש חילוק. וכ"מ בשו"ת דברי חיים יו"ד ח"ב סי' פ'].
ק' לנוב"י [דמשום טומאת הבגד, מטמאי' לאשה], דבזה"ז דליכא טומאת ערב, לא תיטמא האשה בכתמים, מו"מ בדין כתמים בזה"ז, ומו"מ בענין אי גזירת כתמים היה לבעלה או לטהרות. שו"ת לחם שלמה יו"ד ח"ב סי' כ"ד אות ד'. ועי' שו"ת נוב"י מהדו"ת סי' קנ"ו ד"ה והנה, [יעו"ש דלא חילקו חכמים בזה]. ועי' הגהות הלכה למשה. ועי' בס' האשכול סי' ל'. ועי' נחל אשכול אות ז'. ובעיקר הענין, הנה י"א דכל טומאת כתמים היינו לטהרות, וזה ודאי ל"ש בזה"ז, כ"כ בס' האשכול שם, [יעו"ש דרק לטהרות, וכמו בטומאת מעל"ע, ויעו"ש דכ"ד הרי"ף, ועי' להלן], והו' ברמב"ן לעיל י"ט: ד"ה ושוב ראינו, ובראב"ד בפתיחה לבעה"נ, מאירי נ"ח: ד"ה ממה. ובר"ן לעיל נ"ח: ד"ה לדברי. אולם הראב"ד שם פליג [ויעו"ש דהוחזקו בנות ישראל לנהוג איסור בכתמים]. ק' מלעיל נ"ח: "אין לך אשה שטהורה לבעלה שאין לך סדין שאין בו כמה טיפי דמים". הראשונים הנ"ל, ויעו"ש דמשו"כ נחלקו על הרב אב"ד. [ועי' להלן דבזמן שנהגו לטהרות נהגו לבעלה, ולפי"ז מיושב]. יש להוכיח ממה שהרי"ף השמיט דינא דשמואל, דס"ל דגזירת כתמים הוי רק לטהרות. ס' האשכול שם. ערול"נ לעיל נ"ח: ד"ה שטהורה. שו"מ קמא ח"ב סי' ק"ה. ישוב קושיות הראשונים על שי' הרב אב"ד. נחל אשכול שם אות ה'. לדעת הרב אב"ד בזמן שנהגו בטהרות החמירו נמי בכתמים אף לבעלה. כ"מ בס' האשכול שם. וכן בערול"נ שם. ובחת"ס לעיל נ"ח. ד"ה והנה, ובשו"ת יו"ד סי' ק"נ. ועי' שו"מ תליתאה ח"ג סי' קס"ג, [דאדרבה בזה"ז איכא טפי גזירת כתמים, דבזמן שאיכא טהרות, כל כתם הוי ס"ס אי מעלמא או בלא הרגשה ואיכא נפ"מ לטהרות, משא"כ בזה"ז הכל ספק אחד אם טמאה או טהורה, ועי' ש"ך יו"ד סי' ק"י סקס"ו אות י"א, ועי' להלן מה שהו' בשם שו"ת בית שערים כעי"ז].
ק' להנוב"י, [וכעי"ז להר"ן], אמאי על דבר שאינו מק"ט, שהרי הדם מטמא דברים אחרים שיגעו בו, וכיון שהדם טמא תטמא גם האשה. חוו"ד סי' ק"צ סק"ח. שו"ת ברית אברהם יו"ד סי' נ"ח אות ב', [יעו"ש שהק' כן גם להר"ן]. ועי' חת"ס לעיל נ"ח. ד"ה כל.
עוד ילה"ק, דלגבי משתיתא מבו' דגזרו על המקבל טומאת נגעים, משום לא פלוג, ויותר צריך להחמיר בנמצא בקרקע עולם, דשמאי יגע בו ככר שהוא מדאו'. חת"ס שם. ובעיקר הענין אי משתיתא היינו דבר המטמא בטומאת נגעים, עי' משנ"ת בתוד"ה כרבי. ובעיקר הטעם שטימאו משתיתא אי הוא משום לא פלוג, עי' נוב"י מהדו"ק סי' נ"ב [יעו"ש דהוא משום ל"פ].
י"ל קו' הנ"ל, דדייני' על המצב כמות שהוא עתה. שו"ת שיבת ציון [לנדא] סי' מ', עיי"ש.
י"מ דטעם חומרת כתמים אף דהוא ס"ס שמא מבחוץ ושמא מן הצדדים, כיון דב' הצדדין הם משם אחד, דבתרווייהו טהורה, משא"כ כשהאשה טמאה נדה, איכא ס"ס, דאם הדם מבחוץ הוא טהור לגמרי, ומשו"ה כשנמצא על מק"ט דחוזר ונטמא מהבגד שנגע באשה, שוב חזר לשם אחד. שו"ת ברית אברהם שם. ובעיקר הנידון דכל כתם הוי ס"ס, כה"ק בכס"מ איסו"ב פ"ט ה"ב. ועי' לעיל נ"ז: ד"ה מטמאה, משנת"ב, ועיי"ש מה שהו' מהברית אברהם. ובעיקר הענין אי ס"ס כשב' הספיקות שם אחד הוא חשיב ס"ס או לא, עי' משנ"ת להלן נ"ט: ד"ה אבל בס"ס לא מטמא.
י"ל דטעם התלייה שהרגישה ולא שמה ליבה ולא תלי' דעברה בשוק ש"ט ושכחה, משום דההרגשה
"רמיא עליה יותר", וזה דוקא כשעוסקת בדברים המקבלים טומאה. חת"ס לעיל נ"ח. ד"ה כל, ובשו"ת יו"ד סי' קפ"ב. ועי' שיירי טהרה סי' ק"צ תשו' ט', משה"ק ע"ז. ובעיקר הענין אי טעם כתמים, הוא משום שמא הרגישה ולא שמה ליבה, עי' משנ"ת בזה לעיל נ"ח. ברד"ה מדרבנן.
י"ל דטעם כתמים היינו משום דמטמאי' הבגד והכל יודעים דהדם בא מגופה, גזרי' עלי' טומאה אטו רואה בהרגשה, משא"כ כשהבגד טהור. שו"ת בית שערים יו"ד סי' רס"א ד"ה אמנם, ועייש"ע בד"ה ועוד נ"ל דקשי', מש"כ באופ"א. וע"ע שו"מ תליתאה ח"ג סי' קס"ג, [ועי' לעיל נ"ז: ד"ה מטמאה, מה שהו' בשמו].
י"א דנפ"מ בין טעמי התוס' והר"ן, בנמצא על בגד שאינו מק"ט, והונח ע"ג בגד המק"ט, דלהר"ן טמאה בכדי שלא יטהרו הבגד התחתון, מו"מ בזה, ומו"מ אי איכא טומאת משא בכלים. סד"ט סי' ק"צ סקצ"ג ד"ה מזה. ועי' שו"ת שבה"ל ח"ה סי' ק"י אות ז', ובשיעוריו סי' ק"צ ס"י סק"ב, [יעו"ש להוכיח דהחת"ס פליג ע"ז]. וע"ע שו"ע הגר"ז סי' קפ"ג קו"א סק"ב, [יעו"ש לענין בודקת עצמה בעד, ולא דן מצד טומאת משא]. וע"ע פרי דעה בפתיחה, שער הרביעי, [לדחות ד' הסד"ט, וכן יעו"ש בשם שו"ע הרב סי' ק"צ סקכ"ב]. ובעיקר הענין אי איכא טומאת משא בכלים, לכאו' כ"מ בסד"ט הנ"ל דיש, אמנם האחרונים הוכיחו דאין טומאת משא בכלים, והק' מזה על הסד"ט, וכן עי' מנ"ח מצ' קס"א אות ד', תהלה לדוד יו"ד סי' ס"ב, שו"ת דברי חיים ח"ב יו"ד סי' ס', גידולי טהרה סי' כ"ג ד"ה ויש לי לבאר, שו"ת דובב מישרים ח"א סי' מ"ג. וכ"מ ברמב"ם הל' טומאת מת פ"א ה"ט. ובר"ש זבים פ"ה מ"ג. והמקור לשי' זו הוא, מתוה"כ פר' שמיני פ"ו פיסקא י', ומשנה זבים פ"ה מ"ג, ותוספתא אהלות פ"א ה"א. אמנם עי' רש"י לעיל נ"ד: ד"ה היא, דיש טומאת משא בכלים, [ועי' בגהש"ס שם שציין לד' רש"י בשבת פ"ג: ד"ה טהורין, דיש רק באדם, ועי' גידולי טהרה שם, דכנר' הוא ט"ס ברש"י בדף נ"ד:]. ועי' מנ"ח שם להק' ארש"י מהתוספתא.
י"ל הנפ"מ הנ"ל, באופן שאדם החזיק בידו בגד שאינו מק"ט. תהלה לדוד יו"ד סי' ס"ב. פרדס רימונים פתיחה לסי' ק"צ ח"ד סוף אות ד'. אולם עי' פרי דעה שם דטהורה, [דבלא"ה טמאה מהדם בטומאת מגע]. ועי' שו"ת חת"ס ח"ו סי' פ"א, דמבו' דטהורה. וכן בשו"ע הרב קו"א סי' קפ"ג סק"ב, [ולפי הפרד"ר מוכח דפליגי על הסד"ט, ועי' בדי השלחן סי' ק"צ-י ביאורים ד"ה דבר].
הטעם דאין האשה נטמאת טומאת ערב מהדם, עי' משנ"ת בגמ' לעיל נ"ח. בד"ה כ"ד שאינו מק"ט.
מטהר הי' ר"נ אפי' באחורי כלי חרס.
ק' להרמב"ם אה"ט פ"ז ה"ה דכ"ח מק"ט מדרבנן. שו"ת חלקת יואב מהדו"ת סי' ו'.
מו"מ אי דבר המטמא מדרבנן, חשיב מק"ט. עי' נובי"ת סי' ק"ט דחשיב מק"ט, ועי' בדבריו במהדו"ק סי' נ"ב, וכ"כ הסד"ט סי' ק"צ סק"כ, הו' בפת"ש שם סקי"ז. וכן במלבושי טהרה שם סכ"ג, ובערוה"ש שם סמ"א. וכן בבדי השלחן שם סקצ"ח, ובשו"ת חשב האפוד ח"ג סי' ק"ו, ק"ח. אולם עי' פרי דעה בפתיחה סוף ש"ד, וש"ל שם סקט"ז שנחלק. וכ"כ בשו"ת דברי חיים יו"ד סי' ח"ב סי' פ', ובחלקת יואב מהדו"ת סי' ו', ובדעת תורה למהרש"ם שם ד"ה ובדין דבר המק"ט, ובאו"ש איסו"ב פ"ט ה"ז. ובס' נדרי זריזין קונט' שיירי שיריים סי' כ"ב, והו"ד בפתחא זוטא שם סקט"ז אות ז', וכ"פ בטהרת ישראל שם סמ"ז, ובשיעורי שבה"ל שם סק"ג, ד"ה ומי. ועי' פרי דעה סי' ק"צ שפתי דעת סקט"ז, ובשפתי לוי שם. פרדס רימונים פתיחה לסי' ק"צ ח"ד אות ב' וג', ושם א'. וע"ע משמרת הטהרה פ"ג הע' 27. ועי' פרדס שמחה שם סקל"ב אות ט"ו.
מהו דתימא ליגזור גבו אטו תוכו.
ק' דהוי גזירה לגזירה, דכתמים הוא גזירה. ערול"נ ד"ה מהו.
י"ל דהכל גזירה אחת. מי נדה ברד"ה אטו. ועי' ברש"י שם.
במטלניות שאין גע"ג.
מבו' דכ"ד הראוי טומאת מת או טומאת מדרס, חשיב מק"ט לענין כתמים. משמרת הטהרה עמ' פ"א. ובעיקר הענין, כ"כ בשו"ת סי' כ"ז, והו' בסד"ט סי' ק"ת סק"כ. לחו"ש שם סקל"ו. ועי' מחצית השקל יו"ד סי' ק"צ [דמש' במעיל צדקה דפ' כהתוס' לעיל נ"ח. ד"ה כרבי, דדבר המקבל טומאת נגעים הוי מק"ט, אמנם עי' בהגה' הר"ר שלמה הכהן שם לדחות דדבר המטמא מדרס ה"ה מטמא בכל הטומאות, כמבו' ברש"י לעיל מ"ט. ד"ה כל].
עוד מו"מ בביאור החידוש, עי' משנ"ת בתוד"ה במטלניות.
בבגד העשוי מצמר ופשתן טמאה אפי' אין בו גע"ג, [עי' שבת כ"ו: כ"ז.]. שו"ת בית שלמה ח"ב סוס"י ל"ג. פרי דעה פתיחה סוף ש"ג. דעת תורה למהרש"ם. אולם עי' חוו"ד סוף סק"ח חידושים סקי"ב, מש"כ באופ"א. ועי' לבושי עז סי' ק"צ סק"ד. ועי' שו"ת באר יצחק חו"מ סי' ה' ענף ב', לדקדק מד' הר"ש והרא"ש כלים פכ"ז מ"ב שלא חילוק בין בגדי צמר ופשתים לשאר בגדים. וע"ע קובץ תשובות ח"ג סי' קל"ג. פרדס שמחה סק"צ סקל"ב אות ו'.
תחת החיצונה החיצונה טמאה והפנימית טהורה.
ודוקא אם לא עברה הפנימית דרך החיצונה, וכדאמרי' לק' ס"א. לגבי מטה. רשב"א ד"ה תחת.
ועל עלה של זית.
מוכח דצבוע מתחלת ברייתו בידי שמים, ל"ח צבוע, מו"מ בזה. הרב השואל בשו"ת שו"מ תליתאה כרך ג' סי' שס"ב.
י"א דל"ש בידי שמים, כיון דעכ"פ הכתם אינו ניכר, ומהכא יש לדחות שהיה הדבר כשהיו מסיקות את התנור, והחמירו בהם חכמים משום דהיו טרודות ולא הבחינו בהרגשה. שו"מ שם, ועייש"ע ביאור בזה, ויעו"ש דלפי"ז ק' דמאי מק' על ר"נ.
מו"מ בדבר הצבוע בידי שמים, אי מק"ט כתמים, [מו"מ בהא דלעיל נ"ז: נ"ח. דקרקע אינו נחשב צבוע]. חכמ"א כלל קי"ג-י, [יעו"ש דמטמא]. אולם עי' לחו"ש סי' ק"צ סקט"ז דפליג. ועי' ס' קנאת סופרים [למהרש"ק] בהשמטות לס' ש"ח סי' קל"ד, [דל"ש צבוע בידי שמים, ועי' שבה"ל ח"ב סי' פ"ז לתמוה ע"ז]. ועי' שו"ת שו"מ תליתאה כרך ג' סי' שס"ב. ועי' שו"ת שבה"ל שם. ועי' יין מישרים. וע"ע שבילי דוד סי' ק"צ סק"ג, הו' באספ"ז הישן.
והורו חכמים כר' נחמיה.
אי קיי"ל כר' נחמיה. ראב"ד בבעה"נ שער הכתמים סי' ג' [ב'] אות ב' ד"ה ואפי', [יעו"ש דלא קיי"ל כר"נ], והו' ברא"ש פ"ח סי' ב', וברשב"א ד"ה ולענין, ובתוה"א ב"ז ש"ד, כ"ד. ובמאירי לעיל נ"ח. ד"ה כתם בשם גדולי המפרשים ונ"ט: ד"ה שלש, ובר"ן ד"ה דרש, [ויעו"ש בכל הני ראשונים שדחאוהו], ובעוד ראשונים. אמנם עי' בר"ן לעיל נ"ח. ד"ה שמואל, בשם הראב"ד דקיי"ל כר' נחמיה. ועי' ערול"נ שם ד"ה אינו, [דהוא ט"ס בר"ן, וצ"ל הרמב"ם, ועי' חי' מהר"י שפירא שם בתוד"ה כרבי, דאפשר שהראב"ד חזר בו]. וע"ע ערול"נ לעיל נ"ח. ד"ה תיזל ותיתי. ועי' לחו"ש סי' ק"צ סקל"ד. ועי' רז"ה בהשגות בבעה"נ שהשיג על הראב"ד, וס"ל דהלכה כר"נ. וכ"מ ברמב"ן ד"ה כיון, ובחי' הר"א ד"ה מדדרש. וכ"מ מד' התוס' לעיל נ"ח. ד"ה כרבי. וכ"מ קצת מרש"י לעיל נ"ח. ד"ה משתיתא. ועי' ש"ך סי' ק"צ סקט"ז.
הוכחה מלעיל נ"ח. דטימא ר' ינאי במשתיתא אף דל"ה מק"ט. ראב"ד שם.
יש לדחות, דמשתיתא היינו כלי אריגה שמקבלים טומאה. רז"ה בבעה"נ שם. רשב"א שם, ובתוה"ב הארוך ב"ז ש"ד, כ"ד. ר"ן שם. וכ"ה במאירי לעיל נ"ח. ד"ה כתם, בפי' א'. וכעי"ז ברא"ש פ"ח סי' ב', [אמנם עי' ש"ך סי' ק"צ סקט"ז בדעת הרא"ש כהתוס' שהו' להלן].
י"א דהוא טווי שמקבל טומאה. רש"י לעיל נ"ח. ד"ה משתיתא. רמב"ן שם. חי' הר"א שם. רשב"א שם, בשם יש מי שפירש, ובשם הרמב"ן. מאירי לעיל נ"ח. ד"ה כתם בשם י"מ.
י"א דמשתיתא חשיב משום מק"ט משום דמק"ט נגעים. תוס' לעיל נ"ח. ד"ה כרבי, עיי"ש מה שצויין בזה.
ג' נשים שהיו ישנות במטה א'.
הכא מיירי שהיו תכופות ודבוקות זו לזו, ושאני מלהלן דמחלק תחת מי נמצא הדם. עי' בגמ' לק' ס"א. ועי' רש"י שם ד"ה משולבות. ותוס' שם ד"ה אמר.
בדקה א' מהן ונמצאת טמאה.
דוקא במטה שישנו כאחת, בדקה א' מהן ונמצאת טמאה מצלת חברותיה, אבל לעיל נ"ט: שלבשו חלוק א' בזאח"ז, אם האחרונה בדקה מצלת חברותיה, אבל א' מהראשונות אין מצלת חברותיה, משום דמזמן שלבשה החלוק עבר זמן רב. ראב"ד בבעה"נ שער הכתמים סי' ט' י', והו' ברשב"א ד"ה שלש. רא"ה בבדה"ב ב"ז ש"ד י"ט: ר"ן ד"ה ג'. ומאירי נ"ט: ד"ה שלש. ועי' לעיל נ"ט: משנת"ב.
והוא שבדקה עצמה בשיעור וסת.
ק' מלעיל נ"ג: דתולה כתמה בראייתה מעל"ע, ישוב לזה. חזון יחזקאל פ"ט ה"ח. צפנת פענח איסו"ב פ"ט הט"ו.
ק' איך השמיטו הפוסקים דין זה,' ועי' קידושין ע"ג: או"ש איסו"ב פ"ט הל"ב. ועי' השגות הרז"ה על הראב"ד בבעה"נ שער הכתמים סי' ט' י', שהביא די"ז.
אי מהני תוך שיעור וסת, לזמן מציאת הכתם שעבר זמן משעת לבישת החלוק, עי' משנ"ת ברד"ה והוא.
אי בבדקה ומצאה טהורה, נמי בעי' שיהיה תוך שיעור וסת. עי' ראב"ד בבעה"נ שער הכתמים סי' ט' י', דבעי' תוך ש"ו. וכ"כ הרא"ה בבדה"ב, י"ט:, והר"ן ד"ה ג'. אולם עי' בהשגות הרז"ה על הראב"ד שם, סלע המחלוקת, דדוקא לענין בדקה ומצאה טמאה, בעי' תוך ש"ו. ועי' רשב"א ד"ה שלש, ובתוה"ב ב"ז ש"ד, כ. [שהבי' ד' הראב"ד רק לגבי מצאה טמאה]. ועי' לחו"ש סי' ק"צ שמלה סקנ"ט, [דהי' להרשב"א נוסח אחר בראב"ד], ויעו"ש בד' הרמב"ם איסו"ב פ"ט הל"ה שלא כ' "מיד" לגבי מצאה טהורה, כהרז"ה, ועיי"ש ברמב"ם בהל"ב. ועי' בדק הבית שהשווה בדקה ומצאה טהורה למצאה טמאה. ובמשה"ב לא השיג. וע"ע להלן.
י"א דבבדקה ומצאה טהורה נמי בעי' תוך ש"ו, אך מ"מ מהני שיעור וסת מזמן המציאה, ורק בבדקה ומצאה טמאה, בעי' שיעור וסת מהלבישה. רשב"א ד"ה אבל, תוה"ב ב"ז ש"ד, כ. ועי' מ"מ איסו"ב פ"ט הל"ב, משה"ק ע"ז, ועי' ב"י סי' ק"צ סנ"א, בסופו, ובכס"מ שם, ליישב.
ביאור דעת הרשב"א הנ"ל. תפארת למשה שם ד"ה עוד בב"י, ר"ט. ועי' פרדס רמונים שם ד"ה ובתפארת, ד"ה ואיני יודע, משה"ק על התפארת למשה, ומה שביאר באופ"א.
לשי' הרשב"א הנ"ל, חלוק שבדקו שתים ומצאו עצמן טהורות, הרי אלו טהורות, אך בבדקה ומצאה טמאה, בעי' דוקא סמוך ללבישה. רשב"א שם. ועי' מ"מ שם, וב"י וכס"מ שם.
י"א דלאחרונה ל"מ בדיקה לטהר עצמה, כיון שהדבר קרוב לתלות בה יותר מחברותיה, שכל הטומאות כמקום מציאתן. הל' נדה להרמב"ן פ"ד המ"א, [אולם בש"ר מבו' לא כן].
עוד מו"מ בכל הנ"ל. די"א דבעי' שיעור וסת מזמן הלבישה בין לענין הצלת חברותיה במצאה עצמה טמאה, ובין לענין הצלת עצמה במצאה טהורה, ולפי"ז בחלוק שמשתמשות בזאח"ז ל"מ בדיקה אלא לאחרונה, וכ"כ הראב"ד בבעה"נ שער הכתמים פ"ב, ה"ט. והרא"ה בבדה"ב, י"ט:, והר"ן ד"ה מתני' ג'. וכ"כ בשו"ע הרב סי' ק"צ ס"ק ק"י ובלחו"ש שם סקנ"ט ד"ה והנה לשון בדעת השו"ע שם סנ"א, אמנם עי' לחו"ש והו' להלן שכ' באופ"א. [ויעו"ש בשו"ע הרב דהשו"ע חזר בו ממש"כ בב"י]. וי"א דלענין מצאה עצמה טמאה, בעי' שיעור וסת, אבל לא במצאה טהורה, וכ"כ הרז"ה בהשגות שם. וי"א דבמצאה טמאה בעי' שיעור וסת מזמן הלבישה, ומצאה טהורה מהני ש"ו מזמן המציאה, וכ"כ הרשב"א ד"ה אבל, ובתוה"ב ב"ז ש"ד, כ. וי"א דבבדקה ומצאה עצמה טמאה, סגי בשיעור וסת של מציאה, וכ"ה שי' הרמב"ם איסו"ב פ"ט הל"ב. וכ"מ במ"מ שם. וכן דקדק הב"י סי' ק"צ סנ"א אות ב' ד"ה כ' הרשב"א בדעת הטור. וכ"כ בסד"ט שם סקצ"א ד"ה ודע, בדעת השו"ע שם, [ועי' לעיל מה שהו' בדעת השו"ע]. וי"א דלר' אושעיא אי"צ שיעור וסת כלל, וקיי"ל כוותי', וכ"ה שי' הרא"ש סי' ג'. וי"א דהאחרונה אינה יכולה לתלות בראשונות, וכ"ה שי' הרמב"ן שם. וע"ע משנ"ת ברד"ה והוא. ובעיקר הענין, אי קיי"ל כר' אושעיא, עי' משנ"ת להלן בד"ה ר' אושעיא.
כל שבעלה בחטאת.
ק' אמאי נקט בעלה, דהיא נמי חייבת בחטאת. רש"ש ד"ה כל. ועי' לחו"ש סי' קפ"ה סק"ט, בסו"ד, [יעו"ש ליישב דזה הוי לשון קצרה יותר, ועייש"ע].
כל שבעלה בחטאת טהרותיה טמאות.
אי"ז שווה לגמרי, דחלוק משום דלבעלה שיעור וסת הוי הוכחה שהיתה טמאה קודם לכן, משא"כ בכתם שמא אף שהיתה טמאה קודם לכן, מ"מ אין הכתם הימנה. רא"ש סי' ג'.
י"מ דהוא משום דתולין הקלקלה במקולקל, [ולפי"ז צ"ב להרא"ש]. חוו"ד סי' ק"צ סקל"ו. חת"ס אמר ר"י. לחו"ש סי' ק"צ סקנ"ט ד"ה הראב"ד, בסופו. פרדס רמונים סי' ק"צ מקשה זהב סקל"ח, ד"ה ומה שנראה, עמ' ר"נ, ועייש"ע בעמ' רנ"א, בד"ה ומה שנ"ל. וע"ע משנ"ת ברד"ה והוא.
ור' אושעיא אמר אפי' בעלה בחטאת טהרותיה תלויות.
וה"ה אף בתוך שיעור וסת, ותולה בחברתה אף לאחר שיעור וסת. רא"ש סי' ג', ובתורא"ש ד"ה כל. ועי' שו"ת שאילת דוד יו"ד סי' ו' ד"ה בתוה"ב בש"ד, סק"א, בדעת הרמב"ם איסו"ב פ"ט הל"ב. ועי' להלן.
מו"מ בדעת הרמב"ם שם. עי' כס"מ שם, [דהרמב"ם פ' כרב יהודה, וזה דלא כהמבו' בשו"ת שאילת דוד שם, ובאמת עיי"ש בשאיל"ד ד"ה דעת הרמב"ם, דהרמב"ם פסק כר' אושעיא]. ועי' מ"מ שם. ועי' משנ"ת ברד"ה והוא.
מו"מ אי קיי"ל כר' אושעיא. עי' רמב"ם איסו"ב פ"ט הל"ב. ועי' כס"מ שם, דהר"מ פ' כר"י. אולם עי' שו"ת שאיל"ד שם דהרמב"ם והרא"ש פסקו כר' אושעיא. ועי' השגות הרז"ה בבעה"נ שער הכתמים סי' ט' י', שהביא דינא דר"י. ועי' ראב"ד בבעה"נ שער הכתמים סי' ט', י'. רמב"ן בהל' נדה פ"ד הל"ט. רא"ה בבדה"ב, י"ט:, ר"ן ד"ה מתני' ג'.
עוד מו"מ בד' רב חסדא בקידושין ע"ג: שאיל"ד שם. או"ש שם. וע"ע מדרש רבה ב"ר פ"ה י"ד, הו' בסד"ט שם בריש סקצ"א. ועיי"ש יפה תואר.
זמן התלייה לסוברים דאי"צ שיעור וסת. עי' ב"ח סי' ק"צ ד"ה ומ"ש רבינו, דהשיעור הוא שיעור בדיקת חורין וסדקין, וזהו לענין בדקה ומצאה טמאה, ולענין מצאה טהורה השיעור יותר גדול, [ולא כ' מה השיעור]. ועי' סד"ט שם סקצ"א, לענין מצאה טמאה, דהשיעור הוא מעל"ע, ויעו"ש דכ"מ במדרש רבה ב"ר פ"ה י"ד. ועי' יפה תואר על המדרש שם. ועי' שו"ת שאילת דוד יו"ד סי' ו', שער הכתמים, ד"ה דעת הרמב"ם, דהשיעור עכ"פ שיהיה אפשר לתלות בו הכתם, משא"כ כשהוא יבש.
התם אימר שמש עכביה לדם.
ק' תיפו"ל דבשוכבת אפרקיד כדרך שעת תשמיש, יתכן שהדם יתעכב כמבו' בתוס' לעיל ג. ד"ה מרגשת. פרדס רמונים פתיחה כוללת, פתחי נדה, עמ' כ"ה: אות ה', ועייש"ע בע"א אות ד'.
ואמר אביי וכו' לאדם שנותן אצבע בעין וכו'.
ביאור דע"י התשמיש גורם שיבוא דם. חת"ס בתוד"ה אימא, ועיי"ש משנ"ת בזה. וכ"כ בחי' ר' מאיר שמחה ד"ה א"ר.
י"מ דר' ירמיה ואביי פליגי אי עסקי' בעונה הסמוכה לוסת, דאביי ס"ל דמיירי בהכי, ואיכא חשש דיבוא דם מחמת תשמיש, ור' ירמיה ס' דאין התשמיש סיבה לדם, ומשו"ה הביא משל של ילד וזקן שאין הליכת הזקן גורמת להליכת הילד. חי' רמ"ש שם.
י"מ דהמשלים באו לבאר מש"כ התוס' [ד"ה אימא] לבאר דחייבים חטאת משום דרוב פעמים בא הדם מיד, והיינו דכיון שמיהר הדם לצאת מוכח דהשמש עיכבו, דבלא"ה אינו יוצא מיד, וזהו אצבע בעין דממהרת הדמעה לצאת אחר יציאת האצבע, וכן הליכת הילד ממהרת לבוא. מי נדה ד"ה גמ' אמר.
עוד ביאור במשלי הגמ'. פרדס רמונים פתיחה כוללת פתחי נדה עמ' כ"ה: ד"ה אמנם.
עוברה תולה בשאינה עוברה.
מו"מ במסולקת דמים שראתה דם, אי תלי' בה. חוו"ד סי' ק"צ סקל"א. סד"ט שם סק"ע. שו"ת רע"א קמא סי' נ"ו ד"ה וראיה. פרדס רמונים בפתיחה לסי' ק"צ עמ' קס"ו ד"ה היוצא.
[עוד בנידון הנ"ל], י"א דאין תולין במסולקת שאין דרכה לראות ומה שראתה אינו אלא מקרה. חוו"ד שם. וכן צידד במל"מ איסו"ב פ"ט הכ"ט ד"ה ומה. וע"ע בשו"ת נחלת אבות סי' י"ב. וע"ע משנ"ת ברש"י לעיל ס. ד"ה בשני.
י"ח וס"ל דתולין במסולקת, דכיון שראתה דם ה"ה בחזקת שמעיינה פתוח, והורעה החזקת מסולקת, עוד מו"מ בזה. סד"ט שם. וכ"כ בשו"ת רע"א קמא סי' נ"ו ד"ה וראיה, [אך כ"כ מטעם אחר, דהוא משום דתולין הקלקלה במקולקל, ואף דהוא מקרה רחוק]. [והנה לדעת הסד"ט יסוד התלייה הוא דוקא באופן שחברתה היא בחזקת מעיינה פתוח, ועי' משנ"ת לעיל ס. ברד"ה בשני, בשמו]. ועי' חדוד הלכות לעיל ס. ברד"ה בשני. וע"ע פרדס רמונים הקדמה לסי' ק"צ תנאי ז' סק"ח עמ' קס"ב סק"ט. וע"ע חוסן ישועות לעיל ס. ברש"י שם.
יש מחלקים דבמעוברת ומינקת תלי', ובקטנה וזקנה אין תולין. פרדס רמונים בפתיחה לסי' ק"צ עמ' קס"ו, ד"ה היוצא. ועי' מל"מ שם, [דבקטנה ודאי דאין תולין, ועי' לעיל ה. אפי' סדינים שלה מלוכלכין בדם].
זקנה ושאינה זקנה.
מבו' דגזרו על כתמים בזקנה, ודלא כשו"ת פנים מאירות [ח"א סי' י"ב, וה' בפת"ש יו"ד סי' קצ"א אות ב']. סד"ט סי' ק"צ סקצ"ה ד"ה ובשו"ת, וע"ע שתמה ע"ד הפנמ"א מלעיל ה. ושו"ע סי' ק"צ סנ"ב דמבו' שגזרו בזקנה משום כתם. ועי' שו"ת דובב מישרים ח"א סי' מ"ג.
בתולה ושאינה בתולה.
ק' למאי דס"ד ברשב"א לעיל ט: ד"ה זקנה, דבתולה שהגיע זמנה צריכה שתתחזק בראייה אחת, וקודם לכן כתמה טהור, באיזה בתולה מיירי הכא. יין מישרים. ובעיקר מסקנת הרשב"א שם דכתמה טמא, כ"כ הרשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ד, וכ"כ רש"י לעיל ה. סוד"ה חוץ, ודף י. ד"ה כתם. ובריטב"א ה. ד"ה ותינוקת ודף י. ד"ה הדר, ודלא כי"מ שם בתוה"ב, ועי' מאירי לעיל ה. שהביא ב' השיטות, וע"ע בדבריו לעיל ט: ד"ה כבר, וכ"ה הריטב"א בשם קצת רבנן דפליגי על הרשב"א. וע"ע פסקי הרשב"ץ לעיל י. ד"ה תינוקת בשם הרא"ה כהי"מ בתוה"ב.
איכא לאוקומי בתינוקת שלא הגיע זמנה וראתה ג"פ, והפסיקה ג' עונות וראתה, והפסיקה עוד ג' עונות, ואז ראתה כתם, ועי' לעיל י. הדר קחזיא בעונות הב', [וברש"י ד"ה מאי הב', ותוס' שם ד"ה קחזיא]. יין מישרים.
היו שתיהן עוברות וכו'.
הברייתא פליגא על המבו' בתוספתא פ"ח ה"ג דאם היתה א' מניקה וא' עוברה ששניהן טמאות, ביאור מחלוקתם. חזון יחזקאל על התוספתא פ"ח ה"ג.
רד"ה כאן וכו' דלא מקלקלה לה וכו'.
עכצ"ל דמיירי בחלוק שנתכבס אחר שנעשית חברתה בעלת כתם, דאל"ה מקלקלה לה, דהא כתם מטמא למפרע עד שעת כיבוס, ופעמים שנעשית בעלת כתם אחר הכיבוס, ונמצאת דמתקלקלת כמה ימים קודם שנעשית בעלת כתם. חי' הר"א ד"ה והא. ועי' להלן.
אי מיירי שהמשאילה לבשה את החלוק קודם שהשאילתו וחזרה ולבשה אחר שהשאילתו, והכתם נמצא בבית המשאילה, פי' נוספים. עי' חי' הר"א ד"ה והא, [הנ"ל, דמש' דמיירי בהכי] וכ"פ בחי' הר"א נ"ט: במשנה שם, וכ"כ המאירי שם ד"ה המשנה השניה. וכן בתורת השלמים סק"צ בדעת הש"ך סק"נ. אולם יש שפירשו דקודם השאילה לחברתה, ואח"כ לבשה היא, וכ"מ ברש"י לעיל נ"ט: ד"ה השאילה. וכ"מ ברמב"ם איסו"ב פ"ט הכ"ט. רע"ב פ"ט מ"ג. טור יו"ד סי' ק"צ. ועי' בביאור דרך זו, ב"ח יו"ד סי' ק"צ סקל"ח. מל"מ שם ד"ה ודע דבהא. תורת השלמים סי' ק"צ סקל"ט. חדוד הלכות ד"ה מתני'. ישמח יהודה עמ' רפ"א. וע"ע חת"ס נ"ט: ד"ה השאילה. ויש שפירשו שקודם לבשה היא ואח"כ השאילה. וכ"כ הרשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ד, כ"א:, ועי' שו"ע סמ"א ב' האופנים. ועי' ביאור הגר"א שם אות מ"ט. ועי' יין מישרים, [דמהשו"ע מבו' דל"פ הראשונים זע"ז לדינא]. וע"ע משנ"ת לעיל נ"ט: ברד"ה השאילה.
עוד מו"מ בד' רש"י, עי' משנ"ת בתוד"ה כאן.
רד"ה לנכרית כלו' לנכרית הרואה וכו'.
יש שכתבו בשם רש"י באופ"א "לנכרית קרי בעלת כתם, הרי"ז תולה", וילה"ק לפי' זה. רשב"א ד"ה אמר.
רד"ה והא וכו' ויושבת משמע שהתחילה וכו'.
יש להעיר אמאי לא פירש"י דהקו' הוא ממש"כ "או ליושבת" דמבואר שיש אופן נוסף. ערול"נ ד"ה והא. וע"ע רש"ש ד"ה א"ר.
רד"ה אטו וכו' גזרת כתמים לטמא אשה מדרבנן.
יל"פ דהוצרך לומר זה, משום דלענין דאו' נמי אין כ"ח מטמא מגבו ולא גזרו אטו תוכו. מי נדה ברש"י. ועי' ערול"נ ד"ה מהו.
רד"ה וטמאום וכו' מכלל דרבים פליגי עליה.
ק' דמצינו דפסקו כיחיד, ויל"פ באופ"א, דהקו' והי מכח "מעשה רב" ושלש' הגמ' "בא מעשה", וע"ז תי' דהיה מעשה רב כר"נ. רש"ש ברד"ה וטמאום.
רד"ה תנאי דאיכא תנא דתנא דיחידאה וכו'.
י"מ באופ"א, דתי' הגמ', דחכמים שהוזכרו בברייתא הראשונה היינו ר' יעקב. רשב"א ד"ה תנאי. וע"ע רש"ש ברד"ה וטמאום, וצויין שם.
רד"ה והוא וכו' של מציאתה וכו'.
מו"מ בהיו ישנות או לבשו חלוק בזאח"ז, ונמצא כתם הראשונה אחר שישבה הג', אי מהני שיעור וסת מזמן מציאת הכתם. עי' ראב"ד בבעה"נ שער הכתמים סי' ט', י', דל"מ להציל חברותיה. וכ"כ הרמב"ן בהל' נדה פ"ד הל"ט. והרא"ה בבדה"ב, י"ט:, ר"ן ד"ה מתני' ג'. אולם עי' רמב"ם איסו"ב פ"ט הל"ב, שלא חילק בזה. וכ"מ במ"מ שם שהבי' ד' הרשב"א ותמה עליו. וכן דקדק הב"י סי' ק"צ סנ"א אות ב' ד"ה כ' הרשב"א בדעת הטור. וכ"כ בסד"ט שם סקצ"א ד"ה ודע, בדעת השו"ע שם, אולם עי' בשו"ע הרב סי' ק"צ ס"ק ק"י ובלחו"ש שם סקנ"ט ד"ה והנה לשון שכ' בדעת השו"ע שם סנ"א דס"ל כהראב"ד, [ויעו"ש בשו"ע הרב דהשו"ע חזר בו ממש"כ בב"י]. ועי' שו"ת שאילת דוד יו"ד סי' ו', ד"ה בתוה"ב ש"ד, [דהרמב"ם פ' כר' אושעיא, אולם עיי"ש בכס"מ דמבו' לא כן, ועי' משנ"ת בגמ' בד"ה ר' אושעיא].
הטעם שלא הביא הטור ד' הרשב"א כדרכו. ב"י שם. ועי' חידוד הלכות ד"ה הרא"ש, ליישב.
יש שכתבו דאם בדקו מיד אחר שפשטו החלוק ומצאוהו טמא, ואח"כ נמצא הכתם מצילות חברותיהן. רא"ה שם.
ביאור שי' זו דמהני תוך שיעור וסת מזמן המציאה, דהוא משום דתולין הקלקלה במקולקל. חוו"ד סי' ק"צ סקל"ו. חת"ס ד"ה אמר ר"י. לחו"ש שם סקנ"ט. פרדס רמונים סי' ק"צ מקשה זהב סקל"ח, ד"ה ומה שנראה, עמ' ר"נ. וע"ע רא"ש סי' ג', דמבו' דאי"ז הטעם. וע"ע משנ"ת בגמ' בד"ה כל שבעלה. אמנם טעם זה אינו מספיק באופן שבדקה ומצאה טהורה. ועי' להלן.
י"ל בבדקה ומצאה טהורה, י"ל דמתוקנת יותר מחברותיה, דלהם יש חזקת טהרה שאינה מבוררת כ"כ. פרדס רמונים שם עמ' רנ"א, ד"ה ומה שנ"ל. וע"ע ישועות יעקב סי' ק"צ סק"ו, מש"כ בדעת הט"ז שם סקי"ז [דחזקת טהרה ריע משום דאשה בחזקת רואה]. וע"ע משנ"ת בגמ' בד"ה בתוך שיעור וסת, לגבי בדקה ומצאה טהורה.
רד"ה בעלה וכו' ותדיח פניה.
ק' דשיעור זה אינו כמסקנת הגמ' לעיל י"ד: דבכדי שתרד מן המטה ותדיח פניה כבר אינו בא"ת. חדוד הלכות ברד"ה בשלמא. ועי' ערול"נ ברש"י.
רד"ה בעלה פטור וכו' כשמאי וכו'.
מו"מ בזה. חכמ"ב ברש"י.
בא"ד היכא דבדקה שיעור וסת וכו'.
מבו' דתוך שיעור "אחר זמן" היא ספק טמאה מן הדין, ואף שמאי מודה בזה. תוס' ט"ו. ד"ה כשמאי ותוס' הרא"ש ריש נדה וריטב"א שבת (רייכמן) ט"ו. וריש נדה.
רד"ה בשלמא וכו' אלא גזרת מעל"ע מדרבנן.
ק' דהא בנמצא דם לאחר ש"ו, בעלה בא"ת, ואף דכבר ל"ה שמש שעיכב את הדם, הרי דבשיעור כזה הוא ספק מה"ת שהיה דם קודם, וא"כ גם טהרותיה יהיו טמאים מספק מה"ת. חדוד הלכות ברש"י. ועי' ערול"נ ברש"י.
תוד"ה כאן וכו' וזהו תימא וכו' לחצאין.
י"ל דאי"ז תלייה גמורה, והטהורה נשארת בספק, ומשו"ה מטהרי' הטהרות דהוי ס"ס דשמא רק נטמאה עכשיו. ערול"נ בתוס'. ועי' בחי' הר"א ד"ה והא, הו' ברש"י שם.
לפי' זה, מ"מ עכצ"ל דדוקא משום דתולין הקלקלה במקולקל, ואל"ה ל"ה ס"ס. ערול"נ שם. ובעיקר הנה הכס"מ איסו"ב פ"ט ה"א, דכל כתם הוי ס"ס, ועי' משנ"ת בזה, לעיל נ"ז: בד"ה מטמאה, באורך.
י"ל קצת דמצינו תליה לחצאין לעיל נ"ח. דלענין טומאה טהורה, ולענין ממונות תולה בה. חכמ"ב בתוס'.
בא"ד ומפרש הר"י למפרע אם בעלת הכתם וכו'.
וכ"פ הרמב"ן בע"א ד"ה כאן. רשב"א ד"ה כאן. חי' הר"ן בע"א ד"ה כאן. תורא"ש ד"ה כאן.
הביאור, דכיון דבשעת שאלה שוות הן לגמרי, ומה ראית לתלות בה. רשב"א שם.
בא"ד הכירה בכתמה ואח"כ לבשה וכו' ונמצא בה כתם וכו' כאן להבא שלבשו וכו' ונמצא וכו'.
ק' דבצד ההיתר כתבו דמציאת הכתם היה קודם לבישת שתיהן, ובצד האיסור, כתבו דבעלת הכתם לא לבשה הבגד רק לאחר ששניהם לבשו את החלוק ומצאו בו כתם, והיאך הדין באופן שבתחילה לבשה בעלת כתם בגדה קודם מציאת כתם בחלוק, ולא מצאה בו כתם רק לאחר מציאת הכתם בחלוק. מל"מ איסו"ב פ"ט הכ"ט ד"ה תו אמרינן בגמ', בסופו. ערול"נ בבא"ד הכירה. מי נדה בתוס'. [ועיי"ש במל"מ וערל"נ שנקטו דוגמאות חלוקים, ועי' משנ"ת לעיל נ"ט: ברד"ה השאילה].
י"א דמסברא בכה"ג אין לתלות בה, כיון שבשעת מציאת הכתם בחלוק לא היתה מקולקלת עדיין. מל"מ שם. וכ"מ בתורא"ש ד"ה כאן. וע"ע רמב"ן ד"ה רב, [מה שסתם זה], אולם עי' חי' הר"א ד"ה והא, שהעתיק הרמב"ן, וכ' שלבשה אח"כ, עיי"ש, ודלא כהמבו' במל"מ הנ"ל, וכן דקדק ביין מישרים. וע"ע שו"ת שאילת דוד יו"ד סי' ו', בהגהה ב'. ועי' חוו"ד סי' ק"צ סקל"ו, [משה"ק להרא"ש מ"ש מתולה בנדה].
מו"מ בנעשית טמאה ע"י ראייה ממש [ולא כתם], בעודה לובשת את החלוק, י"א דבכה"ג ודאי תולין בה, דהחלוק הוי חלוק שאינו בדוק. שו"ת שאילת דוד שם. ועי' יין מישרים.
מו"מ בנעשית נדה גמורה אחר מציאת הכתם, קו' אמאי הוצרכה הברייתא לנקוט דאין תולין בבעלת כתם, דתיפו"ל אפי' נדה גמורה, וי"ל דכתם הוי חידוש טפי, ביאור בזה. מל"מ איסו"ב פ"ט הכ"ט ד"ה תו אמרי' בגמ', בסופו. ועי' תורא"ש ד"ה כאן.
מו"מ באופן שהיתה טמאה בשעת לבישת החלוק, ובזמן מציאת הכתם נטהרה כבר. מל"מ שם, [יעו"ש דאין לתלות בה], והו' בלחו"ש סי' ק"צ לחם סקקל"ח, ועיי"ש בשמלה סקמ"ב, ועייש"ע בשמלה סקנ"ט ד"ה הרמב"ם נראה].
אם היתה טמאה בשעת לבישת החלוק וטהורה בשעת מציאת הכתם, תולין דהכל הולך אחר הלבישה. לחו"ש סי' ק"צ סקמ"ב, [יעו"ש דכן מדוקדק מהמל"מ הנ"ל], אך יעו"ש בשם המי נדה סי' ק"צ סמ"ב, דבכה"ג אין תולין בה.
עוד מצינו פלוגתא כעי"ז, לגבי אם היתה טמאה רק בשעה שנמצא הכתם תולין בה או לא, דלהרמב"ם [איסו"ב פ"ט הל"ב] תולין, ולהראב"ד [בעה"נ שער הכתמים סי' ב' ה"ט] בעי' שתהיה טמאה גם בשעת לבישת החלוק. לחו"ש שם, שמלה סקנ"ט ד"ה הרמב"ם נראה.
תוד"ה במטלניות וכו' ויחדם מקבלים טומאה.
אפש"ל דהוצרך לחדש, דלא נימא כדאמרי' לגבי סוכה דבלאי כלים פסולה, ופי' אביי [ סוכה ט"ז.] דהיינו מטלניות שאין בהם גע"ג, ופירש"י [שם ד"ה אין] משום דאתו מכלי גדול המק"ט גזרו עליהם. רש"ש בתוס'. ובאמת כ"פ הרא"ש סי' ב', תורא"ש ד"ה מטהר. מעדני יו"ט אות כ', בד' הרא"ש. חכמ"ב בתוד"ה במטלניות בד' הרא"ש. ועי' אוצר חיים ד"ה במטלניות.
פי' נוסף. עי' אוצר חיים שם.
יל"פ דאע"פ שהם ממין המק"ט כיון שבפועל אינם מק"ט ליכא בהו כתמים. רשב"א בתוה"ב ב"ז סוף ש"ד. ב"י סי' ק"צ ס"י ד"ה גרסינן.
בא"ד יחדם מק"ט.
וכ"כ הב"ח סק"צ סי"ג.
י"ח דפחות מגע"ג אפי' יחדו לתשמיש ל"מ, ורק מה שהוא פחות מג' טפחים ויותר מג' אצבעות מהני כדי שיקבל טומאת מדרס. תוס' סוכה ט"ז. ד"ה דלא. ר"ש כלים פכ"ח מ"ח. רמב"ם כלים פכ"ב הכ"א. ועי' פרדס שמחה סי' ק"צ מקור המעין סקצ"ג. ועי' ראב"ד כלים פכ"ג ה"ג. וע"ע חזו"א כלים סי' כ"ח סקט"ו סקי"ז.
מו"מ ופלוגתא בעשה מעשה שניכר שמייחד את חתיכת הבגד לתשמיש, אי מהני. עי' תוס' סוכה שם דמהני. וכ"ד הראב"ד שם. אולם עי' רמב"ם שם דפליג. וכן בר"ש שם.
מו"מ בהמבו' בזבחים צ"ד. תוס' שם. ראב"ד שם. רמב"ם שם. ר"ש שם.
תוד"ה והוא וכו' אלא קנחה וכו' דלא משכחת בדיקה וכו'.
ק' לשי' הראשונים דבבדקה ומצאה עצמה טהורה חברותיה טמאות, היינו דוקא בדיקה בתוך שיעור וסת. לחו"ש סי' ק"צ סקמ"ט ד"ה הראב"ד, בסופו, ועיי"ש שהראב"ד בבעה"נ שער הספירה פ"ג ה"א, עמד בזה.
י"ל דקינוח מהני להציל חברותיה, והיא בדיקה האמורה בג' נשים. לחו"ש שם, ויעו"ש דהוא מקולות כתמים. וע"ע חת"ס ד"ה והוא.
י"א דלענין בדקה ומצאה טהורה, מהני בדיקה גמורה המתחילה בתוך שיעור וסת, לפי שכשמצאה טהורה בידוע שכבר מתחילת הבדיקה טהורה. רע"א על השו"ע סי' ק"צ סנ"א. חוו"ד שם סק"ג, בסו"ד. ועי' חת"ס שם. וע"ע להלן.
צ"ב לפי' זה, דהא בבעלת כתם שלא נתברר דטמאה, ל"מ בירור למפרע שהיתה טמאה, [כמבו' בתורא"ש ד"ה כאן]. עיי"ש באחרונים הנ"ל, ועי' יין מישרים. ובעיקר ד' התורא"ש, כ"מ במל"מ איסו"ב פ"ט הכ"ט ד"ה תו אמרי' בגמ', בסופו. ועי' משנ"ת בתוד"ה כאן, בבא"ד ומפרש הר"י.
מו"מ ופלוגתא אי מהני קינוח, לענין בדקה ומצאה עצמה טהורה. עי' לחו"ש סי' ק"צ סקנ"ט ד"ה והראב"ד, בסופו, [ועיי"ש להק' דהא בעי' בדיקת חו"ס]. אולם עי' חת"ס ד"ה והוא, דבעי' דוקא בדיקה. ועי' ברע"א לשו"ע סי' ק"צ סנ"א, דהוא משום דבעי' בחו"ס, [אך עיי"ש שנסתפק אי בעי' בחו"ס, ונטה דצריך, והניח בצ"ע].
תוד"ה אימא וכו' וי"ל כיון דרוב פעמים בא מקודם וכו'.
ק' דהא לר' אושעיא הדם יוצא ברגע אחד, דלהכי טהרותיה תלויות. ערול"נ בתוס'. חידוד הלכות בתוס'. ועי' חת"ס בתוס'.
י"ל דאין הכוונה דרוב פעמים מתעכב בבית החיצון, אלא הרבה פעמים, ובעיכוב שמש רוב פעמים מתעכב ואינו יוצא מיד לחוץ. ערול"נ שם.
יש שכתבו דהטעם משום דע"י התשמיש עצמו יוצא הדם, ומשו"ה תלי' דאתי באמצע התשמיש, ביאור לפי"ז במשל דאביי. חת"ס שם. ועי' חי' ר' מאיר שמחה, ד"ה א"ר, מש"כ דבזה פליגי אביי ור' ירמיה. ועי' מי נדה ד"ה גמ' אמר. פרדס רמונים פתיחה כוללת פתחי נדה עמ' כ"ה: ד"ה אמנם. ועי' תוס' לעיל ט"ז: ד"ה לא יבעול, מש"כ חימוד תשמיש. ועי' בגמ' בד"ה ואמר אביי וכו' לאדם שנותן.
ביאו"ד התוס', דכיון שמיהר הדם לצאת מוכח דהשמש עיכבו, דבלא"ה אינו יוצא מיד, וזהו אצבע בעין דממהרת הדמעה לצאת אחר יציאת האצבע, וכן הליכת הילד ממהרת לבוא. מי נדה ד"ה גמ' אמר.
תוד"ה עוברה וכו' אין תולה בהגיע שעת וסתה.
והו"ד בהגהמ"י איסו"ב פ"ט ה"ט, ובב"י סי' ק"צ סנ"א, וכ"פ הט"ז שם סקל"ט. ובש"ך שם סקס"ט. ועי' גליון מהרש"א לש"ך יו"ד סי' קפ"ז סק"כ.
י"ח וס"ל דתולה בה. מאירי ד"ה בדקה, בסופו.
ביאו"ד התוס', משום דס"ל דאשה שיש לה וסת אינה מסולקת לגמרי, משא"כ שאר הנשים הנ"ל. תורת השלמים סי' ק"צ סקנ"ד. וע"ע חי' רע"א לעיל ה. בתוד"ה הא, ולעיל ל"ט. בתוד"ה והיולדת, ובשו"ת קמא סי' נ"ו, [יעו"ש דמש' קצ' כעי"ז]. וכן בנובי"ת סי' קי"ג.
מו"מ אי ד' נשים מסולקות יותר מאשה שיש לה וסת. רע"א שם, [יעו"ש דהיא פחות מסולקת]. וכ"כ בנוב"י שם.
י"מ דטעמייהו משום דוסתות דרבנן, ולא גזרו אלא לכתחילה. פרי דעה שם טורי כסף סקל"ט. וכעי"ז בפרדס רמונים שם שפתי חכם סקס"ט. וע"ע חי' רע"א לעיל ה. בתוד"ה הא, ולעיל ל"ט. בתוד"ה והיולדת, ובשו"ת (קמא סי' נ"ו).