מילי דעזרא/חושן משפט/ג
|
< הקודם · הבא > |
בתחילת לימודי זאת השאלה מס' דב"ע ח"ב סי' קט"ו והתשו' היא ממני לנסות את עצמי אם מצויין בהלכה.
ראובן שקנה מהגוי חצר מזמן קדום וכעת מכרו לשמעון בשטר קיים ונתחייב וקבל עליו ועב"כ להעמיד המכירה הנז' ביד הקונה וב"כ העמדה גמורה משופה ומנוקה מכל מין מערער שיוכל להיות בעולם אפי' שיצטרך להוציא עד ת"ק גרוש ולא בדרך גוזמא. ועתה קם הגוי ותבע החצר משמעון באומרו שהוא מנכסי עזבון אביו. בעבור שלא היה ביד שמעון החוג'יט של מכירת הגוי לראובן גזר השופט שיחזיר לגוי החצר כפי דינהם וכמעט כפי דיננו. ולכן בא שמעון אצל ראובן לדרוש החוג'יט וכשמצאו ראובן נתנו לשמעון והרשה אותו להוציא בערכאות של גויים כל המצטרך עד עמדם למשפט יחדיו, ובכן הראה החוג'יט לשופט שהוא הגוי התובע מכרו לראובן והוציא כמו ר"ן גרוש להוציא לאור משפטו וקם החצר להקונה הנז' ותובע שמעון מראו' ההוצאה הנז' כמ"ש בשטר המכירה וראובן טוען שזה הגוי אנס מתקרי והוא לא נתחייב אלא אם יבוא איזה ערעור משום בר ישר', ושמעון טוען דבשטר כתוב כל מין מערער וזה מורה בין ישר' בין א"י וראיה לזה שכתוב אפי' אם יצטרך להוציא עד תק"ג וזה מורה שעל מערער גוי מדבר דבדיננו אם מערער ישר' ליכא פיזור והוצאה. ועוד שהגוי הזה אינו אנס מאחר דכשראה החוג'יט נרתע לאחוריו ולא לקח שו"פ וההוצאה הנז' היתה לאחרים.
תשובה עיקרא דהאי מילתא בפ' חזקת הבתים דמ"ה מכריז רבא ואיתמא ר"פ דסלקין לעילא ודנחתין לתתא האי בר ישראל דזבין ליה חמרא לישראל חבריה וקא אתי גוי ואניס ליה מניה דינא הוא דמפצי ליה מיניה ולא אמרן וכו' וכו' אמימר אמר אפי' ליכא כל הכי לא מ"ט מידע ידיע דסתם גוי אנס הוא שנא' אשר פיהם דבר שוא וכו', והרמב"ם ז"ל בה' מכירה פי"ט ה"ד כתב בד"א כשהוציא המקח מיד הלוקח בב"ד של ישראל וכו' אבל אם הגוי הוא שהוציא המקח מן הלוקח בין בדין המלך בין בערכאות שלהם אין המוכר חייב באחריותו ואעפ"י שהגוי טוען שהמוכר גנב חפץ זה או גזלה ממנו והביא עידי גוים ע"כ אין המוכר חייב כלום שזה אונס הוא ואין המוכר חייב באחריות אונס. וכן פסק בטור וש"ע ח"מ סי' רפ"ה. והה"מ ז"ל כתב שם וכן הדין לעולם אינו חייב אא"כ תצא ממנו בדיננו וכדאמרינן אחוי טרפך ופירש"י שבדין טרפוה ממך וכן עיקר ואפי' הטורף ישר' אם טרף שלא כדין אינו חייב לו ע"כ. וכן ס"ל להתוס' ז"ל כמ"ש שם בד"ה דינא הוא וכו' ע"ש דממה שכתבו אליב' דרבא מינה משמע לאמימר. והכ"מ ז"ל כתב על הה"מ ז"ל שדברים של טעם הם שהכל הולך אחר מה שהוא דיננו נותן ומ"מ אני יש לי ספק אחד שא"כ למה כשהוציאו בדין המלך אינו חייב הא קי"ל דינא דמ"ד אלא אם נאמר דסתם מקבל אחריות אינו מקבל אלא אם יתחייב בד"ת לא בדינא דמלכותא אע"ג דהוי דינא ועכ"ז אינו מספיק עכ"ל[1]. ועיין בב"ח מה שתי' לקושית הכ"מ ובמוהר"ש הלוי ז"ל סי' ו' בתירוץ א' תירץ כהב"ח ז"ל והסמ"ע ז"ל בסק"ו תירץ דזה דאמרי' דינא דמלכותא דינא ה"מ מה שנעשה בדעתו מצד חוקי המלכות משא"כ זה דפוסק הדין עפ"י עדים גוים ויש לחוש שהן משקרין לפניו ע"ש,[2] ובתירוצו כן תירץ מוהר"ש הלוי ז"ל בתי' הב' ומוהר"א ן' הרשב"א ז"ל שם דחה לתירוץ זה דכתב וז"ל דכשנדקדק מ"ש הרמב"ם לא משמע כן וכו' באופן דצריך תרתי לטיבותא לטורף הא' שיהיה דיננו להוציא ולא היכא כי בדיננו אינו מועיל והוא הוציא בדיני עש"ג או בדין המלך אעפ"י דאיכה עידי ישראל. וצריך ג"כ תנאי אחר דאעפ"י דבדיננו כך הוא הדין צריך שיהיה ע"י עידי ישר' אבל לא ע"י עידי גוים יעו"ש. ואנכי בער ת'ם אני ע"ד במה שרצה לפרש בדברי הרמב"ם דלפי דעתי המעט הוא דהרמב"ם בתחילה השמיענו דאם הגוי טרפה ממנו בין בעש"ג בין בדין המלך בלא עדי' כלל אין המוכר חייב. ושוב השמיענו רבותא יותר ואמר שאעפ"י שהגוי טוען שהמוכר גנב או גזל ממנו והביא עידי גוים ע"כ אין המוכר חייב ולעולם אימא לך היכא דהביא עדי ישר' ודנו אותו בדין המלך וזיכה אותו המלך בדינו גם שכפי דיננו אינו יוצא הגוי זכאי בדין מ"מ כיון דאיכא עידי ישר' ע"כ וישר' לא משקרי חייב המוכר מטעם דד"ד. ולפי דברינו אלה הוי תיבת ואעפ"י שכתב הרמב"ם הוא להשמיענו דין אחר רבותא יותר וכנ"ל. משא"כ לפי דברי מוהר"א ז"ל לא אתי שפיר תיבת ואעפ"י שכתב הרמב"ם דאדרבא מקודם השמיענו רבות' יותר מן דין האחרון כיעו"ש וזה אינו במשמעות דברי הרמב"ם ז"ל.
והמט"ש ז"ל בהגה"ט אות ה' הביא קושית מרן הכ"מ ז"ל ותירוצו ושוב הביא דברי הסמ"ע מ"ש בסק"ו הנ"ל וכתב דבזה יתורץ קושית מרן וכו' ע"ש, ואין צורך לזה דהרואה יראה דהסמ"ע הקשה כקושית מרן הכ"מ ממש ועל זה הוא שבא לתרץ. ומה שציין על ס' כרם שלמה וכתב וכמ"ש הרכ"ש חח"מ סי' נ"ט כעת אין הספר תח"י. גם המט"ש שם באות ז' הביא בשם הרכ"ש דצ"ע על הסמ"ע דבס"ס שס"ט לא כתב כן כעת אנכי הדל לא הבנתי כונת דבריו מהיכן קא קשיא ליה.
אתאן לדיננא לכאורה נר' שהדין עם ראובן דהנה הרמב"ם בפ' הנז' ה"ה כתב המוכר קרקע לחבירו והתנה עמו שכל אונס שיולד בקרקע זו יהיה חייב לשלם אפי' בא הגוי וגזלה מחמת המוכר חייב לשלם ע"כ. וכ"פ הטוש"ע בסי' רכ"ה. וכ' הה"מ ז"ל דהטעם הוא לפי שהוא אונס מצוי וכיון שקבל כל אונס זהו בכלל ע"ש, ובנ"ד כיון שלא קבל עליו בפי' כל אונס שיולד בקרקע זו שיהיה חייב לשלם א"כ אמרינן שאונס גוי לא קבל עליו וראובן המוכר הוא פטור. הגם דבלשון השטר הוא כתוב דקבל עליו להעמיד המכר הנז' ביד הקונה הנז' העמדה גמורה משופה מכל מין מערער שיוכל להיות בעולם אפי"ה הוא פטור מערעור הגוי וכמ"ש הכנה"ג בסי' הנז' אוכ"ה בהגה"ט בשם מוהרש"ג ז"ל דאף אם כתוב מכל מערער ואפי' כתב משום נברא שבעולם אין אחריות גוי בכלל ע"ש,[3] וכ"נ דעת ה' מגן גבורים דכתב בסי' פ"ח וז"ל ואפי' אם לא היה כתוב וכו' שאין המוכר חייב באחריות המקח אלא כשטורפין אותו בדין ישר' אבל אם לוקחים אותו ממנו שלא כדין אין חייב באחריותו ע"ש. ועם שהראיה שהביא מדברי הטור סי' רכ"ה אינה מוכרחת כיעו"ש מ"מ נר' שדעתו מסכמת כמוהרש"ג ז"ל. ולפי"ז נראה לכאורה שהדין עם ראובן המוכר וכנז"ל.[4]
מ"ש לעיל על ה' מגן גבורים ז"ל דהראיה שהביא מדברי הטור אינה מוכרחת. כונת דברי היא דאיהו ז"ל כתב בד' קמ"ב ע"ב וז"ל ואפי' אם לא היה כתוב לסלק כל מערער הבא מחמתם אמרי' שאין אונס בכלל כמו שהביא הטור סי' רכ"ה שאין המוכר חייב באחריות המקח וכו' ע"ש. ויש לעמוד בזה דמה זו ראיה מביא ממ"ש הטור דנדונו הוא דצ"ל דאפי' לא היה כתוב כ"א לסלק מכל מערער דוקא ותו לא. ואילו נדון הטור הוא שאינו כתוב אחריות כלל וכלל לזה יש לומר דכתב הטור שאין המוכר חייב באחריות המקח ומאי ראיה מייתי מדבריו, ויש לישב דבריו דמאחר דקי"ל אחריות ט"ס ואע"ג שלא נכתב הו"ל כנכתב לכן מייתי הז"ל ראיה לדבריו מדברי הטור ז"ל.
האמנם נלע"ד דיש לחייב ראובן מטעם אחר והוא דכיון דבזה"ז אף בישר' המוכר ליש' חבירו הגם שכתב לו שטר מכר כדין וכהלכה הוא צריך לתת לו גם את החוג'ג' אשר לו מקודם עד שיהיה המכר קיים ביד הקונה וכמעט דבזה"ז ב"ד הם מכריחים אותו להמוכר שיתן להקונה השטרות הקודמים והחוג'ג' אשר הם תח"י שאם לא נתן לו החוג'ג' הנז' אם באו בעליה הקודמים וטענו שהיא גזולה מהם והוכיחו בראיות שהיא היתה שלהם כמעט דמוציאים אותה מיד הלוקח עד שיביא הלוקח ראיות ברורות או החוג'ג' עד שתשאר בידו א"כ ה"ז דומה למ"ש הכ"מ ז"ל ע"ד הה"מ ז"ל שהדבר תלוי באם הדין נותן שיטרפוה ממנו אם לאו ואם טרפה הגוי ממנו בדיניהם וגם בדיננו היה טורף אותה שהוא חייב ע"ש. ובנ"ד ג"כ הדין עם שמעון כיון דכמעט אף כפי דיננו היה טורף אותה, ועם כי יש מקום לדחות טע"ז מ"מ מטעם אחר יש ג"כ לחייב את ראובן והוא כיון דכתוב בשטר המכר דמחוייב להעמיד המכירה ביד הקונה העמדה גמורה משופה ומנוקה מכל מין מערער אפי' שיצטרך להוציא עד ת"ק גרוש. מזה נראה דכיוין לסלקו ולהפיצו אפי' ממערער גוי כי לשם יש לכסף מוצא כמו שטען שמעון כי בדיננו שלי"ת לא יש שום פיזור והוצאה להוציא לאור משפט וכמו שכן ראיתי להמט"ש שם הגה"ט אות י"ג דהביא בשם ה' אדרת אליהו סי' י"ט ד"כ ע"ג דכתב בפשיטות דאם כתוב לסלק מעליו כל טוען ומערער וכו' בלי שיגיע שום נזק והוצאה וכו' ישנו במשמע בל' הוצאה דכיוין לסלקו ולהצילו אף אם יהיו תובעים אותו בעש"ג. דלשם יש לכסף מוצא יעו"ש. כ"ש בנ"ד שכתוב בשטר המכר בפי' דמחוייב לסלק כל מין מערער אפי' שיצטרך להוציא עד ת"ק גרוש וכו', בודאי י"ל דכיוין לסלקו ולהפיצו אפי' מיד מערער גוי כי לשם יש לכסף מוצא. וכ"ש לפי דעת הסוברים שאם כתב בשטר המכר לסלק כל מין מערער שערעור הגוי בכלל בודאי שחייב ראובן לתת לשמעון ההוצאה שהוציא אותם. ולא אכחד דיש קצת מקום לומר דמדברי הדר"א ז"ל אין ראיה גמורה דהתם שאני דהיא בין ישר' לישר' חבירו ותבעו בעש"ג והוצרך להוציא וכו' משא"כ אם המערער הוא גוי שהוא אונס ואחריות דאונס לא קבל עליו. אבל עכ"ז יש להביא ראיה מדבריו דהתם ג"כ אין דרך בישר' לחבירו שיתבענו בעש"ג אלא בדין ישר' וכשתובעו בעש"ג הוי כמו אונס בדבר וחייבו משום שכתוב בלי שיגיע שום נזק והוצאה וכו' א"כ גם בנ"ד דערעור הגוי הוא אונס מאחר שכתוב בפי' לסלק כל מין מערער אפי' שיצטרך להוציא עד ת"ק גרוש וכו' הוי ערעור הגוי בכלל.[5]
ועוד יש טעם לחייב בנ"ד את ראובן ממ"ש בשאלה שכאשר בא שמעון לדרוש החוג'יט מאת ראובן הרשהו ראובן לשמעון להוציא בעש"ג כל המצטרך עד עמדם למשפט יחדיו. דמזה מוכח דכאשר כתב בשטר המכר שמחוייב להעמיד המכירה ביד הקונה מנוקה מכל מין מערער היתה כוונתו דאפי' ממערער גוי חייב עצמו לסלקו ולהפיצו מעל המכירה הנז' ולזה הרשהו לשמעון להוציא בעש"ג כל המצטרך וסופו הוכיח על תחילתו. דאי לאו הכי מה ענין ההרשאה הזאת שהרשהו להוציא כל המצטרך בעש"ג כיון שראובן אינו מחוייב בזה. אלא ודאי מוכח בבירור דכוונתו היא דחייב עצמו בתחי' לסלק כל מערער ואפי' ערעור גוי בכלל ולזה חייב ראובן לתת לשמעון ההוצאה שהוציא בעש"ג והוי כמ"ש המבי"ט ז"ל בח"א סי' קמ"א בנדונו וז"ל כ"ש שבא בשאלה שאמר המוכר לקונה שיתן שוחד וכן עשה הקונה ע"ש. ג"כ כאן בנ"ד כיון שהרשה אותו להוציא בעש"ג כל המצטרך מתחייב ליתן לו מה שהוציא. באופן דמהטעמים הנ"ל חייב ראובן לתת לשמעון הר"ן גרוש שהוציא כנ"ל.
ודברים הנקנים באגב לענין בעלמא אי מחויב הלוקח להתדיין עם המערער או המוכר הוא המחוייב מוהרי"א ז"ל שם בסי' ק"י כתב דחייב הלוקח להתדיין עם המערער וכתב שכ"כ נ"י ז"ל בבתרא על ההיא דישר' דזבן חמרא וכו' ע"ש. וראיתי להרמ"ה ז"ל בחי' על בתרא אות קס"ב שחילק בין קרקע לבע"ח ומטל' דבקרקע דאע"ג דמפקין ליה מיניה דלוקח לית ליה פסידא לא מחייבינן ליה למוכר לפצויי ליה. אבל בע"ח ומטלטלים דאי מפיק להו תובע מנתבע מצי לאברוחינהו מעיקרא נמי מחוייב המוכר לפצויי ליה ללוקח וכו' ע"ש.[6] ומדברי מוהרי"א ז"ל נר' דס"ל דאין הפרש בין קרקע לבע"ח ומטלטלים ממ"ש וכ"כ נ"י ז"ל בבתרא על ההיא דישר' דזבן חמרא וכו'. וכעת לא ראיתי בהפוסקים ז"ל שהביאו לחילוקו של הרמ"ה ז"ל ואיני יודע למה. הגם שאיני כדאי להכריע ולא בינת אדם לי מ"מ נראה שהוא חילוק נכון ומילתא בטעמא וגברא רבא אמרה למילתיה.
- ↑ ועי' באור שמח הל' מכירה פי"ט ה"ד דתי' באופ"א וז"ל ובאמת לק"מ, כי דינא הוא דוקא בדינא מכאן ולהבא, כמו אינשי דאכלי ארעא בלא טסקא (ב"מ ע"ג ע"ב) וכיו"ב, אבל בכ"ז אם מוציאין ממון בדינם לאו ראיה דכן הוא האמת, וכמו דאמר בפרק הגוזל ומאכיל (ב"ק קי"ד ע"א) דאינהו מפקי ממונא אפומא דחד, או שמא עדיהן משקרין, או לא דייני דינא דחזקה עד מ' שנין (ב"ב נ"ה ע"א), ונמצא הגם דדינייהו דינא לאפקועי ממונא מכאן ולהבא, וכמו שאמרו (ב"ק קי"ג ע"ב) תדע דקטילי דיקלי וגשרי גשרי כו', אבל מ"מ אמרינן דזה הוי כמו ששטפן נהר אחר כך, או נפסק הנהר אחר כך, כיון דלא הוי רק הפקעת ממון בדין, אבל אינו ברור שהיתה של העו"ג הטורף מקודם, ונמצא דביאת העו"ג לטרוף ע"י ערכאות הוי כאונס הבא לאחר מכאן, ולכן בהתנה עמו שכל אונס שיולד בקרקע לאחר המכירה יהיה חייב לשלם גם זה נכלל בזה, וזה ברור וכו' עכ"ל ע"ש וכעי"ז הביא רבינו לקמן לת' בשם הסמ"ע ודו"ק. הערת המלבה"ד.
- ↑ וכעי"ז מבואר בחי' הרמב"ן בב"ב דף נ"ה ע"א וז"ל אלא שנראין הדברים דכי אמרינן דינא דמלכותא דינא כגון הדינין הידועין למלך בכל מלכותו שהוא וכל המלכים אשר היו לפניו הנהיגו הדברים והם כתובים בדברי הימים ובחוקי המלכים, אבל מה שהמלך עושה לפי שעה או חוק חדש שהוא עושה לקנוס העם במה שלא נהגו בימי האבות, חמסנותא דמלכא הוא ואין אנו דנין באותו הדין, והרי ר' יהוסף הלוי ז"ל הורה שאם גזל המלך לאחד מבני עמו ממונו שבא עליו בעלילה, דחמסנותא דמלכותא מיקרי, אבל במאי דעבד בכל ארעיה הורמנותא דמלכא הוא ודינא הוא, והוראה נכונה היא אלא שיש להוסיף עליה מה שכתבתי. ודייקנא לה מדאמרינן דינא דמלכותא דינא ולא אמרינן דינא דמלכא דינא, אלמא דינא דידיע לכולהו מלכי קאמרינן ולא מה שהמלכים עושים מעצמם באונס וכו' עכ"ל ולכאו' בנ"ד נמי י"ל כן דהא מה שהוא פוסק בדו"ד בין היהודי לגוי א"ז דינים השייכים לעיקר דיני המלכות וכו' ומאחר דיש לחוש שמא העדים משקרים הרי דאין לילך בתר פסק המלך ועיין. ובעיקר מש"כ דהכא הריעותא משום דמייתי הגוי עדים גויים דיש לחוש שמא משקרים מבואר דהיכא דמביא הגוי עדים כשרם אכן מחוייב המוכר לפצות את הלוקח וכ"כ ביד רמה ד"ה והני ובריטב"א ד"ה והיכא יעו"ש. הערת המלבה"ד.
- ↑ וכמבואר לעיל בדברי רבינו דהגוי אינו תובע הדבר ע"פ דין וכל מה דקיבל עליו אחריות היינו אחריות המוכחת בב"ד ויוצאת ע"פ דווקא וכמבואר בהמשך דברי רבינו. הערת המלבה"ד.
- ↑ וע"ע בזה בשו"ת פני יצחק ח"א סי' י"ז. [בנדפ"מ עמ' של"ט]. הערת המלבה"ד.
- ↑ נראה דרבינו נדחק בזה וה"ט דאכן יש לחלק בין סוגי האונסים דהגם דמילתא דל"ש היא שיתבע ישראל חבירו בערכאות מ"מ כשתובעו י"ל דתובעו בדין משא"כ בנוכרי דבזה אמרו בגמ' [שם] וז"ל מידע ידע דסתם עובד כוכבים אנס הוא, שנא' אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר וכו' ע"כ וא"כ נמצא דעיקר הממון יוצא שלא כדין ושמא זה לא קיבל ע"ע ועי'. הערת המלבה"ד.
- ↑ וז"ל היד רמ"ה [שם דף מ"ה ע"א] ואמטול הכי מסתברא לפרושי דהאי דינא דמפצי ליה דקאמר רבא, לאו לפצויי ליה לגמרי הוא דאחריותא דאונסא לא קביל עילויה, אלא לאשתעויי דינא בהדי גוי הוא דדילמא גוי קושטא קא טעין וכי זבין ליה המוכר ללוקח מידי דלאו דידיה זבין ליה. ובדין הוא דלא ליחייבי למוכר לפצויי ליה ללוקח כלל עד דקאי לוקח בדינא בהדי גוי ומחייבין ליה בדינא לאהדוריה לחמרא לגוי, כדאמרינן התם גבי קרקע דאמר ליה מוכר ללוקח אחוי לי טירפך ואשלם לך. אלא שאני קרקע דכיון דמפיק לה מיניה דלוקח נמי כי מייתי מוכר או לוקח ראיה מחתינן ליה לגוה, לא מחייבינן ליה למוכר לפצויי ליה עד דכתבין ליה טירפא עליה דלוקח, דאי נמי מפקין לה מיניה מקמי הכין לית ליה פסידא. אבל בעלי חיים ושאר מטלטלי דאי מפיק להו תובע מנתבע מצי לאברוחינהו, מעיקרא נמי מיחייב מוכר לפצויי ליה ללוקח לאשתעויי דינא בהדי מערער מקמי דליפקינהו מלוקח. אי מצי דחי ליה מיניה בדינא מוטב ואי לא חזינן, אי מחמת דאתברר דלאו חמרא דמוכר הוה משלים ליה ללוקח. ואי מחמת אונסיה דגוי דלא ציית דינא, אי נמי מחמת שתקפו בדיני גוים, אפילו רבא ורב פפא מודו דלא משלים ליה ללוקח ולא מידי, דלא קביל מוכר עילויה לא אחריותא דאונסין ולא אחריותא דדיני גוים וכו' עכ"ל. הערת המלבה"ד.