תועפות ראם/כו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

תועפות ראם כו

(א) בנדפס סימן קצ"ב ובדפוס ווילנא נדפס בטעות בריש הסימן ציון קפ"ב.

(ב) אלמא דם המקור כצ"ל וכ"ה בנדפס.

(ג) נדה נעשית. צ"ל בהיפך נעשית נדה וכ"ה בנדפס אלא שכ' שם נעשה דם נדה ותיבת דם ט"ס ומיותר. ולשון הסמ"ג לאוין קי"א "וע"י הדם טמאה שבעה" וכתב שם מהרש"ל פי' ולא ע"י הוסת אפי' נעקר הדם מן המקור כ"ז שלא יצא לחוץ טהורה אפי' בעת וסתה ממש עכ"ל ור"ל במש"כ שלא יצא לחוץ שלא יצא לפרוזדור שנקרא בית החיצון.

(ד) דם החדר טמא כצ"ל וכ"ה במשנה שם ומדברי רבינו נראה שלא היה בגירסתי במשנה שם דם העלייה טהור וכן ליתא במשנה שבמשניות וכן מוכח מן הירושלמי שם.

(ה) בשאלתות דרא"ג ס"ס צ"ו כ' ושלשה טהורים הירוק. וכמימי בשר צלי. וכמימי תלתן. ובהע"ש שם עמד עליו מ"ש הני דנקט הא כמה מראות טהורין וכדאיתא בנדה ד"כ ולא ראה ס' האשכול בהל' נדה סי' ל"ט שכ' נקט הני תלתא דטהורין לפי שיש בהן פלוגתא ולאו למעוטי מראה הלבן או ירק כעשב או כתכלת דהני טהורין לכ"ע עכ"ל גם מש"כ בהע"ש שם להקשות לב"ש דל"ל דמיה דמיה א"כ לטמאו כל מראה אודם ע"ש הנה מהרש"ל בתוס' נדה י"ט ב' ד"ה ל"ל כ' דלב"ש אה"נ דכל מראה אדמומית טמא.

(ו) מרחוק. לשון הפסוק מ"ב ג' כ"ב ויראו מואב מנגד את המים וגו'.

(ז) ומן הדין. בנדפס איתא בזה"ל ומן הדם אין לנו לאסור כו'.

(ח) ואין. צ"ל ואם.

(ט) דאחרים. ט"ס וצ"ל דמים אחרים.

(י) ואע"ג כו' שלקה. חסר בנדפס והנה בירושלמי פ"ב דנדה ה"ו אמרו מנין לה' דמים טמאין מה"ת אמר ריב"ל והיא גלתה את מקור דמיה. וטהרה ממקור דמיה. דם יהיה זובה בבשרה. והא ואשה כי יזוב זוב דמה מינהון הוא אלא שבא עליה בימי זיבתה ועשה אותה זבה ופי' שם בפ"מ דם יהיה זובה בבשרה והא ואשה כי יזוב זוב דמה מינהון הוא כלומר הני קראי לא מרבי מידי דמנהון הן מדמיה שהוזכר. ולא בא הכתוב כאן אלא לגופן כדמסיים ואזיל אלא שבא עליה כו' ולא נהירא לי פירושו דתיבת והא שבירושלמי הו"ל לכתוב קודם דם יהיה זובה בבשרה כיון דאתרוייהו קאי ומאי שנא דסמיך להפסוק ואשה כי יזוב זוב דמה אתמהה גם סיום הירושלמי אלא שבא עליה בימי זיבתה כו' לא מצי אתיא על הפסוק דם יהיה זובה בבשרה דההוא בנדה כתיב ולא בזבה והנראה לי לפרש דריב"ל פליג ארב ור' יוחנן שאמרו שם בירושלמי מקודם ד' דמים הן אדום הוא שלוקה ונעשה שחור וכר"ח בבבלי י"ט א' וריב"ל יליף החמשה מיני דמים מדמיה דמיה הרי כאן ד' ודם יהיה זובה בבשרה הרי חמשה דמראה אודם ממש שאין למעלה ממנו אין אנו צריכין לרבות מדמיה דמיה דהוא הוא הנקרא דם דכתיב דם יהיה זובה בבשרה אלא מש"כ ואשה כי יזוב זוב דמה ע"ז אמר הירושלמי מינהון הוא אלא שבא עליה בימי זיבתה כו'. ובזה יתבאר מש"כ התוס' נדה י"ט ב' ד"ה ל"ל פי' ל"ל ד' דוקא אלא נפקא ליה החמישי מקרא אחרינא דר"ל דעקביא בן מהללאל ס"ל כריב"ל דחשיב דם יהיה זובה בבשרה לאחת והיינו מראה אודם ממש ודמיה דמיה הרי כאן ד' ושחור אדום הוא אלא שלקה וא"כ מרבינן מדמיה דמיה כקרן כרכום. וכמימי אדמה. וכמזוג. והירוק. וא"כ אפשר שכפי הכתוב ביראים הנדפס יתפרש דברי רבינו ע"פ הירושלמי ודו"ק.

(יא) משפט הנדה כצ"ל וכ"ה בנדפס.

(יב) אם פוסקת לערב שביעי. כוונת רבינו כמ"ש נדה נ"ג א' ומה אילו נדה שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה לא תהא בחזקת טמאה וכ"כ בסה"ת ריש סי' פ"ו ואפי' אם רואה טפת דם כל ז' ימים טמאה [כצ"ל] מן התורה והיא טובלת בליל שמיני ובלבד שהפרישה בטהרה בערב סוף השביעי עכ"ל וזש"ר אם פוסקת לערב שביעי דהיינו שפסקה בטהרה בערב סוף השביעי אזי טובלת בלילה וטהרה כו' ולשון הנדפס הוא אם פוסקת ביום ז' תטבול לערב ומותרת לבעלה ואף שר"י בר' יוסי צוה את רבי פסחים קי"ב ב' אשתך טבלה אל תזקק לה לילה הראשון א"ר ובנדה דאורייתא הואיל והוחזק מעין פתוח דילמא משכה זיבה עיי"ש ברשב"ם מ"מ רבינו דין תורה קאמר.

(יג) ראית. צ"ל ראתה.

(יד) ופסקה. בנדפס פוסקת.

(טו) ויען כו' כתבתיה נ"ל דאין כאן מקום לתיבות אלו ומקומן הוא אחר תיבות תהא זבה וכו' שהתחיל רבינו הברייתא ולא סיימה וע"ז כ' ויען כו'.

(טז) בתחלה. כן הוא לשון הברייתא בת"כ. ובנדה ע"ב ב' איתא בתחילת נדה רצופיה ובנדפס איתא ג' ימים רצופים תהא כו' וחסר שם תיבת בתחילה.

(יז) כימי נדתה תהיה כצ"ל וכן צ"ל בסמוך.

(יח) עיין בסמ"ג שכ' ונדה וזבה שוין לענין בחכ"ם סימן בבשרה. חרדל. כרת. מקוה. והם דברי רבינו כאן שסידר כל הארבעה דברים ששוין נדה וזבה ע"פ הסימן בחכ"ם ובנדפס אחר כמי נדתה תהיה כתוב שם ותנן נדה ס"ח א' וחכמים אומרים כו' הרי אלו בחזקת טהרה. וכאן ליתא והוא הנכון כי אין ענינו לכאן. ועיין ש"ך יו"ד סי' קפ"ג סק"ג עמש"כ המחבר כחרדל יושבת עליו ז' נקיים וז"ל הש"ך וה"ה פחות כ"כ האגור בשם ש"ד והגש"ד וכ"כ האחרונים ופשוט הוא עכ"ל ובשאילת יעב"ץ סי' י"ג כ' ומהתימא מהרב ש"ך שהוצרך לומר חידוש זה בשם האגור ומשנה שלימה היא פ' יוצא דופן עכ"ל ולק"מ דבמשנה הוא לענין טומאה דטמאה בכך מן התורה אבל לא ידעינן שהחמירו לישב ז' נקיים ע"ז ומהאגור סימן אשס"ב ילפינן דלא שנא טומאה מז' נקיים. ודע דבהלק"ט ח"ב שאלה כ"ב כ' לפרש הא דאר"ז בנות ישראל החמירו ע"ע שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליו ז"נ ולא ראה דברי תהר"י בפ' אין עומדין והר"ן בפ' תינוקת.

(יט) אחד. צ"ל אחר.

(כ) הכתיב. צ"ל דכתיב.

(כא) מים חיים כצ"ל.

(כב) עיין יומא ע"ח א' תוס' ד"ה מכאן בשם ר"ת לימוד לטבילת נדה מה"ת כמש"כ הרא"ם כאן. וראיתי בספר רביד הזהב פ' מטות פסוק אך במי נדה שכ' דהתוס' ביומא ע"ח כתבו בשם רב יהודאי מדכתיב אך במי נדה הר"ז בא ללמד ונמצא למד שהנדה צריכה טבילה כו' אבל רב האי גאון מייתי מק"ו ממגעה ע"ש ובמחכ"ת העיד מה שלא ראה דרב יהודאי הוא שהשיב ק"ו ממגעה ובשם ר"ת כתבו מדכתיב במי נדה וכ"כ המרדכי סוף הלכות נדה אולם הסמ"ג כ' ורב האיי גאון פי' שלמדנו טבילה לנדה מה"ת בק"ו ממגעה כו' ומש"כ התוס' ביומא שם בשם ר"י מדכתיב והדוה בנדתה ודרשינן שבת ס"ד ב' בנדתה תהא עד שתבא במים הנה בחגיגה י"א א' סד"ה "לא" כ"כ בשם ר"ת ומש"כ בתוס' חגיגה שם דכתיב ואחר תטהר ראיתי בהגרש"ש שם שמחקם ועפ"י הגהת הגרי"פ שם דכתיב והדוה בנדתה ואנכי לא כן עמדי דבאמת גם מדכתיב ואחר תטהר יש ללמוד טבילה כדברי רבינו ואף שהקשה רבינו לרבנן דפליגי עליה דר' שמעון לא למדנו מ"מ האו"ז ח"א הל' נדה סי' שנ"ט תי' וז"ל ודילמא מלשון תטהר אתי ליה עכ"ל ונראה לי פי' דבריו דר"ל כמש"כ הרשב"א בחי' שבת י"ג ב' וז"ל ואחר תטהר כלומר אח"כ תטנ"ר בטהרה שהזכיר למעלה בזב ואע"פ שטבילת הזב במים חיים ושל זבה במי מקוה שמא ממקום אחר מיעטו עכ"ל וא"כ אין למחוק מהתוס' בחגיגה הנך תיבות ואחר תטהר כי אם להגיה שם אח"ז ועוד דכתיב והדוה בנדתה בנדתה תהא כו'. ודע דבתדא"ר פט"ו כ' שם דלא למדנו טבילה לנדה אלא מן הזב כו' והלא הדברים ק"ו כו'. ובשבת י"ג ב' רש"י ד"ה בנדה טומאתה כ' דמרבינן מתהיה בנדתה בהוייתה תהא עד שתבא במים בת"כ עכ"ל ובחידושי הש"ס להגרי"פ כ' ע"ד רש"י קצת צ"ע שלא כ' משמה דגמרא דלקמן ס"ד ב' והדוה בנדתה בנדתה תהא עד שתבא במים עכ"ל והריטב"א בחידושיו הקשה לפרש"י דנפקא לן טבילת נדה מן והדוה בנדתה התינח לר"ע דדריש הכי אבל לזקנים דאוקי ליה להאי קרא בדרשא אחרינא מאי איכא למימר ונ"ל דרש"י שכ' בת"כ כוונתו להת"כ שכ' הרמב"ם בפ"ד מא"ב ה"ג שנאמר ורחצו במים זה בנה אב לכל טמא שהוא בטומאתו עד שיטבול וכ' שם ה"ה שזה הבנין אב הוא בספרא והביאו הב"י יו"ד ריש סי' קצ"ז וזה שכתב רש"י דעד שתבא במים לטבילה היא בנדתה דמרבינן בנדתה בהוייתה תהא אך איכן מרומז כאן מים מידי מים כתיב בקרא וע"ז כ' רש"י עד שתבא במים בת"כ וכמש"כ הרמב"ם וא"כ ממילא והדוה בנדתה היא בנדתה עד שתבא במים ומיושב קושיית הגרי"פ ודלא כמש"כ הריטב"א בכוונת רש"י אך בעניי לא מצאתי בהת"כ שלפני כמש"כ הרמב"ם ומהרש"ל בביאוריו לסמ"ג הקשה מאחר שאיתא ברייתא להדיא דיליף מקרא והדוה בנדתה מה רוצה רב האי או ר"ת להוסיף וניחא ליה מאחר דאיכא פלוגתא בהאי קרא כו' וכדברי הריטב"א שהבאתי והווי העמודים לספר יראים הנדפס כ' וז"ל אבל רבינו נראה דס"ל דאי לא ידעינן טבילה לנדה מקרא אחרינא לא הוה דרשינן הכי עכ"ל ויש לכוין בדברי הווי העמודים כמ"ש בהגהות הלבוש ממפרשי הים שבת ס"ד ב' ודו"ק.

(כג) תהיה. בנדפס ליתא.

(כד) ותניא. בת"כ ורחץ בשרו במים יכול יהא מרחיץ גופו אבר אבר ת"ל ובא השמש וטהר מה ביאת כו' כצ"ל וכ"ה בנדפס.

(כה) ביאור הדרש כתב הסמ"ג עשין רמ"ח וז"ל ת"ל ובא השמש וטהר ולא כתיב וטמא עד הערב כמו בשאר מקומות ללמד מה ביאת שמשו כו' עכ"ל ונראה לי שזהו מה שאמרו בת"כ שמיני י"א ל"ב עה"פ במים יובא וטמא עד הערב וטהר וז"ל במים יובא כולו כאחת יכול מקצתו ת"ל ובא השמש וטהר מה טהרה האמורה למטן ביאת שמש כולו כאחת אף כאן ביאת כלי כולו כאחת הרי דנלמד מן ובא השמש וטהר דמשם נלמוד לכל הרחיצות שבתורה שיהיו כאחד ולא ילפינן מיניה וביה דכתיב וטמא עד הערב וטהר ודלא כמש"כ בהתורה והמצוה שם סי' קכ"ב.

(כו) ועוד ראיה כו' עד וצריכה חסר בנדפס.

(כז) שכל גופו עולה בהן ושיערו כו' כצ"ל.

(כח) בעינא. צ"ל בעינן.

(כט) דאיתא לשיעורא כצ"ל.

(ל) ויש להקשות קרא דכל בשרו למדרש מים שכל גופו עולה בהן למ"ל תיפוק ליה מובא השמש כו' דבעינן כולו כאחת וראיתי בטו"א חגיגה י"א א' שתירץ דצריכי ב' קראי דאי מחד קרא הו"א לכאו"א סגי לטבול במים שכל גופו עולם בהן הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו כתב רחמנא תרתי קראי להחמיר עליו דאפילו ננס שכל גופו עולה בפחות ממ"ס אפ"ה בעינן מ' סאה כשיעור שגוף בינוני עולה בהן ולא אזלינן בתר דידיה עכ"ד ולפמש"כ הראב"ד בבעה"נ שער המים פ"ו א"ש בפשיטות וז"ל שם כל בשרו כדרכו וכדרך גבהו דהיינו ג' אמות ואע"פ שהוא יכול לטבול כולו כאחת בפחות מזה השיעור שהרי אינו טובל אלא כדרך גדילתו מ"מ גזירה הוא על האדם שהוא צריך מ' סאה עכ"ל ואין צורך מעתה למש"כ הטו"א לאדם ננס דוקא.

(לא) וספינה. ט"ס הוא ומקומו להלן עיין אות ל"ב וכן מוכח ממה שכתב אח"כ וחברם בראש הגג שהוא מחובר ולא זכר שם ספינה. ופי' רבינו הרא"ם בדברי הספרא הוא דבר חדש וז"ל הת"כ שם יצא המניח קנקנים בראש הגג לנגבם ונתמלאו מים ת"ל בור וכ' המרדכי בפ"ב דשבועות פי' דתנן בפ"ב דמקואות מ"ז המניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים רי"א כו' וה"נ אמרינן פ"ק דשבת ט"ז ב' שאם הניח כלים בחצר בשעת פזור עבים שלא נתכוין לשאיבה דכשרין אם שברן או כפאן אבל לא יערה שאם הגביה כלים ועירם הרי נעשו כשאובין והגבהתן פוסלת עכ"ל וכ"כ הסמ"ג עשין רמ"ת והרא"ש בפי' למס' מקואות שם והרמב"ם. בפיה"מ ולפי' רבינו ע"כ לא גרסינן בת"כ תיבת לנגבם וגם בספר יראים הנדפס כתב וז"ל שם ונוציא מניח כלים ונתמלאו תחת הגג ת"ל ובור עכ"ל ולא כתב שם תיבת לנגבם אך בנדפס חסר כל הפירוש שכתב רבינו כאן. ועיין מקואות פ"ד מ"ה היתה כלי וחברה בסיד כו' פוסלת את המקוה ולדברי רבינו צ"ל דסתם בשל עץ דאילו של חרס מ"ש מהך דת"כ ומש"כ רבינו לחלק בצינור שחקקו ולבסוף קבעו שפוסל את המקוה דהיינו דוקא של עץ כבר רמזו ג"כ הרמב"ם בפיה"מ רפ"ד דמקואות ושם סוף משנה ג' ועיי"ש בהגרש"ש פי' לדברי הרמב"ם. ואפשר לפרש דברי רבינו שמפרש כלים וקנקנים שבת"כ שהם פחותים מרביעית ומש"ה כשחיברן לא חשיבי ומבטלה תורת כלי מהם ואע"ג דהיכא דלא חיברן תנן במס' כלים פ"ב מ"ב דאף בשל חרס חשיבי כלים בכל שהן וכהך דהחוטט בצינור מקואות פ"ד משנה ג' דלת"ק בעי רביעית וזש"ר ולא דמי לצינור כו' של עץ כו' דהתם לא בעינן שיעורא אלא בכל שהוא ולפי"ז א"ש מתני' דהשוקת שבסלע היתה כלי וחברה בסיד כו' פוסלת את המקוה דהיינו כלי קיבול המחזיק רביעית ואף בשל חרס דומיא דהחוטט בצינור ובשל חרס רביעית. שו"ר בספר גלות עליות חידושי מקואות פ"ד מ"ג סוף פסקא א' שכ' ודע שהרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' מקואות ה"ו דקדק לכתוב החילוק בין קבעו ולבסוף חקקו או חקקו כו' על צינור של עץ דוקא וטעמא דידיה צ"ע עכ"ל.

(לב) יכול שבספינה יהיה כו' כצ"ל וכן הוא בנדפס.

(לג) אך שיהא בו רביעית כו' לקמן רבינו מסתפק בזה בהא דתנן דמעיין מטהר בכל שהוא אם ר"ל רביעית דוקא או שמא כל שהוא ממש ואפי' בפחות מרביעית וכן הביא המרדכי הל' מקואות שהרא"ם ז"ל נסתפק בדבר. וראיתי בספר בנין שלמה להגאון מהרש"ך שליט"א במפתחות ספרו סי' י"ב שכתב שם שהרבה יש לתמוה על הספר יראים שאומר דכל שהוא דמעיין בעי רביעית מהסוגיא דב"ב ק"נ א' דמקשה שם על מ"ד דכ"ש ל"ל שיעורא ממשנה דחולין ומתרץ לה ואמאי לא מקשה ממתני' דמקואות פ"א דתנן והמעיין מטהר בכל שהוא ואעפ"כ בעינן שיעורא וע"ז לא יתכן התירוץ דמתרץ התם וע"כ דהדבר פשוט דלהך מ"ד לא בעינן שיעורא כלל במעיין וא"כ בודאי גם לאידך מ"ד כן דהא בזה לא שמענו דפליגי ולכן דברי רבינו בעל ספר יראים צל"ע ולענ"ד לק"מ דהדבר פשוט כמש"כ התוס' ב"ב שם להקשות מהא דתנן תנור תחילתו ארבעה וסופו כל שהוא ואית ליה שיעורא דהיינו טפת ותירצו דאיידי דנקט שיעורא רבה נקיט נמי שיעורא זוטא וה"נ איידי דבמקוה בעינן שיעורא רבה דהיינו מ' סאה נקט נמי שיעורא דמעיין בכל שהוא ואע"ג דהוי רביעית ויותר מזה כתב הגרעק"א בתשו' בחלק הכתבים שאחר המערכות בהא דאמרינן בביצה ט"ז ב' מאי כל שהוא דאית ביה כזית דלעומת עירובי תחומין ועירובי חצירות אמר רב עירובי תבשילין א"צ כן וקורא לגבייהו כזית בשם כל שהוא ובזה נראה לי ליישב גם מה שאמרו שבת ס"ג ב' בברייתא אריג כל שהוא טמא ותכשיט כל שהוא טמא אע"ג דבעינן שיעורא כמש"כ התוס' שם ד"ה אריג ובס' באה"ט לס' ויקרא פרשה י"א פסוק ל"ב כתב ע"ד התוס' שבת שם דכ"ש יש לו שיעור וז"ל וצ"ע ועיין ב"ב ק"נ א' בענין דכל שהוא עכ"ל ובאמת מב"ב שם לק"מ לדברי התוס' דלעומת מה שבשארי בגדים ושארי דברים בעינן שיעורא רבה לדין טומאה ע"ז אמרו בברייתא דבאריג ותכשיט לא בעינן כולי האי ושיעורא דידהו קרי לי' כל שהוא וכדברי הגרעק"א בהך דביצה שם. מיהו כל זה הוא לתירוץ הגמרא ב"ב שם למתני' דחולין דאיידי דקאמר ת"ק שיעורא רבה כו' משא"כ לדעת המקשן ועיין תוס' ב"ב שם ד"ה וכמה שכתב וי"ל דהכי קאמר מי פליג על רב בכל הני עכ"ל וכתב שם הגרש"ש דלשון התוס' בכל הני אינו מדויק דליכא אלא הך דהכא וההוא דראשית הגז עכ"ל ואני אומר טובה צפרנם של ראשונים דדבריהם מדויקים דה"נ נאמר דיפלוג אהא דאמר רב בביצה ט"ז ב' עירובי תבשילין צריכין כזית דבמשנה כל שהוא תנן. והנה בנדפס יש כאן ט"ס דמש"כ שם אי מה מעין מטהר בכל שהוא אף מקוה מטהר בכל שהוא פי' כו' יש בזה חסרון דברים וכצ"ל שם אף מקוה מטהר בכל שהוא ת"ל "אך" מעין מטהר בכל שהוא פי' כו' והסופר דלג מכל שהוא הא' להב' וחסר מה שביניהם. ורואה אני שינוי גירסא בהפי' שכ' רבינו כאן ממה שכתוב בנדפס וז"ל שם פי' כל שהוא אין בו מ"ס אבל כל גוף הדבר שהוא מטביל בו עולה בו אך שהיה בו רביעית כגון למחטין וצינוריות עכ"ל והוא יותר נכון ממש"כ כאן כגון מחטין וצינוריות בסוף דבריו דמשמע מזה דס"ל דהת"כ מיירי בטבילת כלים דשם מעין מטהר בכל שהוא דהיינו רביעית והמקוה במ"ס דוקא וא"כ ע"כ דהיינו בתר דביטלו רביעית דמקוה לטבילת כלים וכמש"כ התוס' בפסחים י"ז ב' ד"ה אלא בשם ר"י ואפ"ה רביעית דמעין לא בטלו וא"כ יש לתמוה אי לא בטלו רביעית דמעין לתנייה כמש"כ התוס' נזיר ל"ח ב' ד"ה (ע"א) בר דלדעת רבינו כאן אי אפשר לומר כתי' התוס' שם דאיכא למימר דה"ה בפחות מרביעית סגי במעין אבל לגירסת הנדפס אתי שפיר דהת"כ הוא בדין מעין ומקוה קודם דביטלו רבנן וכמו שכ' הת"כ מה מעין בידי שמים אף מקוה בי"ש דלדעת רבינו אינו אסמכתא בעלמא אלא כולו שאוב פסול דאורייתא כמו שביאר רבינו לקמן סי' זה וז"ש הת"כ מעין מטהר בכל שהוא פי' רבינו אין בו מ' סאה אבל כל גוף הדבר שהוא מטביל בו עולה בו דגם לאדם מעין מטהר אם גופו עולה בו אף שהוא פחות ממ"ס והמקוה דוקא במ' סאה וכדעת הרמב"ם פ"ט מהל' מקואות ה"ו והראב"ד בבעה"נ שכתב הרא"ש בהל' מקואות סוף סי' א' וכדי שלא נימא דמעין מטהר בכל שהוא ממש אך אם גוף דבר הנטבל עולה בו ע"ז התנה רבינו אך שהיה בו רביעית אבל פחות מרביעית לא אע"ג דגוף הדבר עולה בו והיכי משכחת לה ע"ז אמר רבינו כגון למחטין וצינוריות ויש ליישב גם הנוסחא שבכאן כן וק"ל ובספר גלות עליות חדושי מקואות פ"א מ"ז פסקא ב' אות ד' כ' וז"ל אבל להר"י והרא"ש דלאדם בעינן במעין מ"ס רק כלים מטהר בכל שהוא א"כ נראה דמן התורה אין חילוק כלל בין מעין למקוה בשיעורו וגם מעין אינו מטהר כלים כ"א ברביעית כמו מקוה אך במעי"ט כ' להרא"ש מעין מטהר אף פחות מרביעית וכן משמע במרדכי פ"ב דשבועות לדעת ר"י אבל לדעתי לא נראה כן כו' עכ"ל ובאמת מוכרחין דברי המעי"ט דאל"כ אמאי לא חשיב בהדי עשר רביעיות רביעית דמעין דנשאר אף לבתר דבטלו רביעית דמקוה כמש"כ המעי"ט שם אות ע' ולפלא שהמחבר גלות עליות לא הרגיש בזה דלפמש"כ הוא בעצמו שם בסוף האות דלהר"י והרא"ש צריך לומר דהא דדריש בת"כ מעין מטהר בכל שהוא ומקוה במ' סאה אסמכתא היא ומדרבנן לאחר שבטלו רביעית דמקוה גם לכלים נשאר רביעית דמעין לכלים והת"כ קאי על תקון חז"ל עכ"ל א"כ אי אפשר לומר כדבריו הקודמין דרביעית דוקא כנ"ל.

(לד) דברי רבינו הם כפיר"ת בתוס' בכורות נ"ה ב' ד"ה שמא ובאו"ז בשו"ת שבסוף ח"א ס"ס תש"פ.

(לה) ובין מעין. חסר בנדפס וע"כ אין הבנה למש"כ שם ובין מקוה.

(לו) המניח כלים תחת כו' כצ"ל.

(לז) קטנים. כ' בהגהת פרישה בטור יו"ד סי' ר"א סקל"ט וז"ל וקטן הוא פחות מכדי סיכת קטן כ"כ הרא"ש אבל התוס' דפ"ק דשבת כתבו דפחות מכדי סיכת קטן לא מיקרי כלי עכ"ה ובמחכ"ת שגה בזה דמש"כ התוס' שבת ט"ז ב' סד"ה אחד אבל בציר מהכי טהורים היינו לענין קבלת טומאה ור"ל שעז"א שיעורן מכדי סיכת קטן דבבציר מהכי טהורים אבל לענין שאובים לפסול המקוה ע"ז שנינו וא' כלים קטנים כו' פוסלין וכהרא"ש ואין בזה שום מחלוקת ודברי הב"י אטעיתי' להגהת פרישה דאחר שכ' הב"י לדברי התוס' דשבת כתב הב"י אבל הרא"ש כתב בסוף נדה כו' ובאמת כוונת הב"י למש"כ התוס' שם גדולים שהם יתירים על מ' סאה ע"ז כ' הב"י אבל הרא"ש כ' גדולים המחזיקים מ"ס ויען שהביא דברי הרא"ש הביאו בשלימות מש"כ בפי' קטנים ואף שבזה דברי הרא"ש כדברי התוס' ותו לא מידי. ועיין בתוי"ט רפ"ד דמקואות מה שהעיר ע"ד התוס' והניח בצ"ע וכבר קדמו הב"י בזה כנ"ל.

(לח) עברת. צ"ל עכבת וכ"ה במרדכי.

(לט) בנדפס חסר כל הראיה ממשנה זו.

(מ) ושיעורו לקבלתו כן נראה דצ"ל ובמרדכי איתא ושיעור קבלתו.

(מא) פי' כו' ז"ל הר"ן בפ"ב דשבועות ונכבש כשר כלומר אפי' נכבש מאליו ונדחק שם עד שאין המים יכולין לשטוף העפר כשר דשוב אינו בר קבלה ובס' היראים מפרש שכבשו ברגל עכ"ל וקושיית רבינו הרא"ם מפ' חלון דוקא לפירושו דמפרש כבישת הרגל הוא דקשיא ליה דבלא"ה י"ל דהכא שאני משום דהמים שוטפין ומנדין אותו כל שעה במרוצתם וכמש"כ הגרש"ש מקואות שם ולא כהתוי"ט שכ' בד"ה ונכבש. בעיני נראה דאפילו כשנפרש כבישה מאליו נמי קשיא. וא"כ קושיית הרא"ם הוא למה מצרכינן כבישות ברגליו דהיינו שיבטלנו בפירוש מ"ש מהך דפ' חלון וז"ש רבינו ולא מצרכינן כבישות גבי חריץ וע"ז תירץ רבינו שני דמבטל ליה טפי מבכלי ור"ל ומש"ה התם גבי חריץ לא בעינן שיבטלנו בפי' אלא מסתמא מבטל ליה כיון שאינו כלי כהכא ועוד תירץ רבינו כדמתרצינן בעירובין ע"ט א'. וראיתי בספר גלות עליות מקואות פ"ד מ"ג פסקא ג' שהאריך שם בדברי רבינו דכאן וכתב שם יש לכוון דברי היראים דבעינן כבישה היטב שיתבטל מתורת כלי לענין שאיבה אבל מקבלת טומאה לא נטהר עי"ז וראיה לזה דבעירובין ע"ח ב' אמרו דלענין מחיצה גם תבן הוי חציצה אבל לענין חציצה אי בטליה חייץ ואי לא בטליה לא חייץ ובד' ע"ט א' אסיק רב אשי בשלמא חריץ למיטיימיה קאי אלא בית כו' הרי מסקנת הש"ס דלבטלו מתורת בית בעינן שיבטלנו בפירוש רק חריץ שבקרקע דסתמא עומד לסתמו לכן אמרינן דמסתמא בטליה וא"כ חריץ הזה שבצינור דלא למיטיימיה קאי שהרי עשה החריץ בכוונה כו' ולמה לא התנו בכאן דבעינן שיבטלנו בפי' כמו גבי בית ע"כ דהכא באמת לא נתבטל מתורת כלי רק דמימיו לא נחשבי שאובים עכ"ל ותמיהני עליו הלא שפתי רבינו ברור מללו שכבשו ברגליו וע"כ דר"ל שצריך לבטלו בפירוש דאל"כ אלא שכבשו בדוחק ותו לא א"כ מאי הוסיף רבינו בפירושו וגם הר"ן דלא ס"ל כפי' רבינו מ"מ בעי שנדחק שם העפר עד שאין המים יכולין לשטוף העפר ומה זה שהוסיף ובספר יראים מפרש כו' וכן נראה כאן בתי' השני שבאמת מדמי היראים הך דהכא לבית וא"כ בעינן שיבטלנו בפירוש כמו גבי בית וה"נ לתי' הראשון ונראה שנמשך אחר דברי התוי"ט שכ' דאפילו כשנפרש כבישה מאליו נמי קשיא וא"כ הקושיא היא דלא בעינן כבישות בדוחק אבל זה אינו וכמו שנתבאר. ובנדפס חסר מן ואף ע"ג כו' עד ואם קבעו אבל הרמב"ן בחי' לב"ב בפ' המוכר את הבית הביא דברי רבינו כאשר הם בהכת"י וממנו הביא הב"י.

(מב) חריץ שבין ב' חצירות עמוק כו' כצ"ל.

(מג) שמלאו עפר. עיין עירובין ע"ח ב' תוס' ד"ה והתנן.

(מד) חלקו. ט"ס וצ"ל חקקו.

(מה) שקבעו ולבסוף חקקו אינו כו' חקקו ולבסוף קבעו פוסל כו' כצ"ל.

(מו) צריכין קבלה או כו' כצ"ל.

(מז) לחברו. ט"ס וצ"ל לחבית. המעתיק.

(מח) או עלי גפנים. ליתא בנדפס ובמשנה שלפנינו.

(מט) ר' דוסאי בן אבא. לפנינו בגמ' ר' יוסי בן אבא. ובס' ראשית בכורים דף ע"א ב' בהגה"ה כתב אולי צ"ל ר' יוסי בן חלפתא או בר אבא חלפתא דהוא סתם ר' יוסי התנא ולא העיר שם מגירסת היראים הנדפס ר' יוסי בן זמרא והיא נוסחא מבוררת דבכמה מקומות א"ר יוחנן משמו. והנה הר"ש בפ"ב דמקואות מ"ג כתב על דברי הגמרא זו וז"ל והאי קרא גבי מקוה כתיב ומייתי מיניה ראיה למים חיים אל כלי דגבי פרה משום דמשמע קרא שכל הויות יהיו ע"י טהרה ולא על ידי דבר המקבל טומאה ש"מ דשאיבה דאורייתא לכל הפחות כולו שאוב ואפשר דשאיבה שע"י כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה דפסלי מקוה כדאיתא בפ"ק דשבת אפילו כולו שאוב דרבנן דהוייתן ע"י טהרה עכ"ל וכן כתב האו"ז בהל' מקואות ס"ס של"ד ופי' רבינו שמשון ב"ר אברהם כו' כנ"ל וגם רש"י בזבחים שם כתב הוייתן של מים המטהרים על ידי טהרה תהא כשאתה מהווה אותם להיות מקוה או קדוש הוי מהווה אותם על ידי דבר שאין מקבל טומאה עכ"ל והוא דלא כדברי רבינו הרא"ם שד"ז דהוייתן ע"י טהרה תהא מיוחד רק לדין מעין שמטהר בזחילה וכבר כתב המרדכי בפ"ב דשבועות סי' תשמ"ו אחר שהביא שם דברי הרא"ם וז"ל וכתב הר"ר שמואל בן רבינו ברוך וז"ל אעפ"י שמורי [ר"ל להרא"ם בספר יראים] מכשיר להטביל ולטבול באשבורן שנעשה ע"י דבר המקבל טומאה מיהו רש"י פי' בזבחים וגורס הווייתם כשאתה מהווה אותם להיות ע"י דבר שאין מקבל טומאה מכלל דבכולהו פסול וצ"ע עכ"ל אולם רבינו הרא"ם גריס בגמרא קרי ביה יחיה טהור וקאי ארישא דקרא אאך מעין ולא אבור ומקוה דסמיך ליה ואף שהתוי"ט כתב בספ"ה דמקואות דזה דוחק מאד נ"ל דה"ט מדלא כתיב יהיו טהורים בלשון רבים ש"מ דלא קאי אכל הנך תלתא שהזכיר מעין בור מקוה אלא אחדא מינייהו ומדאפקה רחמנא בלשון יהיה דקרינן יחיה ש"מ דאמעין לבד קאי ודעת רבינו כהרמב"ם שכתב הב"י יו"ד סי' ר"א דדעת הרמב"ם בפ"ו מהל' מקואות ובפי' פ"ה דלא בעינן הויתו ע"י טהרה אלא לזב ומצורע וקדוש מי חטאת דבעינן בהו מים חיים אבל לטבילת שאר טמאים דלא בעינן מים חיים אפי' הוייתן ע"י דבר המק"ט כשר והוא שלא יהיה לו בית קבול העשוי לקבלה ועיין גליון רש"א ברש"י זבחים שם שכתב בדעת הרמב"ם דה"ה לטהרת טמאים בתורת מעין ר"ל גם בזוחלין ובכל שהוא דהא פסק בפ"ט הי"ד ממקואות כר' יוסי דאין מזחילין בדבר המק"ט וכ"מ בתשו' הרא"ש כלל ל"א סי' ז' דרק במקוה ס"ל לרמב"ם א"צ הויה ע"י טהרה ודלא כהב"י שכ' שם ויש הוכחה לדעתו [של הרמב"ם] מדקתני במס' פרה ההיא דנתן ידו או רגלו כו' כדי שיעברו מים לחבית פסולים וכו' ולא קתני לה במס' מקואות דנימא ולטעמיך אכתי הו"ל למיתני לומר דאינו כמעין ואינו מטהר אלא באשבורן עכ"ד הגליון רש"א והוא ממש דברי רבינו הרא"ם. והנה בהגהת מרדכי דשבועות כתב מיהו לשם פ"ה דמקואות קתני כו' וצ"ע לפי"ז ליישב פסק שלפנים עכ"ל וראיתי בספר ראשית ביכורים דף מ"ב א' שכתב דר"ל פסק דבעל ספר יראים שהובא שם במרדכי בפנים סי' תשמ"ו ובמחכ"ת אינו כן דאדרבה לדעת היראים לק"מ דס"ל להכשיר להטביל ולטבול באשבורן שנעשה ע"י דבר המק"ט ומפרש המשנה דנוטפין שעשאן זוחלין כהרמב"ם בפי' שם דקאי ארישא דקתני הזוחלין כמעין והנוטפין כמקוה ולא איירי לענין הווייתו ע"י טהרה ומש"כ בהגהת מרדכי פסק שלפנים ר"ל להפסק שכ' שם במרדכי סי' תשמ"ה ואם הוא מעכב זחילתו בדבר המק"ט כו' אינו מועיל. וה"ת בפ"ה דמקואות נוטפין שעשאן זוחלין כו' ועפ"י פי' הר"ש וכן פי' בחי' אנשי שם. גם מש"כ הראשית ביכורים דף ע"א ב' עכ"ל הספר יראים ז"ל בזה טעות הוא דדברי רש"י ליתנהו בספר יראים רק הר"ש בר' ברוך הביא כן בשם רש"י ועכ"ל שבמרדכי סי' תשמ"ו ר"ל לשון הר"ש בר"ב ונמשך טעותו גם בדף מ"ב א' שצירף שם דעת הר"ש להרא"ם בס"י וכ"כ בדף מ"ה ב' ובדף ל"א וכל זה אינו דהר"ש חולק עם הרא"ם בספר יראים.

(נ) חיותו. כצ"ל המעתיק.

(נא) על ידי דבר כו' כצ"ל וכ"ה בנדפס.

(נב) של מעין. בנדפס איתא ואין לתת חילוק בין מי חטאת למקוה ומי מעין דהא מקרא דכתיב גבי מעין ומקוה מביא ראייה והוא תמוה דמקוה מאי שייטי' להכא והלא דעת הרא"ם באמת לחלק במקוה דלא בעינן הווייתו ע"י טהרה תהא כי אם במעין ולא במקוה והנכון כגי' הכת"י המבואר כאן.

(נג) במעיינות כצ"ל.

(נד) אין. הוא מיותר. והנכון דצ"ל סאין ותל"מ.

(נה) שהסילון של מתכת כו' עד וצריך הטובל חסר בנדפס ותחת זה כתוב שם בזה"ל וסילון אם היא של מתכת אינו פוסל את המקוה אע"פ שהיא מקבלת טומאה כדתניא בת"כ כל כלי עץ לרבות את השולחן ולא זכיתי להבין אותן הדברים וה' יאיר עיני.

(נו) עור כצ"ל.

(נז) ולכל כצ"ל ומש"כ נותן צ"ל ונותן.

(נח) יהא עליו דבר כו' כצ"ל.

(נט) מטבילן כצ"ל.

(ס) בת"כ. נראה לי שרבינו רומז להת"כ ויקרא ט"ו פ' י"ג ששם אמרו וכבס בגדיו ורחץ בשרו הקיש כבוס בגדיו לרחיצת בשרו כו' הא למדנו חוצצין בכלים ע"כ אבל הך דרשא דעירובין וסוכה לא מצאתי בת"כ.

(סא) ובין חתיכת קרח כו' עד בכיפין חסר בנדפס ודברי רבינו כאן הוא כמש"כ המרדכי ס"פ במה טומנין על שם רבינו שמחה וז"ל כי אי אפשר שכל השלג העולה למ"ס יגיע בבשרה ועוד דאמרינן אין מטבילין בכיפין עכ"ל ואם נשווה דברי רבינו לדברי הר"ר שמחה צ"ל דמש"ר ואותו מקום הו"ל כיפין הוא טעם שנית לפסול הטבילה בין חתיכת קרח אולם מה שביאר ביד שאול יו"ד סי' ר"א ס"ל שסברת רבינו שמחה הוא מטעם דשלג אינו חיבור וכמ"ש בנדה י"ז א' אין זה עולה בלשון רבינו כאן שאמר שאי אפשר כו' שלא תהיה גומא כו' והלא בלאו גומא נמי אינו חיבור זה לזה ועיין גלות עליות מקואות פ"ז מ"א אות ג'.

(סב) בנדפס יש כאן תוספת דברים ואחר בין בשרו למים כתוב שם ואף חציצת שערו דאורייתא דתניא ורחץ את בשרו את הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו והלמ"מ כו' ושערו אפילו מיעוט שאינו מקפיד חוצץ כדאמר נימא אחת קשורה חוצצת והנה מלבד שהיא שיטה חדשה להחמיר בשערו יותר מבשרו דלפרש"י ר' יצחק קאי אשערו אבל בבשרו אפי' מיעוט שאינו מקפיד חוצץ ודעת התוס' בעירובין ד"ד ע"ב דשערו ובשרו שניהם שוין דרובו ומקפיד חוצץ וכן הוא דעת הפוסקים אבל לומר דשערו אפילו מיעוט שאינו מקפיד חוצץ לא ראינו ולא שמענו והא דאמר נימא אחת קשורה חוצצת לאו נימא אחת קאמר אלא רוב שערו קשור נימא נימא או שנימא אחת משלמת לרוב הגוף כפי' הר"ן ספ"ב דשבועות. עוד זאת ראינו עכשיו דעת רבינו בהכת"י שכתב להלן סי' זה ומיעוט שערו נמי נראה דלא חייש אלא במקפיד כו' והא דאמרינן נימא אחת קשורה חוצצת מטעם מקפיד הוא עכ"ל הרי מבואר דעת רבינו בעצמו דלא כמש"כ בנדפס ונראה לי לומר דמש"כ בנדפס ושערו אפי' מיעוט שאינו מקפיד חוצץ פירוש אם האדם הטובל בעצמו מקפיד בהמיעוט אע"ג שאין רוב בני אדם מקפידין בכזה מ"מ. חוצץ וע"ז הביא ראיה מנימא אחת קשורה חוצצת דהיינו במקפיד אעפ"י שאין דרך העולם להקפיד בכי"ב ולאו בשערו לבד הדין כן דה"ה בבשרו דדעת רבינו כהתוס' דשערו ובשרו שוין לענין חציצה אלא לאפוקי ממש"כ וכל דבר הנטבל אנו למידין מבשרו לפסול בהם חציצה דמ"מ לענין הקפדה הדין בהם דאזלינן בתר רוב בני אדם אם מקפידים בזה או לא דאע"ג שהוא מקפיד אם רוב בנ"א אין מקפידים לא חייץ והסברא נותנת לזה דהכלי דמיא לחרשת ושוטה וקטנה דודאי לא אזלינן בהם בתר דעתייהו שאין להם דעת וה"ה לכלי דאף שבעל הכלי מקפיד בזה ל"ל בה אם רוב בני אדם אין מקפידין כנ"ל לפ"ש בדעת רבינו לפי הנדפס אבל בכת"י אין זכר לכל הדברים וא"כ אדם וכלים שוין. ואולי יש לפרש מש"כ בנדפס ושערו אפילו מיעוט שאינו מקפיד חוצץ המיעוט הוא כלפי הגוף אבל לענין השערות הוא רוב השיער והוא כשיטת הגאונים שכתב הרמב"ם פ"ב דמקואות הט"ו והסכים לדבריהם הראב"ד שם דרוב שערו קשור נימא חוצץ אעפ"י שהוא מיעוט לענין כל הגוף וגם אינו מקפיד ודו"ק.

(סג) היולדת. צ"ל היושבת וכן הוא. בנדפס אלא שיש שם ט"ס דמש"כ שם תולדות נדה היושבת כו' הוא טעות וצ"ל כמש"כ כאן דהיושבת על דם טוהר כו' הוא תולדת יולדת.

(סד) רבא. כן הוא בבה"ג ופר"ח שם וס' התרומה סי' צ"ז אבל לפנינו אמר רב וכ"ה בהרא"ש ס"פ המפלת ועיין סמ"ג שכתב רב יהודה. והטעם שכתב רבינו אינו בגמרא ועיין ט"ז יו"ד סי' קצ"ד סק"ב וראיתי שיש עוד מחלוקת בין הטעמים דהנה הרא"ש כתב שם לכן יודיענה בעלה שהוא פורש ממנה לילה זו בשביל שכלו ימי טוהר שלה ועיי"ש במעי"ט דעל ידי פרישה בלבד אינה משיאה על לבה כו' אבל מהרש"ל בביאוריו לסמ"ג כתב טעם למה תקנו עונה כדי שיהא לו לזכרון לדבר עתה נשתנה הדבר אם תראה עוד אסור לשמש ובשינוי עונה די לו לזכרון עכ"ל ולשון רבינו הואיל והוחזק מעין פתוח נראה שהוא כלשון ספר המצות צורכיר שכתב שם מהרש"ל וז"ל צריכה לפרוש רק העונה שאחר מ' לזכר ופ' לנקבה משום נסתם הטהור ונפתח הטמא וכמו שפורשין ממנה בעונה הסמוך לוסת וביאר שם מהרש"ל בזה"ל ולפי' הצורכיר משמע דקאי אליבא דלוי שסבר נסתם הטהור ואנו קי"ל כרב עכ"ל ולענ"ד היה נראה לומר בדעת רבינו ובה"ג דהך דהיושבת על דם טוהר אסורה לשמש היינו דוקא אליבא דרב דאמר מעין אחד הוא וזש"ר הואיל והוחזק מעין פתוח עד ליל ל"ד לזכר וס"ז לנקבה אלא שהתורה טהרתו חיישינן שמא תראה ג"כ אח"כ ואז התורה טמאתו משא"כ ללוי דאמר ב' מעינות הן מאי שייטיה דהך מעין להך מעין ואע"ג דרב אמר לה בפסחים משום ר"י איש הוצל דהוא תנא אמר לך לוי אנא דאמרי כתנא דשוין א"נ מוקי לה כב"ש דאמרי מעין א' הוא עיין נדה ל"ה ל"ו ולפי"ז אי אפשר לפרש הא דאמרו בנדה ס"ג ב' בשופעת דם טמא מתוך דם טהור שהוא ליל מ"א לזכר ופ"א לנקבה וכהך דפסחים כדעת בה"ג מטעם וסת הגוף כמש"כ ביד שאול בהגהותיו ליו"ד סי' קפ"ט סעיף י"ט דא"כ תקשי סתם משנה שאמרה ושופעת ללוי דאמר ב' מעינות הן וכמש"כ התוס' נדה ל"ו א' ד"ה הלכתא.

(סה) ולא בדקה עצמה ולבסוף בדקה אמר רב בדקה עצמה מצאתה כו' כצ"ל.

(סו) כשעור ווסת לווסתה כצ"ל.

(סז) מידי. צ"ל מיד.

(סח) פי' כו' בנדפס חסר אולם המרדכי בפ"ב דשבועות כ' כמש"כ רבינו כאן ועיי"ש בחי' אנשי שם. ועיין בס"ט סי' קפ"ד סקי"ב שכתב שם לפרש ההכרח שהכריח רבינו לפרש דווסתות דאורייתא פי' סמכינן עלייהו כאלו הן דאורייתא דאל"כ אלא דווסתות דאורייתא ממש א"כ האיך נאמנת בבדקה עצמה כשעור וסת לווסתה ומצאתה טהורה והלא איתחזק איסורא ואין בידה לטבול עצמה כעת ואי משום וספרה לה לעצמה א"כ ניליף מינה לכל ע"א שנאמן באיסורין בכה"ג וכקושיית התוס' גיטין ב' ב' ד"ה עד וכאן אין שייך כתירוצם עיי"ש ודבריו דחוקים דדילמא אין ה"נ ומוכרחת להראות העד שבדקה את עצמה כשיעור ווסת לווסתה לפני ב' עדים ועיין במרדכי ריש חולין מש"כ בשם הרא"ם ואי"ה יבואר במ"א ונראה לי דדברי רבינו בפי' יתבאר עפמש"כ המלא הרועים ערך ווסתות אות י"ג דטעמא דמ"ד ווסתות דרבנן משום דקי"ל דמדאורייתא אף בדם הבא מן המקור טהורה עד שתרגיש ביציאתו שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה ולכן אם עבר זמן ווסתה ולא בדקה ולא הרגישה י"ל דבכה"ג מדאורייתא ל"ח לווסתה דנהי דמחזקינן דאורח בזמנו בא מ"מ כיון דלא הרגישה טהורה מדאורייתא עיי"ש ועיי"ש אות ט"ו וא"כ למ"ד דאורייתא היה קשה לרבינו הרא"ם ומש"ה פי' סמכינן עלייהו כאלו הן דאורייתא.

(סט) כרב. ט"ס וצ"ל דרב וכ"ה במרדכי שם. והנה הב"ח ביו"ד סי' קפ"ד כתב ואני אומר דראוי לחוש להחמיר לענין מעשה כהרא"ם דכן פסק בסה"ת כו' והביאו הש"ך שם ס"ק כ"ג ובעניי לא מצאתי בספר התרומה כדברי הרא"ם אך הרמב"ם בפיה"מ ספ"ד דנדה כתב ואם הגיע שעת ווסתה ולא בדקה ואח"ז בדקה ואפילו מצאה עצמה טהורה הנה היא טמאה ובחזקת נדה מאשר לא בדקה עצמה בשעת ווסתה עכ"ל והיינו כפסק הרא"ם דחיישינן לר' זירא.

(ע) ווסת כצ"ל.

(עא) יש כאן ט"ס ולשון המשנה הוא ועל ראש גודלה ובנדפס חסר מן על עקבה כו' עד וקיי"ל כר"ח.

(עב) מהו. לשון הנדפס כמה הוא. והנה בשו"ת בשמים ראש סי' קל"ה כ' וע"ד הכתם פחות מכגריס הרב רבינו אליעזר ממיץ כתב שאין אנו בקיאין בשיעור זה וכל דלא מוכחא מילתא שהוא דם מאכולת לא סמכינן עליה וטעמיה נראה לי דלא אתפרש בגמרא עביו של הדם המונח על פני הסדין כו' ועיי"ש בכסא דהרסנא שכתב לפרש דברי הרא"ם בהיפך כי באמת המשך לשונו מוקשה שאומר דאין בקיאין בשיעור גריס ומה רצונו באומרו ואין דם הפרעוש והמאכולת רבה כי אם בא לומר שעינינו הרואות שהן מעטים הרי אומר שאין בקיאין כמה הוא גריס ומה צורך יותר לומר כי במה ישער כו' עיין שם שהאריך בפי' דברי רבינו וכל דבריו שם דחוקים והנראה לי דרבינו נחשד בדבר שאין בו דהם חשבו מ"ש רבינו הלכך צריך לזהר כו' דקאי על מש"כ בסמוך לזה ואנן לא בקיאינן שפיר כמה הוא גריס של פול ע"ז סיים ואמר הלכך ר"ל כיון דלא ידעינן שפיר לשער צריך להזהר כו' ומש"ה היה קשה להם סיום דברי רבינו שאין דם מאכולת ופרעושין רבה אבל לי נראה דהך ואנן לא בקיאינן שפיר כמה הוא גריס של פול הוא מאמר המוסגר וכוונתו כמש"כ הראב"ד בבעה"נ והובא בשו"ע דכיון שלא הזכירו חכמים פול של מקום פ' ולא פול הבינוני אלא כגריס של פול סתם הלכך משערין בכל פול שיזדמן לנו ואפי' הוא גדול וזה שאמר רבינו דלא בקינן שפיר כו' פי' דלא יכולנו לתת גבול לדבר ומה שאמר רבינו הלכך כו' קאי על ראשית דבריו שאמר והרואה כתם כו' והביא ממשנה דין תליה על זה סיים הלכך כיון ששנינו במשנתינו שטמאה צריכין לזהר בכתמין כו' ולאפוקי מהסוברים דלא נאמרי דיני כתמים אלא לטהרות אבל לא לבעלה והשתא א"ש סיום דברי רבינו שכתב לפי שקול הדעת שאין דם מאכולת ופרעושין רבה ר"ל שהוא גדול יותר מדאי עד שא"א לתלותו בדם מאכולת ופרעוש אזי טמאה דכל שאנו יכולין לשערו כגריס של פול ואפי' היותר גדול משערין בו כמש"כ ביו"ד סי' ק"ץ סס"ה וכ' שם הטו"ז דאמרינן דאפשר יש כינה יותר גדולה ובזה מדויק לשון רבינו שאמר ואין אנו בקיאין שפיר כמה הוא גריס של פול דלפמש"כ הבשמים ראש לפרש טעם רבינו דלא אתפרש בגמרא עביו של הדם כו' א"כ אין הספק בגריס של פול וכל הספק הוא בהדם שהוא כגריס של פול והול"ל ואנן לא בקיאין שפיר כמה הוא כגריס של פול אבל לביאורי כל הספק הוא בהגריס של פול אם קטן או גדול ולכן אין לו שיעור אלא לפי שקול הדעת כו'.

(עג) שיש בה מכה כצ"ל.

(עד) להגרע. לפנינו להגלע ופרש"י כלומר להתלחלח ונראה שהוא כפי' הא' שבערוך ערך גלע שפי' לחרחר [כנ"ל דצ"ל שם ] והרע"ב פי' להגלות וכפי' האחר שכ' הערוך כמדרש חכמים סנהדרין ו' ב' וגירסת רבינו להגרע היינו שיסיר הקרום ויקלף והיא גרוע מתחילה.

(עה) ממנה דם תולה כצ"ל.

(עו) ומאורע. כצ"ל.

(עז) רבא. כ"ה גירסת רש"י שם ד"ה ארחי' אבל התוס' ד"ה והא כ' רבה גריס דרבא היה בקי.

(עח) דם בתולים כצ"ל.

(עט) כדי שלא תטעה בדם מקור. בנדפס ליתא ודברי רבינו בכאן נכונים בטעמן דלא כמש"כ הרוקח בריש הל' נדה וז"ל בועל בעילת מצוה ופורש אע"ג דדם בתולים טהור אי אפשר בלא דם טמא עמו על כן בועל ופורש עכ"ל והוא מהירושלמי פ"ב דברכות שאמרו שם מ"ט אי אפשר שלא יצא דם נדה עם דם בתולים ואנן לא קיי"ל הכי דאפשר דם בתולים בלא דם נדה אלא שטמאה מדרבנן ומטעם הרא"ם כאן.

(פ) זבות כצ"ל.

(פא) בזוב. כצ"ל.

(פב) ז"נ אחרי מלאות ימי נדה וימי טומאה. כן הוא בנדפס וכ"כ המעתיק.

(פג) נדה. חסר בנדפס וחסר שם כל הפי' שכ' רבינו כאן וכדברי רבינו כאן כ"כ בספר התרומה הל' נדה סי' צ"ח וז"ל התם מיירי בשומרת יום כנגד יום דכי חזיא יום עשירי ויום י"א אי פסקה יום שנים עשר טהורה אע"ג דההוא יומא ראוי לנדה דאי חזיא הויא תחלת נדה כו' עכ"ל וכ"כ התוס' נדה ל"ז ב' ד"ה מה והמ"מ פ"ז מא"ב הי"א ודלא כהרמב"ם שם.

(פד) לפתח כצ"ל.

(פה) נדות. ט"ס וצ"ל עלות.

(פו) דם. ט"ס וצ"ל בהם.

(פז) אהבה בריה דרב יצחק. בנדפס איתא אר"א בר אהבה אמר ר' יצחק ובגמרא אמר רב אדא בר יצחק.

(פח) ונאכל. צ"ל ואינו נאכל.

(פט) ועוד כו' ליתא בנדפס עד ויום שפוסקת בו.

(צ) והוא עד זומם ולא זאת. לפמש"כ התוס' נדה ל"ז א' סד"ה אביי בשם ר"ת דימי לידה שאינה רואה בהן הוא למ"ד מיע"ל קג"ם ולא לחי העומד מאיליו בפ"ק דעירובין וכ"כ בהגהמי"י פ"ז מא"ב הי"א וא"כ הו"ל לרבינו לומר והוא לחי העומד מאיליו ולא זאת והנראה מדברי רבינו דלא ניחא לי' כלל לומר שהלמ"ד רמז לימי לידה שאין זה כלל לעיקר הדין משא"כ אות העי"ן שייך שפיר לעולה או אין עולה ועוד קשה לר"ת אמאי לא מרמז לה באות יו"ד דהיינו ימי ואף שהסמ"ג כ' בזה דלפי שכבר קדם סימן היו"ד לא אמר וע"י. יאוש, עד, ימי שתיבת יע"ל נוחה יותר להזכיר בגירסא מ"מ לא ניחא לרבינו ד"ז דא"כ הו"ל יע"ן שהיא נוחה עוד יותר להזכיר בגירסא והנו"ן רמז לנדה דמ"ש לידה מנדה וע"כ נראה לרבינו דלהסוברים שאינו עולה יש לומר דהעי"ן רמז לזה אך הוא דבר שאי אפשר דמפורש בב"ק ע"ג א' דהעי"ן הוא עד זומם וזש"ר והוא עד זומם ולא זאת. ועיין או"ח סי' ש"מ מג"א סקט"ו ופי' שם הפרי מגדים דכוונת הע"ש היינו עי"ן כולל כל היכא דפליגי בהו אביי ורבא עד זומם סנהדרין וגם עימור בכלל והכרם יהושע סנהדרין כ"ז א' כ"כ מדנפשיה ולא ראה הפמ"ג וא"כ י"ל שגם זה בא רבינו לשלול ומש"ה כפל והוא עד זומם ולא זאת ור"ל ולא זאת ג"כ.

(צא) ימים נקיים ממ"נ. כצ"ל.

(צב) לדקדק שסותרת ויש לדקדק כו' כצ"ל.

(צג) נראה לי כו' עיין בתהה"א בית ז' שער חמישי שכ' דברים האלו ע"ש ר"ת וז"ל אבל רבינו יעקב ז"ל כ' דלא נאמרו דברים אלו אלא בש"ז דזב משום צחצוחי זיבה שבה היא שסותר בר"פ המפלת כו' וכ"כ הרא"ש בפ"ד דנדה וז"ל ור"ת פי' דרמב"ח [שם ל"ג א'] לא מיבעיא ליה אלא באשה שבא עליה זב כו'.

(צד) אמרינן צ"ל אמר.

(צה) בזיבה כצ"ל.

(צו) אליו. צ"ל אלא.

(צז) פ"ק. ט"ס וכצ"ל פ"ב [כ"ה א'] דאמר אפשר כו' והנה התוס' נדה כ"ב א' ד"ה לפי כ' דאף ר' אליעזר דפליג אר"י ואמר דאינו מטמא במשא מודה דא"א בלא פתיכא בי' צחצוחי זיבה ואפ"ה לא מטמא במשא דכיון דפתיכא בי' ש"ז וה"נ אי לאו קרא לא הוה סותר אפילו יום א' ורבינו לא ס"ל כן ותי' באופן אחר.

(צח) סבר אפשר בלא צחצוחי זיבה וי"ל דר' אליעזר סבר לה כו' כצ"ל והסופר דלג מן סבר הא' לסבר הב' וחסר מה שבינתיים.

(צט) כר' אלעזר דאמר כו' גירסת רבינו הוא ר' אלעזר בל"י וכמש"כ התוס' נדה ל"ז א' ד"ה אביי וכ"ה לפנינו נזיר ס"ה ב' ודלא כהגרי"פ שם שהגיה דצ"ל ר' אליעזר.

(ק) ר' מלאי. לפנינו ר' חנילאי והראב"ד בפ"ה מאה"ט ה"א גריס ר' שמלאי. ודע דמש"כ רבינו דר' מלאי משום ר"א בר"ש פליג על רב הונא הוא כפי' הא' שכתבו התוס' נדה כ"ב א' סד"ה אלא דלפי הא"נ ש"ה דגמר טעמא מקרא אף ר"א בר"ש סבר נוגע הוי כר"ה וכדברי הרא"ם כאן כ"כ התוס' פסחים ס"ז ב' סד"ה ואיתקש.

(קא) ש"ז לרואה כו' כצ"ל.

(קב) דידי. צ"ל מידי.

(קג) דסבר. כצ"ל.

(קד) פי' וכרבא דאמר לרמב"ח נדה ל"ג ב' לפום חורפא שבשתא עיי"ש.

(קה) דאמרי. כצ"ל.

(קו) ואיהי. כצ"ל.

(קז) לגבי כצ"ל.

(קח) דהוי. צ"ל הוי.

(קט) דפולטת סותרת. ט"ס וצ"ל דפולטת אינה סותרת. ועיין רוקח הל' נדה סי' שי"ח שהביא שם פולטת זרע הורה רא"ם אשה ששמשה יום א' וראתה בו ביום ופסקה אפילו יום ג' צריכה ליזהר אם תפלוט זרע בלא דם יום ג' או יום ד' היא סותרת כו' ומזה אנו רואין דלמעשה החמיר רבינו ולא כמש"כ כאן לצדד להקל.

(קי) גורם סותר מידי כו' כצ"ל ופרש"י הוא בד' ל"ז א'.

(קיא) הלשון מגומגם וכצ"ל שי"ל בימי זיבה קיימא דכולהו כו' ועיין נדה ל"ג א' תוד"ה רואה. אי נמי כו' ודלא כמש"כ רבינו בסמוך.

(קיב) כרבא קיי"ל. העיקר חסר כאן דעדין אנו צריכין לידע טעמא דרבא ועיין בספר התרומה ה' נדה סי' צ"ד באורך בשם רבינו יצחק ב"ר שמואל רבו דרבא ס"ל כחכמים שאמר ר' יוחנן שבת פ"ו ב' שש עונות שלימות בעינן.

(קיג) לראיתה. כצ"ל.

(קיד) ראיה. כצ"ל.

(קטו) הנה הרא"ם כאן לא כ' טעם לדבריו שאמר ואין לדחות ולומר כו' והרשב"א בתה"א בית ז' סוף שער ה' כ' באמת לפרש דהדר ואמר וכ"ת דילמא אישתייר מיניה לאו למימרא דאנן ניחוש להכי דאדרבה כיון דאמרינן להדיא בהדי דאזלא שדיתיה אלמא הכין הוא קושטא דמילתא והאי וכ"ת דקאמר בדרך דחייה קאמר כו' אולם הרשב"א לא היה גורס בגמרא דילמא בהדא דאזלא שדיתא אלא בהדא דאזלא כו' ומש"ה כ"כ אבל הרא"ם י"ל דגריס תיבת דילמא ומש"ה כ' ואין לדחות ולומר כו' ועיין ב"ח יו"ד סי' קצ"ו אבל לפי מה שהעתיק רבינו דברי הגמרא ליתא תיבת דילמא. וראיתי להעיר בד' המעי"ט להרא"ש פ"ד דנדה סי' א' עמש"כ הרא"ש בשם הראב"ד שה"ר מדתני רש"א ואחר תטהר אחר מעשה תטהר אבל א"ח אסור לעשות כן כו' אלמא אי לאו חששא דשמא תראה דם כו' משמשת והולכת ואינה חוששת שמא תפלוט ש"ז ולא מסתבר שלא התירה תורה אלא ע"מ שלא תתהפך ולא תלך כלל אחר תשמיש כל היום וכ' שם המעי"ט ותמיהא לי וכי לא מסתבר לומר כן והרי רבא מוקי לקרא הכי בפ' יוצא דופן דמ"ב א' כו' ובמחכ"ת אשתמיטתיה ד' הרשב"א בתה"א שם שתי' קושיא זו וז"ל ואע"ג דרבא נמי דחיק ומוקי קרא דורחצו במים בשאינה מתהפכת והטבילוה במטה לא דמיא להא דהתם לא מישרא שרא להו רחמנא אלא בדאתרמי ולא נתהפכה אבל כאן שהתירה לכתחילה לשמש אחר מעשה לא משמע דלא התירה אלא בתנאי שלא תתהפך דקרא סתמא קאמר עכ"ל.

(קטז) זבה קטנה היא. כצ"ל.

(קיז) דאקשי. כצ"ל.

(קיח) רב כצ"ל.

(קיט) דאמר. בגמרא דאמרי יום שפוסקת בו סופרתו למנין ז' ועיין תוס' נדה ל"ג א' ד"ה ואיהו כדברי רבינו.

(קכ) ליטבלינהו ביממא דשבעה. כצ"ל. המעתיק.

(קכא) פי' כו'. בווי העמודים בריש הסימן עמש"כ שם הרא"ם טבילה לזבה מנלן כו' שהביא שם הך דתניא ואחר תטהר אחר מעשה תטהר פי' אחר טבילה כו' כתב וז"ל אבל רבינו פירש אחר מעשה אחר טבילה תטהר לתשמיש אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן לשמש כו' עכ"ל ובמחכ"ת אינו כן ולא ראה דברי רבינו כאן וכ"ה בנדפס שפי' אחר מעשה אחר טבילה ואסור לעשות כן פי' לטבול. אלא שבזה פירש רבינו דלא כפרש"י דרש"י פי' בד' ס"ז ב' אחר מעשה כיון שספרה מקצת היום של שביעי תטהר ע"י טבילה ומהרא"ש בביאוריו לסמ"ג וכן מהרש"ל שם כתבו דאם נפרש אסור לעשות כן לטבול פי' אחר מעשה תטהר כיון שספרה מקצת היום של שביעי תטהר ע"י טבילה ואחר מעשה היינו מעשה הספירה כפרש"י וזש"כ הסמ"ג בשם רש"י שפי' אסור לעשות כן היינו לטבול ולהנך דמפרשי אסור לעשות כן לשמש ה"פ אחר מעשה תטהר כלומר אחר הטבילה תטהר לבעלה ומותר לשמש אבל א"ח שאסור לשמש אבל דעת רבינו הרא"ם כאן דלא כפרש"י שהרי מפרש אחר מעשה אחר טבילה ואפ"ה מפרש אסור לעשות כן היינו לטבול וכפי' רבינו אחר מעשה אחר טבילה כן מבואר בת"כ וז"ל רש"א אחר תטהר אחר המעשה תטהר כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות [וה"ה לבעלה] והר"ן פ"ב דשבועות הוכיח מהת"כ שאסור לעשות כן אטהרות ואבעילה קאי ולא אטבילה וכ"כ הרז"ה בהשגותיו לבעה"נ ולא ידעתי מאין הרגלים לפרש כן הלא ר"ש קרי להדיא לטבילה מעשה כמ"ש אחר המעשה תטהר כיון שטבלה כו' וא"כ גם מה שאמר אסור לעשות כן יש לומר כפירוש רבינו דהיינו מעשה הטבילה. הנה לפי' רבינו נמצא דמדאורייתא מותרת לשמש דמדפי' אחר מעשה תטהר פי' אחר טבילה א"כ אין לך לפרש תטהר אלא על התשמיש שמן התורה מותרת לשמש וכדכתב הנו"ב מ"ת חי"ד סי' קכ"ו בדעת הראב"ד משא"כ לפרש"י ותוס' בד' ס"ז ב' שפי' אחר תטהר היינו הטבילה שמותרת לטבול ביום ז' אבל א"ח אסור לעשות כן היינו שאסרו הטבילה א"כ איכא למימר שבאמת התשמיש אסור מן התורה משום פולטת ש"ז כ"כ הנו"ב שם סי' קכ"ה. ומש"כ הנו"ב שם סי' קכ"ו שבדרשא דקרא ליכא פלוגתא בין רבנן לר' שמעון ומר אמר חדא ומר חדא ולא פליגי תרוייהו דרשות שמעינן מהך קרא אבל הך סיום דברי ר"ש אבל ח"א אסור לעשות כן שמא תבוא לידי ספק זה לא מצינו לחכמים שסברו שאסרו חכמים וגזרו לאסור טפי ממה שאסרה תורה ובזה אינני צריך לדחוקי גם בריש סוגיא דטועה נדה כ"ט ב' דאמר ר' שמעון היא דהוכרח לומר ר"ש דלרבנן נשאר קשה בכ"א תשמש דלדידהו לא מצינו שס"ל שאסרו לעשות כן וממילא שפיר אמר שם בסוף הסוגיא ש"מ ר"ש היא עכ"ל תמיהני דכבר כ' מהרש"א בדה"ת ד' ס"ז ב' בד"ה אבל דקושיית התוס' דד' כ"ט ב' ד"ה ר"ש סמכו עצמם אמה שהוכיחו כאן דליכא למימר דרבנן שרו לשמש כו' ואיך כ' הנו"ב לפרש כן ולא חש להוכחת התוס' אם לא דנימא כתירוץ התוס' בד' ס"ז דניחא גם קושייתם דהתם וכמש"כ מהרש"א שם וא"כ מאי חידש הנו"ב. ומדברי רבינו דלמעלה יש ללמוד דס"ל דרבנן ור"ש פליגי בדרשא דקרא דכ' שם רבינו דלרבנן דפליגי עליה דר"ש לא למדנו טבילה לזבה דדרשי ואחר תטהר אחר א' לכולם ואם איתא כמש"כ מהרש"א לפרש"י ותוס' דד' ס"ז ב' א"ש גם לרבנן כמו לר"ש דגם רבנן דרשי ואחר תטהר אחר מעשה תטהר והיינו מעשה הטבילה ותרוייהו דרשות שמעינן מהך קרא ורבינו א"ל לשיטתו שפי' בר"ש ואחר תטהר אחר מעשה תטהר דהיינו מעשה הטבילה תטהר לטהרות ולבעלה וא"כ לרבנן דבעו תיבת ואחר שיהיה הספירה רצופה כאילו היא דבר אחד לא מחולקת א"כ לא דרשי תיבת ואחר למעשה הטבילה. אבל לפרש"י שפי' ואחר מעשה שאמר ר"ש דהיינו אחר שספרה מקצת יום הז' תטהר ע"י טבילה א"כ ה"ה לרבנן שפיר מצי ס"ל תטהר ע"י טבילה כמו לר"ש ועיין מש"כ לעיל בביאורי אות כ"ב ודו"ק. ובביאור דברי ר"ש דאמר ואחר תטהר קאי אפי' ביום הז' בעצמו נ"ל דהיינו כר"ה בב"ר פ' מ"ד והובא בתוס' גיטין ס' א' ד"ה ופרשת דכ"מ שנאמר אחר סמוך אחרי מופלג וכיון דכתיב ואחר ולא ואחרי כן ש"מ דסמוך קאמר וע"כ בסמוך לספירת מקצת שבעה דאי סמוך לסוף ספירת ז' פשיטא דהא יותר משבעה ל"צ כדכתיב ז' ימים. ומה שהקשו התוס' בגיטין שם מאחרי מות דבו ביום היה ואיך אמר ר"ה אחרי מופלג לפמש"כ בפענח רזא ס"פ וירא דהא דקי"ל אחר סמוך אחרי מופלג ה"ק בכ"מ הוי אחר סמוך אבל אחרי יכול להיות מופלג או סמוך א"ש דלק"מ ובזה מיושב ג"כ קושיית הפר"ד דרוש ה' לר"ה דאחרי מופלג איך יתכן לומר דבביזת מצרים נתקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול שהרי אין לך סמוך גדול מזה עיי"ש. ועיין ברכות ס"א א' אר"נ מנוח ע"ה היה דכתיב וילך מנוח אחרי אשתו והנה לפמש"כ המעי"ט בפ' אין עומדין סי' ח' לדעת התוס' דולא אחורי אשה היינו בסמוך לה בתוך ד"א וא"כ י"ל דאחרי מופלג והיה מנוח רחוק מאשתו ד"א ומנלן דע"ה היה וראיתי בשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תש"ע שכ' שם דמותר לקרב אצל אשה אחרת לבד זונה בתוך ד"א דרך אקראי אבל ללכת אחריה אפי' חוץ לד"א אסור לפי שהדבר ברור שיבא לידי הרהור עיי"ש והוא דלא כמש"כ המעי"ט ואפשר דר"נ ס"ל כר' יודן במדרש שם דאחרי סמוך ואחר מופלג וא"ש דר"נ הי' תלמיד שמואל ושמואל ס"ל גם כן דאחר מופלג כמ"ש בערכין כ"ד ב' מאי אחר היובל אחר אחר עיי"ש בהגרש"ש.

(קכב) כן. ט"ס וצ"ל זה. ודעת הרז"ה דליטבלן דאמר ר"פ הוא לשון נקיה כלומר ליטבלן ולישמשן וכההוא דאמרינן ברכות כ"ד א' ההוא יומא יום טבילה הוה ואין כן דעת רבינו אלא כרבינו יעקב ז"ל.

(קכג) ואין לה"ר כו' עד וא"ר תבעוה לינשא חסר בנדפס.

(קכד) מטבלינן ביממא אימר יולדת כו' אינה ראיה דהתם כו' כצ"ל.

(קכה) ו'. צ"ל ז'.

(קכו) א"נ מצינו למימר כו' כצ"ל ועיין נדה כ"ט ב' תוס' סד"ה ר"ש ובדף ס"ז ב' ד"ה אבל ומיהו זה יש לדחות כו' והיינו כמש"כ הרא"ם כאן ונראה שכן הוא דעת הראב"ד בבעה"נ וזש"ש וה"נ כיון דמשוינן לה כזבה וסתרה ואסורה לשמש כולי יומי דתמניא שויוה לההיא יומא כיום ז' לנדה דהא נדה היא ומש"ה לא טבלה בשביעי עכ"ל ועיין נו"ב מ"ת חי"ד סי' קכ"ו מש"כ שם לפרש דברי הראב"ד.

(קכז) אדעתיה. צ"ל אדעתה.

(קכח) התלמיד כצ"ל והנה מש"כ כאן על מה ששותה עם אשתו נדה עיין בנדפס שכ' שם על ששכב עם אשתו נדה ויש לפרש עפ"י מש"כ בס' הישר לר"ת בשאלת הר"ר אליעזר דע"ח ע"ד וז"ל כ"ש דקפיד אאכל ושתה דחמירא אכילה ושתיה על שלחן אחד משינה בסינר כדמוכח כולה שמעתא דהתם איכא דעות ואיכא שינוי והכא דעות איכא שינוי ליכא וא"כ רבינו מכח כש"כ אומר דה"ה שלא ישתה מ"מ אין סגנון הלשון מורה כן וגירסא דכאן עיקר.

(קכט) שאל"כ למה הוזכר בברייתא שותה. מיהו התוס' בשבת י"ג ב' סד"ה בימי כ' ומהכא דקאמר אכל עמי ושתה עמי יכול להיות שלא הקפיד אלא על השכיבה וצ"ל לדעת התוס' שבברייתא הוזכר כל זה לרבותא לרוב צדקתו שאע"פ שאכל ושתה עמה וישן ג"כ בקירוב בשר מ"מ לא עלתה לבו ודעתו לד"א.

(קל) מהרהר. צ"ל ומהרהר וכ"ה בנדפס. ובהגמי"י פי"א מהל' א"ב אות ל' הביא עוד ראיה לסברת הרא"ם שאם הבעל שותה תחלה מותרת האשה לשתות אחריו מדקאמרינן גבי עובדא אכל ושתה עמי ולא אמרה אכלתי ושתיתי עמו או אכלנו ושתינו יחד והס"ט סי' קצ"ה סקי"א כ' מהתם ליכא להוכיח שהשיבה כפי מה ששאל אליה מה הוא אצלך וע"ז השיבה אכל עמי וכו' ובאמת באדר"נ רפ"ב איתא אמרה לו רבי אכלתי עמו ושתיתי עמו כו'. וראיתי בבנין יהושע שם עמש"כ שם וישנתי עמו בבגדי על המטה שכ' וז"ל בבגדי ל"ג הכא וכן ליתא בשבת כי הלא אמרה ובשרו נגע בבשרי עכ"ל אולם הראב"ד בבעה"נ ריש שער הפרישה העתיק לשון האדר"נ ובשרו לא נגע בבשרי וכ"כ הרשב"א בתהה"א בלשון האדר"נ וא"ש וכן מבואר בתדא"ר פט"ו וישנתי אני עמו במטה אחת אני בבגדי והוא בבגדיו אבל לא הסיח דעתו לד"א ע"כ ופליג אתלמודא דידן דקתני וישן עמי בקירוב בשר ועיי"ש באדר"נ שאמרו הה"א ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב [לגלת ערותה] יכול כו' ישן עמה. בבגדיה על המטה ת"ל לא תקרב וכ"ה בתדא"ר שם והיינו לפמש"כ בעובדא דתלמיד. אחד שישן עמה בבגדיו עז"א אליהו ברוך המקום שהרגו כו' שכך כתוב בתורה ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב הרי מבואר דמל' לא תקרב האמור בתורה בנדה גופיה ילפינן דהוא בבגדו והיא בבגדה אסור אבל התלמוד שלנו בשבת שם ס"ל באותה מעשה שישן עמה בקירוב בשר וא"כ ממה שאמר אליהו שהרי א"ת כו' לא תקרב אין ראיה להוא בבגדו והיא בבגדה עד דילפי שם י"ג א' ממ"ש ביחזקאל דמקיש אשה נדה לאשת רעהו ומכל זה מבואר דעיקר הגירסא באדר"נ וישנתי עמו בבגדי על המטה ובשרו לא נגע בבשרי כהראב"ד והרשב"א דלא כהבנין יהושע. ועיין הגמי"י ריש פכ"א מהל' א"ב שהעתיק שם האדר"נ יכול ישן עמה בבגדיה על המטה ת"ל והדוה בנדתה כו' והוא ט"ס שדילגו מן הת"ל הראשון להת"ל השני עיין אדר"נ שם. וראיתי להפ"ת ביו"ד סי' קצ"ה סק"י שנסתפק אי מותר לבעל לשמוע קול זמר של אשתו נדה עיין בדבריו שם ואני הייתי אומר שמותר לפמש"כ הרמ"א שם ס"ז דמותר להסתכל באשתו נדה במקומות הגלוים אע"פ שנהנה בראייתה והא ודאי דבאשת רעהו כה"ג אסור כמבואר בברכות כ"ד א' ובע"ז ד"כ אפי' פנויה וממקום שהביאו בברכות קול באשה ערוה מבואר שם דה"ה מראה באשה ערוה כדכתיב קולך ערב ומראיך נאוה ושניהם שקולים הרי להדיא דלא איתקש נדה לאשת רעהו להנך דברים דשה"ש ולדעתי הוא ראיה שאין עליה תשובה. ודברי הרא"ם הובאו ברוקת סי' שי"ח ובפסקי הריקאנטי סי' תקפ"ב וראיתי באו"ז הל' נדה סי' ש"ס שכ' ומורי אבי העזרי אמר לי שראה את רבינו אליעזר ממיץ שהיה שותה מכוס שהיתה שותה אשתו נדה אך לא היה מקבלו מידה עכ"ל ולכאורה הוא מעשה לסתור פסק הרא"ם שכתב כאן ואין לומר דשלא בפניה הוי מדאמר אך לא היה מקבלו מידה ש"מ דבפניה הוי. ואין לומר דמיירי כשהאשה שתתה כל הכוס ואח"כ חזרו ומלאו אותו ושתה הרא"ם אע"פ שמכוס אחד שניהם שותים התיר הרא"ם דא"כ למה לא היה הרא"ם מקבלו מידה והלא דעת הרא"ם כאן בסמוך בהושטת ש"ד שלא בכוס מזיגה מותרת. וי"ל דהרא"ם היה שותה מכוס שהיתה שותה אשתו נדה אחר הרקה שהריקו כוס ששתתה בכוס אחר ואח"כ הריקו בכוס ראשון וכמש"כ רבינו כאן ולאפוקי אתא ממש"כ האו"ז שם מפסקי נדה אנו מחמירין על עצמינו ואין אנו אוכלים לא בקערה שלה ולא משיורי מאכלה לזה כ' האו"ז ע"ש אבי העזרי שראה להרא"ם שהיה שותה מכוס שהיתה שותה אשתו נדה ולאחר הרקה דוקא. ועיין במרדכי פ"ק דשבת מש"כ בשם רבינו שמואל מבונבורק וחידוש שלא הביא דברי הרא"ם דאפי' כשחוזרים ומריקים לכוס ראשון מותר.

(קלא) עמה. ובנדפס הגירסא אין זה איסור והיא היא. ומש"כ כאן ובכתובות כו' עד שלא בפניו שריא חסר בנדפס אולם הרשב"א בחי' לכתובות שם הביא דברי היראים הכתוב כאן.

(קלב) דלא כרש"י. עיין תוס' כתובות שם ד"ה מחלפא. ולשון הסמ"ג חוץ ממזיגת הכוס כשהכוס בידו וא"כ ליתא למה שדקדק רבינו ואחרי שאין איסור אלא בהושטה והזכירו מזיגת הכוס למדנו כו' והרשב"א בחי' לכתובות שם ה"ר לדברי רבינו וז"ל ובמס' ברכות ירושלמי לשון סועד לזה כלה לביתה אסורה כל ז' ואסור ליטול ממנה כוס עכ"ל וכ"כ הריטב"א שם וז"ש במ"ס כלה בלא ברכה כו' ואסור ליטול מידה כוס אלמא כוס דוקא עכ"ל והאו"ז סי' ש"ס כ' והא דאמר פ"ב דברכות ירושלמי כלה אסורה לביתה כו' התם מיירי באדם אחר ולא בבעלה כו' וצ"ע בכוונת דבריו אם כוונתו לדייק כהרשב"א והריטב"א א"כ דחי דאדם אחר קיל מבעלה וכמו שכ' רבינו והנדה יען שהיא רגילה עם בעלה החמירו בה יותר משאר עריות לענין אכילה ושתיה ואפשר דר"ל להיפך.

(קלג) משאר. צ"ל בשאר וכ"ה בנדפס.

(קלד) לר' אבהו. בנדפס לרבא. ולפנינו בגמרא לרב כהנא.

(קלה) וטעמא כו' בקיצור הל' נדה להרא"ש בסופו כ' שם אלא שהדבר קשה ליזהר מיחוד אשתו נדה ומצאו רמז מן המקרא להתיר ייחוד נדה כו' והיינו ממש כדברי רבינו ומיושב בזה תמיהת התוס' שבת י"ג א' סד"ה מה וכבר העיר בזה הק"נ שם.

(קלו) יש לה היתר לאחר ספירת ז' וטבילה כ"ה בנדפס. ועיין תוס' סוטה ז' א' ד"ה נדה ויש לומר כו' וכדברי הרא"ם כאן אלא שרבינו הוסיף לומר ובמה מצינו [כצ"ל] אין ללמוד כו' דהנה הגרש"י בסוטה שם הקשה על התוס' מודע לא כתבו דשאני נדה שכבר בא עליה וכדאיתא בכתובות ד"ד וכמו שכ' התוס' בעצמם בסה"ע ואשתמיטתיה מש"כ הגרעק"א בתשו' ס"ס קמ"ה וז"ל שם מה דהקשו התוס' דמ"ש נדה מעריות היינו אף דבנדה ג"כ בלא בעל אותה אסור ביחוד מ"מ הא בעריות גם בבעל אותה כגון שגירש לאשתו ונשאת לאחר דאסור הראשון להתיחד עמה כיון שהיא א"א או שבא על הפנויה ונשאת לאחר וכדומה שהיא עתה ערוה עליו דאסור ליחד אף דכבר בא עליה עכ"ל אלא שהקשה שם בתשובה על תירוץ התוס' דנימא נמי דומיא דבן לאמו דלא בעל אותה דהא מעולם אסורה לו אבל בבעל כמו גווני הנ"ל תשתרי ומנ"ל דבאין היתר לאיסורו אף בבעל אסור נימא דדומיא דבן לאמו דלא בעל הוא דאסור אבל בבעל מותר והניח בצ"ע אך במה שהוסיף רבינו הרא"ם כאן ובמה מצינו אין ללמוד מתורץ תמיהת הגרעק"א דשפיר יש ללמור במה מצינו דאף שבעל אסור כמו לא בעל בדבר שאין היתר לאיסורו אבל בנדה אין ללמוד במה מצינו דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו לשאין לו ואף דיש סברא ג"כ לומר דבלא בעל יצרו תוקפו יותר מאם בעל מ"מ אין הסברות שוות זה לזה ודו"ק. ויש כאן דילוג איזה תיבות וכצ"ל ואין מתייחד עם כל עריות שבתורה לא אסרו אלא עריות שאין כו' וכ"ה בנדפס.

(קלז) ויען כו' עד דתניא חסר בנדפס.

(קלח) תולדה. צ"ל כתולדה. והנה רש"י פי' בהוריות ח' ב' פרוש מן הנדה כלומר בסמוך לווסתה כו' אולם דעת הרא"ם כאן דלא כפרש"י ומש"ה כ' שאין חייבין עליה כמו שאר דרבנן וכבר כ' התוי"ט הוריות שם דרש"י לא דק בזה עיי"ש ומש"כ שם בתוס"ח וז"ל ובירושלמי הובא בתוס' איתא בהדיא איזה היא מ"ע שבנדה אמר ר' אבין והזרתם את בני ישראל מלמד כו' סמוך לוסתן עכ"ל ואחריו נמשך בהעמק שאלה שאילתא פ"ט אות ד' שכ' שם על פרש"י והכי איתא בירושלמי שם ובמחכ"ת אינו כן דבירושלמי שם אין כתוב סמוך לווסתן והפי' בירושלמי כמש"כ הבעל פ"מ שם והזרתם את בנ"י מטומאתם בשעת שהם בטומאתם כגון שנטמאת עתה כו' וכ"כ בס' באה"ט ויקרא י"ח י"ט ע"ד הירושלמי וז"ל וצ"ל דס"ל להירושלמי דוהזרתם קאי אהיה משמש עם הטהורה וא"ל נטמאתי ופירש מיד דחייב כו'. ודעת רבינו הוא כהרא"ה בב"ה בית ז' שער ב' בזה הדין. דעיין לעיל אות ס"ח בביאורי דווסתות דרבנן לדעת רבינו הרא"ם ועכ"ז הפרישה סמוך לווסת הוא מדאורייתא ועיין נו"ב מ"ק חי"ד סי' נ"ה ובהע"ש שם פשר הדברים בטוב טעם.

(קלט) והזרתם. כצ"ל.

(קמ) לראות. שאם רגילה לראות מט"ו כו' כצ"ל והסופר דלג מלראות הא' להב'.

(קמא) הלשון מגומגם וז"ל הנדפס ואין חילוק בין רגילה לראות תחילת העונה או סוף העונה לעולם אינה אסורה כי אם אותה העונה עכ"ל והוא הנכון ועיין בתהה"א הנ"ל מחלוקת הרשב"א והרא"ה בשיעור העונה ודעת רבינו כהרשב"א.

(קמב) ימים. כ' המעתיק לימים.

(קמג) בפי כצ"ל.

(קמד) אוסרין. צ"ל אוחזין אותה.

(קמה) הלכך כצ"ל.

(קמו) המרדכי רפ"בדשבועות העתיק לשון היראים או באכילת שום אכלה פלפלין וראתה. ועיין בב"י יו"ד סי' קפ"ט סד"ה גרסינן בגמרא שכ' דמשמע מדברי המרדכי שהם מפרשים דהא דאמרינן נדה ס"ג ב' לאתויי אכלה שום וראתה ואכלה בצלים וראתה כו' רבותא קמ"ל דכשראתה שלש פעמים ע"י ג' אכילות אלו אע"פ שהם דברים חלוקים הוקבע הוסת וטעמא משום דמ"מ הוחזקה זו לראות ע"י אכילת דברים חמים והובא בהגהת שו"ע שם סכ"ג והגר"א בביאוריו שם סקל"ג כ' דבמרדכי משמע להיפך ולענ"ד הדין עם הב"י לפי גירסת הב"י במרדכי וכן הוא לפנינו שכ' המרדכי בשם ס"י או באכילת שום אכלה פלפלין וראתה דמשמע דאכלה פלפלין הוא פי' אכילת שום שמקודם ואע"ג דשום ופלפלין ב' דברים הם אלא ע"כ דכל אכילת דברים חמים כחדא חשיב להו דמ"מ הוחזקה זו לראות ע"י אכילת דברים חמים. אבל הגר"א שם העתיק ל' המרדכי או באכילת שום או אכלה פלפלין וכן הוא לשון היראים הנדפס או אוכלה שומים וראתה או פלפלין ע"כ שפיר כ' הגר"א מש"כ ולשון הכת"י שלפנינו מורה כלשון הנדפס אף דליתא תיבת או קודם אכלה פלפלין.

(קמז) נדה. צ"ל זבה. כמסקנת הגמרא.

(קמח) מיהו כו' חסר בנדפס עד ועוד ראיה. ועיין סמ"ג שכ' דהואיל ולא נתברר הלכה כדברי מי ראוי להחמיר כדברי ר' חנינא והוא כדברי רבינו והאו"ז הל' נדה סימן שמ"א פסק כרב וכ"ד הרבה מן הראשונים ובס' התרומה הל' נדה סי' פ"ח האריך בזה.

(קמט) בס' ראשית בכורים להגאון ר"ב זצ"ל בד' ל"ו א' נסתפק בהא דאר"י א"ש הלכה כר"א בד' אם הוא במשנה דוקא או גם בברייתא וחידוש שלא העיר שם מדברי התוס' נדה מ"ח א' סד"ה אמר. ועיין או"ז הל' בע"ק סי' קכ"א מבואר שם דס"ל דהך כללא הוא אפילו בברייתא דאל"כ לק"מ קושייתו שם.

(קנ) ביום הראשון ומצאו טהור וביום השביעי ומצאו טהור וכו' ר' אליעזר אומר הרי אלו בחזקת טהרה. ועוד ראיה כו' כצ"ל.

(קנא) ושלשה. ליתא במשנה שלפנינו.

(קנב) הרי זו כצ"ל ובנדפס הרי אלו.

(קנג) ואע"ג כו' עד וכשהיא בודקת ליתא בנדפס. ודברי רבינו צריכין ביאור דאי אפשר לומר דר"ל דלא קיי"ל בנדה שבדקה עצמה בשנים לנדתה ומצאה טהורה ובה"ש לא הפרישה כדברי חכמים מדאמר ר"א אליבא דר"ח דתחילתן וסופן בעינן דמאי שייטי' דברי ר"א ור"ח לבדיקת נדה דסגי ביום א' ולא בעינן כלל ז"נ אלא ע"כ דכוונת רבינו הוא דבזבה לא קי"ל דסגי בבדיקת אמצעי לבד וכרבנן בדין נדה אלא כר"א וכדפריש ר"ח כו' וא"כ מוכח מדברי רבינו דאם לא הוה ס"ל כר"ח אלא כרב דאמר לר"א תחילתן אע"פ שאין סופן וסופן אע"פ שאין תחילתן ה"ה דהוה אמרינן כחכמים בבדיקת נדה וסגי בזב וזבה ג"כ בבדיקת אמצעי לבד וא"כ דעתו כהראב"ד בבעה"נ שכ' שם לדמות ספירת ז"נ של זב וזבה לדברי חכמים בהפסקת נדה הביאו הרא"ש פ"י סי' ה' משא"כ לדעת הרז"ה שם אפילו אי נימא כרב אליבא דר"א לא סגי בזבה בדיקת אמצעי לבד. ויש לדקדק לפמש"כ רבינו כאן דמדברי חכמים שמענו דלא כר' יהושע ור"ע א"כ מאי מתרצינן בנדה ח' א' דמש"ה ל"א ר"י א"ש הלכה כר"א בה' והיינו הא דתנן רא"א מלמדין את הקטנה שתמאן בו דאר"י א"ש הלכה כר"א משום דקאי ר' אלעזר כוותיה. משום דקאי ריב"ב כוותיה. דא"כ קשה אמאי חשיב הזב והזבה בד' אע"ג דחכמים דד' ס"ח א' ס"ל כר"א ודלא כר"י ור"ע ועיין בתוס' נדה ח' א' ד"ה משום וד' מ"ח א' ד"ה אמר. וי"ל דסוגיית הגמרא שם כר"ח אליבא דר"א דתחילתן וסופן בעינן וא"כ אי אפשר לומר דר"י א"ש פסיק הלכה כר"א בזב וזבה משום דחכמים כוותיה ס"ל דא"כ הוה סגי בבדיקת אמצעי לבד ולמה הצריך דוקא ראשון ושביעי והיינו דוקא לסברת הראב"ד שאינו מחלק בין הך דזב וזבה לבדיקת נדה לרב אליבא דר"א דלא כהרז"ה. ובז"י דברי התוס' נדה ז' ב' ד"ה ר"א שכ' מכאן משמע אשה כו' ודבריהם תמוהים אם רצונם להוכיח דהלכה כר"א מאי מכאן משמע הא להדיא אר"י א"ש הלכה כר"א בד' והך חדא מינייהו ולא היה להם להאריך כ"כ בדבריהם אלא ע"כ דכוונת התוס' להוכיח מכאן דהלכה כר"ח אליבא דר"א דתחילתן וסופן בעינן וכמבואר בדבריהם דאזלי כר"ח וכדעת הרא"ם והסמ"ג אמנם גם זה יפלא מאין הרגלים מכאן כר"ח ולא כרב ולפי הנ"ל אתי שפיר דס"ל להתוס' דלרב אליבא דר"א באמצעי לבד נמי סגי וכהראב"ד דיליף לה מבדיקת נדה לחכמים וא"כ לפי"ז יקשה סוגיית הגמרא משום דקאי ריב"ב כוותיה וכנ"ל וע"כ צריך לתרץ דכאן אזלא כר"ח דר"א תחילתן וסופן בעי ופליג בהא ארבנן דלדידהו באמצעי לבד נמי סגי בזב וזבה וא"כ אין לומר דר"י א"ש פסיק הלכה כר"א בזב וזבה משום דחכמים כוותי' ס"ל ומש"ה פסקו התוס' כר"י א"ש דאמר הלכה כר"א וכר"ח דאמר לר"א תחילתן וסופן בעינן.

(קנד) ורבא. צ"ל ור"ע.

(קנה) טהרה. ט"ס וכצ"ל טומאה. דהא תנן ברישא דמתני' כל י"א יום כו'.

(קנו) אלה. צ"ל אלא.

(קנז) יום ואלו ימים הרי שנויים לזבה כו' כצ"ל ועיין נו"ב מ"ת חי"ד סי' קכ"ז שכ' שם אדברי ר"ע למה לא פליג בנדה ס"ת א' בנדה שבדקה יום שביעי כו' דטעמי' דר"ע דבעינן ספורין לפנינו כדמסיק בד' ס"ט א' ורש"י שפי' במשנה טעמיה דר"ע שמא ראו בנתיים אין הכוונה שחוששין לזה אלא כיון שבצד האפשר הוא שתראה לא מקרי ספורין לפנינו אפילו אם באמת לא ראתה וא"כ אין ראיה מחכמים שם דלא כר"ע וגם בדברי ר' יהושע כ' הגר"א בא"ר דקסבר מדאורייתא היא בחזקת טהרה אלא רבנן הוא דגזור ולא גזרו אלא אימים שלא בדקו עצמן ומש"ה אינו סותר את הראשון ועולה הוא לו ודו"ק.

(קנח) בצמר לבן. חסר בנדפס וניכר החסרון מראיותיו שם שכ' דאמרי' בפ' כל היד אין בודקין את המטה אלא בפקולין או בצמר נקי ורך ואמר אביי כו'. ופקולין הוא צמר גפן שכ' שם מקודם וכן פי' כאן. והני שחקי דכתנא דאביי הוא בגד פשתן לבן ישן שכ' שם מקודם. ואו בצמר נקי ורך הוא צמר לבן שכ' כאן וחסר שם. והך דאמרינן בפ' כל היד כו' עד ואמר אביי חסר כאן. ודע דכפי' רבינו כאן בפקולין שקורין קוטון בלע"ז כן פרש"י אבל הערוך ערך פקל ב' פי' פקולין פשתן נקי וצ"ל הא דתני דבי מנשה ולא בפשתן אלא בפקולין לפי' הערוך דר"ל ולא בפשתן פשוט אלא בפקולין הוא פשתן נקי וטוב כמש"כ בערך מך ד' פי' הפשתן המסורק המובחר קורין בלשון ישמעאל אלמך והוא מוך שבמשנה וגמרא.

(קנט) נדבק. בנדפס איתא בבגד פשתן לבן ישן שהוא רך והדם נבדק בו וכ"כ הרב הגאון ר' אלי' דוד שליט"א בגליון הכת"י ואין הדם נבדק בו אולם המרדכי בהל' נדה העתיק שם מס"י כפי מה שכתוב בהכת"י ולא חדש שהוא קשה. ואין הדם נדבק וא"כ יש לקיים השניים ולבטל האחד. והנה דעת רבינו דלא כפרש"י שפי' שחקים לבנים יותר מן החדשים אלא כמש"כ התוס' שבועות ו' ב' ד"ה גלימא דטעם דשחקים הוא מפני שהן רכין וכ"כ הטור יו"ד סי' קצ"ו וכמש"כ שם הב"ח בדעת הטור אלא שלא הביא דברי התוס' דשבועות ודברי רבינו הרא"ם והביא מקור להטור מהרשב"א בת"ה הקצר. ועיי"ש בהרשב"א שכ' בטעם חדש מתוך שהוא קשה מעט שמא יעוותנה ור"ל דהקשה מסרט בבשר ויש לראות דם בהעד ואינו דם המקור כלל אלא דם הבשר ולפי"ז אם אינה חוששת בכך מותרת לבדוק עצמה בבגד פשתן חדש לבן ונקי וכ"כ הס"ט יו"ד שם סקכ"א ויש לכוין לדבריו גם נוסחת היראים הנדפס שכ' דברך הדם נבדק בו דר"ל שאם תראה דם ברך בדוק הדבר שהוא דם טמא משא"כ בקשה והיינו כהרשב"א אבל לנוסחת הכת"י והמרדכי שבקשה אין הדם נדבק בו אין הדבר תלוי במה שאינה חוששת אלא דאין הבדיקה מועלת בב"פ חדש וכמו שהוא לפרש"י דאסור לה לבדוק בב"פ חדש שאינו לבן כ"כ כמו ישן ואין נ"מ לדינא בין פי' רש"י לפי' התוס' דשבועות והרא"ם. והרא"ש פ"י דנדה ס"ה כ' שתכניס בגד לבן או צמר גפן כו' ולא הזכיר כלל שחקים וכ"כ בהל' נדה בקיצור בבגד פשתן לבן וכן הסמ"ג לא זכר ישן רק בגד פשתן נקי ולבן ועיין דברי חמודות פ"י סי' ל"א שעמד בזה וכ' שם דמדברי הרא"ש משמע דפסק כתי' קמא ולא ידעתי למה עכ"ל ואני אומר דלא מן השם הוא זה אלא דהרא"ש והסמ"ג מפרשים כפרש"י דשחקים לבנים יותר מן החדשים וממילא כיון שהתנו לבן שמעינן דכל שלבן יותר טפי עדיף ולא הוצרך להם להזכיר שחקים להדיא ורבינו ירוחם שכ' והבדיקה תהיה שתכניס בגד לבן רך כו' ולא הזכיר ג"כ ישן ס"ל כהטור ומאחר שהתנה רך ממילא שמעינן דדוקא בשחקים שהן רכין יותר מן החדשים.

(קס) אביי. לפנינו רבא.

(קסא) הוי בדיקה מעליא בענין אחר לא. וכ"כ המרדכי ע"ש ספר היראים ובנדפס איתא בזה"ל אלמא הכנסת חו"ס בעיא ובהכי הוי בדיקה. והראב"ד בבעה"נ שער הספירה והבדיקה הוכיח מהך דנדה ה' א' להיפך שכ' שם הנה ראינו מכאן שאע"פ שתקנו חכמים בדיקה לתשמיש ולטהרות עד שלפני תשמיש בדיקה היא לתשמיש ואינה בדיקה לטהרות מפני שאינה מכניסתו לחו"ס אולם דעת רבינו כהיש מי שאומר שכ' הראב"ד שם דבדיקת זבה בין בבדיקת יום ההפסקה בין בבדיקת השבעה בעינן בדיקה מעולה כבדיקת הטהרות ולא הקילו לגבי בעל אלא בבדיקת המעלות באשה העסוקה בטהרות שהיא צריכה בדיקה אף לבעלה דלפי שאין עיקר הבדיקה לבעל מחמת הבעל אלא מחמת מעלות הטהרות שהיא עסוקה בהן והלכך לא הצריכוה אלא בדיקת כל דהו. ועי"ל דרבינו מפרש מתוך שמהומה לביתה אינה מכניסתו לחו"ס לא שאינה צריכה לכך אלא מתוך שמהומה לביתה חוששין לטהרות שמא פשעה ולא עשתה כהוגן ולא הכניסתו לחו"ס וכן פי' הרשב"א בחי' שם ובתהה"א וכ"כ הר"ן בחידושיו. והנו"ב מ"ק חי"ד סי' מ"ו ה"ר דלא כהרשב"א ורבינו הרא"ם עיי"ש באורך ועיין בס"ט סי' קצ"ו סקכ"ג ובח"ד בביאורים שם. והנה לפי המתבאר בהרשב"א שם שתי דעות יש בהא דאמרו נדה י"א ב' אמתני' ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה אר"י א"ש ל"ש אלא באשה העסוקה בטהרות דמיגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא נמי בדיקה לבעלה איזה בדיקה בעיא לבעלה לפני תשמיש דלהיש מי שאומר שכ' הראב"ד אין צריך בדיקת חו"ס אלא בדיקת בית החיצון לבד ומש"ה אר"י א"ש שם ה' א' דעד שלפני תשמיש אינו ממעט כפקידה לענין טהרות משא"כ לפי' הרשב"א והר"ן דמתוך שמהומה לביתה חיישינן לפשיעה צריכה לפני תשמיש בדיקה מעליא כבדיקת טהרות. וקשה לי דאם נאמר דבעסוקה בטהרות בעיא נמי בדיקה לבעלה לפני תשמיש בדיקה מעליא בחורין ובסדקין א"כ מאי פריך שם י"א ב' והא א"ש חדא זימנא ומשני חדא מכלל חברתה אתמר. נימא דאי משום הא דאר"י א"ש ל"ש כו' הוה אמינא דבאינה עסוקה בטהרות אף באשה שאין לה וסת לא בעיא בדיקה מעליא כבדיקת אשה העסוקה בטהרות אבל בדיקת בהח"צ בעיא מש"ה איצטריך להא דאר"ז אמר ראב"י א"ש דכל לבעלה לא בעיא בדיקה בין ערה בין ישנה דאף בדיקה קלה לא בעיא וכמש"כ הח"ד בבאורים ריש סי' קפ"ו. ויש לומר דקושיית הגמרא הוא דלא איצטריך הא דאר"י א"ש ל"ש כו' ומדוייק לשון הגמרא והא א"ש חדא זימנא דאר"ז אראב"י א"ש כו' ולפי"ז אתי שפיר פי' הרשב"ם בחי' הגמרא חדא מכלל חברתה אתמר דהך דהכא אתמר מכלל ההיא דלקמן עיין תוס' שם ד"ה חדא כיון דכל קושיית הגמרא הוא דלא איצטריך הך דהכא אבל ההיא דלקמן צריך וצריך כנ"ל. ומה שהקשו התוס' לפרשב"ם דבההיא לא פי' שמואל דאיירי בעסוקה בטהרות אלא רבא דייק כו' ש"מ קסבר שמואל כל לבעלה ל"ב בדיקה נלע"ד שהרשב"ם מפרש הא דאר"י א"ש ל"ש כו' דלאו רב יהודה שמע מיניה דשמואל הך ל"ש כו' אלא דרב יהודה שמע מיניה דשמואל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק ושמע הך דאראב"י לר"ז דמינה נשמע כדרבא ש"מ קסבר שמואל כל לבעלה ל"ב בדיקה ושמואל מיירי בעסוקה בטהרות מש"ה אמר ר"י א"ש ל"ש כו' ואתי שפיר. ובזה יש ליישב פי' הב' שפרש"י בספ"ק מאן דמתני הא לא מתני הא שפי' לעולם בשאינה עסוקה בטהרות ודקשיא לך דאמר ראב"י אהא דר"י לא תיקשי אמוראי נינהו אליבא דשמואל. ורש"י כ' ע"ז וטועין בדבר דא"כ קשיא דר"י אדר"י דהא איהו גופיה אמר דשאינה עסוקה ל"ב בדיקה ועיין בהר"ן פ"ב דשבועות שכ' לתרץ קושיית רש"י דלאו טעות הוא דאמוראי נינהו ואליבא דר"י ובאו"ז הל' נדה סי' שנ"ה כ' תרי תנאי אליבא דר"י א"ש ומאן דמתני להא דאר"י א"ש הל' כר"ח לא מתני לההיא דאר"י א"ש דההיא דאר"י א"ש כו' והא דאר"ז אראב"י א"ש כו' הנהו חדא נינהו דחדא מכלל חברתה אתמר עכ"ל ולפי מה שכתבתי בפרשב"ם א"ש בפשיטות דהתם אר"י א"ש ל"ש כו' אליבא דאראב"י לר"ז אבל רב יהודה בעצמו לא מפרש כן דברי שמואל אלא אפי' באינה עסוקם בטהרות נמי אמר אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק וז"ש משמיה דשמואל בס"פ הלכה כרחב"א ודו"ק. מיהו אף דלפרשב"ם ל"ק קושיית רש"י מ"מ הרשב"ם בעצמו מפרש בס"פ כפי' הא' שברש"י שם כמבואר באו"ז שס שכ' פי' הא' שפרש"י בשם הרשב"ם וחולק על הר"ח שפי' כפי' הב'. ובס' מלבושי טהרה הל' נדה בפתיחה לסי' קפ"ו כ' שהרשב"ם מפרש כל הסוגיא כפיר"ח עיי"ש באורך ובמתכ"ת ליתא. וראיתי עוד במלבושי טהרה שם עמש"כ רש"י בס"פ דר"י לא אשמעינן התם בעסוקה מידי דממתני' הוה שמעינן בין עסוקה בין אינה עסוקה ואתא ר"י למימר ואשמעינן משמיה דשמואל דשאינה עסוקה ל"ב בדיקה והכא אשמעינן דהלכה כר"ח וכאותה משנה דעסוקה בטהרות בעיא בדיקה והכא עיקר שכ' שם וז"ל לפרש"י קשה הא דפריך לעיל אהא דאר"י א"ש והא א"ש חדא זימנא דאר"ז אראב"י א"ש אשה כו' דלפמש"כ רש"י אין כאן קושיא כלל דהא כאן אמתני' לא אשמעינן שמואל מידי להלכתא אלא שמפרש למתני' דלא מיירי באינם עסוקם בטהרות אבל הא דאר"ז אראב"י אשמעינן הלכתא דאסירה לשמש עד שתבדוק בעסוקה בטהרות אלא ודאי מדדחיק רש"י לומר חדא מכלל חברתה אתמר ש"מ דפשיטא ליה להש"ס דהא דמפרש שמואל למתני' דמיירי בעסוקה בטהרות הלכה למעשם קמפרש דאי לא סבר כמתני' לא פרשה ואף שאיני כדאי והגון להשיב ע"ד רש"י אמנם תורה היא ולע"ד תשובה נצחת היא עכ"ל ואני אומר דלק"מ לפרש"י דנהי דמאי דאר"י א"ש ל"ש אלא באשה עסוקה בטהרות דמיגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא בדיקה נמי לבעלה לאו הלכתא קאמר כפרש"י מ"מ מה שסיים אבל אינה עסוקה בטהרות לבעלה ל"ב בדיקה ואפילו אין לה וסת דינא קאמר דהא ע"כ כל עיקר חידושי דשמואל הוא דלבעלה מותרת אפילו באשה שאין לה וסת דהא דאמר ל"ש אלא באשה עסוקה בטהרות מתני' היא כל הנשים כו' כקושיית הגמרא שם מאי קמ"ל תנינא כל הנשים כו' ופרש"י שם ע"כ הכי מתרצת לה מתני' דהכא בעסוקה בטהרות והתם בשאינה עסוקה בטהרות וז"ש בגמרא שם אי ממתני' הו"א כו' אשהשאין לה וסת בעיא בדיקה קמ"ל ר"י א"ש דאפילו בכי הא א"צ בדיקה וע"כ לדינא אשמעינן דאי לפרושי מתני' דכל הנשים כו' דלא נימא דמיירי דוקא באשה שיש לה וסת הו"ל לר"י א"ש להעמיד דבריו שם ולומר לא תימא דמתני' מיירי באשה שיש לה וסת אלא אפילו באשה שאין לה וסת ועוד דבאמת מנ"ל הא ר"י א"ש דמתני' מיירי אפילו באין לה וסת אלא ע"כ דס"ל הכי לדינא ומש"ה יפה הקשו בגמרא והא א"ש חדא זימנא משא"כ בהך דס"פ דאר"י א"ש הל' כרחב"א בעסוקה בטהרות לפי' הא' שפרש"י יש לומר דל"ש דאר"י א"ש לעיל לאו דינא קאמר דאפשר דלית הלכתא כמתני' דהתם ואפילו בעסוקה בטהרות ג"כ ל"ב בדיקה והוא ברור לדעתי. ודע דעל מש"כ כאן שמהומה לביתה אינו כ' המעתיק משובש וחסר פה בכ"י המלות אלו עכ"ל ותיבת אינו אף שכ"כ בנדפס ט"ס וצ"ל אינה.

(קסב) לוגין שאובין אע"פ שהכשרן בסוף כו' כצ"ל וכ"ה בנדפס.

(קסג) אינו פוסל. לשון התוס' בב"ב ס"ו ב' ע"ש ר"ת אבל במקוה שלם כל מים שאובים שבעולם אין פוסלין אותו וכ"כ הרא"ש בהלכות מקואות סי' א' וז"ל שם סברא הוא דהא בהשקה נעשו זרועין ליטהר מטומאתם וה"ה להטביל בהן.

(קסד) פ"ג. צ"ל פ"ב מ"ג ספק מים שאובים שטהרו כו'.

(קסה) בפ"ה. צ"ל בפ"ו משנה ג'.

(קסו) מהן. צ"ל בהן. או דתיבת מהן צ"ל אחר ונתערבו ובנדפס איתא בהן ועיי"ש הגי' במשנה ובזה שלישי כ' סאה מים שאובים.

(קסז) דעת רבינו בזה כמש"כ התוס' בב"ב ס"ו א' ע"ש רשב"ם ור"ת דכולו שאוב פסול מן התורה דלא כהרמב"ם פ"ד מהל' מקואות ה"ב והר"י בתוס'. ועיין במרדכי הל' מקואות שכ' פר"ת וכן הרא"ם בס"י דפסול ג' לוגין מדרבנן ואח"כ כ' ור"ת כ' בס' הישר וכ"כ ריב"ן בפ' הגוזל דג' לוגין הלמ"מ ולא קשה דר"ת אדר"ת כמש"כ הרא"ש בריש הל' מקואות שפירש ר"ת בס' הישר הא דאמר ג' לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה הלמ"מ היינו כשאין שם מים אבל בסוף אינם פוסלים אלא מדרבנן וה"ר כו' ע"ש וכן הסמ"ג עשין רמ"ח שכ' בשם ר"ת דשאיבה דרבנן דוקא מקצת שאיבה ר"ל ג"כ בהשלמת ג' לוגין מים שאובין כדמסיים שם הסמ"ג ומפני שכולו שאוב מן התורה גזרו שיהא המקוה פסול בהשלמת ג' לוגין מים שאובין. ומהרא"ש שם בביאוריו לסמ"ג הניח בצ"ע דקשה מר"ת אר"ת ובמחכ"ת לק"מ. והנה כל הפוסקים ומפרשים ראשונים כ' דמה שאור"ת דבתחילה הלמ"מ דג' לוגין פוסלין את המקוה פי' בתחילה כשאין שם מים כלל וכן פי' אהא דאר"א פ"ב דמקואות מ"ד אולם בשו"ת מבעל טיב גיטין שאלה ד' אות ז' פי' בשיטת ר"ת דג' לוגין בתחילה הלמ"מ דהיינו קודם שנשלם רובו בהכשר מקרי בתחילה וביש בו רוב מים כשירים קרי לי' ע"פ המים ובזה ביאר ד' הרא"ש המובא בתוי"ט פ"ב דמקואות מ"ה ודלא כמש"כ בס' גולות עליות הנדפס מחדש לתמוה על הרא"ש שם וכן הוא בהג"א פ"ד דב"ב ס"ט וז"ל וקודם שיהא רוב מים כשרים שלש לוגין פוסלין את המקוה הלמ"מ [כצ"ל שם] אבל לאחר שיש בו רוב מים כשרים לא פסלי אלא מדרבנן עכ"ל והיינו כפיר"ת וכהנ"ל ולפי"ז הא דתנן במקואות פ"ב מ"ז בדברי ר"א או אם יש בו כמעט מים שפי' שם המפרשים דר"א לטעמי' שם משנה ד' שמחמיר בתחילה צריך לפרש כמש"כ הר"ן בפ"ב דשבועות וכמעט דאמר ר"א לאו דוקא אלא רוב המקוה כו' וכיון שאין בו מ"ס קרי לי' מעט מפני שאין בו שיעור מקוה. ודברי הר"ן שם צל"ע שכ' וכדאסיקנא בפ"ק דנדה דלית הלכתא כר"א אלא בארבע בין בס' טהרות בין בשאר סדרים עכ"ל דהיכן אסיקנא כן בפ"ק דנדה והא ר"י א"ש הלכה כר"א בד' בס' טהרות אבל בשאר סדרים איכא טובא כראיית הגמרא שם ח' א' מהאי דחלה אלא דראב"פ אמר שם דבכולי' תלמודא הלכה. כר"א בד' ותו לא ומנ"ל להר"ן דהלכה כראב"פ ולא כר"י א"ש ומה לו להר"ן להכניס ראשו בזה דבשאר סדרים והלא הך דר"א דמקואות הוא בס' טהרות וא"ש אפילו לר"י א"ש.

(קסח) ומעיין כו' בנדפס ליתא תיבת ומעיין וה"א שם דרבנן. ואע"ג דמדאורייתא כו'.

(קסט) אלעזר. כצ"ל.

(קע) פי' כו' עיין בתוס' נזיר שם שפרשו והאיכא רביעית דמקוה דחזי להטביל בו מחטין וצינוריות כדאמרינן בפסחים י"ז ב' וכן פרש"י שם בלשון הב' ולפי דבריהם מן התורה יוכשר רביעית לכלים אף דלא אתי ממקוה שיש בו מ"ס אבל בדברי רבינו נראה דרביעית לחוד לא היה כשר מעולם מן התורה לטבילת מחטין וצינוריות כ"א רביעית דאתי ממקוה שיש בו מ"ס דכיון דמהכשרא דמקוה קאתו כשר מדאורייתא והא דאר"פ בפסחים י"ז ב' רביעית דחזי להטביל ביה מחטין וצינוריות מיירי נמי בכה"ג דמהכשרא דמקוה קאתו וכדאמר בזבחים כ"ב א' אולם בס' גלות עליות פ"ו דמקואות מ"א פסקא ב' אות ה' הוכיח מפסחים שם דאי אפשר לפרש כן דברי ר"פ שם וע"כ לומר שד' ר"פ בפסחים נאמרו דגם רביעית לחוד כשר לטבילה מן התורה ומוכח מזה דאינו מקבל טומאה וכפרש"י שם ולכן ד' רבינו כאן בפי' צל"ע מי דחקו לפרש כן ולא בפשיטות כהך דפסחים שם.

(קעא) פפי. לפנינו פפא. והנה רבינו כאן מפרש הך אם קדח כו' דלא כהראב"ד בבעה"נ שער המים רפ"ו שהראב"ד שם מפרש הא דאר"ל זבחים שם לרביעית אינו משלים היינו להטביל מחטין וצינורות דבהכי מיירי בסוף שמעתא וכמש"כ התוס' שם ד"ה לרביעית אלא שהתוס' דחו פירושם דבימי ר"ל כבר בטלו רביעית דמקוה והראב"ד מתרץ זה במש"ש לא בטלו אותו אלא כשהוא בפ"ע אבל היכא דהוי מקוה שלם וקדח ממנו רביעית לעוקה שבצדו על שפת המקוה אם יש בפרצה רוחב כשפה"נ על גובה כקליפת השום מטבילין בו כלים קטנים ובהכי מיירי ר"ל ואין להקשות לפי"ז והאיכא רביעית דמקוה בכה"ג כקושיית הגמרא נזיר ל"ח א' ז"א דכיון שהוא בפ"ע אין מטבילין בו אלא כשהוא מעורב למקוה בשפה"נ לא שייך למחשבי' ובס' גלות עליות שם כ' לתרץ כן וסיים וזה דוחק על לא דבר והוא תי' פשוט. והא דאר"פ אם קדח בו רביעית כו' מפרש הראב"ד דקאי אהא דאר"ל לרביעית אינו משלים וקמ"ל ר"פ אם לאחר שנתבטלו במקוה שלימה קדח כו' מטבילין כו' אף דאם לא היה בתחילה אלא רביעית לא היו מתבטלין בה וזש"ש הראב"ד ודוקא בשקדחו לאותו רביעית ואח"כ ערבו בשאובים דפסול אבל אם עד שלא קדחו נתן שאובים במקוה בענין נתן סאה ונטל סאה ואח"כ קדחו ומשך ממנו רביעית לעוקה שבצדו אע"פ שהשאובין מעורבין בו כשר להטביל בו מחטין וצינוריות מ"ט מהכשרא דמקוה קאתו וה"א בזבחים פ"ב ע"כ והגרש"ש בזבחים שם מפרש מדנפשי' כן להא דאר"פ ובאמת הוא כפי' הראב"ד בבעה"נ ובס' עצי אלמוגים הל' נט"י סי' קנ"ט ס"ק כ"ג לא העיר כלל מדברי הראב"ד ומש"ה כ' שם להקשות דמילתא דר"פ אינו ענין כלל להתם. שו"ר להגאון בעל שפת הים בספרו ח"ג סי' כ"ב אות נ"ז שהעיר על העצי אלמוגים מדברי הראב"ד אך מה שפי' שם בדברי התוס' דזבחים שם ד"ה לרביעית שכ' ומיהו נראה כפי' הקונטרס דבימי ר"ל כבר בטלו רביעית דמקוה כו' והקשה ע"ד התוס' מהר"ם שי"ף וז"ל ואף דר"פ בתרא יותר הוי יש ליישב עכ"ל וניחא לי' להשפת הים שם דדעת התוס' כהראב"ד עיי"ש במחכ"ת אשתמיטתיה דברי התוס' שם ד"ה קודח שכ' וכה"ג לקמן אם קדח בו רביעית כו' הרי מבואר דהתוס' מפרשים אם קדח בו רביעית דאר"פ דלא כפי' הראב"ד אלא כפרש"י שם ומזה מביאים ראיה לפרש בקודח בתוכו דלא כפרש"י כמש"כ הכ"מ בפ"ה מהל' ביאת מקדש הי"א וכבר האריך בזה בס' היקר גלות עליות פ"ו דמקואות מ"א פסקא ב' עיי"ש ותבין כוונת מהרמ"ש שכתב דיש ליישב. ועיין בס' באה"ט לס' ויקרא פט"ו פסוק ט"ז דע"ב ב' שתמה לפי' הראב"ד בהא דר"פ דאפילו העוקה כולה שאובין פשוט דעכ"פ ע"י חיבור דכשפה"נ מתטהרת העוקה לגמרי ובס' גלות עליות מיישב זה עיי"ש אות ג'. ועכ"פ דברי רבינו הם דלא כפי' הראב"ד וגם דלא כפרש"י והתוס' בזבחים שם ובס' גלות עליות שם לא העיר משיטת רבינו הרא"ם וראיתי להצאן קדשים בזבחים שם ד"ה בא"ד דבימי ר"ל כבר בטלו רביעית דמקוה כו' שתי' ג"כ דדברי ר"פ אף לפי האמת וז"ל כיון דטעמא דבטלו רבנן משום גזירה שמא יטבול מחטין וצינוריות בכלי שאין בפיה כשפה"נ כמש"פ רש"י התם במס' נזיר והכא כיון דקדח בדופן המקוה ומהכשירא דמקוה אתי ל"ג רבנן וכ"כ תוס' בהדיא בחולין ק"ו א' ד"ה דפסקי' ע"ש עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים מה ענין דבטלוה רבנן לגזירה שמא יטבול בכלי שאין בפיה כשפה"נ וטעמא דבטלוה לרביעית כ' המאירי בנזיר שם גזירה שמא יטבול כלים גדולים בפחות ממ' סאה ע"כ ומה שהביא מפרש"י בנזיר הוא תמוה דרש"י לא כ' שם אלא להראות המקום שאמרו שם דלא סגי במקוה ברביעית דבטלוה וז"ש רש"י כדאמרינן בחגיגה כו' אלמא לכל מילי בעינן מקוה של מ' סאה וכוונתו למש"ש כ"ב א' דהא ארעא חלחולי מחלחלא ובעינן מ' סאה במקום א' והתם מיירי בדבר שכל גופו עולה בפחות דאל"כ מה ראייה צריך וכמש"כ התוס' בפסחים י"ז ב' סד"ה אלא ותו לא מידי.

(קעב) א"צ כו' כשיטת ר"ת שהביאו התוס' בחגיגה כ"א ב' ד"ה כעוביה דבמים סגי בטופח ע"מ להטפיח אבל בנקב בעינן ב' אצבעות ולענין הלכה עיין רמ"א יו"ד סי' ר"א סנ"ב.

(קעג) דאי לאו הכי כו' עד דמעין חסר בנדפס וט"ס הוא שדילגו ממעין הא' להב' וחסרו שבנתיים והמרדכי בפ"ב דשבועות הביא מס' יראים כפי הכתוב כאן.

(קעד) מאי. צ"ל ודאי.

(קעה) בטלו בימי חכמים האמורין ור"פ בזבחים לא כו' כן הוא בנדפס וכצ"ל וכ"כ המעתיק.

(קעו) אי נמי כו' עד ואין לומר חסר בנדפס.

(קעז) מפי'. ט"ס וצ"ל פי' וכ"ה במרדכי ועיין מה שכתבתי לעיל לרת ל"ג בביאור דברי הרא"ם.

(קעח) אליעזר. צ"ל אלעזר. ובנדפס דהא ר"פ קדים לר"א והוא ט"ס וצ"ל כמש"כ כאן דהא ר"א קדים או"פ.

(קעט) בכל מקום. בנדפס הגירסא בכלי והגאון רא"ד שליט"א כ' בגליון הכת"י דגירסת הכת"י "בכל מקום" הוא העיקר כדמפרש רבינו אוזיל ובנדפס איתא דבעיתא פי' מתפחדת וכאן חסר הפי'. ולפי"ז סילתא שאמרו בגמרא הוא כפרש"י בקעת עבה אבל לגירסת הנדפס אשה לא תטבול בכלי צריך לומר דסילתא פי' סל וסל כלי עץ הוא ומשוה אותו לכ"ח וכמש"כ הב"י יו"ד סי' קצ"ח בדעת הרמב"ם עיי"ש.

(קפ) שמואל בר רב. בנדפס דאמר רבא וכן הוא בגמרא לפנינו.

(קפא) למימר. ט"ס וצ"ל אימר. ועיין נדה ס"ו ב' תוד"ה אשה.

(קפב) נמחק בכ"י. המעתיק.

(קפג) מקום שאין קנה המדה עומד. אבא אלעזר בן דולעאי אומר מקום שהמשקולות כו' כצ"ל וכן הוא במשנה והסופר דלג ממקום למקום ובנדפס הגי' משונה בדברי ר' יהודא וט"ס שם. ויש לדקדק אמאי הביא רבינו שלשה מהנך תנאי דמתניתין ושייר הג' האחרים ובנדפס כתוב אחר דר"י וכו' ואפשר דכצ"ל כאן והביא רבינו דברי ר' יהודא דהלכה כמותו.

(קפד) שם. תיבה זו ליתא במשנה. ויש לדקדק על סידור רבינו שהעתיק באיזה טיט אמרו הכתוב במשנה אחר באיזה טיט מטבילין וכאן הוא קודם והנראה מזה כמש"כ בס' גלות עליות מקואות שם דלפמש"כ הרע"ב דטעמא דר' יהושע מפני שהמים מקדימין א"כ לפי"ז לא בעינן טיט הנרוק שהפרה שוחה ושותה הימנו דאפילו בטיט העבה מותר כמש"א בפ"ז משנה ז' הטביל בו את המטה אע"פ שרגליה שוקעות בטיט העבה טהורה מפני שהמים מקדמין ולפי"ז מה שאמרו במשנה באיזה טיט אמרו שהקנה כו' קאי על ריש דברי המשנה שאמרו מקוה שיש בו מ"ס מים וטיט שפירושו דהטיט נמדד עם המים להשלים השיעור בין לר"א בין לר"י וע"ז אסקי תנאי באיזה טיט אמרו דמצטרף להשלים שהקנה כו' ומפרשים השיעור כל חד כדאית ליה והיינו בטיט הנרוק וכבר קדמו בזה הגרש"ש וז"ל באיזה טיט אמרו פי' שמצטרף למ"ס בטיט שהקנה כו' וזהו טיט הנרוק דתנן ברפ"ז דמעלה אה"מ. אבל טיט עב אינו מצטרף. אמנם לענין לטבול בו שוים הם [טיט הנרוק וטיט העב] דאם הם מן הצד לכ"ע אין מטבילין בהם ובמים צפין ע"ג פלוגתת ר"א ור"י עכ"ל וכיון שכן יפה העתיק רבינו סוף ד' המשנה מקודם שהוא ביאור לריש ד' המשנה ואח"כ כ' באיזה טיט שהמים צפין כו' שהוא ביאור לד' ר' יהושע שאמר בטיט ובמים. ואפשר דתיבת שם הוא מדברי רבינו ור"ל שם במשנה איתא באיזה כו'.

(קפה) ומודה. צ"ל מודה.

(קפו) דסימן. צ"ל וסימן.

(קפז) אחד. צ"ל אחר. וכן בסמוך.

(קפח) ולא לחלוק על התנאים אך שניהם שוין. חסר בנדפס וכדברי רבינו כ"כ התוס' סוכה י"ט ב' ד"ה טיט והרא"ש בהלכות מקואות סס"ג ושארי פוסקים.

(קפט) הנדוק. עיין בהגהות הגרי"פ שם שכ' וצע"ק בפרש"י דהכא ד"ה נדוק ע"כ וראיתי בס' מנחת יהודה שכ' ע"ז כל כי האי מילתא לא קשיא והדבר יצא מפי רבינו שבגולה הרח"ו ז"ל שרש"י ז"ל ברצותו לפרש שני גירסאות מפרש במסכת זו כך ובמס' אחרת כפי הגירסא השניה עכ"ל ושגגה בידו דאין כוונת הגרי"פ להקשות סתירת פרש"י מסוכה לזבחים אלא ר"ל דפרש"י דזבחים גופיה צע"ק שכ' נדוק דק שראוי להריקו מכלי אל כלי דפי' דק הוא לפי הגירסא נדוק ופי' שראוי להריקו כו' הוא לפי הגירסא נרוק וארכביה אתרי רכשי וא"כ תירוצו נשאר מעל.

(קצ) בס' יראים הנדפס איתא אי דפרה שוחה ושותה אפילו למקוה נמי והוא ט"ס ועיין ב"ח יו"ד סי' ר"א שכ' הב"י הביא ד' המרדכי בה' נדה מ"ש על פרש"י אשה לא תטבול בנמל מפני שיש שם טיט וכו' וכ' עליו וצ"ע והוא לפי שכ' דבפ"ב דזבחים אמרינן ה"ד אי דפרה שוחה ושותה ממנו אפילו למקוה [כצ"ל שם] נמי וכו' והדבר פשוט דטעות נפל בדפוס שלו וצריך להגיה ה"ד אי דאין פרה שוחה ושותה ממנו אפילו למקוה נמי לא ואי פרה שוחה ושותה ממנו אפילו לרביעית נמי כו' וכ"ה נדפס בדפוסים האחרונים עכ"ל הב"ח ודברי המרדכי הם ד' היראים דכאן ואני אומר דהב"ח במחכ"ת לא הבין כוונת הב"י ומי כהחכם הב"י שהניח ד' המרדכי בצ"ע ויפה כוון הב"י ור"ל דממה שכ' המרדכי דבריו אחר פרש"י וכ' אח"כ הלכך כ"מ שהטיט מעורב במים כ"כ שאין פרה שוחה ושותה מהן עיי"ש משמע דלשאר פירושים דטעמא דנמל משום בעתותא וכ"ה טעם דמפצי אין לחוש לטיט המעורב במים כ"כ שאין פרה כו' ובאמת אין הדבר כן וא"כ הו"ל להמרדכי להעמיד דבריו על דין שבמשנה ספ"ב דמקואות וכמש"כ רבינו ואע"פ שהוא מהחולקים על פרש"י וז"ש הב"י אחר הצ"ע וכ"כ ברוקח על מתניתין שכתבתי בסמוך וז"ל כו' וד' הרוקח הם כדברי רבינו וא"כ ד' המרדכי צ"ע ודברי הב"ח אין מועילין כלל לזה. ודע דברוקח שם סי' שע"ז שהעתיק מתניתין דספ"ב דמקואות ט"ס שם ותחת מש"כ ואם היו בו מים ע"ג צ"ל ואם לא היו בו כו'.

(קצא) מים שהטיט מעורב בהן כו' כצ"ל וכ"ה במרדכי. ובנדפס חסר כאן הרבה.

(קצב) פ"ד. ט"ס וצ"ל פ"ז משנה ז'.

(קצג) פי' כו' דברי רבינו בפי' הוא כהרמב"ם פ"ח מהל' מקואות הי"ב וז"ל שהרי לא נטבעו בטיט עד שטבלו במים תחילה וכ"כ בפי' למשנה. ודלא כהר"ש שם שפי' שהמים מקדמין לאותן הגומות של כרעי המטה ובמים הוטבלה ואסברה לה דברי הר"ש הגאון בא"ר עיי"ש. ודלא כפי' הרא"ש שם שפי' דכשתחב רגלי המטה בטיט כבר קדמו המים ונגעו ברגלי המטה קודם שהגיעו לטיט ואותן המים מחוברין למקוה הלכך לא הוי חציצה כדתנן האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאים ואם הדיח ידיו במים טהורים ע"כ וברוקח סי' שע"ב כ' מפני שהמים מקדמין פי' כבר עלתה טבילה למטה במים והיינו כדברי רבינו אלא מה שסיים שם הרוקח מכאן אשה צריכה ליזהר שלא תטבול באגמים או במקוה שיש בו טיט עב פן תשקע רגלה בטיט עב שאין פרה שוחה ושותה מהם כו' ולא עלתה לה טבילה שהאשה מקפדת כו' ואמרינן גזרו על מעוטו המקפיד ואיתא בפ' במה אשה לענין שער דטניפן מקפדת עכ"ל זה אינו כדברי רבינו דס"ל דטיט עב שאין פרה שוחה ושותה מהם אין עליהם תורת מים דהו"ל ההוא מקום היבשה גמורה וכ"כ הרוקח שם סי' שע"ז דאם הטיט צלול אפילו דבוק בבשרה אם אינה מקפדת א"ח אבל אם מקפדת חוצץ אף במיעוט כר' יצחק כו' משמע דבטיט עב אפי' אינה מקפדת חוצץ ואפשר לומר דדבוק בבשרה שאני. ונ"ל דמש"כ הרא"ש בהל' מקואות סי' ל"ג על היש מחלקין בין אדם לכלים לפי שהוא כבד ומכביד בעובי הטיט וז"ל ומיהו לפי הטעם שהמים מקדמין אין לחלק ועיי"ש במעי"ט אפשר לומר דאין זה הדיחוי כ"א לפירוש הרא"ש בדברי המשנה שאמרה שהמים מקדמים משא"כ לפי' הר"ש ובהסבר הא"ר שפיר יש לחלק דבדבר כבד אין באין המים להנקב שבטיט בתחילת התחיבה דתומ"י מכביד הדבר למטה טרם יבואו המים להגומא. ועיין בסמ"ג עשין רמ"ח שפי' שהמים מקדמין כהר"ש. והנה הר"ש כ' ואין כאן חציצה דאין חוצץ אלא טיט היון וטיט היוצרים ודבריו המה כפי שיטתו שהמים מקדמין לאותן הגומות של כרעי המטה והיינו כמש"כ הגר"א כשנועץ את הרגלים בטיט כשהתחיל לנעוץ עד שלא יתחבו מקדמין המים לבא בנקב העשוי בטיט מן הרגלים קודם שיתחבו הרגלים בהנקב כו' וע"ז קשיא ליה להר"ש והרי עכ"פ כשהתחיל לנעוץ נגעו רגלי המטה בהטיט והוי חציצה ומאי מהני שהמים מקדמין וע"ז משני דאין חוצץ כו' משא"כ לפי' הרא"ש בלא"ה ל"ק וה"נ לפי' הרמב"ם ורבינו הרא"ם. ויש לדקדק במ"ש רבינו כאן הלכך צריכה אשה להזהר שלא תטבול במי אגמים מקום הטיט כו' שאין פרה שותה כו' והכי תנן במסכת מקואות כו' שהמים מקדימין כו' ואע"פ שיש מים מרובין שעור טבילה לבד הטיט כיון שהטיט עבה שאין הפרה שוחה ושותה במים מקום יבש חשבינן ליה דאדרבה מהמשנה לכאורה ראיה דשפיר דמי מאחר שהמים מקדימין שו"ר בס' גלות עליות פ"ב דמקואות מ"י אות ד' שכ' וז"ל ועיין בב"י גבי מקוה שיש בו מ"ס מים וטיט שהביא ד' המרדכי והרוקח שהחליטו לאסור לטבול בטיט שאינו נרוק ולא זכרו כלל היתר דמים מקדמין ויהלם דבריהם עפמש"כ עכ"ל ותוכן הדברים מש"כ שם מקודם הוא הא'. מש"כ שם אות ג' דלא אמרינן המים מקדמין כ"א ברוב מים ע"פ הטיט אבל אם המים צפין ע"ג הטיט והם קלושים ודקים אין כאן היכר מים שקדמו להטביל ולא מטהרינן כאן עבור המים שקדמו רק מפני שטיט הנרוק הותר בעצמו לטבול בו כמו שהותר להצטרף למ' סאה ואם לא היה נרוק אין לטבול בו דאין כאן מים קדמו שהם קלושים ודקים ע"פ הטיט והנה בדברי רבינו אין לומר כן שהרי כתב ואעפ"י שיש מים מרובין שיעור טבילה לבד הטיט כו' וע"כ ר"ל שהמים צפים ע"ג הטיט דאם היו המים מצד אחד מאי אריא טיט עבה שאין הפרה שוחה ושותה מהם אפי' בטיט הנרוק מודה ר"י דבכה"ג מטבילין במים ואין מטבילין בטיט כנ"ל וא"כ הלשון מים מרובין אינו במשמע שהם קלושים ודקים. והב' שכתב שם עפ"י מש"כ הב"י בסי' קצ"ח דלא אמרינן היתר שהמים מקדמין כ"א בכלים לא באדם שהטיט נכנס בין אצבעותיו עיי"ש עדיין אינו מיושב לפי פירוש רבינו שפי' שהמים מקדמין כבר עלתה טבילה למטה קודם שהגיעו רגליה בטיט עבה וא"כ אין חילוק בין מטה לרגלי האדם ונראה לי לפרש דמש"כ רבינו שיש מים מרובין שיעור טבילה לבד הטיט פי' דאף על פי שאין אנו צריכין לצרף העפר הנמצא בהטיט להשלים השיעור דבכה"ג בטיט הנרוק מצטרף המים והמים שבתוך הטיט הנרוק לשיעור מ' סאה וכמש"כ בגלות עליות שם סוף אות א' וז"ל ואני מסופק עוד לומר דמה שטיט מצטרף כו' אפשר דלא חשבינן רק המים שבתוכו אבל העפר הנמצא שם רחוק אצלי שיצטרף להשלים השיעור עכ"ל מיהו כ"ז בטיט הנרוק אבל בטיט עבה שאין הפרה שוחה ושותה במים אף בכה"ג אין מצטרף המים שבתוך הטיט העבה להמים שלמעלה מהטיט וזש"ר דמקום יבש חשבינן ליה אבל אם היו מ' סאה מים למעלה מהטיט העבה אף ברגלי האדם טהורות כמו במטה שכבר עלתה טבילה להם קודם שהגיעו לטיט העבה ואולי דבדקדוק כתב רבינו בלשון המשנה ז' פ"ז דמקואות שרגליה שוקעות במים בטיט העבה ולפנינו ליתא תיבת במים ולפמש"כ אתי שפיר. ולפי מה שכתבתי בפי' דברי הרא"ם יש לדקדק דבטיט הנרוק שמצטרף למ"ס היינו אף הטיט עצמו מצטרף וכמש"כ בס' באה"ט ויקרא פט"ו פסוק ט"ז דף ע"ב א' ודלא כמש"כ הגלות עליות הנ"ל וא"ש הרבותא שכתב רבינו ואע"פ שיש מים מרובין שיעור טבילה לבד הטיט כו' כלומר דבטיט הנרוק מצטרף גם הטיט דהיינו העפר שבתוך הטיט הנרוק אבל כאן בטיט העבה ל"מ דלא מצטרף העפר אלא אפי' כשיש מ"ס בצירוף המים שבתוך הטיט העבה בלא חלקי העפר אפ"ה אין מצטרף דחשיב כאין כאן מים כלל ומקום יבש הוא. וא"ש בזה מש"כ רבינו בסמוך לדחות פרש"י דפי' טעמא דנמל משום חציצת טיט וז"ל וליתא אלא משום בעיתא עכ"ל דטעמא דליתא משום קושיית הראשונים דבמס' מקואות משמע דבכה"ג לא הוי חציצה עיין בהרא"ש הל' מקואות סי' ל"ג והר"ן פרק במה אשה ולא ס"ל לרבינו לחלק בין אדם לכלים דלפי פי' במש"ש שהמים מקדמין כבר עלתה טבילה כו' אין לחלק. וראיתי להגרש"ש ספ"ז דמקואות שתי' פרש"י דכוונת רש"י על הטיט שבשפת הנהר דהוא מקדימן בעודן על שפתו קודם שיכנסו לנהר וכבר קדמו בזה המעי"ט להרא"ש שם וסיים שם כך נ"ל ובאמת כן כתב הב"י סי' קצ"ח בשם הראב"ד בבעה"נ וז"ל וההיא דלא תטבול בנמל אינו מקפיד אלא על טיט שבשפת הנהר שהוא שוה למים עכ"ל ועיין לקמן אות רי"א.

(קצד) מקום כו'. במרדכי פ"ב דשבועות הגירסא מקוה יבשה כו'.

(קצה) כדברי רבינו הרא"ם כאן כ"כ הרוקח בסי' שע"ז על שם הר"ר אלעזר ב"ר שמואל מוורנא והוא ר"א בר"ש מוורדון כמש"כ המרדכי שם בדין זה והובא להלכה בהג"ר יו"ד סי' קצ"ח סעיף י"ד. וראיתי להרב הגאון מהרש"ך שליט"א שכתב ביו"ד החדשים דפוס ווילנא ס"ס מחצית השקל הלכות נדה וז"ל ואין להקשות לדעת זו מהא דפסחים ס"ה ובזבחים ל"ה דמשנינן שם לח הוא ואינו חוצץ ואף דהתם הוי כולו דהא כל הרגל עומד על דבר החוצץ וכמש"כ הס"ט בס"ק נ"ב ובכולו אפילו אינו מקפיד חוצץ מן התורה אבל באמת הא ליתא דהדבר פשוט דהמרדכי לא כ"כ רק לענין טבילה דמים בודאי לא עיילי אפילו בדבר לח כו' אבל התם דעיקר הקפידא הוא שיהיו רגליו של הכהן נוגע ברצפה הדבר פשוט דאין דבר לח מפסיק כנגד הרגל דאין דבר לח מפסיק בין שני דברים גושים. וזה דבר פשוט עכ"ל אבל לפי המבואר כאן בדברי רבינו בעל דעה זו נראה דאין הדבר פשוט כ"כ שהעיר בעצמו מהא דפסחים ס"ה ובזבחים פרק כל הפסולין ותי' דהתם נמי בהקפדה תליא מילתא כו' עיין בסמוך. ובמה שהעיר שם מדברי המל"מ פ"ב מהל' עבודת יוה"כ ה"ב וביאר דבריו דמש"כ המל"מ שם דשמא המים יהיו מבדילין בין הבגד לבשר דכונתו בזה דאולי דיגרום עי"ז דלא ילבוש הבגדים מהודקים על בשרו וכמו ברוח. יש להוסיף דבזה אזדא לה תמיהת הגאון ר"י העליר ז"ל בס' ע"א סי' ל"ז שתמה שם על המל"מ עיי"ש ועיין בשו"ת שבס' קהלת יעקב ס"ס ז' חלק יו"ד ולא העיר שם מדברי המל"מ שביאר כך דמש"ה אמרו בכל הטבילות עלה ונסתפג עיי"ש. אבל בספר גלות עליות פ"ט דמקואות מ"ב פסקא ד' אות ג' סתר דברי הראשונים אלו והרמ"א שהחמיר כדבריהם מהתוספתא רפ"ז דמקואות והביאה הר"ש ספ"ט דמקואות שאמרו שם טבעת שנתונה בלבינה של טיט טופח והטבילה טהורה ואם היה טיט יון וחביריו כאילו לא טבלה וז"ל שם והרי הכא בטבעת הנתונה בטיט טופח הרי הטבעת נתונה כולה בטיט ולא מהני מה דאינו מקפיד דרובו ואינו מקפיד חייץ אף בכלים כו' ולפי דברי הש"ס יבמות ע"ח כולו ואינו מקפיד חייץ מן התורה וע"כ הטעם הוא מפני דמים נכנסים בו ולא איכפת לן במקפיד עכ"ל ולענ"ד נראה דפי' טבעת שנתונה בלבינה של טיט הוא דהטבעת נקבעה על הלבינה מלמעלה ולאו שהטבעת מונחת בתוך הלבינה טמונה בפנים דאין דרך לעשות כזה אלא שדרך הוא להלביש הטבעת על הלבינה וא"כ אין כאן כ"א מיעוט החוצץ דהוא צד הטבעת שבפנים הסמוך לגב הלבינה וא"ש כדברי רבינו.

(קצו) שאינו. ט"ס ועיין עירובין ד"ד ע"ב.

(קצז) לה. צ"ל לח.

(קצח) לפנינו איתא והדיו והדבש והחלב. ועיין חולין כ"ו ב' תוד"ה הכא שאמרו שם כדאשכחן בפרק התערובת גבי יין וחלב לחין אין חוצצין וט"ס הוא בתוספות בפ' התערובת וצ"ל בפרק כל הפסולין והיינו הך ברייתא וגירסתם היה כמש"כ הרא"ש בהל' מקואות סי' כ"ו לשון התוספתא היין והדבש והחלב ומש"כ התוס' שם ע"ש הרא"ם שדרך היין עוברים המים אל גוף האדם כו' היינו לפי ההוה אמינא של רבינו אבל מסקנת רבינו כאן משום הקפדה הוא.

(קצט) דמיא. כצ"ל. ועיין בהגהות יד שאול יו"ד סי' קצ"ח סעיף י"ד שכתב שם וז"ל שו"ר במרדכי שהביא הב"י כאן שכתב בשם הרוקח שמפרש דלח אינו חוצץ דיכנסו בו המיס והמרדכי הקשה מהך דחולין דמיא יקירי עיי"ש עכ"ל ובמחכ"ת שגה בעיונו דכל זה שכתב המרדכי הוא מדברי הרוקח והוא מדברי רבינו כאן ומש"כ במרדכי שם וטועה ט"ס וצ"ל טועה וקאי על המפרש טעמא כו' וכלשון רבינו. ועיין הע"ש שאילתא צ"ו אות ט' שכתב שם הדם והדיו כו' לח אינו חוצץ כו' וע"כ משום דעיילין בהו מיא א"ח ולא משום דלא קפיד בהו וכדמוכח בסוגיא דפסחים דס"ה ובכ"מ דמקשה והא קחייץ ומשני לח הוא ולא חייץ וכדתניא הדם כו' והתם לא שייך קפידא כלל אלא ע"כ משום דבלח עייל מיא לא איכפת לן ובמחכ"ת אשתמיטתיה דברי המרדכי בשם הרא"ם והרוקח שכ' והמפרש כו' שטועה כו' וההוכחה מפסחים ס"ה עיין לעיל אות קצ"ה ובסמוך אות ר"ט.

(ר) ואמרינן בחולין שלהי כו' כצ"ל.

(רא) בין השקה לטבילה. החילוק כתבו התוס' חולין שם לתרץ קושיית הרא"ם דודאי אגבא דגברא או אגבא דמנא מחלחלי בהו מיא אבל דרך השקה לא ורבינו מדחה זה החילוק מזבחים ע"ח ב' ועיי"ש בתוס' ד"ה ה"ג דלי כו' וראיתי ביד שאול בהגהותיו ליו"ד סי' קצ"ח סעיף י"ד שכתב על הקושיא שבמרדכי מהך דחולין כ"ו ב' דמיא יקירי ע"ש וז"ל ותמיהני דהש"ס מסיק דמיא מבלבלי עכ"ל ואיני יודע מקום לתמיהתו דדברי המרדכי הם דברי רבינו כאן כמש"כ למעלה וראייתו הוא כמש"כ התוס' על שמו חולין שם דאי ס"ד שהמים נכנסות בלח א"כ למ"ל טעמא דמבלבלי כי נמי קפי פרי מלעיל סלקא להו השקה אלא ע"כ שהמים אין נכנסין בלת ומש"ה שפיר הוצרכו לומר בתמד דחולין שם טעמא דמבלבלי.

(רב) חלוק. תיבה זו מיותר וט"ס. ורש"י שכ' בזבחים שם דלי שהוא מלא רוקין גרסינן אתא לאפוקי מגירסת המשנה מקואות פ"י מ"ו כלי שהוא מלא משקין עיי"ש בהר"ש. והנה רש"י פי' שם שהרוק עבה וחוצץ בפני המים וא"כ אזדא לה ראית רבינו לשאר דבר לח.

(רג) יין לבן וחלב אם רבו עליו כו' כצ"ל וכן הוא בהר"ש פ"י דמקואות מ"ו.

(רד) כולו כו'. צ"ל כלי מחזיק כור ואין בו כו' ודברי ר' יוסי הוא ג"כ במשנה שם אך בהמשנה היה אפשר לפרש דר"י קאי על מי חטאת כפי' הרמב"ם אבל בתוספתא מפורש דגם ביין וחלב ס"ל לר"י שאפילו כלי כו' ומזה ראיית רבינו דלא כמש"כ התוס' זבחים ע"ח ב' דהכא כיון דהאי דלי יש בו חלב עד רובו לא מחלחלי מיא דבודאי אף ר' יוסי ס"ל לההיא דלחין אין חוצצין וא"כ מ"ט דר' יוסי אלא ע"כ דהטעם משום הקפדה הוא דעל לח אין דרך בני האדם להקפיד.

(רה) תושקמה. ט"ס וצ"ל תותים ושקמה ובתוספתא איתא ושרף החרוב וכ"ה ביו"ד סי' קצ"ח סעיף ט"ו ועל אלו שנינו במשנה פ"ט דמקואות מ"ד שרף הלח שא"ח. ודע דעל מה שאמרו שם במשנה וצואה שתחת הצפורן שאין חוצץ כתב האו"ז הלכות נדה סי' שס"ג אות ת' כדי שלא יקשה מהתוספתא פ"ו דתניא צואה שתחת הציפורן שלא כנגד הבשר ה"א חוצצין ו"ל ויש לפרש מתני' כו' היינו כנגד הבשר ושלא כנגד הבשר חוצצת ופי' הר"ר אליעזר ממיץ דכנגד הבשר היינו כעין שחרורית הנראית בין בשר לצפורן כשחתך הצפורן בשוה לבשר אבל אם היה הצפורן בולט חוץ לבשר והצואה תחת הצפורן חוץ לבשר אז חוצץ שעל זה דרך אדם להקפיד. וצואה שתחת הציפורן לא שדבוק שם מאותן השנויים בתוספתא שחוצצין שאותן חוצצין אפילו כנגד הבשר דתניא להדיא דטיט והבצק שתחת הצפורן אפילו כנגד הבשר הא"ח אלא היינו שחרורית שכן דרך כל שעה שיש שחרורית בין צפורן לבשר כההיא דנדרים מ"ט ב' עד מתי אתה מאכילני צואתך והיינו בשחרורית שבין בשר לצפורן כדפרישית עכ"ל ועיין נדה ס"ז א' תוד"ה לפלוף שכ' והא דתנן כו' שאין חוצצין כו' וצואה שתחת הצפורן מיירי בלח כו' וא"כ לדברי התוס' יש לומר דהתוספתא מיירי ביבש ודוקא שלא כנגד הבשר חוצץ אבל כנגד הבשר א"ח משא"כ מתניתין דמיירי בלח אף שלא כנגד הבשר אינו חוצץ וכ"כ הב"ח יו"ד סי' קצ"ח בביאור ד' ר"ת בתשובה שהביא הסמ"ג.

(רו) פי' כו' וכ"כ הסמ"ג עשין רמח.

(רז) הפסולין [ל"ה א'] כצ"ל.

(רח) ופרקינן. צ"ל ומקשינן.

(רט) דבין כו'. צ"ל דכיון דשבח הוא לבני אהרן בטל הדם לרגלו והוי כאלו כו' ועיין בהגהות יד שאול יו"ד סי' קצ"ח ש"ך ס"ק כ' שכתב וז"ל ובגוף קושיית הסמ"ג עשין רמ"ח נלפע"ד דשם דשבח הוא לבני אהרן ואינו מקפיד שוב אין כאן חציצה בלח ודוקא דבר שהוא מצד עצמו חציצה הוא דשייך לומר דהוה חציצה אף דשבח הוא לבני אהרן אבל בלח דמצד עצמו עומד על הרצפה ממש ועיקר הוא בשביל שמקפיד ולכך כל ששבח הוא לבני אהרן שוב אינו חוצץ בלח עכ"ל והוא דברי רבינו הרא"ם כאן ועיין רוקח סי' שע"ה ושע"ז כדברי רבינו בקיצור.

(רי) דטניפין כצ"ל. ונראה שהרא"ם מפרש בשבת שם כרבותיו של רש"י דהך קפידא לענין חציצה כדקי"ל רובו ומקפיד עליו חוצץ. ובנידון קושיית רש"י עליהם עיין בב"י יו"ד סי' קצ"ח שתי' בשתי דרכים. ומבואר דעת רבינו כאן כדברי הרמב"ם בפ"ב מהל' מקואות הט"ו שכתב שם שערה אחת שנקשרה חוצצת והוא שיהא מקפיד עליה ע"כ והב"י שם כתב ע"ד הרמב"ם והדבר ידוע שאין דרך העולם להקפיד בקשירת שער א' ואפ"ה כתב דאם זו מקפדת חוצץ כו' משמע מדבריו בהדיא שמי שמקפיד עליו חוצץ ואעפ"י שדרך בני האדם שלא להקפיד בכך עכ"ל הב"י וכ"ה דעת הרא"ם כאן ועיין מש"כ לעיל אות ס"ב ובסמוך אות רס"ד. אלא במה שכתב רבינו ומיעוט שערו נמי נראה דלא חייש אלא במקפיד דמשמע מדבריו דברוב שערו חוצץ אפילו באינו מקפיד בזה לא ס"ל כשיטת הרמב"ם שם שאין השער נידון לעצמו אלא עם הגוף הוא נידון שאע"פ שיש חציצה ברוב השערות או בכולן מיעוטו מיקרי ודעת רבינו כשיטת הגאונים שם והסכים להם הראב"ד שהשער נידון לעצמו ואי איכא חציצה על רוב השער אעפ"י שאין על הגוף חציצה כלל הוי חציצה ברובו ולא בעי מקפיד וכן דעת השו"ע סי' קצ"ח סעיף ה'. וראיתי שם בביאור הגר"א סקי"א שה"ר לדברי הגאונים ממ"ש בב"ק פ"ב א' דאורייתא לעיוני דילמא מיקטר כו' ומיקטר אינו אלא בראש ודאורייתא בעינן רוב ומקפיד ואא"ל בהצטרפות הגוף דהא קאמר א"נ מאוס כו' מכלל דרישא מיקטר לחוד ע"כ ולא זכיתי להבין ראייתו דהא יש לפרש מ"ש בגמרא א"נ מאוס מידי קאי ג"כ על הראש ולא על הגוף ומעיקרא אמרו דילמא מיקטר השיער ואח"כ אמרו א"נ מאוס מידי והיינו ליכלוך השיער ואידי ואידי אדרשא דאת בשרו את הטפל לבשרו ומאי ניהו שער קאי והכל בין מיקטר ובין מאוס בהצטרפות הגוף לרובא ועיין או"ז הל' נדה סי' שס"א שכתב שם דהא נמי מסיק דילמא מאוס מידי והיינו בגופה א"נ י"ל דנקט שיער משום דאתיא מדרשא כו' ונראה מדברי האו"ז דלפי הא"נ מתפרש דילמא מאוס מידי ג"כ אשיער והוא כמו שכתבתי וא"כ אפשר דהרמב"ם מפרש ג"כ הכי ואין ראיה לדברי הגאונים. וכתב הס"ט סי' קצ"ח סקי"ז שבספר תפל"מ כתב דברוב א' מהמקומות שיש בהם שער סגיא כגון רוב ראשו או שער בית השחי או רוב בית הסתרים וכדומה עיי"ש וכ"כ בס' באה"ט לסדר ויקרא פט"ו פט"ז וז"ל שם מיהו נראה פשוט דבכל מקום כינוס שער הדין כן ונ"ל דצ"ל דרובו של כל אחד מהאברים כשמקפיד עליו חוצץ מן התורה עכ"ל ובדבריו אלו יתיישב דברי הבית הלל יו"ד סי' קצ"ח סק"ב הביאו הבאה"ט שם סקי"ט דאם אדם אחד יש לו שני אומנות דהיינו צבע וסופר ודבק על ידו צבע ודיו הוי ספק אי הוי חציצה או לא בזבחים צ"ח ב' ואנן קי"ל כל תיקו לחומרא וכ"כ המג"א סי' קס"א סק"ז דבטבילת נדה אזלינן לחומרא וכתב עליו בספר עצי אלמוגים דהמג"א לא דק בזה שהרי אף לענין טבילת נדה הוא ספק דרבנן דמדאורייתא בעינן רוב המקפיד עליו וכאן נראה דלא מיירי אלא בדם ושומן על ידים שעוסקין בהם כמו צובע דבשאר אברים אין לחלק וא"כ בכל ענין לא הוה אלא ספק מדרבנן דאזלינן לקולא אבל לפי דברי הבאה"ט א"ש ובזה יתבארו היטב דברי רב כהנא יבמות ע"ח ב' דאמר ל"ש אלא רובו אבל כולו חוצץ אע"ג דלא מקפיד ובספר גלות עליות פ"ט מ"ב פסקא א' אות ז' תמה איך נמצא ענין כזה שיהא כל גופו מכוסה בדבר הדבוק וחוצץ ולא יקפיד ע"ז להסירו בשום פעם עיי"ש שדחק מאד בדברי ר"כ אולם לפי דעת הבאה"ט דרובו של כ"א מהאברים כשמקפיד עליו חוצץ מה"ת א"כ בכל האבר חוצץ אע"ג דאינו מקפיד לרב כהנא והא ודאי משכחת לה ומלבד זה עיין בס"ט סי' קצ"ח סקנ"ב שכתב שם כיון דצריך לעמוד ברגלו על הרצפה בלי חציצת הרגל נידון לעצמו וכן הוא לענין נט"י כיון דא"צ נטילה אלא היד משום הכי נידון לעצמו וא"כ א"ש דברי ר"כ בכולו כה"ג ואף לשיטת הרמב"ם.

(ריא) וברובו. בנדפס ליתא תיבת וברובו וכן נראה דה"ה למיעוט אלא שמקפדת. ומש"כ רבינו וליתא עיין מש"כ לעיל אות קצ"ג ויש לפרש דברי רבינו עפ"י מש"כ הר"ן בפרק במה אשה וז"ל פרש"י ז"ל מפני הטיט שהוא חוצץ ולא מחוור שאין בנמל טיט יותר משאר נהרות ע"כ והוא מדברי הריטב"א בחי' לשבת שם וזהו ג"כ כוונת הרא"ם כאן ועיין נדה ס"ו ב' תוד"ה אשה.

(ריב) ובבמה אשה יוצאה [ס"ה ב'] כצ"ל.

(ריג) והוו להו שאובין. לפנינו ליתא אולם גירסת הראשונים היה כן ומזה כתבו התוספות נדה ס"ו ב' ד"ה אשה וז"ל ור"ח פי' מקוואות ביומי ניסן משום דחייש לשאובין וכן פי' בערוך [ערך כף] אלא שתמהו התוספות מה שאיבה שייך כו' ורבינו פי' דנפסלו לטבול בהן דרך זחילה כפסול שאובין. ודע דבנדפס חסר כל הענין הזה.

(ריד) כמקוה. כצ"ל.

(רטו) ראשון ראשון כצ"ל.

(רטז) מקוה. ט"ס ומיותר.

(ריז) מבואר דעת רבינו שחולק על ר"ת בתשובה שכתבו התוספות בשמו בכורות נ"ו א' פיר"ת דאיכא למימר מן הדין קמא קמא בטל אפילו לדברי רב ואבוה דשמואל אלא דמחמרי מפני מראית העין כו' אבל רבינו ס"ל דאף מן הדין לא בטל ועיין בב"ק ק' ב' תוד"ה אומר שכתב ע"ש ר"ת דל"א ביי"נ ראשון ראשון בטל אלא במערה מעט מעט בהפסקות אבל בלא הפסק ל"א דליבטיל וכן כתב הרשב"א בחי' שבת דס"ה בשם ר"ת והלכך בנוטפין שיורדין בלא הפסק וא"נ בגדולי זרעים שמתרבין בכל שעה בלי הפסק הרי אנו רואין כאלו בא הכל ביחד ואינו בטל. וע"ש הר"י בן רבינו מאיר כתבו התוס' ב"ק שם שפירש בתוס' נדרים דבצל וכלאים וגבי נוטפין דווסתן בכך ליגדל מעט מעט לא בטל קמא קמא כמו ביי"נ דהתם לא שייך למימר הכי אבל רבינו אמר חילוק אחר דדוקא דבר הבא בי"א אמרינן רר"ב ולא במקום שהתערובת בי"ש והמאירי בשבת שם תירץ הקושיא דל"א נוטפין בזוחלין רר"ב בג' תירוצים והם האחד תירוץ הריב"ם. והב' תירוץ ר"ת. והג' תירוץ הרא"ם כאן. והנחל אשכול בהלכות מקואות ס"ס נ"ת הביא דברי המאירי לשבת ולא הערה מקור דבריו מבטן מי יצאו.

(ריח) דאמרי. צ"ל דאמר. ורואה אני חילוף נוסחאות בדעת ר"ת דהתוס' בבכורות נ"ו א' כתב ע"ש ר"ת ואפילו פליגי רבנן עליה וסברי דפרת שמו מ"מ מסייעין ליה מהא דאמר ר"מ דמימיו פרין ורבין דלא פליגי עליה בסברא זה דנהרא מכיפי' מיבריך ויכולין לסבור ששמו פרת מה"ט גופיה כו' אבל רבינו כתב בדעתו וחכמים כמו כן מסייעי ליה לשמואל כו' ומימיו פרין ורבין גרסינן בתרווייהו כו' ועיין ר"ן נדרים מ' ב' ד"ה ולענין והוא מהריטב"א בחי' לשבת ס"ה שכתב בשם ר"ת כמש"כ רבינו על שמו. ולענ"ד אף לפי הנוסחא שכתב הר"ן והריטב"א שם וחכ"א פרת שמו שמימיו פרין ורבין מסייע ליה לשמואל כו' אין הפירוש שמימיו פרין ורבין שייך לדברי חכמים אלא הוא כמו אמר מר והוא ציון למש"א בברייתא בדברי ר"מ שמימיו פרין ורבין ועז"א בגמרא מסייע ליה לשמואל.

(ריט) שלהי פרק סדר תעניות כצ"ל.

(רכ) פ"ה. ט"ס וצ"ל פ"ח משנה י'. והנה רבינו כתב מי תערובות דשאר נהרות ובמשנה איתא מי תערובות ורבינו הוא שהוסיף דשאר נהרות ודלא כדמשמע מהראב"ד בהשגות פ"ו מהל' פרה ה"י שפירש מי תערובות שמתערבין בהן מי גשמים עיי"ש [ועי"ש בכ"מ שכתב ועל הראב"ד יש לתמוה לפי מאי דסבר דמתניתין פליגא אתוספתא דעדיפא מינה הו"ל למיפרך שדברי הרמב"ם סתרי אהדדי שכתב בראש פ"ו שם להכשיר למלאות מהנהרות המושכין. ולא הבנתי דבריו דהא יש לפרש דברי הרמב"ם רפ"ו דמהנהרות המושכין מן המעיינות קאמר. וכמש"כ הרמב"ם שם הי"א והזוחלים מן המעיין הרי הם כמעיין וכשרים] ועיין בהר"ש שכתב למעיינות היוצאין במחילות כו' לא חיישינן לתערובתן לריבוי כו' וסוף דבריו אין להם הבנה ונראה לי דכצ"ל לריבוי נוטפין והס"ד ואח"כ מה"ד מי תערובות. שמים פסולין מתערבין בהם. ופירוש מים פסולין יש לומר דר"ל ג"כ כדברי רבינו הרא"ם. והרמב"ם בפ"ו שם הי"ג שכתב מי ביצים ומי הירדן ומי הירמוך פסולין מפני שהן מי התערובות צל"ע מדוע שינה מלשון המשנה ולא כתב מימי קרמיון מימי פוגה פסולין שהם מי ביצים.

(רכא) וקאי. כצ"ל ועיין תוס' בכורות נ"ו א' ורבינו דחה תירוצם ממי הירדן ואולי משום זה תירץ הר"ש באופן אחר עיין בדבריו.

(רכב) פ"ה ט"ס וצ"ל פ"ח מ"ט. ויש חסרון בלשון רבינו כאן ועיין במרדכי שכתב שם ע"ש רבינו בזה"ל דתנן כו' המים המכזבין פסולין ואלו הן המים המכזבים פעם אחת לשבוע פי' אחד לז' שנים הלכך כו'.

(רכג) הקטן. צ"ל קטן ועיין בב"י סי' ר"א. והב"ח שם פי' דברי רבינו וז"ל דטעמא דמתני' דמכזבים פ"א לשבוע פסול אינו אלא משום דאין לו מקור שממנו נובעים מים בשפע ומיירי בא"י דתנא בא"י קאי והלכך גם בחו"ל אם הנהר קטן שאם היה בא"י היה מכזב פ"א לשבוע בודאי שאין לו מקור נובע מים בשפע ואעפ"י דבחו"ל אינו מכזב ה"ט דכיון דגשמים מצויין איכא רביית נוטפין אבל לא דמיברך מכפי' ומקורו כיון דאין לו מקור טוב עכ"ל.

(רכד) ולבורות כו' עיין ד"מ יו"ד סי' ר"א סוף אות ה' שהביא שם דברים אלו ע"ש המרדכי והנם מדברי הרא"ם כאן ועיין תוס' בכורות נ"ו א' שכ"כ.

(רכה) כלים ואפילו בד' וה' כו' כצ"ל.

(רכו) הלכה כיחיד דסתם כו'. גם התוס' בתמורה שם ד"ה יוסף כתבו ופסק הר"ר אברהם ב"ר דוד דהלכה כיוסף בן חוני ועיין תוי"ט פ"א דתמורה מ"ד שכתב דנראה לו ברור שזהו טעמו של הראב"ד מדסתם לן תנא דמתני' ספ"ג דמס' מקואות כוותיה. ויש לדקדק על רבינו שלא אמר ג"כ מאותו סתמא דהוא עדיפא מהך סתמא דלא מתוקמא אלא לר"פ משא"כ לרחב"א אר"י. והנה התוי"ט שם תמה על הרע"ב והרמב"ם שפי' ואין המים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון כר"פ דיוסף בן חוני הוא וסיימו ואין כן הלכה דהא בודאי הלכה כיוסף בן חוני כסתמא דמתני' דספ"ג דמקואות. והרע"ב והרמב"ם במקואות שם לא כתבו שאינה הלכה וכן הרמב"ם בחי' רפ"ה מהל' מקואות כתב כסתם דמקואות. ואומר אני לתרץ דברי הרע"ב והרמב"ם דלכאורה קשה בלשון הברייתא שאמרה ג' לוגין מים שאובין כו' בין בשנים וג' כלים ואפילו בד' וה' כלים פוסלין את המקוה למאי אצטריך לן בשנים וג' כלים מאחר דאפילו בד' וה' פוסלין את המקוה א"כ כש"כ בשנים וג' ואי למימר דאפי' טובא עיין שבת קכ"ז א' א"כ סגי בד' וה' שאמר אבל בב' וג' לא אצטריך לן כלל. ועוד למאי פלגינהו בברייתא בתרתי בבי והפסיק ביניהם בתיבת ואפילו דיותר הו"ל לאחשבינהו כסדר בב' וג' וד' וה' פוסלין כו' ודוחק לומר דהיינו לאפוקי מיוסף בן חוני השנוי אחר כך אמרו כן בדברי הת"ק אבל יש לומר דהנה במשנה ספ"ג דמקואות אמרו חכמים מד' כלים אין מצטרפין בד"א בזמן שלא נתכוין לרבות אבל נתכוין לרבות אפילו יותר מד' מצטרפין וזהו מה שאמרו חכמים בברייתא דיוסף בן חוני ג' לוגין כו' בשנים ושלשה כלים דהם פוסלים בכל ענין ואף בזמן שלא נתכוין לרבות. ואפילו בארבעה וחמשה כלים פוסלים מיהו כשנתכוין לרבות. ונמצא דדעת חכמים דברייתא כדברי חכמים שבמשנה. יוסף בן חוני אומר בשנים וג' כלים פוסלים את המקוה כדברי הת"ק אבל בד' וה' אין פוסלין את המקוה ואפילו נתכוין לרבות דלא כחכמים והנה כשאמרו במשנה בפ"א דתמורה ואין המים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון ופי' ר"פ לפי חשבון הלוגין דהיינו שלשה לוגין בג' כלים אבל לא בד' משמע מזה דאפילו נתכוין לרבות אין פוסלים בד' כלים דאל"כ אין הכלל שאמרו במשנה אמת דלפעמים אף שאינו לפי חשבון מים שאובין פוסלין ומתני' כללא כייל דאי אפשר דפוסלים אלא לפ"ח ומש"ה אמרו בגמרא לפי חשבון כלים ויוסף בן חוני היא ודלא כהר"ש במקואות שם שאמר דהוה מצי לאתויי ממתני' דהכא ולימא דרבנן היא כו' אלא דוקא ויוסף ב"ח היא וכנ"ל ושפיר כתב הרמב"ם וכן הרע"ב דאין הלכה כן אלא כסתם משנה דמקואות שם דכשנתכוין לרבות פוסלין אפי' יותר מלפי חשבון. כן הוא פי' הסוגיא להרמב"ם והרע"ב אבל לדעת הרא"ם כאן והראב"ד והר"ש אינו כן ועיין במרדכי שכתב כדברי רבינו והלכתא כוותיה [דיוסף ב"ח] הואיל וסתם לן תנא כוותיה כו' עיי"ש וכ"ה לשון הרוקח סי' שע"ז קיי"ל בפ"א דתמורה כיוסף ב"ח כו' בד' וה' אין פוסלין את המקוה דסתם לן תנא בפ"א דתמורה כוותיה כו' לפ"ח הכלים כדאמרינן בגמרא עכ"ל.

(רכז) או על רצפת אבנים כו' כ"כ המרדכי ע"ש רבינו בס"י ועיין בב"י יו"ד סי' ר"א שהעתיק דברי המרדכי בפ"ב דשבועות דלא ככתוב שכ' שם וז"ל כתב המרדכי כו' כתב הרא"ם בס"י וז"ל שמעתי הל"מ היא ל"ש המשכה ע"ג קרקע או על ראויות להבליע בקרקע ואז המים נתבטלו כו' עכ"ל הב"י ובאמת ט"ס בהב"י והסופר דלג בין תיבת קרקע הא' להב' דכצ"ל ל"ש המשכה ע"ג קרקע או על רצפת אבנים. ולי נראה דלא אמר ר' יוחנן אלא שהמשיכה ע"ג קרקע או על ראויות כו' והד"ח להרא"ש הל' מקואות סי' ז' אות ל"ג העתיק דברי הב"י ולא הרגיש בהט"ס.

(רכח) וכשזוחלות לגומא כו' מהם שם שאובים כצ"ל.

(רכט) שאינם ראויות להבליע הוו כמונחין כו' ולא מבטל כו' שהרי אינו יכול לדונם כו' כצ"ל וכ"ה במרדכי בלשון רבינו. ודעת רבינו דלא כהרמב"ם בפ"ד מהל' מקואות ה"ח שכ' בין שהיו נמשכין על הקרקע או בתוך הסילון וכי"ב מדברים שאינם פוסלין את המקוה. גם המרדכי כ' וז"ל ומה שפסק הרא"ם דאם המשיכה על רצפת אבנים או נסרים דלא הוי המשכה בהא פליג עליה השאלתות ופסקו דאם המשיכו ע"ג צנור שקבעו ולבסוף חקקו דכשרין עכ"ל ועיין בב"ח שהסכים לדברי הרא"ם בס"י כמו שכ' הש"ך יו"ד סי' ר"א סקצ"ז.

(רל) פליגי. צ"ל דפליגי. וכ"כ המרדכי ע"ש רבינו. והנה מדברי רבינו נלמד שאינו מפרש כפי' הרר"ש מלוניל שבתוס' תמורה שם דלהרר"ש רבנן דפליגי עליה דראב"י הוא לחומרא בין לרחב"א אמר ר' יוחנן ובין לרבין אר"י כמש"כ האו"ז הל' מקואות סי' של"ה דברי הרר"ש הכהן מלוניל באורך וז"ל שם דמעיקרא מסיק דמתני' ראב"י הוא דאמר דברבייה והמשכה כשר לטבול בו מיד אבל אם אין רוב של מים כשרים פסול לטבול בו מיד וגם המקוה יהיה פסול שלא תועיל לו השלמה שאף כשישלימנו למ' סאה במי גשמים כבר נפסל בשאובין והיינו כמתניתין אין המים שאובים פוסלים אה"מ אלא לפ"ח ולפ"ח פוסלין שלא יהא לו תקנה עוד אפילו במ"ס מי גשמים. ופריך מכלל דלרבנן אפילו ברבייה פסול לטבול בו עתה וגם אם אח"כ נתן בו מ"ס סאה מי גשמים הוא פסול כו' א"כ הא דאמר ר"ד אר"י שאובה כו' טהורה כלומר כו' שאם נפלו שם מ"ס מי גשמים יהיה כשר ולא נפסל בשאובין שהיו מתחילה בו כיון שהמשיכם מני כו' אלא ודאי דהא דר"ד אתיא ככ"ע כראב"י ורבנן ולא פסל אלא לטבול בו ע"י צירוף של שאובין לראב"י בלא רבייה ולרבנן אף ברבייה אבל כשיהיה שם אח"כ מ"ס של מי גשמים יהא כשר לטבול בו כו' וא"כ מתני' דלא כחד תנא דמשמע דלפי חשבון פוסלין המקוה שלא יהא עוד תקנה כו' אלא אר"פ לפ"ח כלים ויוסף ב"ח הוא עכ"ל וכ"כ הסמ"ג עשין רמ"ח ודלא כמו שראיתי בס' מים קדושים לתמורה שם שדחק לפרש דברי התוס' עיין בדבריו דבאמת מש"כ התוס' ור"י השיב לו דשפיר מתוקמא סוגיא דשמעתין לפירושו [ר"ל דבאמת סוגיא דשמעתין א"ש לפירושו של הרר"ש] דמשמע ליה דלראב"י בעיא רוב מי גשמים אבל כו' לא מתכשר [ר"ל לפי אוקימתת רחב"א אר"י דראב"י היא] ומש"ה פריך כו' ולא כרבנן [עד דאר"פ לפ"ח כלים והשתא הא דרבין אתיא ככ"ע] אלא דדעת רבינו כרבינו יצחק ב"ר שמואל בתוס' שם שפי' כפרש"י דלרחב"א ראב"י לקולא ורבנן לחומרא ולרבין הוא להיפך דראב"י לחומרא ורבנן לקולא דמטהרי המשכה בלא רבייה.

(רלא) ואפילו מתניתא. עיין בהרא"ש פ"א דביצה סס"ז ועיי"ש בהגהת הגרי"פ שכ' וכן מוכח מיבמות ל"ז א' עיי"ש והוא מבואר באו"ז הל' תפלה סי' ק"ח ודע דהגר"א בביאוריו ליו"ד סי' ר"א סקע"ח כ' דלהרמב"ם גי' אחרת ה"ל בגמרא דתמירה ראב"י היא דתניא ראב"י אומר כו' ברבייה ובהמשכה וכן כו' אתא רבין אר"י שאובין כו' וערמב"ם בפי' למתני' ד' פ"ד עכ"ל ובהע"ש שאילתא צ"ו אות ט"ו הביאו וכ' עליו אבל לא ביאר עדיין הגר"א ז"ל סוגיא דשמעתין דא"כ מאי מקשה מכלל דרבנן כו' אלא אמר רבה כו' ובמחכ"ת לא ירד לעומק גי' זו ואפריון נמטיי' לס' באה"ט ויקרא ט"ו ט"ז ד"ע א' שכ' שם וז"ל והנ"ע כמו"ש החסיד בביאורו ליו"ד שגי' הרמב"ם ז"ל בהא דתמורה ראב"י היא דתניא ראב"י כו' ברביה ובהמשכה וכן כי אתא רבין אר"י שאובין שהמשיכה כשרה רבה אמר כו' ולפי"ז רבין משמיה דר' יוחנן ג"כ ברבייה קאמר וכראב"י עכ"ל וא"כ אין זכר לגי' זו מכלל דרבנן כו' אלא אמר רבה כו'.

(רלב) בשלהי. כצ"ל דהוא ענין בפ"ע.

(רלג) ורש"י. ט"ס הוא וכן בנדפס ליתא תיבת ורש"י. אך משכ"ש שלא תטבול גם היא העיקר חסר וכאן הוא הנכון.

(רלד) סכנת גנבים. בנדפס הגי' ואם יש סכנה או טורח שהנהר רחוק וא"כ פי' סכנה הוא מ"ש בגמרא משום אריותא אך בהראי' שהביא אח"כ לא זכר משום אריותא כ"א גנבי או צנה ועל כן העיקר כגי' דהכא וסכנת גנבים הוא כמו פחד גנבים. ועיין בפתחי תשובה יו"ד סי' קצ"ז סקי"א שכ' בשם ס' חמודי דניאל כ"י וז"ל לכאורה נראה דלא מהני אונס אלא אם האונס לכל הנשים שבעיר עכ"ל והוא תמוה דלהדיא כ' הרמב"ם בפ"ד מא"ב הלכה ח' היתה חולה כו' הר"ז טובלת ביום השמיני או בימים של אחריו ביום הרי דאף שאין האונס לכל הנשים כ"א לה שהיתה חולה עכ"ז מהני לטבול ביום הח' אמנם שמעתי מהרב הגאון מוהר"ר ירוחם יהודא ליב שליט"א מד"א דפ"ק מינסק מקור לדברי הרמב"ם שכ' היתה חולה שהוא ממ"ש בנדה ס"ז ב' אתקין ר"א בנרש למיטבל ביומא דתמניא משום אריותא [ובס' הישר לר"ת בענינים שונים סי' תרכ"ב איתא משום ארגזיתא] וגי' הרמב"ם היתה בגמרא משום בריותא מלשון בריאות ופי' היכא שאינה בריאה לטבול בלילה יכולה לטבול ביום הח' ומש"ה כשחשב הרמב"ם שם כל האונסים לא חשיב אונס של אריות דליתא לפי גירסתו בגמרא ודפח"ח וא"כ לגירסתינו משום אריותא ליכא אונס של חולה וכאשר השמיטו באמת בשו"ע היתה חולה וא"כ י"ל דד' החמודי דניאל א"ש לשיטת הטוש"ע אולם דעת הרמב"ם אינו כן ומנלן לעשות פלוגתא בזה. וראיתי ברוקח סי' שי"ח שכ' אבל משום ביעתותא דליליא או פן יסגרו שערי העיר או מפני גנבים או מפני הצינה מותרת לטבול ביום ח' כו' ויש להבין דחשיב כל מה שאמרו בגמרא והניח משום אריותא. ועוד האיך כ' משום ביעתותא דליליא מה שלא זכרו בגמרא ונ"ל דמדוייק מש"כ בס' הישר לר"ת משום ארגזיתא ופי' ביעתותא דליליא.

(רלה) רחוק מותרת לטבול בשמיני ביום כדאמר בתינוקת [ס"ז ב'] רב אחא כו' כצ"ל וכן היא בנדפס.

(רלו) משום גנבים. גירסת השאילתות סי' צ"ו ואתקון רב אחא בפפוניא משום אריוותא וברב אידי בר אבין גריס משום אונסא דגנבי.

(רלז) ויש לדקדק כו' חסר בנדפס מכאן עד תניא בב"ק כו'. ודברי רבינו כאן משובשים וכצ"ל ויש לדקדק דהא דאמרו בעירובין [מ' ב'] לית הלכתא כרב כו' ועיין שבת קל"ט א' תוד"ה וליתן וי"מ כו' והוא פי' הרא"ם כאן. ומה שהקשו שם בתוס' כפי' זה דמ"ש דנקט טפי ראב"י מכל שאר אמוראי דהתם הנה הרא"ם כאן מתרץ זה דדברי ר"א בר יעקב משום גנבים הוא קולא יותר מכל הא דאמרו שאר אמוראי שם וזש"ר הלכך צריך לחוש כו' אם לא יהיה טורח גדול יותר מגנבי דראב"י ואף דלגירסת השאילתות שכתבתי אות דלמעלה אי אפשר לתרץ כתי' רבינו אך גירסת רבינו הוא כמש"כ התוס' שבת שם וא"כ הוא תירוץ נכון.

(רלח) אף. ט"ס וצ"ל אך.

(רלט) הו"ל קטופרס ותנן [ספ"ח דטהרות] הניצוק והקטפרס ומשקה כו' כצ"ל וזש"ר בסמוך ומתני' ר' יהודה כו' פי' מתניתין דניצוק וקטפרס כו' אתיא כר' יהודה כו' ולאפוקי ממש"כ הר"ש ספ"ח דטהרות דמתני' אתיא כרבנן דתוס' דאמרי אין מטבילין לא בעליונה ולא בתחתונה אלא באמצעית כדי ליישב קושיית ר"ת ועיין בתוס' גיטין ט"ז א' ד"ה הניצוק ורבינו מיישב קושיית ר"ת בפשיטות במש"כ פי' אינו חבור התחתון לעליון אבל העליון לתחתון שעובר עליו הוי חבור וכמו שהעיר מהרש"א בדה"ת גיטין שם לתרץ כן אלא דמשמע להו להתוס' מדקתני סתמא דאינו חבור היינו אפילו התחתונים ורבינו הרא"ם כאן ניחא ליה לתרץ כן ועיין פנ"י שכ' ע"ד מהרש"א ודבריו אין מובנין לי כו' ובאמת דברי מהרש"א פשוטין והפנ"י בעצמו קלקל דברי מהרש"א שהעתיק משמו שם דמפרש"י משמע שכ' גבי טומאה דאין העליונים טמאים משמע דומיא דהכא כו' עכ"ל ועיין מהרש"א שלא כ"כ אלא כ' שם דכמו שפרש"י גבי טומאה דאין העליונים טמאים כן יש לנו לפרש לגבי טהרה דאין העליונים מטהרין אבל התחתונים מטהרין אלא דמשמע להו הכי מדקתני סתמא כו' פי' וגבי טומאה מוכרחין אנו לפרש כן וכמש"כ הפנ"י כן הוא דברי מהרש"א בפי' וחידוש על הפנ"י שלא דקדק במהרש"א. וראיתי בס' בית יהודה למהריב"ן גיטין שם בכוונת התוס' שכ' וז"ל ע"כ מוכח דלא הוי חבור אפילו לתחתונים דאלת"ה אמאי דחי שמא מיבעיא ליה לענין אי משא פלגא ידי' חלק עליון תחלה ואח"כ בעוד משקה טופח נטל חלק התחתון כו' דבעינן להגביה הידים כו' ואז משקה טופח חבור לתחתון כו' עכ"ל ואין בדבריו ממש לדחות תירוץ הרא"ם כאן דאם מחלקינן בקטפרס בין עליון. לתחתון מטעם גוד אסיק ואחית מה ענין לזה משקה טופח וק"ל. ועיין במרדכי בפ"ב דשבועות שכ' ראבי"ה הקשה היאך טובלין בנהר והלא קטפרס דרך ירידתן וי"ל דהא דאמרינן קטפרס אינו חיבור היינו לטבול למעלה מן הקטפרס אבל למטה ש"ד כדאמרינן פ' אין דורשין ג' גממיות בנחל כו' ומשמע התם דבין ר"מ בין ר' יהודה מודים דטובלים בתחתונה אבל בעליונה פליגי וטעמא משום דסוף המים לרדת עכ"ל והוא מדברי רבינו הרא"ם כאן והב"י יו"ד סי' ר"א כ' ע"ד המרדכי וז"ל ודבר זה כתבוהו התוס' בפ"ב דגיטין בשם ר"ת כו' עכ"ל ותמיהני דאדרבה מדברי התוס' גיטין ט"ז א' בשם ר"ת נראה דס"ל דהא דאמרינן קטפרס אינו חבור היינו דאינו חבור כלל ואפילו לטבול למטה לא ומש"ה קשיא ליה מהך דג' גממיות ודחק לחלק דשאני התם דאיכא באמצעית מקוה שלם ואפשר שחשב הב"י דמש"כ התוס' אח"כ ואור"ת דכיון שהמים שעל הראשון סופן ליפול ולירד למקוה הוי קטפרס חבור א"כ מתורץ גם קושיא הראשונה שהקשה ר"ת אבל לא נראה כן כלל וצ"ע. והנה בדברי רבינו מבואר דאפילו במעין פסול קטפרס שהרי הרב אומר כאן ומעין כו' הו"ל קטפרס כו' וכ"ה דעת התוס' בחגיגה י"ט א' ד"ה נגזור כו' שכ' שם ולפי' ראשון ניחא ועיין שם מהרש"א וכ"כ הד"מ יו"ד סי' ר"א סק"ו ומיהו אפשר לומר הא דמעיין דמצרף היינו דוקא במקום שאינו משופע עכ"ל.

(רמ) שהם קטופרס. התוס' בבכורות נ"ו א' כ' ותחלת [ט"ס וצ"ל וזחילת] הנהרות אינם קטפרס שזה דרך חיותן ולא קטפרס מחברן אלא חיותן מחברן כל זה פי' ר"ת בתשובה עכ"ל והמרדכי בפ"ב דשבועות כ' גרסינן כו' הניצוק והקטפרס אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה פר"ת דהיינו דוקא מי גשמים דעתידין לפסוק אבל מי נהר שאין עתידין לפסוק הוי חבור עכ"ל וזש"ר בסמוך ואני שמעתי טעם אחר להיתר קטפרס בנהרות כו' והיינו כמש"כ המרדכי ע"ש ר"ת ויש לכוין לזה ד' התוס' בבכורות ע"ש ר"ת והכל הולך אל מקום אחד ומש"כ המרדכי שם אח"כ מתוס' גיטין העתקתי נראה לי דלא קאי עמש"כ מקודם בשם ר"ת לחלק בקטפרס בין מי נהר למי גשמים שאין זה בתוס' גיטין אלא קאי אדסמיך ליה שכ' טופח ע"מ להטפיח הוי חיבור מיהו צריך שיהא הנקב גדול !כשפה"נ כדאי' פ' חומר בקדש. ודלא כהב"י יו"ד סי' ר"א שכ' וז"ל כ' המרדכי בשבועות בשם תוס' גיטין דהא דתנן הנצוק כו' פר"ת כו' אבל מי נהר כו' ועיין פנ"י תוס' גיטין שם. ועיין ס' גלות עליות פ"א דמקואות מ"ז פסקא ב' אות ח' שכ' שם דקושיית הראבי"ה לדידי לאו קושיא היא דמה דפסלינן קטפרס היינו באין בשטח שיעור הטובל מ"ס אבל אם יש בשטח מקום של אמה על אמה על רום ג"א שיעור מ"ס לא חיישינן מה דהוי קטפרס ולכן שפיר טבלינן בנהרות שיש שם בשטח שיעור טבילה מ"ס והראבי"ה נראה שהבין דקטפרס אין בו צירוף אף ביש בשטח שיעור טבילה מ"ס אבל דברי התוספתא אינן כן דלא פסלו רק צירוף מתחילת המדרון עד סופו ולא ביש בשטחו בשיעור טבילה מ"ס וכן מוכיחים דה"ת בחולין ל"א ב' ד"ה גזירה משום חרדלית עכ"ל עיי"ש עוד בדין מעין בקטפרס שהאריך ולפי הנראה דתליא בשני הסברות שכ' רבינו כאן דלפמש"כ מקודם גם במעין אסור קטפרס כמש"כ באות הקדום אך לו אני שמעתי שכ' רבינו אין פסול קטפרס במעין כמו בנהר.

(רמא) ולא. צ"ל לא.

(רמב) חופפת. בנדפס דלגו מהך חופפת לחופפת הסמוך ולכן דבריו שם לעו.

(רמג) פי' כו' רבינו מפרש כפרש"י שם וכמו שכתבו התוס' בשם רש"י בד"ה כך ודלא כפי' השאלתות שם וגם לא כפיר"ת שם ואף בפרש"י יש דעות דהרא"ש בסוף הל' מקואות כ' דלפרש"י אם חל יו"ט במו"ש נראה שלא התירו לחוף בע"ש ולטבול במו"ש כו' ומוטב שתדחה טבילתה וכ' הב"י סי' קצ"ט דלפי"ז צ"ל דסבר רש"י דלמסקנא דהלכתא חופפת והלכתא א"ח כו' ליתא הא דפסקינן לעיל הלכתא כר"ח וכדמתרץ רב יימר אבל התוס' שם כ' לפרש"י דאיכא לאוקמי' פסק דלעיל שליל טבילתה במו"ש והוא יו"ט אז ודאי תחוף מע"ש כו' וכ' הב"י דלאו דוקא כ' התוס' כשאין מפסיק בין חפיפה לטבילה אלא יום א' בלבד דכיון דטעמם הוא שלא יסתר פסקא דלעיל הילכך אפי' מפסיק בין יום החפיפה ליום הטבילה שני ימים שפיר דמי וכן הוא דעת רבינו. וכ"כ המרדכי בפ"ב דשבועות לפרש פרש"י כמש"כ התוס' ולא כפי' הרא"ש לפרש"י וזש"ש המרדכי דבפ"ב דנדה פסקינן כר"ח דאשה חופפת בע"ש וטובלת אפילו בליל רביעי כי אירעו ב' ימים טובים אחר השבת כוונתו שאם חלו ב' י"ט אחר השבת וטבילתה חל במוצאי י"ט הראשון אותו לילה נקרא ליל רביעי לפי שהוא הלילה השייך ליום רביעי מן יום החפיפה. עיין ס"ט סי' קצ"ט סקי"ד שפי' כן ד' המרדכי וע"ז כ' המרדכי שם וכ"כ הרא"ם בספרו כרש"י כו' וכ"ה באמת ברא"ם. וראיתי בפסקי הריקאנטי סי' תקפ"ד שכ' שם וז"ל פסק הרא"ם דאשה שנזדמנה טבילתה במו"ש חופפת בע"ש וטובלת במו"ש ואם נזדמנה ליל טבילתה במוצאי יו"ט חופפת בעי"ט וטובלת במוצאי יו"ט כך יראה לי שר"ל במו"ש יו"ט חופפת בע"ש וטובלת במוצאי י"ט עכ"ל והנה העביר עלינו את הדרך בשיטת הרא"ם וכ' בדעתו דברים אשר הרא"ם לא ס"ל כן והס"י הנדפס אטעיתיה. הוא סבר דמש"כ היראים שם. ומסקינן הלכתא כר"ח וכדמתרץ רב יימר. הוא לסתור פסק דלעיל שכ' שם א"א לחוף ביום שלפני ליל טבילתה כו' חופפת למו"ש בלילה ולכן כ' פסק הרא"ם דאשה שנזדמנה טבילתה במו"ש חופפת בע"ש וטובלת במו"ש ובאמת לא כן דמש"כ הרא"ם ומסקינן כו' הוא ביאור למש"כ ואם אירע למוצאי שבת יו"ט שא"א לחוף חופפת בע"ש שהוא חול וטובלת למו"ש [כצ"ל שם ומש"כ למוצאי יו"ט הוא טה"ד וכן הוא מבואר בהכת"י אשר לפנינו] וע"ז הביא ראיה מהא דמסקינן הלכתא כר"ח כו' וכתי' התוס' הנ"ל שצריכין אנו לתרץ כן ליישב הב' פסקים של הגמרא. גם בהדין הב' שכ' הריקאנטי ע"ש הרא"ם וביאר כוונתו שר"ל כו' שרא ליה מריה דלא כן הדברים ודברי רבינו פשוטים כנ"ל ואפשר שיש ט"ס בהריקאנטי ודו"ק.

(רמד) במוצאי יו"ט. בנדפס הגי' במוצאי שבת וכצ"ל כאן וכדמסיים חופפת במו"ש בלילה. ולכאורה היה אפשר להגיה בסמוך תחת במו"ש שצ"ל במוצאי יו"ט ויהיה פי' דברי רבינו כפי' הש"ך סי' קצ"ט סק"ו שכ' שם דמה שכ' רש"י כגון מוצאי יו"ט ר"ל של ר"ה כו' דבכה"ג לא אפשר כו' עיי"ש שהביא על פרש"י שכ"כ בס' יראים ס"ס קצ"ב אבל הלא רבינו פי' להדיא אפשר לחוף ביום לפני ליל טבילתה וכ"נ מדברי רבינו בסמוך דיש להגיה תחת במוצאי יו"ט במו"ש ותו לא מידי.

(רמה) למו"ש יו"ט כצ"ל וכן הוא בנדפס ולזה כוון הריקאנטי הנ"ל שכ' כך יראה לי שר"ל במו"ש יו"ט.

(רמו) למו"ש. עיין לעיל אות רמ"ג דלא כגי' הנדפס למוצאי יו"ט ובזה נשתבך הריקאנטי.

(רמז) וטובלת בחמישי בשבת כו' כצ"ל ובנדפס חסר כאן.

(רמח) ובכל מקום כו'. בנדפס איתא ובמקום והוא לישנא קטיעא דיש לטעות ולומר דבשיער הגוף א"צ חפיפה מתקנת עזרא ובאמת דעת הרא"ם כאן דבכל מקום שיש שיער בגוף דינו כשער הראש כדמוכח מדבריו שבסמוך ולכן גי' שבכאן ובכל מקום הוא נכון מאד וראיה מכאן למש"כ הש"ך יו"ד ריש סי' קצ"ט בשם הפוסקים ועיין נדה ס"ו ב' תוד"ה אם ומהרש"ל ומהרש"א שם. ועיין מהרש"ל בבאוריו לסמ"ג לאוין קי"א שכ' ועוד נראה לי דאי הוה כגירסת רש"י דילמא לעולם בגוף מיירי ואשערות שבגוף קאי כו' ואין לדבריו מקום לשיטת רבינו ויתר הפוסקים דשער שבגוף דין א' להם עם שער שבראש. ועיין נחל אשכול סי' ס"ד שכ' לדחות הראיה מב"ק וז"ל מיהו לנוסחנו בב"ק דלמא מיקטיר א"נ מאיס מידי משום חציצה יתכן לומר האי אי נמי אכל הגוף קאי ואהא מסיים עזרא תקן חפיפה עכ"ל וכבר קדמו בזה האו"ז הל' נדה סי' שס"א עיי"ש והנה האו"ז שם האריך בדין זה אם חפיפה הוא בכל הגוף או דוקא בכ"מ שיש שיער והביא שם מדברי בה"ג שדעתו דצריכה בכל הגוף חפיפה וז"ל האו"ז שם וכ"כ בה"ג וכי טבלה מבעי לעיוני בנפשה דלא מאיסה דקא הוי חציצה בין גופא למיא וצריכא למישדא מסריקא ברישא סמוך לטבילתה עכ"ל ה"ג הא למדת שצריכה חפיפה בכל הגוף עכ"ל האו"ז ותמיהני דהא הדבר פשוט דאפילו להרא"ם כאן ודעמיה דס"ל דחפיפה שתיקן עזרא אינו אלא במקום שיער ולא בשאר הגוף מ"מ עיונא דאורייתא ודאי הוא בכל הגוף משום חציצה ול"ש בשער ול"ש בבשר וא"כ אנה מצא האו"ז להוכיח מדברי בה"ג שהביא דס"ל שצריכה חפיפה בכל הגוף דאדרבה הבה"ג לא כ' כ"א עיונא בכל הגוף דבעיא וזהו דין תורה אליבא דכ"ע משא"כ מסריקא משום חפיפה לא כ' אלא ברישא וצע"ג.

(רמט) שער כצ"ל.

(רנ) דרש מרימר. לפנינו שם אמר אמימר ורבינו העתיק דרש מרימר כמש"כ הרי"ף וז"ל אמר אמימר משמיה דרבא וא"ד דרש מרימר משמיה דרבא כו' ועיין בהרא"ש הל' מקואות סי' כ"ד שכ' אמר אמימר משמיה דרבא וא"ד דרש אמימר כו' וא"כ אין נ"מ בין הלשונות אלא בין אמר ובין דרש אבל באמת ט"ס בהרא"ש וצ"ל וא"ד דרש מרימר כו' ונ"מ בין אמימר ובין מרימר וכמש"כ הרי"ף.

(רנא) פי' ומ"ט כו'. כאן [וכ"ה בנדפס] נלקה בחסר שכתב רבינו פי' וחסר עיקר הפירוש והברור בעיני שכצ"ל פי' אסור לחוף ומ"ט כו' ודעת רבינו כמש"כ הרא"ש בהל' מקואות סי' כ"ד וז"ל ובפיר"ח גריס אשה לא תחוף בקרירי ואפילו בחמי חמה פי' אסור לחוף כו' ויפה כ' בזה [בשס"ח ד' ווילנא] בהגהות בן אריה שבפיר"ח היה כתוב ואפילו בחמי חמה דמשרו מזיא והרא"ש מפרש משרי מקשין השערות לכן כ' בשמו לאסור חמי חמה. והסמ"ג לאוין קי"א מפרש משרי כעין שריה שהשער נחפף היטב וכמפורש בסמ"ג שם לכן כ' בשמו להתיר ומיושב פליאת הגרי"פ בשאילת שלום סי' צ"ו אות ק"ה. ומדברי המרדכי נראה להגיה בדברי רבינו פי' אבל בקרירי לא ומ"ט כו' וא"כ דעת רבינו כפרש"י דבחמי חמה שרי דומיא דחמין אלא בצונן אסור וזהו שצירף המרדכי שם פי' פסקי הרא"ם בס' יראים לפרש"י עיי"ש ודו"ק. וראיתי בד"מ יו"ד ריש סי' קצ"ט שכ' שם וז"ל ול"נ דדברי רבינו וכוונתו על פי' הרא"ם שכ' המרדכי בה"נ כו' וז"ל כ' הרא"ם קמטיה פירוש כו' עכ"ל וא"כ לפמש"כ הד"מ מש"כ המרדכי כ"פ בפסקי הרא"ם בס"י נמשך על מש"כ למטה מדיחה קמטיה קודם טבילה כו' אבל מה אעשה שלא מצאתי הדברים בס' יראים כלל לא בנדפס ולא בהכת"י אשר לפנינו ונ"ל פי' דברי המרדכי דקאי על מש"כ למעלה לשון שריר וקיים. ודע דהרא"ש שם כ' ראיה מפסחים מ"ב א' שאמרו שם אשה לא תלוש בחמין ולא בחמי חמה אלמא מדמי חמי חמה לחמין ובחי' הגהות בטור יו"ד שם כ' הרא"ש ה"ר לפי גירסתו אבל הגי' שלפנינו בגמרא לא תלוש בחמה ולא בחמי חמה וא"כ אין ראיה משם עכ"ל ובמחכ"ת לא דק בזה דאפי' לגירסא שלפנינו מ"מ הדין אמת דבחמין אסור ללוש אלא בצונן וא"כ חזינן דבחמי חמה דמיא לאיסור לחמה ולא מדמינן להיתר לצונן וא"כ ה"ה לחפיפה לסברת הרא"ש ואין שום נ"מ בין הגירסאות אך המעי"ט כ' לדחות ראית הרא"ש וכ"כ בש"ש שם וכבר קדמם בספר האשכול.

(רנב) כביצים של יוצר באיזהו נשך [ע"ב ב'] מישרו לשון כו' כ"ה בנדפס וחסר שם ולשון לשרורי מנא.

(רנג) לחוף כל גופן בחמין ומנהג כשר כו'. כ"ה בנדפס וכצ"ל.

(רנד) בתו. אבל בנדפס הגי' את ביתו ובגמרא איתא בתוך ביתו שתהא אשה כו'.

(רנה) במים. אע"ג דתניא בית הקמטין ובית הסתרים אין צריכין טבילה מ"מ נהי דביאת מים כו' מקום ראוי לביאת מים בעינן דאמר כו' מעשה כו' כ"ה בנדפס. ומש"כ היראים שם דתניא כו' לאו דוקא דהוא משנה ספ"ח דמקואות כמש"כ הגרש"ש נדה שם וכבר קדמו במש"כ שם. הס"ט ריש סי' קצ"ט. ובביאור קמטים ובית הסתרים עיין לעיל אות רנ"א ועיין ערוך ערך סתר שפי' בית הסתרים כמו כן וז"ל פי' הפה והאזן והחטם הראויין לבוא בהן מים אבל אם סתמן לא עלתה לו טבילה עכ"ל ובערך קמט פי' בית הקמטין וז"ל פי' בגברא תותי שיחיה ואתתא תותי שיחיה ותותי דדה שמן קמטין עכ"ל וראיתי בס' מי טהרה הל' נדה סי' קצ"ט שכ' שם לפרש דברי הב"י דיש חילוק בדברי רבא שאמר קמטיה דהיינו קמטין שלה ודאי ר"ל אף במה שיש חילוק בין אשה לאיש ובבית השחי אין חילוק וע"כ דר"ל גם על בית הערוה שהוא בה"ס באשה ובאמת לפמש"כ הערוך תותי דדה שמן קמטין א"כ גם בזה יש חילוק בין אשה לאיש ואזדא לה תי'. ולי נראה לפרש מה שפרש"י קמטיה בית השחי ובית הסתרים שלה עכ"ל הנה בית השחי הוא פי' קמטיה אבל ובית הסתרים שלה שפרש"י אינו פי' קמטיה כמו שחשב הב"י שם אלא שרש"י בא להוסיף עמ"ש רבא קמטיה דגם בית הסתרים שלה צריכה הדחה במים כדאיתא במשנה שם ורבא חדא מתרתי נקט אבל לעולם בה"ס לאו היינו קמטים. וכן הוא כאן בדברי רבינו שהוסיף ע"ד רבא שאמר בית קמטיה כו' ואמר רבינו ואף בשיניה ובפיה ראוי לביאת מים בעינן כו' והיינו בית הסתרים כנ"ל ויש לכוין עוד במש"כ רש"י תיבת "שלה" דלכאורה הוא. למותר מאחר שאמר בד"ה קמטיה דהיינו שלה אלא שרש"י רומז למ"ש במשנה מקואות פ"ט מ"ב ובית הסתרים באשה וז"ש כאן ובית הסתרים שלה וכ"כ האו"ז סי' שס"ג אות ה' דהא ד קתני ובה"ס באשה י"ל דהיינו שצריכה להדיח כדי שיהא המקום ראוי לביאת מים וכרבא ודלא כר"ת בתוס' נדה ס"ז א' ד"ה פתחה הב' דמפרש לה לביאת מים ממש דהיינו טבילה אלא דמיירי לטהרות.

(רנו) לחזור ולטבול. לפנינו בגמרא לחוף ולטבול ועיין בב"י ובס"ט סי' קצ"ט סקכ"ת.

(רנז) לשון הנדפס הוא פי' ג' שעות כך קבלה עכ"ל וכ"כ הס' רביד הזהב פ' מצורע בפ' כל בשרו וז"ל ועיין בספר יראים דתוך ג' שעות הוי סמוך אבל בתהה"א בשם הרז"ה עונה דהיינו י"ב שעות עכ"ל וכ"ה להלכה יו"ד סי' קצ"ט סעיף י' כהרשב"א. ושם סעיף ג' כ' המחבר חפיפה צריכה להיות לכתחילה סמוך לטבילתה וכ' ע"ז בהגהות יד שאול דברי רבינו אלה שבתוך ג' שעות מיקרי סמוך ולענ"ד אינו מן הדומה לפמש"כ התוס' נדה ס"ו ב' ד"ה א"ב. לא מיירי הכא מידי בהצרכת סמוך לחפיפה טבילה אלא כו' וא"כ ה"נ ממה שאמר רבינו כאן בענין לתלות אחר הטבילה אם נמצא עליה דבר חוצץ דתוך ג' שעות מיקרי סמוך אין לה"ר להצרכת סמוך לחפיפה טבילה שיהא ג' שעות מיקרי סמוך.

(רנח) ואפילו. ט"ס הוא וזה לשון הנדפס דבר זה חוצץ שנמצא עליה וכצ"ל כאן חסר תיבת ואפילו.

(רנט) והיינו כו' עד דיעבד קאי. חסר בנדפס. ותחת זה כתוב שם דרך גדילתה כדתנן [‏נגעים פ"ב מ"ד] האיש נראה כעודר וכמוסק את זיתים. והאשה כאורגת ומנקת את בנה. וממה שכ' רבינו כאן אהא דאר"ל והיינו דאר"י עצמה כו' נראה דדברי ר' יוחנן מישך שייכי בדר"ל דעצמה עיניה ביותר או כו' אין זה דרך גדילתה ודלא כהר"ן בפ"ב דשבועות שכ' דלא מייתי ראיה מדר"ל אלא לפתחה עיניה ביותר ולעצמה עיניה ביותר דלא מיעכב בטבילה דדרך גדילתה נמי הוא לפי שאין אדם נמנע מלפתוח ולעצם את עיניו כו' ודעת רבינו אינו כן. ורבינו מפרש דהא דמסקינן ה"מ לטהרות אבל לבעלה לא. קאי גם אמימרא דר"ל דאמר אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה וכפי' הערוך ערך עדר עיי"ש וע"כ צ"ל כאן כמש"כ בנדפס בדברי ר"ל דראיתו מטהרת נגעים וכמבואר בגמרא בדברי ר"ל ועיין ביו"ד סי' קצ"ח סעי' ל"ט ובביאור הגר"א שם. ורבינו חידש כאן דאף לפי המסקנא אבל לבעלה לא הייט דוקא דיעבד אבל לכתחילה אפי' לבעלה נמי וכמבואר במרדכי שכ' וז"ל וכ' הרא"ם בספרו הא דמסקינן ה"מ כו' לכתחילה אפי' לבעלה צריכה כל הני חומרות עכ"ל וכ"כ הסמ"ג לאוין קי"א וז"ל רואה אני בזה את דברי הר"ר אליעזר שאומר דאף לגירסא זו אינו אומר לית הלכתא אלא בדיעבד אבל לכתחילה צריך ליזהר בכולן עכ"ל וראיתי בב"ח יו"ד סי' קצ"ח עמש"כ הטור ולא תעצים עיניה ביותר שכ' דאילו לכתחילה אף לגאונים דגורסים ולית הלכתא ככל הני שמעתתא וכו' מודים דאף לבעלה צריכה כל הני חומרות כמ"ש התוס' להדיא עכ"ל ולא ידעתי אנה מצא בתוס' שכ' כן דליתא כ"א בדברי רבינו ולא הובאו בתוס' כלל. ובס' עצי אלמוגים (סי' קס"א סק"א) כ' ע"ד המרדכי והסמ"ג בשם הרא"ם וז"ל ואני לא מצאתי כן בספר יראים כו' ונראה שתלמידיו השמיטוה משום דבקצת הנך דברים דש"ס דנדה קאמר בלשון לכתחילה אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה וא"כ משמע להו דמאי דאמרינן אבל לבעלה לא היינו דאפילו לכתחילה לא צריכה כו' עכ"ל ובאמת אין ללמוד כלל ממה שחסר בס' היראים הנדפס שהוא רק קצור.

(רס) ומי צ"ל ומיהו.

(רסא) דאמר. צ"ל דאמימרא.

(רסב) וקיי"ל כרבה. כ"כ הרשב"א בת"ה והר"ן בפ"ב דשבועות והראב"ד בבעה"נ דהלכה כרבה לחומרא. והס"ט (סי' קצ"ח סקי"ד) כ' בטעם הרשב"א דגרס רבה בר רב הונא במקום רבב"ח מש"ה פסק כוותי' לחומרא נגד ר' יוחנן דבתראה הוא וה"נ רבינו גריס רבה בר ר"ה ושפיר פסק כרבה ועיין בק"ע בשיו"ק רפ"ו דשבת טעם אחר לזה.

(רסג) להקפיד. ט"ס.

(רסד) בטלה דעתו אצל כל אדם. פי' דברי רבינו כאן דלא אזלינן בתר קפידא דחד או מיעוט בני אדם כ"א בתר קפידא דרובא דעלמא וז"ש ואם מקפיד בדבר שאין דרך בנ"א שהם כי"ב להקפיד כו' בטלה דעתו כו' ר"ל דלא אזלינן בתר אותו המקפיד לומר דכיון שהוא מקפיד יהיה קרוי דבר המקפיד עליו אלא כיון שאין דרך בנ"א שהם כי"ב להקפיד מיקרי דבר שאין מקפיד עליו ונוסחת היראים הנדפס ואם יש מקפיד בדבר כו' מסכים יותר לזה הפירוש ועיין מג"א סי' ש"ך סק"א ביאור הדברים בענין זה. אבל בנידון אם הטובל בעצמו הוא מקפיד בדבר שאין דרך בנ"א להקפיד ע"ז לא אמר רבינו הרא"ם בטלה דעתו כו' ועיין מש"כ למעלה אות ס"ב ואות ר"י וכדברי הש"ך (סי' קצ"ח סק"ב). אך פי' הש"ך שם בכוונת הד"מ לא נהירא לי דדברי המרדכי דסי' קצ"ח סי"ד בהגה ליתא כלל בד"מ ואיך כ' הד"מ ולקמן בסי' זה כתבתי דברי המרדכי כו' ולכן נ"ל דכוונת הד"מ למש"ש אות ת' וז"ל ובעיני פי' הב' דחוק ואין הלשון מורה עליו כלל והמרדכי יכריע שפי' הראשון הוא עיקר עכ"ל ושם בב"י כ' דלפי' הא' צ"ל ע"כ דכל שפירשה בין רובה בין מיעוטה אין דרך הנשים להקפיד עליהן ולפיכך אנו תולין הדבר בדעתה של זו ע"כ. הא מיהת דדעת הרא"ם דאע"פ דרוב אין מקפידין אם היא מקפדת הוי חציצה וכ"כ הד"ח להרא"ש הל' מקואות ס"ס כ"ו בדעת רבינו עיי"ש ודלא כהרשב"א בתהה"א שהביא הב"י והס"ט שם סק"ה והגלות עליות פ"ט דמקואות מ"א ריש פסקא ג' ועל כרחך צריך לפרש דברי הרא"ם כפירושי שלא יהיו דבריו סותרין זא"ז. וראיתי להס"ט שם שכ' ודברי הרשב"א שכ' דת"ק ס"ל דלא אזלינן בתר קפידתו נגד רובא דעלמא לא ידעתי מי הכריחו לכך דהא י"ל דאף ת"ק ס"ל כר"א דאזלינן בתר קפידתו אלא דפליגי דר"א אזיל דוקא בתר קפידתו ות"ק ס"ל דאף בתר קפידא דרובא דעלמא אזלינן וצ"ע עכ"ל ולי נראה דהרשב"א הוכרח לפרש כן דאל"כ קשה טובא מ"ש שהעמיד רבי דברי ר"א במשנה ג' גבי אלו שא"ח ובית הסתרים דאיש דבזה ל"פ כלל ר"א ורבנן יותר הו"ל לכתוב דברי ר"א במ"ב גבי א"ח באדם ובית הסתרים באשה דבזה פליג ר"א וס"ל דאם אינה מקפדת לא הוי חציצה ולא אזלינן בתר קפידא דרובא דעלמא ות"ק ס"ל דאף בתר קפידא דרובא דעלמא אזלינן מש"ה פי' הרשב"א בדעת הת"ק דלא אזלינן בתר קפידתו נגד רובא דעלמא ופליגי נמי באיש דלרבנן כיון שאין דרכן של אנשים להקפיד אעפ"י שזה מקפיד בטלה דעתו משא"כ לר"א. ועיין בתוי"ט שם שכ' בשם בנו שיש לפרש דכל המקפיד כו' לא ככ"ע אלא דברי ר"א הן עיי"ש ובאמת הן הן ד' הרשב"א בתהה"א כנ"ל. ועיין גלות עליות שם שעמד עמש"כ הרשב"א שם ולר"ש כאו"א לפי הקפדתו בין איש בין אשה דזה לא יתכן דבר"ש לא הוזכר איש ורש"ש בברייתא מחלק בין נשואה לפנויה ולא זכר איש ואשה עכ"ל והנה האו"ז הל' נדה סי' שס"ב העתיק לשון ראבי"ה שכ' בברייתא ר"ש שזורי אומר בית הסתרים באשה חוצץ ובאיש אינו חוצץ ע"כ והוא פלא. עוד כ' שם הראבי"ה ע"ד ר"א שבמשנה וז"ל ונראה לי דהלכה כר"א שכמה משניות וברייתות מסייעין ליה עכ"ל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.