הון עשיר/בבא מציעא/ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ בבא מציעא ג

ב

אמר ר"י. אע"ג דפליג קתני אמר, משום דהוא כמקשה על דברי ת"ק באמרו כיצד הלה עושה וכו'. וכה"ג יש לתרץ במשנה ד' וה':

ה

ואחד יפה אלף זוז. במעות נקט המנין הרגיל שהוא מנה מאתים, ובכלים הוסיף עליהם עד אלף זוז דהוא מנין גדול ומסויים ושכיח שיהיה כלי אחד שוה כ"כ, לאשמועינן רבותא דאע"ג דיש הפרש גדול בין שני הכלים, ואם אחד משני המפקידים הוא עני י"ל מלתא דלא שכיחא היא שיהיה לעני זה כלי גדול כזה, ואיכא למימר ודאי שקורי קמשקר, לא אמרינן הכי:

אלף זוז. הרויח התנא בלשון זה שני אותיות היתרות בעשרה מנים, ובמאתים דמתניתין דלעיל אות אחת היתרה בשני מנים והא דלא קתני הקטון כגדול, הוא נמי מטעם זה דוק ותשכח. ובסדר נשים בעיקרא דעובדא דמנה מאתים כתבתי עוד טעם אחר, ובאמת לו אנו צריכים ולומר דאדידיה (פריך) [סמיך], דאי לאו הכי קשה דבשלמא כשמרויח שני אותיות אפילו אי הוה קתני מנה במקום מנים כדרכו בכל המקומות לפחות היה מרויח אות אחת, אבל כי לא מרויח אלא אות אחת בשנותו מלשון מנה ליתני מנה במקום מנים ולא יאריך כלל:

ז

תשעה חצאי קבין. לשנותו דוגמא דסיפא דתנן ביה תשעה, לא קתני ארבעה קבין וחצי:

רבי יהודה אומר וכו'. נראה דכר' יוחנן בן נורי ס"ל דלא איכפת להם לעכברים וכו', והכי משמע בתוספתא דתנן התם בפ"ג (ה"ד) אחר דברי ר"י בן נורי, אמר ר' יהודה בד"א בזמן שמדד לו מתוך ביתו אבל אם מדד לו מתוך גרנו אין יוציא לו חסרונו מפני שהן מותירות, ע"כ. ומדתני בד"א אחר דברי רי"בן ש"מ דכותיה ס"ל, וס"ל נמי דינכה מהחסרון של כור אחד מה שמותירות כל החיטין, ולכן לפי רוב החיטים נתמעט נכיית החסרון, וכשיגיעו לעשר כורין לא יוכל לנכות כלל כי מותירות כל מה שהיה מנכה דהיינו החסרון של כור אחד בלבד.

ומשמע לי שזו היא סברת התוספות (דף מ.) שכתבו ז"ל [בד"ה] מדה מרובה י' כורין, וא"ת אפילו ב' כורין או ג' מתנפחין לפי חשבון דחסרונות העולה להם, וי"ל דבעשרה כורים עולה להם הנפוח חסרון של כור אחד, ולא יוציא להם חסרונות היינו כל החסרון, דחסרון של כור אחד לא יוציא, ולהכי נקט י' כורין לאפוקי פחות, עכ"ל. דפירושו לע"ד, דמתחילה ס"ד דתוספות דר' יהודה כת"ק ס"ל, ולכן הקשה מפני מה נקט ר' יהודה דינו במדה מרובה דהיינו י' כורין, הלא אף בפחות מזה מתנפחין לפי חשבון החסרונות, וכנגד החסרון של כל כור מחמת העכברים ודומיה' מתנפח כל כור מחמת הגשמים. והשיב דלא כן ס"ל לר' יהודה אלא כר' יוחנן דלעולם אינו מנכה החסרון אלא על כור אחד, והחסרון הזה מתנפח בעשרה כורין, ולכן כשהם עשרה כורין אינו מנכה לו כלל, משא"כ כשהם פחות דעדיין נשאר חסרון קצת שצריך לנכותו מפני שאין הנפוח שבהם מגיע לחסרון החסר מכור האחד, והוא אמרם וי"ל דבעשרה כורין עולה להם הנפוח חסרון של כור אחד, ולא יוציא להם חסרונות דקאמר ר"י אינו ר"ל חסרונות של [כל] כור וכור, שהרי על כור אחד לבד מוציא ולא יותר, ועוד שאם היה פירושו על כל כור וכור מאי נפקא מינה דמדה מרובה אפילו במדה מועט' מוציא לפי חשבון. אלא חסרונות רצה לומר כל החסרון אינו צריך להוציא כשהם מדה מרובה, דהיינו החסרון של כור אחד לא יוציא שהרי הנפח של עשרה כורין כנגדו, ולהכי נקט עשרה כורין משום דכשהגיעו למנין זה אז אינו מנכה כלום, לאפוקי פחות ממנין זה שאין הנפח ממלא החסרון של כור האחד, ולכן ינכה מחסרון כור, אחד מעשרה בחסרון על כל כור שהנפח שבכל כור ממלאו, והשאר ינכה אותו מן המפקיד ויתן לו פחות ממה שהפקיד אצלו, ואם בדרך משל החסרון של כור אחד הוא עשרה לוגין והנפח של כל כור הוא לוג אחד, והוא הפקיד אצלו ששה כורים, כשמחזיר לו פקדונו יחזיר לו הששה כורים פחות ארבעה לוגים, שאע"פי שחסרו עשרה לוגים מ"מ העדיפו בששה כורים ששה לוגים, נמצא שלא נחסרו בידו כי אם ארבעה לוגים, ואם הפקיד אצלו עשרה כורים אינו מנכה כלל, כי העשרה כורים שחסר העדיפו העשרה כורים לוג אחד לכל כור.

ואם תאמר שאין זו כוונת התוספות ושלעולם סלה"ו דר"י כת"ק ס"ל, ושפירוש הי"ל דבעשרה וכו' הכי הוא, דס"ל לר' יהודה דנפוח של עשרה כורין ממלא החסרון של כור אחד, וכי יש נפוח למלאות חסרון של כור אחד שלם אז מנכה לנפוח מהחסרון, אבל כי ליכא נפוח כל כך למלאות חסרון של כור אחד והוא בהיות הכורים פחותים מעשרה, אז אינו מחשב הנפוח כלל ואינו מנכה אותו מהחסרון, ופי' דבריהם כך הוא, וי"ל דבעשרה כורין עולה להם הנפוח חסרון של כור אחד, ולא יוציא להם חסרונות היינו כל החסרון, דחסרון של כור אחד לא יוציא על כי הנפח של העשרה כורין משלימו, מכלל דכשאין הנפח מגיע למלאות החסרון של כור אחד והוא בהיותם פחות מעשרה אין אנו מחשיבין הנפח כלל אפילו לפי חשבון, וזהו אמרם ולהכי נקט עשרה כורים לאפוקי פחות ע"כ, מ"מ לשון התוספתא מוכיח כמ"ש דר"י כר' יוחנן ס"ל. ועוד קשה לפירוש התוספות, מ"ש נפוח של כור אחד מנפוח של לתך אחד, שנפוח של כור אחד אנו מנכים אותו מהחסרון ובפחות משיעור זה אין אנו מנכים אותו כלל, וכי מה הפרש יש בין החסרון לנפוח שהחסרון אנו מנכים אותו לעולם לפי חשבון לדעת ת"ק הן מעט הן הרבה, והנפוח אין אנו מחשבים אותו לכלום אלא אם כן הוא מרובה, דהיינו שיגיע למלאות החסרון של כור אחד כפי דעת ר' יהודה דכת"ק ס"ל לפי דברי התוספות. והיה אפשר לחלק ולומר, דשאני החסרון מהנפוח, משום דהחסרון הוא בממשות חסרון שלא יוכל להמנות יותר, על כי כבר העכברים אכלוהו וכיוצא בו, ומשום הכי הן מעט הן הרבה אנו מחשבין אותו, אבל הנפוח הוא דבר החוזר לבר[י]יתו והולך לו בעבור זמן הגשמים, ולכן אינו יתרון ממשי להחשב בדבר מועט אלא אם כן הוא נפוח הרבה אז יש לו כח לעמוד כנגד החסרון ולמלאותו להפסיד הנפקד.

אבל מ"מ לע"ד כל אלו החילוקים דוחקים הם, ויותר מתישב מ"ש דר' יהודה כר' יוחנן ס"ל כנראה מלשון התוספתא, ואעפ"כ אנו צריכים לגילוי זה שכתבתי שהניפוח הוא דבר החוזר לברייתו, דמטעם זה נאמר דס"ל לר' יהודה דאף אם הפקיד אצלו יותר מעשרה כורים שהנפוח שלהם הוא יותר מהחסרון של כור אחד, אינו מתחייב משום זה הנפקד להחזיר למפקיד יותר ממה שקבל כפי מה שנתרבה הנפוח על החסרון של כור אחד, דסוף סוף נפוח זה דבר שאין בו ממש הוא ואין בנו כח לחייבו מטעם זה לשלם חטים ממש, ודיו במה שאנו מעריכים אותו כערך החסרון להשלימו, ושיתחייב הנפקד משום זה להחזיר כל המדות של חטים שלימות אע"פי שחסרו בידו ע"י העכברים. והראיה דר' יהודה ס"ל הכי, הוא מדאמר מדה מרובה ולא אמר עשרה כורים בפירוש, דמשמע באמרו מדה מרובה דכשיגיעו לזה המדה המרובה שהם העשר כורים אינו מנכה עוד הפחת, כי כבר יש בנפוח כדי להשלימו, וממילא ידעינן דאינו מוסיף להחזיר לו יותר ממדתו מחמת הנפוח, שהרי הנפוח הוא כנגד החסרון דווקא, ובלשון זה של מדה מרובה כלול כל המדות שמעשר ולמעלה, שמשם ואילך מדה מרובה היא.

נמצא לפי זה שזה הדין הנאמר בעשר שהוא תחילת שיעור המדה מרובה, נאמר בכל אשר יקרא בשם זה של מדה מרובה, והם כל המדות שמעשר ולמעלה, ואם לא היה זו דעת ר"י לא היה סותם דבורו בלשון זה של מדה מרובה, אלא היה אומר בפירוש עשר כורים, דעל ידי זה היינו אומרים דדין זה לא נאמר אלא בהיותם עשר, אבל בהיותם יותר דין אחר יש והוא שהיה צריך הנפקד להוסיף על המדות כל הנפוח היתר על החסרון, ומדלא אמר הכי ש"מ כמ"ש. ואפשר שלזה כיון הר"ב בפירושו מדה מרובה מעשרה ולמעלה, דפירוש דבריו הוא כמ"ש התי"ט שהמדה מרובה מתחלת מעשרה כמבואר בש"ס (דף מ.) וכמה מדה מרובה עשרה כורים. והדין שיש לה בעשר כורים יש לה אף בהיותם למעלה מעשרה כמו שכתבתי, דא"א לפרש דמעשרה ולמעלה דווקא דהיינו כשהם יותר מעשרה אז הם מדה מרובה, דמשמע ולא פחות מעשרה ולמעלה ואפילו עשרה ממש, שהרי לא כן אמרו בש"ס כמ"ש התי"ט, אלא שבמנין עשרה נקראת מדה מרובה, וא"כ אפוא א"א שתהיה זו כוונת הר"ב באמרו ולמעלה אלא להוכיח מה שכתבתי כנלע"ד:

יב

ובה"א אינו חייב וכו'. כתב הר"ב ז"ל, והאי על כל דבר פשע דרשי ביה ב"ה אמר לעבדו ולשלוחו לשלוח יד בפקדון מניין שהוא חייב וכו'. פי' אם שלחו בו יד:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.