שו"ת חתם סופר/ו/קב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שו"ת חתם סופר 
ו קב
|
< הקודם · הבא > |
ביאור ענין חמותו ובת אשתו אחר מיתת אשתו יבמות צ"ח ע"ב.
בס' דגול מרבבה בא"ע סי' ט"ו תמה על הפוסקים שהחליטו דחמותו אחר מיתת אשתו ערוה ומשמע דלא תפסי קדושין והא רש"י בסנהדרין ע"ו ע"ב וכן דעת רמב"ן ורשב"א פרק נושאי' על האנוסה צ"ח ע"ב דליכא לא כרת ולא לאו אלא ארור שוכב עם חותנתו וא"כ קידושין תופסין שוב מצא הגאון שנתעורר כבר בזה בכה"ג א"ע סי' קע"ג ועיי"ש בהגהות הטור סי' א' עוד הוסיף הגאון הנ"ל דגם בבת אשתו האריך במקום אחר אלא שקצר הגליון מהכיל ע"ש:
והנה מה שכתב דבחמותו ליכא אלא אי' בעלמא ומבואר דעכ"פ ארור הוה איסור עשה או יותר ממנו דאלת"ה תיקשה בקדושין ס"ח ע"א דקאמר מי כתיב תהיינה לכהן ונדחק שבקינן לקרא וכו' אמאי לא מתוקם לי' בחמותו אחר מיתת אשתו אלא ע"כ דעכ"פ איסר עשה ואין קדושין תופסין לר"ע ועוד יל"ד מ"ט נקט קליש איסורא ולא קאמר בקיצר כיון דלא הוה ערוה לא גזרו בי' רבנן אע"כ משום דלר"ע קיימי' ולדידי' לר' ישבב אפי' באיסורי עשה אין קידושין תופסין משו"ה קאמר דעכ"פ קליש איסורא כצ"ל וא"כ עכ"פ מוכח דבציר מעשה לא הוה וא"כ אכתי תיקשי לרמב"ן ורשב"א דמייתי ראי' מדאמרינן בסנהדרין איסורא בעלמא א"כ גם לדבריהם תיקשי הוה לי' למימר עשה בעלמא כיון דעכ"פ עובר בעשה וע"כ צ"ל דאורחא דש"ס הכא אפי' בחייבי עונשי' כמ"ש בתוספי הרא"ש דיבמות ומייתי ראי' מקדושי' ס"ב ע"א לא הנקי ולא הנקי אלא איסורא בעלמא אע"ג דזינתה בזיקת הבעל ועכ"פ חייב כרת בליכא עדים ואין ראי' זו דרמב"ן ורשב"א מוכרעת כל כך ואינך ראיות יבוארו לפנינו אי"ה, מה שכ' עוד הגאון דגם בבת אשתו יש לעיין רצונו בזה דאע"ג דלכאורה בת אשתו ממ"נ אין קדושין תופסין בה דלרמב"ם אפי' חמותו הוה בכרת ולרמב"ן ורשב"א נהי דבחמותו אחר מיתת אשתו ליכא אלא אי' בעלמא מ"מ ס"ל להם דון מינה ואוקי באתרא דבת אשתו אפי' שריפה איכא וא"כ ממ"נ אין קדושין תופסי' בה וכשנפלה לפני יבם פטורה בלא חליצה מ"מ דילמא איכא מאן דס"ל כרמב"ם בהא דון מינה ומינה ובהא ס"ל כרמב"ן ורשב"א דחמותו אחר מיתת אשתו ליכא לא לאו ולא כרת וה"ה בבת אשתו דון מינה ומינה וכרמב"ם וא"כ איך נפטירנה בלא חליצה ולא זכיתי לאריכתו של הגאון זצ"ל:
ולפע"ד דלא תיקשי לרמב"ם דפסק בעצמו בעלמא בכמה דוכתי דון מינה ואוקי באתרה עיי' היטב בתשו' חו"י סוף סי' ר"ג מ"ש בפרט זה מ"מ הכא לא שייך כלל אוקי באתרה להרמב"ם דבשלמא לרמב"ן ורשב"א דס"ל חמותו אינה ערוה אלא בחיי אשתו ואז היא בשריפה ולאחר מיתה ליכא שום עונש כלל שוב דון מינה בת אשתו שתהי' ג"כ בשריפה ואוקי באתרה שהרי היא עכ"פ בלאו אחר מיתה וא"כ אוקי באתרה שגם שריפה יתחייב אחר מיתה אך לרמב"ם דכך היא המידה בחמותו שהיא ערוה גם אחר מיתת האשה והיא בכרת ככל עריות ומ"מ שריפה שנאמר בה אינו אלא מחיים מה תאמר שוב דון מינה בת אשתו שתהי' בשריפה ואוקי באתרה מה לאו שבו נוהג אפי' אחר מיתה ה"נ שריפה ז"א הא בחמותו גופי' נמי אחר מיתה איכא כרת ולאו ומ"מ שריפה אינו נוהג אלא בחיים וה"נ בבת אשתו וזה ברור בעזה"י נמצא זה תלוי בזה אי חמותו אחר מיתה בכרת גם בבת אשתו ליכא שריפה אלא כרת ואי נימא דחמותו ליכא אפי' לאו א"כ אוקי באתר' גבי בבת אשתו והוה אפי' בשריפה נמצא בת אשתו ממ"נ אין קדושי' תופסי' ופטורה ויחליצה והמחמיר בה ה"ל כשדרה וגולגולת דסתרי אהדדי:
אמנם רמב"ן ורשב"א הוכיחו סברתם מיבמות צ"ח ע"ב דשבקי ברייתא אשה ובתה דאיירי בי' ונקוט מותר בחמותו וה"ל למימר סתם כונס א' ומוציא אחרת ואם מתה זו מחזירה אע"כ דבאשה ובתה לא קליש איסורא דאוקי באתרא וממילא מוכח נמי דחמותו לאחר מיתה ליכא כרת דהא בהא תלי' וכנ"ל אלא די"ל דלא קשיא מידי אהרמב"ם וה"ג די"ל ס"ל עיקר כמו שכתב תוס' דלהכא באשת אחיו לא גזרו ובחמותו גזרו משום דכ"ע בי חמותו קרי לי' עיי"ש ביבמות צ"ח ע"ב ד"ה מותר וכו' ע"ש א"כ ה"נ נימא קמ"ל אפי' חמותו מותר מכ"ש בת אשתו דלאו בת אשתו קרי לה אלא בת אביה כדלעיל צ"ז ע"ב ולק"מ קושי' רמב"ן ורשב"א אלא אינהו סברי עיקור כתי' קמא דהתוס' ד"ה מותר הנ"ל אבל לרמב"ם י"ל כהנ"ל:
והנה לכאורה יש להוכיח דגם התוס' ס"ל לעיקור שינוי' קמא דהתוס' ד"ה נשא אחותו הקשו אפירש"י ועיי' לעיל תוס' כ"ב ע"א ד"ה ערוה ולכאורה לק"מ דרש"י ס"ל לעיקור דאין לחלק בין חתנות דיהודית לקורבא דנפשא דוקא חיתון דגיות ס"ל לרש"י לחלק בינו לבין קורבת עצמו וכמ"ש תוס' בשם רש"י ד"ה אשה ובתה על אשת אחיו בגירות אין שום סברא לחלק בינו לבין קורבת עצמו ולענין קו' תוס' ד"ה מותר ס"ל שאני חמותו דקרי לה חמותו דפלני', אבל בודאי למאן דלא גזר באשת אחיו בגרות אפי' בקורבת עצמו לא גזר וא"כ היה קשה לרש"י לזה הה"א דמותיב תיובתי' לרב ששת והוה ס"ל אשת אחיו בגרות מותר א"כ ה"ה קורבת עצמו מ"ט למגזר באחותו מאמו בשלמא מאן דאוסר בחמותו משום דמיתקרי חמותו דפלני' אבל אחותו מאמו מ"ט לאסור ע"כ לפי הס"ד דהשתא צ"ל משום דאתי' למינסיב אחותו שתלד אמו אח"כ ומשוה"נ פירש"י בשמעתין דכונס א' קאי אגר דעלמא משום דגר דשמעתין לידתו בקדושה והיינו ישראל ועוד הו"ל למימר מקיים א' וכמ"ש תוס' אע"כ אעלמא קאי ואגר שלא נולד בקדושה וכל זה בשמעתין אמנם למסקנה דמסיק כרב ששת דבגיות אשת אחיו קאי אבל בגירות אה"נ דאסר שפיר י"ל טעמא דאחותו מאמו משום אתי' לאחלופי וככל מה שכתב תוס' ופירש"י בעצמו בסנהדרין והא דלא גזרו באשת אחיו משום דעל ידי חיתון דגיות לא גזרו ואשת אחיו דחיתון גירות אה"נ דאסור משום אתי' לאחלופי וס"ל לרש"י ממש כהתוס' ואין כאן שום סתירה מרש"י דיבמות ארש"י דסנהדרין נ"ו ע"א:
ולפי אותו הפי' דאחותו מאמו משום אתי לחלופי שפיר י"ל דנקיט לידתו בקדושה לרבותא דאפי"ה גזרינן אתי' לאחלופי מכ"ש לידתו שלא בקדושה ולאותה שיטה י"ל שפיר דכונס א' אהאי גר דשמעתין קאי וה"ה ישראל גמור והא דלא נקיט מקיים משום דמיירי נמי בלידתו שלא בקדושה ולא נקיט לידתו בקדושה אלא משום רבותא דאיסורא דאחות אמו אבל בהתירא דאשה ובתה נקיט לשון יכנוס דמשתמע רבותא בלידתו שלא בקדושה להתירא ולעולם אגר דהאי ברייתא קאי ולק"מ שום קושי' אפירש"י וזה נ"ל לדעת הרמב"ם דמייתי האי דינא דכונס א' בישראל גמור ושביק גר דתני' בברייתא אלא ע"כ כנ"ל דברייתא מיירי נמי בלידתו שלא בקדושה ואתרווייהו קאי ברייתא בין על לידתו שלא בקדושה ובין על לידתו בקדושה מ"מ אמת נכון הדבר דלק"מ אפירש"י מכל מה שהקשו התוס' וצ"ל דתוס' לא ס"ל לעיקור הך תרוצא דחמותו בי חמותו קרי לי' אלא שינוי' קמא דאשת אחיו בגירות נמי קיל משום דבא ע"י חיתון של אחר ולא של עצמו וא"כ מזה הטעם בעצמו יש חילוק בין אשת אחיו בגירות לאחותו מאמו והו"מ רש"י שפיר לפרש גם בשמעתין אחותו מאמו משום אתי' לאחלופי משו"ה הקשו התוס':
נמצא מוכרח לכאורה דלא ס"ל תוס' לעיקור הך סברה דחמותו דפלני' קרי לי' ואפי"ה ס"ל התוס' דחמותו אחר מיתת אשתו בכרת וממילא דאין גזרה שוה למחצה ואשה ובתה נמי אינו בשריפה אחר מיתה וקשה קושי' רשב"א דהו"ל לברייתא למינקט סתם מתה זו מותר באידך ומ"ט נקיט חמותו דהא להתוס' אין רבותא בחמותו טפי מאשה ובתה וק' שפיר, איברא נ"ל דבלא"ה לק"מ דמ"ל לפרש דקליש לי' איסורא כיון דכל עצמו אין הטעם אלא משום דאתי לאחלופי א"כ כיון שאותו העונש מה שמפורש להדי' בקרא וישרפו אותו ואתהן בטיל לי' לאחר מיתה אע"ג דמ"מ נשאר לאו וכרת אותן העונשי' אינם מפורשי' בהאי קרא וכיון דעיקר העונש אזדא לי' קליש לי' ולא אתי לאחלופי משא"כ בת אשתו אע"ג דלענין הדין חד דינא אית להו עם חמותו מ"מ לא קליש להו אסורא לאינשי כיון דלא מפורש בקרא אלא לאו ואותו העונש עדיין הוא כמו שהי' ולא נשתנה אתי לאחלופי ולפי"ז דוקא חמותו מותר בגר ולא בת אשתו ומשו"ה נקטה הברייתא חמותו ואע"ג דרמב"ם מתיר בהדי' בגר גם בת אשתו מ"מ לרמב"ם בלא"ה לא ק"מ קושי' הרמב"ן ורשב"א דס"ל כנ"ל דחמותו רבותא הוא דחמותו דפלני' קרי לי' אבל להתוס' דלא ס"ל הך סברא י"ל כך:
והרמב"ן ורשב"א שהקשו כן צ"ל דס"ל בחמותו דפלני' כפי' התוס' דלא כרש"י ובפי' דקליש לי איסורא דלא כהנ"ל משו"ה הקשו נמצא עכ"פ הוכחנו דרש"י אע"ג דסבר כרמב"ן דחמותו ליכא משום ארור שוכב מ"מ מצי סבר בבת אשתו דון מינה ומינה ואין הכרח מכח ק' דהו"ל לברייתא למינקט מתה זו ייבם האחרת אלא דא"צ הכרח דהא קיי"ל אוקי באתרי' בעלמא כמש"כ לעיל רק לרמב"ם לא שייך אוקי באתרי' כיון דגם בחמותו איכא לאו וכרת אחר מיתה אבל לרש"י דליכא לאו תו בודאי איכא בבת אשתו משום דון מינה ואוקי באתרה. ולבר מן דין הא הרא"ש פ' נושאי' וטוי"ד סי' רס"ט מייתי שיט' ר"ח דפסק הלכה כר' ישמעאל דגם חמותו אחר מיתה בשריפה ועיין לעיל ביבמות כ' ע"א איכא דאמרי כל שאיסורו איסור ערוה וכו' למעוטי צרת אילוני' וכו' וכ' רשב"א גי' ר"ח ושכן הגירס' בספר מוגה בישיבת רבינו ניסים גאון ז"ל כל שאיסורו איסור ערוה הא ניהו דאסירא צרתה הא לאו הכי דאין איסורה איסור ערוה לא אסירא צרתה עיי"ש ולפי אותה הגירסא צל"ע לימא למעוטי צרת חמותה אחר מיתת אשתו דלאו איסורה איסור ערוה דלרמב"ן ורשב"א לא הוי אלא בארור שוכב עם חותנתו וצרתה מתיבמת וקמ"ל לאפוקי מדר' ישמעאל ומדלא אמר הכי ש"מ לפי אותה הגירס' או דהלכה כרמב"ם ותוס' דחמותו הוי ערוה ובכרת או דהלכה כר' ישמעאל וש"ס לא בעי למימר לבר מהילכתא כמ"ש רשב"א לפני זה דלא בעי למימר דלא כתב עיי"ש וא"כ ממ"נ אין קידושין תופסין אפי' בחמותו ומכש"כ בת אשתו ולכאורה יש להביא ראיי' לשיט' ר"ח דהלכה כר' ישמעאל מדלא אמר תרווייהו בריתות ס"ל חמותו אחר מיתה כר"ע והא דתני' מותר כר"ע נמי בהא דלא מחייב ב"נ אלא שב"ד ממיתין עליו והא דאסור ס"ל כר"א אפי' אין ב"ד ממיתין ב"נ מוזהר ומשוה"נ אסור בחמותו אע"כ הלכה כר' ישמעאל ולא בעי לאוקמי תרי ברייתות לבר מהלכתא אך זה יש לדחות דלר"א נמי לא מוזהר ב"נ בחיתון רק במחמת אחוה עיי"ש בסנהדרין אבל י"ל קושי' התוס' על אביי די"ל מוקי בריתות דאסרה חמותו בגר כר"ע דכל שממיתין ב"נ מוזהר וברייתא דשרי' כר"א באחוה תלי ואע"ג דממיתין אין ב"נ מוזהר ולעולם כאביי וק"ל עיין ב"ח יו"ד סי' רס"ט שמחלק בין אשת אביו לחמותו. וראיתי בס' בית מאיר שנתעורר במש"כ תוס' ר"פ נושא משמע דלא מחייב בת אשתו אלא בנכנס לחופה מיהת דמיקרי שאר וברמב"ם איתא קידש אשה נאסרו עליו שש נשים משמע אפי' ע"י קידושין ובתוס' יבמות ג' ע"א באמצע הדיבור ארכבי אתרי רכשי והניח בצ"ע לדינא ולכאורה צ"ע אדברי תוס' ר"פ נושא נהי באשה ובתה לא כתיב קיחה מ"מ באשה ואמה כתיב כי יקח וילפינן זמה זמה ואין גזרה שוה למחצה וצ"ל ודאי למאי דקיי"ל כרבא דר"ע דריש שתיהן קיימת לאפוקי אחר מיתה א"כ עכ"ס מיירי קרא מאשתו ממש דנסבא בהתירא מכש"כ לר' ישמעאל דקאמר אחת מהן ואידך דנסבא בהיתר לא אבל עכ"פ מיירי קרא נמי מהאי דנשי' בהתירא ומשו"ה כתיב יקח דאפי' רק קיחה בעלמא נאסרה אידך עליו ושפיר ילפינן ג"ש ג"כ לאשה ובתה וכהרמב"ם אך לר"ע אליבא דאביי דאת שתיהן היינו חמותו ואם חמותו ואותה האשה דנסיב בהתירא לא מיירי קרא כלל א"כ ע"כ האי קיחה נמי בעילה דודאי לא יתחייב שריפה אקידושי חמותו בלי בעילה וא"כ ממילא הדר חקירת תוס' למקומו ואיכא למימר בין אשה ובתה ובין חמותו לא נאסרו אלא בנכנסו לחופה משו"ה כתב תוס' נכנסו לחופה דאתי' שפיר לכ"ע גם לאביי אליבא דר"ע אלא דלפי"ז לא הו"ל צ"ל משמעות דורשי' איכא בינייהו אלא דטובא איכא בינייהו לר' ישמעאל ע"י קידושי' מחייב על ביאת חמותו בבת אשתו משא"כ לר"ע וצריך עיון ודאתאן עלה נ"ל עכ"פ פשוט בבת אשתו אחר מיתת אשתו תיפוק בלא חליצה ואין קידושין תופסין בה וקרוב לודאי גם חמותו הדין כן אך בחמותו לא נעביד עובדא אבל בבת אשתו בודאי שריא הנלע"ד כתבתי. פק"ק פ"ב יום ה' ו' אדר תקפ"ה לפ"ק. משהק"ס מפפד"מ:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |